ריד מיי ליפס (מונולוג)

* כל ההערות בסוגריים הן כביכול הערות לנואם, אבל הוא יקרא אותן בקול כאילו הן חלק מהנאום.

ריד מיי ליפס: לא אבגוד בכם.

קראו את אודם שפתיי, את לובן שיניי ואת המבט הכחול החודר של עיניי: לא אמעל באמונכם.

אני עומד כאן לפניכם ומצהיר קבל עם ועדה ושידור חי ברשתות החברתיות (אומרים לי באוזנייה שתעשו סאב ושייר ולייק): ידי לא תהיה במעל, לא אתן יד לדבר עבירה, אושיט יד לשלום, אנהג ברוחב יד ואטפל בכם כיד המלך. אני מניח את ידי על לוח לבי כאות להבטחתי.

אני יודע, נפגעתם לא אחת בעבר. הבטחות של פוליטיקאים הן כמו מכוות אש. אתם שולחים יד מהוססת, רוצים להאמין שהפעם לא תפגעו, שלא תמשכו את היד אחורה בבהלה תוך סינון קללה, אבל בכל פעם מחדש זה קורה: אתם נכווים, מקללים ונשבעים שזה לא יקרה שוב.

ובכן, לא עוד! (להטיח יד בשולחן)

לא במשמרת שלי.

כשאחזיק בהגה השלטון לא אזרוק אתכם לצד הדרך כמו שזורקים כלב שאיש במשפחה אינו רוצה. אצלי לא תרדפו אחר המכונית עד שיתושו כוחותיכם, לא תייללו מגעגועים ולא תשתו משלוליות ביוב שנקוו בצד הדרך עד שתיפגעו ממכונית דוהרת. 

מי שנתן בי אמון, מי שהעניק לי את קולו, מי שהשקיע לילות כימים ומי שהקריב את חייו עבורי, בשביל כל אלו יש לי רק מילה אחת: תודה. כן, מילה אחת בודדה בת שתי הברות וארבע אותיות, אבל היא אוצרת בתוכה את כל רגשות הוקרת התודה שהלב האנושי מסוגל להכיל. עצם המחשבה על זה מעלה לחלוחית בעיניי וסמרמורת בבשרי (אומרים לי באוזנייה שזה זמן טוב לאקסטרים קלוז-אפ).

אפשר בבקשה כוס מים? (לשתות שלוק קטן. לתת לזה לשקוע)

תודה.

ברשותכם, אספר לכם סיפור קטן. כשהייתי קצין צעיר בסיירת יצאנו למשימה סודית מעבר לקווי האויב. איזה אויב ואילו קווים, על כך לא אוכל להרחיב את הדיבור, מסיבות מובנות מאליהן. הכוח שבפיקודי היה אמור לארוב למחבל בכיר – כל כך בכיר שאפילו הוא עצמו לא ידע שהוא כזה – ולהעביר לו מסר חד משמעי, אם אתם מבינים למה אני מתכוון (קריצה למצלמה). אבל כמו שאומרים, האדם מתכנן תוכניות ואלוהים צוחק, ובאותו יום לא רק שהוא צחק, הוא עשה במכנסיים. איך שאנחנו מתקרבים לבית של אותו מחבל, מחופשים לרועי צאן שאיבדו את העדר, הגיע משום מקום נער מקומי – אמרתי נער? יותר כמו ילד בן 8 עם סיגריה בזווית הפה – שגם הוא רעה את הצאן שלו באזור. הוא התחיל לדבר איתנו בערבית ולנפנף בידיים, ואנחנו פחדנו שהוא הולך לחשוף  אותנו ולסכן את כל המשימה. בתור מפקד הכוח ניגשתי אליו ואמרתי לו "אוסקוט! ג'יבל אהוויה! אנא מן עארף!", אבל הוא רק המשיך לדבר בשטף ולנפנף בידיים. ברגע שראיתי שנדלק אור באחד מחלונות הבית שהיינו אמורים להסתער עליו, הוצאתי את האקדח עם המשתיק קול ויריתי לו ישר בפה. הוא נפל על האדמה והדם שלו התחיל לנזול לכיווני. למזלי הנעליים שלי היו אדומות – הנה כבר נתתי לכם רמז קטן לגבי היחידה, אבל לא שמעתם את זה ממני – אז האויב לא שם לב. בכל מקרה, התלבטנו האם עלינו להמשיך במשימה או לחדול אותה. בתור מפקד הכוח קיבלתי החלטה: ניקח את גופת הנער בן השמונה ואת כל הצאן שלו, נדפוק על דלת הבית ונגיד שאחת הכבשים נשכה אותו בפנים ושהוא חייב עזרה. ברגע שיכניסו אותנו פנימה נוציא את האקדחים ונחתור למגע עם היעד. מכיוון שיש עדיין צו איסור פרסום על הפרשה, אני יכול לגלות רק את זה: המשימה בוצעה על הצד הטוב ביותר. אלא מה, איך שאנחנו באים לחבור למסוק החילוץ אנחנו מגלים שכל העדר של הכבשים נדבק אלינו. ניסינו להבריח אותן, צעקנו "רוּח מן הוּן! רוּח מן הוּן!", הרמנו תאורה באוויר, ירינו לכיוון הרגליים, אבל הן בשלהן: "מממהה, מממהה, מממההה", לא עוזבות אותנו. בתור מפקד הכוח עשיתי את הדבר היחיד שיכולנו לעשות: על האש. בשטח האויב. מחופשים לרועי צאן. ליד מסוקי החילוץ. הזמנו כמובן גם את הטייסים להצטרף, אבל אחד היה צמחוני והשני אמר שהוא לא רעב. מכיוון שהם טייסים הם חיכו בסבלנות עד שנסיים, ורק אז חזרנו הביתה.

