המרוקאים החדשים

קראתי לשני הילדים לבוא לסלון ולשבת על הספה. אמרתי להם שבפי הודעה חשובה.
"אתה הולך לקנות לנו פלייסטיישן 5?", הם שאלו בתקווה.
"לא. זה משהו יותר טוב", עניתי.
"מחשב גיימיינג!!" הם החלו לקפוץ על הספה בהתלהבות.
"לא מחשב גיימינג! ושבו כבר, זה חשוב!"
הם התיישבו נפולי פנים.
"מה שם המשפחה שלכם?"
הם לא הבינו מה אני רוצה מחייהם.
"תענו לי. מה שם המשפחה שלכם?"
"אההה, גלציאנו?" הם ענו כשספק מהול בקולם.
"לא! אין יותר גלציאנו. תשכחו מגלציאנו. מהיום אתם משתמשים בשם המשפחה של אמא שלכם. מהיום אתם נדב ואלון אזולאי".
שניהם כיווצו גביניהם באי אמון כאילו אמרתי להם שביטלו את בית הספר לצמיתות.
"כן, מה שאתם שומעים. בעקבות תזוזה בלוחות הטקטוניים של החברה הישראלית והפיכתם של המרוקאים לאליטה החדשה, זה יהיה שם המשפחה שלכם מעכשיו".
הבן הצעיר שאל אם טקטוניים זה כמו תחתונים רק במרוקאית והשניים החלו לצחוק מהבדיחה.
"יש לכם שעה בלי מסכים!" הטחתי בהם. "זה מה שקורה למי שמזלזל במורשת המרוקאית שלו".
הבנתי שאם הם לא יכירו את המסורת ממנה הם באים, לעולם לא יוכלו להיות מרוקאים חדשים אסלים. החלטתי לערוך להם מבחן התמצאות.
"אתם יודעים מה סבא שלכם, צ'רלי, היה במרוקו?" שאלתי.
"אין לנו סבא צ'רלי" הם ענו בגאווה, כאילו נמלטו הרגע מפח יקוש שטמנתי להם.
"טעות! סבא שלום הוא מעכשיו סבא צ'רלי אזולאי. זה השם שאיתו הוא נולד במרוקו, ואתם תכבדו את זה. אז אם שואלים אתכם מי הסבא שלכם, מה אתם עונים?"
"סבא צרלי".
"לא צרלי. זה נשמע כמו התנצלות של אשכנזים. צ'רלי. צ'-ר-ל-י אזולאי. ואם שואלים אתכם מה הוא היה במרוקו, מה אתם עונים?"
"יש פלייסטיישן במרוקו?", הם תהו.
"זה בכלל לא משנה עכשיו אם יש או אין פלייסטיישן במרוקו!" זעקתי. "הוא היה המהנדס של המלך. הוא עזר לו לבנות… אענא עארף, דברים שיש במרוקו. בארות מים או משהו".
הלאה לשאלה השנייה.
"מה המאכל שאמא מכינה שאתם הכי אוהבים?"
"שניצל ואורז לבן בלי כלום", הם ענו יחד.
"פסטייה. ומטבוחה. ומופלטה. ומרק חרירה. ומעקודה. וחריימה. והכי אתם אוהבים זה את החריימה של אמא בשישי בערב."
"פסטייה זה כמו פסטה?" שאל הגדול. "כי אני אוהב גם פסטה, אבל בלי כלום. כמו שאמא מכינה".
"אבא, יש לי חריימה", ציין הצעיר. "אני יכול ללכת לשירותים?".
שיעור המורשת לא התקדם כמתוכנן. הייתי חייב לנקוט בצעד קיצוני. לא ייתכן שאשלח את ילדיי אל ישראל של 2020 מבלי שידעו היכן מרוחה החמאה. או המעקודה. כשהצעיר חזר מהשירותים ביקשתי מהם להוציא קלמרים.
"בבקשה, אבא, זה חופש עכשיו", הם התחננו.
"תוציאו את הצבע החום. אנחנו הולכים לעשות עכשיו חינה".
"לעשות מה?"
"חינה, חינה. זה טקס כזה של מרוקאים שמורחים צבע חום על היד."
הבן הצעיר ציין שחבל ששטף הרגע ידיים אחרי השירותים.
"לא נורא. פשוט תעשו עיגול חום על כף היד. אם שואלים אתכם, הייתם בחינה של אחת מארבע מאות קרובות המשפחה שיש לכם."
הילדים היו כבר על סף ייאוש. עברו חמש דקות בלי מסכים, והם היו מוכנים לעשות הכל כדי שאניח להם לחזור כבר לפלייסטיישן. עשינו חינה.
"אז אם שואלים אתכם מאיזה מוצא אתם, מה אתם עונים?"
"מרוקאים, מרוקאים. עכשיו אפשר…"
"מאכל אהוב?"
"אלון ספינג' ואני מופלטה", אמר הגדול, שכבר תופף בעצבנות על הרצפה כי ראה בזווית העין שחברים שלו משחקים בפורטנייט בלעדיו. שמחתי שהוא כבר מפגין את קוצר הרוח שמאפיין את העדה המרוקאית.
"אוקיי, שאלה אחרונה ואז אני עוזב אתכם לנפשכם", אמרתי. "למי תצביעו בבחירות?"
"ביבי, ביבי, רק ביבי. זה מה שאמרת לנו להגיד, לא?"
חייכתי בסיפוק וסרתי הצידה. הם עטו על השלטים כמו מרוקאים שרואים הפגנה של שמאלנים. "זהו", אמרתי לעצמי, "עכשיו הם חלק מהאליטה החדשה. אני רק מקווה שאפשר לעשות את האוכל המרוקאי בלי רוטב, כמו שהם אוהבים".

בתמונה: שני מרוקאים חדשים.