דד ליין – מחזה קצר

הדמויות:

סופר

רוצח שכיר

המקום:

משרד ובו שולחן כתיבה ועליו מחשב נייד. בסמוך כיסא. על הכיסא יושב גבר ממושקף. הוא סופר. בצד ישנה מיטה ריקה.

המחזה נפתח עם הסופר המנסה להביא את עצמו לידי כתיבה. הוא נואש. מושך בשיערותיו. תופס את ראשו בידיו. דופק את ראשו במסך. אחרי כמה שניות הוא מרים את הטלפון הנייד ומחייג.

סופר: (לטלפון) היי… לא משהו… זה לא ילך… כי לא… (מביט בשעון) עשר שעות, זה מספיק… 

העיקר שניסיתי, לא? אומרים שזה מה שחשוב… מחר אני אמשיך…  מי? לא, הוא לא יבוא… 

אין לָךְ מה לדאוג, בטח שכח מזה. גם ככה זה היה בחצי צחוק… טוב, אני סוגר פה ובא… לא, 

אין לי כוח לצאת היום… מחר, אני מבטיח… אבל אמרתי שאני מבטיח… נדבר על זה בבית, 

טוב? ביי.

הוא סוגר את הטלפון ואת המחשב הנייד וקם ללכת. הוא מתחבט עוד רגע אם לחזור אחורה, ואז מקבל את ההחלטה סופית וצועד לכיוון הדלת. הוא מניח את היד על הידית ואז… בום! הדלת נפתחת בעוצמה מבחוץ. הסופר עף מעוצמת המכה. בפתח הדלת עומד ששון, הרוצח השכיר.

סופר: (בהלם) מה? מי?

רוצח: לא מאמי. ששון.

סופר: מה?

רוצח: ששון. השם שלי זה ששון. שכחת?

סופר: אתה… אתה…

רוצח: וואלה בתור סופר אוצר המילים שלך לא משהו. מה… מי… אתה…

סופר: ששון. אתה ששון.

רוצח: אני רואה יש לי פה עסק עם גאון.

סופר: לא, פשוט לא… לא ציפיתי לראות אותך. 

רוצח: לא ציפית לראות אותי?

סופר: ציפיתי, אבל…

רוצח: חשבת שאני לא אבוא.

סופר: לא חשבתי…

רוצח: שאני רציני.

סופר: זה לא מה שאמרתי.

רוצח: חשבת שאני חרטטן, אחד שלא עומד במילה שלו, אה?

ששון שולח יד לתוך המעיל שלו. הסופר נלחץ.

סופר: חכה רגע!

ששון שולף משם חפיסה של מסטיקים.

רוצח: מה נלחצת לי כמו איזה טמפון ביום חֹום? כולה מסטיק. רוצה?

סופר: אהההה, לא, תודה.

רוצח: בוא איתי. נצא לאיזה טיול קטן.

ששון הולך אל הסופר, מניח יד על כתפו ומוליך אותו בחדר.

סופר: מה… לאן?

הרוצח מוליך את הסופר אל הכיסא.

רוצח: הגענו. שב.

סופר: אבל…

רוצח: שב אמרתי! (מושיב את הסופר בכוח) פתח את המחשב. (הסופר פותח) תכניס את הסיסמה. 

אני לא מסתכל (מביט הצידה. הסופר מקליד. ששון מביט במסך) 117? אתה רציני איתי? זה 

לא העמוד מאתמול?

סופר: אני כתבתי. נשבע לך.

רוצח: כתבת ו…

סופר: מחקתי.

רוצח: מחקת?

סופר: זה לא היה טוב. אני לא מאמין בכתיבה רק לשם הכתיבה.

רוצח: אני רואה אתה איש עם עקרונות.

סופר: ובגלל זה אני עדיין בעמוד 117. אבל מחר… מחר אני ממשיך, אני נשבע.

רוצח: אל תשבע סתם. זה בתנ"ך כתוב ככה.

סופר: זה לא סתם, נשבע לך.

רוצח: אבל מה אמרתי עכשיו?

סופר: בבקשה תן לי ללכת הביתה, מחכים לי.

רוצח: מי?

סופר: חברה שלי. אמרתי לה שאני כבר בדרך. אני לא רוצה שהיא תדאג.

רוצח: למה, יש לה סיבה לדאוג?

סופר: לא, אין לה…

רוצח: כי אתה הולך לכתוב היום אלף מילה, זה למה.

סופר: אמרתי לך שניסיתי. נִשְׁבּ… (קולט את המבט של ששון) ניסיתי לכתוב אלף מילים. כמו שאתה 

רואה, זה לא הלך.

רוצח: הבנתי אותך.

ששון שולח שוב פעם יד לעבר כיס המעיל.

סופר: (מרים ידיים להגן על ראשו) בבקשה לא!

ששון שולף משם חבילת דפים. הוא מניח אותה על השולחן.

רוצח: זאת החתימה שלך פה, לא ככה? (שהייה) תענה לי – זאת החתימה שלך או לא?

