גידול ושמו בועז: ביקורת הצגה

במשך שנים ארוכות נחשב הלב כאיבר שאחראי על הרגשות שלנו. למרות שאנחנו יודעים היום שהוא בסך הכל משאבה שתפקידה להזרים דם לכל הגוף, עדיין כשמישהו נפרד מאיתנו "נשבר לנו הלב". זה גם המקרה של נועה (אורן דיקמן, שגם כתבה את המחזה), רווקה שסובלת מכאבי לב מוחשיים ביותר. היא מגיעה לקרדיולוג (מיכאל הנגבי) שמודיע לה בצורה ישירה: יש לך גידול על הלב בדמות האקס שלך בועז, והדרך היחידה להיפטר מהכאב היא להרוג אותו. את האקס, הכוונה.

כך, במכת פתיחה מוחצת ומגלגלת מצחוק (כי יש גם גרורות של דימיטרי), מתחילה ההצגה "גידול ושמו בועז". חמושה באקדח, יוצאת נועה למסע משוגע שכולל את האקס המיתולוגי (שלו גלבר), רובוט כפיל שלו, הפסיכולוגית שלה (נילי צרויה), שסובלת בעצמה מגירוד בלתי פוסק במקום אינטימי, וכן דייט מהטינדר בשם עמי (יוסי ירום) שסובל מפוסט-טראומה והולך לכל מקום מלווה בטנק הצעצוע שלו. הדמויות נכנסות לתוך מערבולת גרוטסקית ששיאה בתמונה האחרונה, כשכולן מתכנסות בקליניקה של הרופא ומנסות לפתור את הבעיות שלהן.

נפתח בזה שההצגה מצחיקה. מאוד. והיא עושה את זה מבלי להידרש כמעט לסלפסטיק או לוולגריות. הרפליקות שנונות וקצביות ולכל השחקנים יש תזמון קומי טוב, כולל התייחסות לטלפון מצלצל בקהל או לאיש סאונד שלא עצר את המוזיקה בזמן. הקהל היה שילוב של צעירים ומבוגרים, ולפי פרצי הצחוק ומחיאות הכפיים בסיום, ניכר שכולם נהנו. זה לא מובן מאליו כלל.

לתיאטרון יש גם יתרון מובנה בעיסוק בחומרים אבסורדיים ולא ריאליסטיים. בגלל שמנגנון השעיית הספק עובד שעות נוספות בעת צפייה בהצגה – הבמה יכולה רק לסמן חפצים ומקומות ולא להוות ייצוג ריאליסטי שלהם – כך קל יותר להתמסר לקומדיות משוגעות שלא נענות לתכתיבי המציאות. האבסורד פשוט עובד יותר טוב.

"גידול ושמו בועז" החלה את דרכה בפסטיבל תיאטרון קצר ב-2019. הבמאית, תמר קינן, התאהבה במחזה הקצר וביקשה לפתח אותו למחזה באורך מלא. זו מגמה ברוכה, שכן הפסטיבל הוא מקום טוב לבדיקת חומרים שחורגים מהשטאנץ של קומדיה / דרמה ישראלית משפחתית. עם זאת, לא כל מערכון או מחזה קצר מכיל אמירה מספיק מפותחת שניתן לבחון אותה לעומק לאורך 90 דקות. יש רעיונות שמסגרת הזמן הקצרה הולמת אותם יותר. במבחו הזה, "גידול ושמו בועז" מקבלת ציון מספיק. השאלה שהמחזאית מבקשת לשאול – האם אנחנו צריכים להיפטר מכאב בכל מחיר? – לא נבחנת משלל זוויות נוספות. בסופו של דבר, שאר הדמויות מוצגות דרך אותה הפריזמה, כך שהן כמעט ואינן מוסיפות דבר מבחינה רעיונית ותמטית.

בכל משך ההצגה השחקנים הולכים מדי פעם לירכתי הבמה ושרים שיר משנות השמונים במעין גרסת קריוקי. הביצוע אומנם חינני ומילות השירים מתקשרות לסיטואציה הספציפית שבה נמצאת הדמות, אבל לא הבנתי לגמרי מה הרעיון מאחוריהם: האם זו אמירה אירונית על הפומפוזיות שמלווה את ביטויי האהבה? האם זו דרך להאיר פן לא מציאותי בתפיסת העולם של נועה? ואולי, רק אולי, זו פשוט דרך לנפח את ההצגה באופן מלאכותי כך שתהיה באורך המלא המקובל של שעה וחצי?

גם מקומו של עמי בעל הטנק לא לגמרי ברור. זו אומנם דמות חיננית ומצחיקה, בעיקר בזכות הביצוע המדויק של יוסי ירום, אבל שתי נקודות הפריעו לי בה: האחת, שעמי מתנהג כמו מישהו עם אספרגר, ויש רגעים בהם ההתנהגות שלו הופכת למושא הצחוק. הנקודה השנייה היא ההשוואה שנוצרת בין שברון לב רומנטי לפוסט-טראומה שנובעת משירות צבאי. זה כאב וזה כאב, כך עולה מההצגה, וכולנו רק צריכים למצוא בתוכנו את היכולת לחיות עם הכאב. להשלים איתו. ובכן, במציאות זה לא עובד ככה. מפוסט-טראומה לא "צומחים". אגב, זה לא עניין של שחיטת פרות קדושות. אפשר ואף רצוי לדון בהומור גם בפוסט-טראומה של חיילים, אלא שראוי לעשות זאת תוך הגחכת הפוליטיקאים והגנרלים שהובילו למצב. אבל אז זאת תהיה כבר הצגה אחרת לגמרי.

למרות הבעיות הנקודתיות הללו, "גידול ושמו בועז" היא שלאגר בהתהוות, ולא בכדי. כיף גם לראות שחקנית צעירה שלא מחכה לתפקידים, אלא כותבת אותם עבור עצמה בכישרון רב. אולם 1 בצוותא היה מלא מפה לפה בצעירים ומבוגרים שהניחו לרגע בצד את חששות הקורונה וצחקו במשך שעה וחצי. את החיוך שהיה מרוח על פניהם – ועל פניי – ביציאה מהאולם, שום מסכה לא הצליחה להסתיר.