מפלצת הזיכרון – ביקורת הצגה

ראשית, גילוי נאות מתחייב: המונודרמה "מפלצת הזיכרון" זכתה בפרס הראשון בתיאטרונטו 2021. הצגה שכתבתי הייתה גם היא חלק מהתחרות. אני מקווה שהצלחתי להינתק ככל האפשר מהנסיבות ולכתוב את דברי הביקורת באופן ענייני ומנומק, מתוך שאיפה לעורר דיון מפרה.

***

די להסתכל באירועי הימים האחרונים כדי להבין עד כמה השואה מושרשת בהוויה הישראלית (או ליתר דיוק, היהודית-ישראלית). חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ' מדבר על טרנספר ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, וחוטף על כך קיתונות של רותחין מעדת ה"צריך רק להחליף את המילה ערבים ביהודים – והופה, אנחנו בגרמניה הנאצית"; איתמר בן-גביר זועם על דמותו ב"ארץ נהדרת", שעונד על זרועו כיסוי צהוב שמזכיר את הסרט שענדו הנאצים; רב הותקף ביפו, ככל הנראה משום שעסק בייהוד האזור, וכבר הופיעו ברשתות החברתיות השוואות לאנטישמיות של אירופה הקלאסית.

ההנכחה העזה של השואה במודוס אופרנדי הישראלי היא הנושא בו עסק ישי שריד בספרו "מפלצת הזיכרון", אותו עיבד השחקן בן יוסיפוביץ' למונודרמה המדוברת.

במרכז העלילה עומד היסטוריון צעיר שתחום מומחיותו הוא הייחודיות של מנגנוני ההשמדה במחנות השונים. כאשר מוצע לו לשמש כמדריך טיולי מחנות מטעם יד ושם הוא מסכים להצעה, ולו כדי שיוכל לכלכל את אשתו ובנו הצעיר. אט אט מתחילים המסעות, במהלכם הוא משמיע תיאורי זוועות באוזני התיירים – לרוב תלמידי תיכון וחיילים – לגבות ממנו מחיר נפשי. המספר מיטיב לתאר באופן ביקורתי את קוקטייל השואה הישראלי של בני נוער שלוחשים בינם לבין עצמם שזה מה שצריך לעשות לערבים; של חיילים שרק לפני רגע היו בני נוער אך עכשיו הם פתאום צייתנים באופן מעורר חשד; ושל מבוגרים שרוצים שואה של שופינג – שעטנז של מחנות השמדה וקניות במחירים שרק אירופה המזרחית יכולה להציע (זכור בהקשר זה המערכון המצוין "סוכני מסילות" של החמישייה הקאמרית).

הספר, כמו גם ההצגה, בנוי כמונולוג שנושא ההיסטוריון מרוט העצבים במהלך שימוע בפני יו"ר יד ושם. מבנה נרטיבי זה מאפשר לגולל את שרשרת האירועים מתחילתה עד סופה. יוסיפוביץ', שאחראי כאמור לעיבוד ואשר מככב גם בהצגה, היטיב לקחת את סיפור העלילה ולהתאים אותו לבמה, תוך ביצוע שינויים מתבקשים והוספת עוד ניואנסים. כך, למשל, את הרגעים האירוניים בספר הוא הצליח להפוך לרגעים קומיים קטנים שלא רק שאינם מאבדים את החריפות הסאטירית שלהם, אלא אף זוכים לחיזוק בזכות הוורסטיליות של יוסיפיבוץ' כשחקן. כזה הוא, למשל, הדיאלוג הנהדר שהוא מנהל עם מורה מבית ספר, במהלכו היא מתפלצת לשמע האפשרות שגם היהודים היו אחראים לכמה מעשי קטל מזוויעים במהלך ההיסטוריה. או דמותו של מפתח המשחקים שבונה משחק מציאות מדומה שאמור לתאר את החיים במחנות (המונח "חוויית משתמש" מעולם לא היה כה אירוני).

הסטייה מהמקור בעיבוד הבימתי באה לידי ביטוי גם במעברים התכופים בין הווה לעבר, כשבהברקה בימתית הופכים הצופים למשתתפים בסיור מחנות, ואף נדרשים לענות על שאלות של המדריך. עוד אמצעי בימתי יצירתי הוא השימוש במצלמת וידאו ובהקרנה לייב על מסך, כאשר הצידוק הנרטיבי לכך הוא התיעוד של השימוע, כמו גם בקשה של יו"ר יד ושם שהגיבור יצלם חלק ממסעותיו. השימוש בווידיאו מניב כמה מהרגעים הטובים ביותר בהצגה, בהם דיאלוגים שמועברים באמצעות דיבור אל המצלמה, שיטוט ביערות פולין במה שמזכיר קצת את "פרויקט המכשפה מבלייר" או הסיום של ההצגה – רגע מהפך קרביים שמאיר באור מפכח גם את התמונה הפותחת.

