שלושה דברים שלמדתי השבוע על תיאטרון ועל החיים:
- איינשטיין אמר שטירוף פירושו לעשות את אותו הדבר פעם אחר פעם, ולצפות לתוצאות שונות. ובכן, מסתבר שתיאטרון זה עסק מטורף. הטקסט הוא אותו הטקסט, התאורה זהה, כך גם הסאונד. אבל התוצאה, הו התוצאה, היא יכולה להיות כל כך שונה.
קחו לדוגמה את החזרה הגנרלית שערכנו ל"מענטש". הקהל צחק מכל בדיחה, גיחך מכל דבר שנינה ועצר נשימתו בכל רגע של רגש. אני יודע את זה כי ישבתי מאחורה, בתפקידי כאיש סאונד לעת מצוא, ויכולתי לחוש את אדוות האנרגיה הזעירות ביותר שעוברות מהבמה אל הקהל וחזרה. יצאתי משם עם התחושה שיש לנו אחלה הצגה.
ואז הגענו לבכורה בעכו, ושום דבר לא עבד. אף בדיחה לא הצחיקה. השנינות הלכה לאיבוד. הרגש היחיד שאפשר היה לחוש הוא השעמום הקל שננסך על הצופים. אני יודע את זה כי גם הפעם ישבתי מאחורה (איש סאונד, זוכרים?), ויכולתי לחוש את הדם אוזל לי מהפנים ויורד במורד הגוף וזורם הלאה, אל הים של עכו שנמצא כמטחווי קשת משם. יצאתי משם עם התחושה שאני צריך להפסיק לאלתר לכתוב ושעדיף חלומות במגירה מכישלון מפואר. ולחשוב שעוד עודדתי אנשים לשלם ממיטב כספם כדי לחזות בפרי הבאושים שיצא מגינתי החרבה.
אבל וחפוי ראש חזרתי למקומי שליד התאורן, רק כדי לגלות שבהצגה הבאה צוחקים כבר מהבדיחה הראשונה. את אנחת הרווחה ששחררתי שמעו לדעתי גם זקני עכו.
בהצגות הבאות כבר הבנתי שאין ערובה לשום דבר: מקום ההצגה, הקהל, מזג האוויר, הדיונים הקואליציוניים, רמת העייפות של השחקן – כל אלו משתנים שמעלים את רמת האנטרופיה במערכת. כפועל יוצא מכך, לא ניתן לחזות איזו הצגה תהיה באותו הרגע. מצד אחד זה מבאס, כי אין ערובה לשום דבר, אבל מצד שני זה היופי בתיאטרון: החד-פעמיות. חוסר הוודאות. היכולת לחזות בפלא או בכישלון. הטירוף שבחזרה על אותו הדבר, תוך קבלת תוצאה שונה.
ואולי בשביל זה יש הצגות הרצה. כדי ללמוד איך לנטרל את הרעשים במערכת ככל שניתן. זו גם אפשרות, והיא אפילו יותר שפויה. - כולם מכירים את המשפט There’s no business like show business, אבל מעט מכירים את Show business is No business. כמות הדחיות שמקבלים ב"תעשייה" עולה ביחס ישיר לכמות ההגשות. זה לא משנה מה עשית לפני, אתה תמיד נמדד ביחס לאיכות הטקסט שהגשת. זה אומנם יכול לגרום לתחושת חוסר ביטחון תמידית, אבל מצד שני זה גם מכריח אותך לכתוב את הדבר הכי טוב שאתה יכול, וגם מאפשר לקולות צעירים להישמע (נדמה לי שלמרות גילי, אני עדיין נחשב קול צעיר יחסית).
120 מחזות הוגשו בשנה שעברה לתיאטרונטו שבוטל, ועוד 70 הוגשו השנה בתגובה לקול הקורא שהוצא בחופזה. כל היוצרים שהמחזות שלהם עברו את השלב הראשון היו צריכים להציג פרזנטציה בפני הוועדה האמנותית, גם אם כבר התקבלו בעבר. אני מניח שזה קשור גם לעובדה שאת יו"ר הוועדה האמנותית, יעקב אגמון המנוח, החליפה רעייתו, גילה אלמגור אגמון. זה אומר שהצגות שהתקבלו לפסטיבל של 2020 לא צלחו את המשוכה. מתוך שבע הצגות התחרות, שלוש היו כאלה משנה שעברה ועוד ארבע חדשות. "מענטש" הייתה אחת מהן.
בפעם הבאה שאקבל לא כתשובה, ויהיו לא מעט כאלה, אצטרך לשנן לעצמי את היחס הזה: 7 מתוך 190. קצת יותר מ-3.5%. כבוד, לא?
זה אומנם לא מתכון גדול לצניעות, אבל לפעמים גאווה היא מעין "מעיל רוח" כנגד כל טילי הלאווים. - חזרנו לחיפה עם הפנים בין הידיים, אם להשתמש בעוד רפרנס לשיר רוק ישראלי. לא זכינו באף פרס. אחרי שהבאסה הראשונית עברה, הבנתי שבכל זאת הרווחתי כמה דברים בחצי השנה האחרונה, והם אפילו יקרים יותר מכל פרס. הרווחתי למשל חברים חדשים. וצברתי חוויות שלא הייתי צובר בשום דרך אחרת, בטח ובטח בשנת הקורונה שסגרה אותי בבית למשך שנה. ולמדתי על תיאטרון. ועל אנשים שאני יכול לבטוח בדעתם הבלתי משוחדת. בסוף, אחרי כל הפרסים והכיבודים, הדברים האלה נשארים איתך למשך הרבה מאוד שנים.
זאת פשוט עוד מדרגה במעלה ההר בתהליך הסיזיפי הזה שנקרא יצירה. וזה נהדר להביט מדי פעם הצידה ולגלות שעוד אנשים נרתמים לדחוף את הסלע למעלה, למרות שברור שכשתגיעו לפסגה – קטנה כגדולה – תצטרכו להתחיל הכל מהתחלה.
ואם לסכם, אז רק במילותיו של סבא דוב: "לנצח, להפסיד, מה זה חשוב. חשוב רק איזה בן אדם אתה. אם הלכת בדרך שלך. אם אחרי הכל נשארת מענטש". צודק.
בתמונה: תיאטרון הסמטה ביפו, רגע לפני כניסת קהל ושנייה לפני שאני תופס את מקומי ליד התאורן, כשכולי עדיין השתאות לנוכח העובדה שתיכף יישבו שם אנשים ששילמו במיטב כספם וזמנם כדי לראות משהו שכתבתי. אין לכם מושג כמה אני מכיר טובה על זה.
חראקירי - הבלוג של ליאור גלציאנו 