סופר: כן, אבל זה היה סוג של זכרון דברים, לא משהו ש…

רוצח: אל תזיין לי את השכל על זכרון דברים! הנה, כתוב פה שחור על גבי לבן: 'על צד א', להלן 

הסופר – זה אתה, נכון? שאלתי: זה אתה?! (הסופר מהנהן) – לנפק מדי יום, לא כולל סופי 

שבוע וחגים, לפחות אלף מילים ו/או חמישה עמודים בפונט אריאל ו/או דיוויד בגודל 11 ו/או  

12'. אתה רואה את זה? מדי יום! רואה?

סופר: אני רואה, ו…

רוצח: (ממשיך לקרוא) 'כל הפרה מצד הסופר של אחד ו/או מספר ו/או כל הסעיפים שצוינו לעיל 

תחשב לאי עמידה בתנאי ההסכם ולכן יהיה מחויב צד ב', להלן הרוצח השכיר – זה אני, נעים 

מאוד – להכריח אותו לעמוד ביעד. היה ולא עמד ביעד, על הרוצח השכיר לשים קץ לחייו של 

הסופר בצורה ההומנית ו/או המהירה ו/או לא מכאיבה ביותר האפשרית'. כתוב או לא כתוב?

סופר: (נאנח) כתוב.

רוצח: יופי, אז תמשיך.

סופר: אבל…

רוצח: (מניח יד על פיו של הסופר) ששששש… בלי אבל, אחרת יהיה חבל. אתה רוצה שיהיה חבל?

שהייה.

סופר: לא.

רוצח: יופי, אז אני פה בצד עד שתסיים. לא מפריע לך, נשבע.

הרוצח אוסף את הדפים ומתחיל לעשות את דרכו לעבר למיטה.

סופר: (אוזר אומץ פתאומי) אתה מפוטר.

הרוצח קופא במקום.

רוצח: מה אמרת?

סופר: אמרתי ש… אתה… זה… מפוטר.

רוצח: לא אני לא.

סופר: מה לא?

רוצח: אתה לא יכול לפטר אותי.

סופר: מה זאת אומרת? אני שכרתי את שירותיך, אז אני יכול גם להפסיק אותם.

רוצח: (פותח שוב את החוזה ומקריא מתוכו) "הסופר לא יוכל להודיע לרוצח על סיום העסקתו אלא 

אם כן עמד בהתחייבותו במלואה, כלומר סיים את הספר והגיש אותו למוציא לאור בטרם הגיע 

מועד ההגשה, קרי הדד ליין".

סופר: מי ניסח את ההסכם הדרקוני הזה?

רוצח: אתה.

סופר: אני אלך לבית המשפט. זה לא חוקי הדבר הזה.

רוצח: (ממשיך להקריא) "אם יאמר הסופר כי החוזה אינו חוקי ו/או הוא אינו חש בטוב ו/או אין לו כל 

כישרון ולכן אין שום טעם שימשיך, אזי יהיה על הרוצח לסרב לכל תחנוניו ולהמשיך בעבודתו 

עד לסיום המשימה על הצד הטוב ביותר, קרי עד לסיום הכתיבה ו/או סיום חייו של הסופר".

סופר: אבל אני באמת לא מרגיש טוב ואין לי שום כישרון ואין טעם להמשיך…

הסופר מניח את ראשו על השולחן בייאוש. הרוצח טופח לסופר על כתפו והולך למיטה. הוא נשכב עליה, שולף את הטלפון הנייד ומתחיל לגלול. חולפות מספר שניות, עד שהרוצח צוחק.

סופר: (מרים את ראשו) מה זה?

רוצח: טעות שלי. אני לא אפריע יותר.

סופר: זה בסדר. ממה צחקת?

רוצח: יש פה כתבה על איזה זקן שניסה לחצות כביש מפוצץ במכוניות, וכשהוא לא הצליח הוא זחל 

מתחת למשאית.

סופר: מתחת למשאית? למה שהוא יעשה דבר כזה?

רוצח: אנא עארף. מה שמצחיק זה שהמשאית התחילה לנסוע ודרסה אותו למוות. איזה דביל.

סופר: נשמע לי מוכר הסיפור הזה.

רוצח: בוא'נה יש לי רעיון!

סופר: מה?

רוצח: תכתוב על זה.

סופר: על מה?

רוצח: על הזקן שזחל מתחת למשאית.

סופר: זה לא כל כך מתאים.

רוצח: מה לא מתאים? זה סיפור פצצה! תראה איך צחקת ממנו.

סופר: לא… לא ממש צחקתי. וחוץ מזה אני כבר באמצע הספר שלי, זה לא מסתדר בעלילה.

רוצח: על מה הספר שלך בכלל?

סופר: קצת קשה לי לדבר על זה.

רוצח: ספר, נו, מה אתה מתבייש. אתה בין חברים פה.

סופר: כן, חברים…

רוצח: אז אתה מספר או מה?

