הגיגים #1

8/7/21

קשה לי עם השינויים הגופניים שמאפיינים את גילי. אני מרגיש שהנפש שלי נשארת כמות שהיא (ברור שהיא לא), בעוד הגוף פונה לדרך משלו, בלי שיש לי שליטה על התהליך. האם זה אומר שהקשר גוף-נפש, שכה מדברים בשמו, הולך וניתק? אני מאמין שלא. כי בעוד שאת השינויים הגופניים אנחנו יכולים להעריך במבט או בעלייה על המשקל, את השינויים הנפשיים קשה לנו יותר לתפוס. בהקבלה לעולם הנהיגה, זה שטח מת עבורנו. אנחנו נוסעים עם חלון באוטו ושרים בקולי קולות יחד עם הרדיו, כשאנחנו לא שמים לב שטסה אחת נעלמה או שאחת הרצועות עומדת להיקרע. אולי צריך עין חיצונית של יודע דבר, מוסכניק של הנפש, שתדע לתת בנפש המשתנה שלנו סימנים.

***

13/7/21

הלוואי שהייתי יכול לנתק את הקשר הגורדי שבין הכתיבה והחרדה, אם כי אני מודע לכך שייתכן שבלי החרדה לא הייתה כתיבה. הרצון הזה להישמע, להיות נוכח בעולם, הוא המניע האגואיסטי שעומד בבסיס הדחף לכתוב. תיקון עולם, שאילת שאלות, הצעת מבט אחר על החיים מהירי החלוף – אלה דחפים שטחיים יותר, אם כי אי אפשר לבטל אותם כליל.

***

10/9/21

זו אחת מהתקופות האלה בהן אני מרגיש שהכתיבה שלי – וכפועל יוצא מכך גם אני – חסרי כל ערך. כקליפת השום ממש. מה בין הסאטירות הקלוקלות במשקל נוצה שיוצאות תחת ידיי ובין יצירותיהם של הגאונים באמת? כלום ושום דבר, כך נדמה לי כרגע. 

האם ניתן בכלל להשוות בין קומדיות לדרמות מבחינת משקלן הסגולי? כל כותב דרמה צריך לכתוב גם קומדיה, מצוטט סוקרטס אצל אפלטון, אבל האם זה באמת כך? האם לא קל יותר להלעיג את הדמויות מאשר לחפור בקרביים שלהן (ושלי)? האם דרך הסתכלות סאטירית-סוציולוגית רחבת היקף שוות ערך להסתכלות דרמטית-פסיכולוגית בעלת עומקים?

חזרתי לקרוא בגוגול, אולי גדול הסאטיריקנים, כדי לקבל אישוש להנחה לפיה גם הסאטירה יכולה לגעת בפסגות של גאונות. אני עדיין לא סגור על זה.

***

אני קורא עכשיו את "המיתוס של סיזיפוס" של קאמי. הוא מדבר שם על המאבק של האדם שמכיר באבסורד הקיומי, ועל היצירה – במיוחד הפרוזה – כאחת הדרכים העזות ביותר לביטוי המאבק. מצד אחד אני מתחבר לגישה הפילוסופית הזאת (Nothing to be done, and still…), אבל יש עדיין קפיצה לוגית שצריך לבצע כדי לא להצדיק ניהיליזם. קאמי אומנם מדבר על דון ז'ואן ועל התפיסה המוסרית של החברה לעומת התפיסה שלו את מעשיו כדרך מאבק, אבל הדיון המוסרי שלו עדיין לוקה בחסר בעיניי. אם לא נסמכים על הציווי הקטגורי של קאנט או על צווים אלוהיים, מה מקור הסמכות המוסרית עליו עלינו להישען?

אולי התפיסה הלייבוביצ'יאנית, לפיה קיום המצוות והמנהגים המוכתבים מראש (ההלכה) מבלי לדון בהם, בבחינת נעשה ו(אולי) נשמע, הם התכלית, מספקת תשובה שהאבסורד לא מספק. דווקא ההשנות המוכנית היא זו שמעניקה תכלית, באופן אבסורדי (?).

