מכתש ועלי

שבתי הביתה לאחר יום קשה במרעה. חבורה של מואבים שוב הציקה לי וניסתה לגנוב את המשכוכית. למזלי הרב השכן, יואב בן פיתום, נחלץ לעזרתי והבריח אותם באמצעות אגרופן עשוי מסירה קוצנית. "כעסאל הדיכאוני, אתה לא יכול להמשיך ככה", נזף בי. "אתה חייב להתחיל לקחת איתך כלי זין לעבודה". הנהנתי בראשי והמשכתי הלאה. לא יכולתי להגיד לו שבבחירות האחרונות הצבעתי עבור הנביא מרציהו, שניבא כי מי שישתמש בכוח סופו להישפט בבית הדין הבינלאומי בשילה.
כשנכנסתי לאוהל שמתי לב שבפינת האוכל יש שני חפצים לא מוכרים. כשהתקרבתי אליהם זיהיתי כי מדובר במכתש ועלי. "כנמת!", התחלתי לצעוק, "כנמת המקומית! איפה את?".
כנמת צצה מאפלולית האוהל. "שוב פעם הציקו לך המואבים, כעסאל?", שאלה בהתגרות.
"אההה… לא. כלומר, רצו להציק, אבל אני שכנעתי שנפתור את הסכסוך בדרכי נועם".
"בקיצור, שוב פעם יואב בן פיתום הציל לך את השת?"
"את משנה בכוונה את הנושא. אני יכול בבקשה לדעת למה יש לנו בבית מכתש ועלי? לא סיכמנו שנכתוש את העלים בידיים כי זה יותר חסכוני?"
"היה מבצע אצל בלדר הליסטי", ענתה בשוויון נפש.
"אני כל היום במרעה, בגשם, בשמש, סופג אבנים וקללות מנערים זבי חוטם, חוסך מטבע כסף למטבע כסף, וכל מה שיש לך להגיד זה שהיה מבצע?"
כנמת לא התרגשה מדברי התוכחה שלי. "הגמל עם מטבעות הזהב בדרך", ענתה בארסיות. "וחוץ מזה, מי שקורעת לעצמה את הידיים בכל ערב עם עלי הסרפד שלך, אלה שהחלטת להשרות במים ולשתות כי איזו ידעונית מפוקפקת אמרה לך שזה ירגיע את עצביך הרופפים, זאת אני. אז עם כל הכבוד, אני הולכת לשמור את המכתש והעלי. ועכשיו, אפרוש לי ליצועי. אתה מוזמן לחלוט לעצמך את הסרפד, תרתי משמע!"
כנמת חזרה לאפלולית ממנה באה.
מלא בזעם ניסיתי להרים את המכתש, אך הוא היה כבד עד מאוד. לאחר שני ניסיונות נוספים ויתרתי. לקחתי את עלי הסרפד, אך הם היו דוקרניים ופצעו את עור ידיי. השלכתי אותם בזעם אל מחוץ לאוהל ונשכבתי על יצועי, החמה כוססת בי. מחר אגש אל הידעונית ואדרוש את מעותיי בחזרה, סיננתי מבין שיניים חשוקות. אם היא תסרב, אראה לה מאיפה הנאקה משתינה. או שאמלמל משהו בגנותה ואלך משם חפוי ראש, כמו שאני תמיד עושה. לעזאזל עם החיים האלה. בעתיד דברים ודאי ישתנו. הם חייבים להשתנות.