השימוש המושכל באמצעי מבע שהופכים את החוויה התיאטרלית למה שהיא גרם לי לתהות מדוע הם לא נוצלו עד תום על מנת ליצור אירוע תיאטרוני משמעותי יותר. השימוש בקהל באופן פעיל ובלתי אמצעי, למשל, הוא כלי שקיים רק בתיאטרון. הוא גם מממש את יתרונה של אמנות זאת על פני הספרות או הקולנוע. אם אנחנו כקהל יוצאים למסע, תרתי משמע, אז כדאי לתת לנו לקחת בו חלק פעיל מההתחלה ועד הסוף. להפוך את הקונפליקטים והדילמות שהמספר מתמודד איתן, לכאלו שגם אנחנו נחווה ונצטרך לבחור צד. על אחת כמה וכמה כאשר אחת התמות של ההצגה היא העמידה מהצד.

גם עבודת הווידיאו לוקה לדעתי בחוסר אחידות רעיונית וביצועית. יכול מאוד להיות שזה משהו שעבר לי מעל הראש, אבל לא הבנתי את מטרת העל של השימוש באמצעי הזה. האם ביקשו היוצרים להגיד משהו על האופן שבו הדימויים הוויזואליים יוצרים ייצוג מנטלי של השואה שהוא מניה וביה לא נאמן למציאות? האם זו אמירה על הפיכת השואה ל-Shoaa Show? על דור הסלפי? על האופן האירוני שבו אמנות לא יכולה באמת להעביר את גודל הזוועה, ולעתים אפילו גורמת יותר נזק מתועלת? שוב, יכול מאוד להיות שזה משהו שאני פספסתי, אבל התקשיתי למצוא את הרעיון המרכזי שמאחורי עבודת הווידיאו. בגלל זה גם יצאתי בתחושה שהשימוש הזה היה יכול להיות הרבה יותר משוכלל (וזה מתקשר גם למה שכתבתי על שיתוף הקהל).

תמה נוספת בהצגה היא יחסי אב ובן, שבאים לידי ביטוי גם במערכות היחסים של הגיבור עם יו"ר יד ושם, עם אביו ועם בנו. אלא שלטעמי התמה הזאת לא מספיק מפותחת ורובד המשמעות נותר די שטחי. האבא המטאפורי יכול היה ללבוש מספר פנים – אלוהים, הסופר-אגו הפרוידיאני, האו"ם, הדוד סם – אך אף אחת מהאפשרויות הללו, על השלכותיה, לא ממומשים עד הסוף מבחינה דרמטורגית.

מבחינה משחקית, לא הרגשתי שיש מספיק מנעד בתהליך שהדמות עוברת. הקפיצה בין ההווה לעבר מאפשר לראות את תהליך הקריסה, אבל מבחינה משחקית לא היה הרבה הבדל בין תחילת התהליך לסופו. קצת יותר ניואנסים משחקיים באמצע היו עוזרים ליצור הבחנה טובה יותר ולהראות באופן מפורט יותר כיצד המסעות השפיעו על הגיבור צעד אחר צעד.

נקודה אחרונה קשורה יותר לספר ופחות להצגה, אבל לדעתי אפשר היה לטפל בה קצת אחרת, וזה הדידקטיות. האמירה של הספר, לפיה משא הזיכרון שאנו עומסים על כתפינו יוצר תמונת מציאות מעוותת שמובילה בתורה לביצוע מעשים אלימים, אינה חדשה. את כל אלו היטב לסכם יהודה אלקנה בטורו המכונן "בזכות השכחה", שפורסם בעיתון "הארץ" ב-1988. זכורה היטב גם האמירה מעוררת המחלוקת של פרופ' ישעיהו לייבוביץ' על היודונאצים. בשנת 2021, האמירה הזאת הפכה כבר דידקטית ושחוקה. 

על אף הנקודות שצוינו לעיל, "מפלצת הזיכרון" היא מונדרמה בעלת עוצמה בביצוע של שחקן מוכשר כשד. אני חושב שעם שימוש מושכל בכלים שהתיאטרון יכול להציע, היא יכולה לגרום לקהל לחוות בצורה יותר אינטנסיבית את הדילמה בבואנו להתמודד עם עוולה שנעשית למישהו אחר: האם לפעול או לעמוד מהצד?

"מפלצת הזיכרון", על פי ספרו של ישי שריד
משחק ועיבוד למחזה: בן יוסיפוביץ'
בימוי ודרמטורגיה: אריאל נ. וולף
עיצוב במה ותלבושות: נועה דותן
תאורה: יניר ליברמן
מוסיקה: שלומי ברטונוב
הפקה ותפעול הצגה: שיר אשכנזי
וידיאו: אורי וולף