מה שרציתי לומר בכל הסיפור הזה הוא שאני אדם שדבק במטרה שלו עד הסוף, לא משנה אם רועה צאן בן שמונה או עדר כבשים עומדים בדרכו. אני אוביל אתכם כפי שהובלתי את העדר אל מסוקי החילוץ. ואם זה אומר שניאלץ להילחם מהאופוזיציה רק כדי לא לוותר על העקרונות שלנו, זה בדיוק מה שנעשה. עד הסטייק המושלם. אהה, סליחה, התכוונתי עד הניצחון המוחלט. תודה. (להדק כף יד אחת לשנייה ולהשתחוות קלות. לא יותר מדי, אנחנו לא יפנים).

[ירידה מהבמה לקול מחיאות הכפיים. חזרה כעבור מספר שניות]

פעילים נכבדים ואזרחים יקרים. בתום חודשיים שלמים בתפקיד אני אומר לכם: דברים שרואים מכאן לא רואים משם. אנו נמצאים בצוק העתים, בתקופה עתירת אתגריים ביטחוניים, כלכליים ומדיניים שכמוהם לא היו מאז 73, 67 וארבע עצרת. זוהי אינה העת לוויכוחים קטנוניים ולעמידה על עקרונות מיושנים. זוהי עת לאחדות, לגבורה ולהקרבה של כל אחד מאיתנו, ובראש ובראשונה אני.

יש לכם את מילתי שאמשיך לשרת אתכם נאמנה וביתר שאת מהקואליציה. בתור שר בכיר יהיה בידי הכוח להשפיע על חייכם כפי שלא יכולתי להשפיע באופוזיציה. עם זאת, לא אתן לשררה ולכורסת עור הצבי לשכוח מאין באתי ואת מי אני מייצג. אתם הדבר הראשון שאני חושב עליו כשאני קם בבוקר והדבר האחרון שאני הוגה בו לפני שעיניי נעצמות. אפילו בחלומות אתם מופיעים לי, פועים ומבקשים את עזרתי, אומרים לי "הולך אותנו, המפקד. אנחנו אחריך, במים ועל האש".

אני עומד כאן לפניכם ומצהיר קבל עם ועדה ושידור חי ברשתות החברתיות (מזכירים לי באוזנייה שמי שלא עשה סאב ושייר ולייק – שיעשה עכשיו): ידי לא תהיה במעל, לא אתן יד לדבר עבירה, אושיט יד לשלום, אנהג ברוחב יד ואטפל בכם כיד המלך. אני מניח את ידי על לוח לבי כאות להבטחתי.

לשירת התקווה הקהל יעבור לדום. 

ריד מיי ליפס: עמוד דום! (להצדיע!)