"אופייה של יהדות-ההלכה הוא אנטי-מליצי, אנטי-פאתטי, אנטי-חזוני, ובעיקר – אנטי-אשלייתי: היא אינה מרשה לאדם להאמין שמציאותו היא אחרת משהיא בפועל, והיא מונעת ממנו את העריקה מתפקידיו וממשימותיו בעולמו השפל אל עולם מדומה שכולו טוב, יפה ונעלה", כתב לייבוביץ'. "אין זה מקרה שחלק גדול מאד מהמצוות המעשיות מוסב על גופו של האדם, על הולדתו ועל לידתו, על מאכלו ועל משתהו, על בעילתו, על נגעיו ועל פגרו; החלק הגדול ביותר בגיבושה היסודי של ההלכה – במשנה – הוא סדר טהרות, הקושר את האדם בגילויי זוהמת מציאותו הביולוגית, שממנה אין מנוס".

3 תגובות בנושא “הגיגים #1

  1. קראתי, אין לי מושג בן כמה אתה, אבל שינויים בגוף בולטים אמנם מתחילים בהשמנה סביב המותניים בגיל 30, האטה קלה בתדירות הזקפות מגיל 40, כאבים ומחושים בלתי מוסברים כשאתה מגיע לעשור השביעי של חייך. 🙂
    גם קאמי, אך לא רק, הסתמך על ניטשה וכנראה גם על קירקגור, פילוסוף-תיאולוג שהסביר את משמעות הקיום כקפיצה אמונית [נטולת כל הגיון]. כנראה שאותו הדבר אצל קאמי, הקפיצה לאבסורד, כתוצאה מדיאלקטיקה נוקשה – מול האין [ייאוש, ניכור] יש “אבסורד”, שהוא ה”קיום האנושי המוסרי והראוי”. לגבי לייבוביץ’, המסגרת נטולת ההגיון, הכוחנית והשרירותית של מצוות האל [אבסורד, א-לה-קאמי] היא שמאפשרת חיים בעלי משמעות, שיש בהם חירות גדולה מאוד. [חירות – מונח מרכזי אצל יקירנו סארטר, כידוע]. ואולי נקפוץ לעוד פילוסוף-תיאלוג אקזיזטנציאלי [כמו לייבוביץ’] סולובייצ’יק, שמוצא את “היש” גם בשעת הניכור, הזרות, היאוש הנורא מכל – בקול של אלוהים, בידיעה הפנימית שהוא “יש”.
    אגב אני מסרב לקבל את המושג “זוהמה” ביחס לקיום הביולוגי שלי. לענ”ד מקור שנאת הגוף, אולי, אצל לייבוביץ נמצא בהסבר פרוידיאני כזה או אחר, לך תדע. אני אוהב את הגוף שלי, אני חוגג את יופיו, רגישותו, מחלותיו והצלחותיו ללא הרף.

      1. ישנם שמבלים אצל מורטי שיערות אחת לשבועיים, במכוני כושר ל”עיצוב שרירים” או לפי סרטון שראיתי, משתילים חלקי פלסטיק בגופם על מנת ליצור צורת גוף מסוימת. אישית אינני שם.
        הגוף שלי הוא מקור ההנאות שלי, כל הנאה. הוא גם מקור הסבל שלי. קשה להיות בעל מאפיינים מסוימים, ואז לראות את רפיסות הבטן, נאמר. את הדלדלות השיער או את העובדה שנשים[או גברים] כבר לא נמשכים אליי יותר.
        השיטה שלי עזרה, באמת, לעמוד עירום מול הראי, ולאהוב את מה שאני רואה. אני מקפיד מאוד על עיסוק בפנים וטיפוחם [לא איפור ולא קוסמטיקאית אלא- ניקוי, גילוח, מריחת קרם על הפנים]. אני מקפיד ללכת למסג’יסט ולנוע לפחות חצי שעה ביום.
        אני קונה בגדים יפים [אבל לא כמויות ולא כפתרון].
        וכן
        אני עדיין עובד. ♥

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s