מערכונים·סאטירה

זיכרון בסלון

מערכון לזום ושלושה משתתפים:

יאשה, 90, ניצול שואה

מירב, כבת 35-40

יפתח, כבן 35-40 (בני זוג. חולקים את אותו החלון בזום)

בצד אחד של המסך בני הזוג. בצד השני הקשיש, שהטלפון שלו על הצד ולכן התמונה הפוכה ב-90 מעלות.

מירב: היי יאשה. אתה שומע אותי? (מהנהן בראשו שכן)

יפתח: תהפוך את הטלפון.

יאשה הופך את הטלפון, אך עדיין לא שומעים אותו.

יפתח: אתה רואה למטה את הסימן של המיקרופון? (יאשה מהנהן בראשו) יופי, אז תלחץ עליו. (יאשה לוחץ)

יאשה: שומעים אותי?

מירב ויפתח: כן! מעולה. מה שלומך, יאשה?

יאשה: היום כאבים קצת כשנותן שתן. יציאה אחרונה לפני… (מנסה לחשוב)

מירב: יופי, יופי, זה נהדר. התכנסנו פה לזיכרון בסלון אינטימי כזה, רק בעלי יפתח ואני, מירב. חשבנו שאולי השנה הגיע הזמן שתהיה לנו שואה רק לעצמנו.

יפתח: אנחנו רוצים שתספר לנו מה עבר עליך בשואה. אם אתה יכול, ככה, לפרט כמה שיותר, זה יהיה נהדר.

יאשה: אז ככה: אני נולדתי ב-1930 בכפר רדזילוב, שבהתחלה היה חלק מפולין…

מירב: אני אקטע אותך לשנייה, יאשה, אם זה בסדר מצידך. אנחנו רוצים בעיקר לשמוע על… איך נגיד את זה?

יפתח: הדברים הקשים.

יאשה: לא בטוח שאני מבין מה… 

מירב: אם נגיד איבדת את כל המשפחה.

יאשה: את כולה? לא…

יפתח: או אם נאלצת להרוג חבר בשביל אוכל.

מירב: או אם קצין גרמני אנס אותך.

יפתח: אפילו אם סתם היית על סף מוות בגלל דיזנטריה.

מירב: אלה הסיפורים שאנחנו מחפשים. אז אולי תתחיל בלספר לנו על המשפחה שכן איבדת?

יאשה: איבדתי הרבה אצל הנאצים יימח שמם.

יפתח: זה נהדר. כמה מתו?

יאשה: סליחה?

יפתח: מהמשפחה. כמה מתו מהמשפחה?

מירב: ואיך. חשוב לנו גם לשמוע את האיך.

יפתח: נכון. כי אם הם סתם מתו מזקנה, זה… איך נגיד בעדינות… פחות מעניין.

יאשה: אני עד היום זוכר את הנשיקה האחרונה של אמא. היא חיבקה אותי חזק חזק ואמרה לי: "יאשינקה שלי, אפרוח שלי, אמא צריכה עכשיו ללכת. תשמור על עצמך" (עוצר, מנגב דמעה)

יפתח: נו, ו…?

יאשה: מה ו…?

יפתח: היא מתה?

מירב: יפתח, באמת, קצת רגישות. מה שבעלי התכוון לשאול הוא: ירו לה בראש?

יאשה: לא ראיתי אותה מאז. אני עדיין כל כך מתגעגע…

יפתח: בטח, בטח. תגיד, בתאי הגזים היית? בצעדות המוות אולי?

יאשה: למזלי לא הייתי במקומות הנוראים האלה. הייתי…

יפתח שם את יאשה על מיוט. יאשה ממשיך לדבר מבלי שנשמע בזמן שיפתח ומירב מדברים.

יפתח: תגידי, מאיפה הבאת את הניצול שואה המייבש הזה?

מירב: הוא היה בשנה שעברה בסלון של אמיתי וצהלה. הם עשו מסיבת חילופי שואה. אמרו שהיה נהדר.

יפתח: לא יודע… את רוצה לתת לו עוד צ'אנס?

מירב: כן. גם ככה קצת מאוחר עכשיו להביא ניצול אחר. זה לא שהמבחר כזה גדול.

יפתח: טוב, בסדר (מחזיר את הקול של יאשה).

יאשה: … ואז עמדנו כולנו מול בור ההריגה, ואני החזקתי ביד של יעקב וכבר עצמתי עיניים ואמרתי "שמע ישראל" וחיכיתי לשמוע את הבום, אבל בגלל שהייתי קטנצ'יק כזה ומכונת הירייה הייתה גבוהה הכדור רק גירד לי הראש מלמעלה, וכשנפלתי עם כולם לבור התעלפתי ובגלל זה חשבו שאני מת, ובלילה התעוררתי ושחררתי את היד שלי מהיד של יעקב וזחלתי החוצה בין כל הגופות.

מירב: אויש, זה נהדר.

יפתח: כן. זה כל כך… חי.

מירב: ומרגש.

הם מתחילים להתחרמן.

מירב: (ליאשה) תמשיך. אל תפסיק.

יאשה: כל הלילה הייתי ביער. זה היה אחרי שבוע שלא אכלתי כלום. בסוף תפסתי ארנבת והרגתי אותה בידיים שלי…

מירב: כן, בידיים…

יאשה: הייתי צריך להחביא את הגופה עמוק כדי שלא יבואו זאבים…

מירב: זה עמוק…

מירב ויפתח נופלים על הרצפה בלהט. כבר לא רואים אותם.

יאשה: גמרתי עליה תוך כמה שניות. (מדליק סיגריה) הלו? תזדרזו בבקשה, יש לי עוד שואה עם ועד העובדים של מילועוף ואחת עם צעירים מתגלית. שאלוהים יעזור לי, אלה לא מתעייפים אף פעם… הלו? סיימתם? 

הסוף.

תגובה אחת בנושא “זיכרון בסלון

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s