פגשתי פעם ערבי מחייך.
שאלתי אותו, "תגיד, ערבי, למה אתה מחייך?" ומה הוא עשה הערבי, אתם יודעים? הוא המשיך לחייך. פשוט ככה. התקרבתי קצת לפרצוף שלו. רציתי לראות אם זה חיוך אמיתי או שאולי זו עווית לא רצונית כזאת, כמו שקורה לי לפעמים כשאני קורץ בלי הפסקה ובחורות חושבות שאני מתחיל איתן. פעם איזה בחור עצבני פירק אותי במכות על הקריצות האלה, כי הוא חשב שאני מפלרטט עם חברה שלו. נראה לי שהוא היה ערבי כי הוא היה מלא בזעם.
בכל מקרה, הערבי המחייך עדיין מולי וזה מתחיל להטריף אותי. הייתי חייב למחוק לו את החיוך מהפנים לפני שעוד אנשים רואים את זה ומתחילים לחשוב שהערבים גם יודעים לחייך. מילא אני, אני קולט את הזיוף הזה מקילומטר, אבל לא חסרים תמימים בעולם הזה, אלה עוד יכולים לאכול את הבלוף הזה ולחשוב שהערבים יודעים לעשות עוד דברים חוץ מלהיות כועסים.
"עליי אתה לא תעבוד", אמרתי לו. "אני יודע טוב מאוד שהמצב קבוע שלכם זה זעם. תמיד זעם. אצלנו יש יום העצמאות ויום ירושלים ויום האישה הבינלאומי ואצלכם – יום הזעם. כל יום זה יום הזעם". הסתכלתי לערבי טוב טוב בעיניים לראות אם מתחיל לגדול שם זעם, אבל הערבי הזה היה יותר מתוחכם ממה שחשבתי. הוא המשיך לחייך.
"מה אתה אומר על תכנית הסיפוח", שאלתי אותו. "שמעתי ביבי הולך להעביר לכם את כל המשולש לרשות הפלסטינית. נראה אם תמשיכו לטנף על ישראל אחרי שזה יקרה". חייך. "כל הקורונה זה בגללכם, אתם עם החמולות שלכם והרמדאן שלכם והעיד אל פיטר שלכם. חבורה של פרימיטיבים, בחיים לא תגיעו לשום מקום". חייך. "ואני בכלל לא מדבר על זה שאתם מקבלים את כל הקצבאות של הביטוח הלאומי, ומתקבלים ללימודי רפואה בלי פסיכומטרי ותופסים את כל העבודות של הרוקחים. בכל מדינה נורמלית היו מזמן מעיפים אתכם על טיל". זהו, משהו מתחיל לזוז שם בפנים. אני מרגיש את זה. הבהוב באמצע האישון. ניצוץ של זעם. זעם ערבי טהור. ידעתי שההצגה הקטנה שלו תיחשף. איך אמר אברי גלעד? אין להם בפלטה, בארגז הכלים הרגשי, שום דבר אחר חוץ מזעם וכעס. ראיתם פעם ערבי עם הומור? ערבי מחייך? אוהב? נותן? מקבל? משהו?
הערבי הפסיק לחייך ופתח את הפה, הנה הוא עוד שנייה שולף את הסכין מבין השיניים.
"מה בשבילך, אדון? פשוט יש תור ארוך מאחוריך."
"אהההה… יש לך משהו נגד עצבים?"
"מתח כאילו?"
"כן, אני נורא מתוח בזמן האחרון. עצבני, לא ישן טוב בלילה."
"יש לי דברים טבעיים, כדורי קמומיל."
"וזה עובד?"
"הכי טוב זה כדורים פסיכיאטריים. ציפרלקס, רסיטל. יש לך מרשם?"
"אה, לא…"
"מי הרופא שלך?"
"ד"ר יונס. אתה בטח מכיר."
"לא, אבל תבקש ממנו מרשם. זה עוזר להרבה אנשים. להביא לך בינתיים את הכדורי קמומיל?"
לקחתי את הקמומיל והלכתי. בדרך החוצה חלפתי על פני מי שעמדה מאחוריי בתור ולחשתי לה באוזן: "תיזהרי ממנו, הוא עצבני. לא נותן כלום בלי מרשם".
חראקירי - הבלוג של ליאור גלציאנו 
ראית את זה? התקשר לי לפה
לא הכרתי.