סופר: אתה יודע איך אומרים, רק לחמור מראים חצי עבודה.

רוצח: (שולף אקדח ומכוון עליו) מה אמרת?

סופר: (נבהל) לא!!! זה רק ביטוי.

רוצח: מה ביטוי?

סופר: זה אומר שלא מראים את העבודה לפני שסיימת אותה. עכשיו אם תוכל להוריד…

רוצח: (מוריד את האקדח) יאללה, אל תהיה כבד, זרוק עצם.

סופר: ממש הבהלת אותי.

רוצח: פעם ראשונה שאתה רואה אקדח?

סופר: כן. מוזר, אה?

רוצח: באמת מוזר. נו, אז על מה הספר שלך?

סופר: אני באמת מעדיף שלא…

רוצח: (מרים שוב את האקדח) ספר כבר.

סופר: (שוב נבהל) אבל ביקשתי ש….

רוצח: סתם, צוחק איתך. (לא מוריד את האקדח)

סופר: אז אם תוכל רק להוריד את ה…

רוצח: אה כן, סליחה. אני פשוט לא רגיל לאיים סתם. (מוריד את האקדח)

סופר: טוב, רק אל תעשה את זה עוד פעם, אוקיי?

רוצח: מילה שלי… (שהייה) ספר כבר, על מה הספר? 

סופר: טוב, זה על… סופר שנקלע למשבר ולא מצליח לכתוב.

רוצח: נשמע לי מוכר הסיפור הזה… ולמה הוא לא מצליח הסופר הזה לכתוב? מה, המחשב שלו לא 

עובד או משהו?

סופר: לא. הוא אחרי גירושים קשים ואבא שלו חולה, וכולם מצפים ממנו שהספר השני יהיה טוב כמו 

הראשון, והוא סובל מחרדות, ויש לו חברה צעירה שגורמת לו להרגיש זקן, דברים כאלה.

שהייה.

רוצח: אני יודע!

סופר: מה?

רוצח: הסופר. בסיפור שלך. במקום הזקן. 

סופר: איזה זקן?

רוצח: זה שנדרס. הסופר הוא זה שמנסה לחצות כביש אבל לא מצליח. יש זרם פסיכי של מכוניות, 

כאילו משהו מטורף, סיכה אי אפשר להעביר שם בלי שהיא תקבל בראש. ואז הוא מסתכל 

הצידה ורואה משאית חונה בצד. הוא מחליט לזחול מתחתיה ו…

סופר: למה לעזאזל שהוא יזחל מתחת למשאית?

רוצח: אולי כי… הוא שומע גור חתולים תקוע שם.

סופר: מה גור חתולים עכשיו?

רוצח: הוא סופר, לא?

סופר: אז?

רוצח: אז הוא בן אדם אכפתי, רגיש.

סופר: רואים שאתה לא מכיר סופרים.

רוצח: וכל מה שהוא רוצה זה להציל את הגור חתולים הזה. זה פתאום נהיה הדבר הכי חשוב לו 

בחיים. אז הוא זוחל מתחת למשאית, אבל הגור נבהל ובורח ישר לכביש.

סופר: שאלוהים יעזור לי…

רוצח: בנס הגור מצליח לעבור בין כל המכוניות ומגיע לצד השני. הסופר רואה את זה ונהיה שמח 

כמו שהוא לא היה מלא זמן, אולי מאז שהיה ילד כאפות. ואז בדיוק המשאית מתניעה. הוא 

צועק שלא יסעו, אבל לא שומעים אותו בגלל הרעש, והמשאית מועכת אותו כמו איזה ג'וק 

(משמיע קול של מעיכה) כשמוצאים את הגופה שלו רואים שיש לו חיוך על הפנים, ואף אחד 

לא מבין למה אדם שנמעך לו הרגע הראש כמו פיתה בטוסטר יחייך ככה. (שהייה) נו, מה אתה 

אומר?

סופר: אל תיעלב, אבל זה לא יעבוד. לא הסיפור. כל הסידור הזה. זה פשוט לא… לא עובד. (קם 

מהכיסא) זה לא אתה, זה אני. זאת הייתה טעות שלי מלכתחילה, לחשוב שדבר כזה יכול 

לעבוד. פשוט, שום דבר אחר לא עבד. כל סדנאות הכתיבה והשיחות עם הפסיכולוגית 

והכדורים והרצאות המוטיבציה ביוטיוב, הם הצליחו להושיב אותי לשעה, אולי שעתיים, וזהו. 

אחרי זה עוד פעם היה יורד לי מסך שחור מול העיניים וקוצר נשימה וכאבי ראש… אפילו 

לשכור את המשרד הזה לא עזר. עד שעלה לי פתאום הרעיון הזה – שבאותו רגע נראה לי 

גאוני, אפילו שחברה שלי חשבה אחרת – לשכור מישהו שיאיים עליי לכתוב. מישהו שיכריח 

אותי להתמודד עם השדים והחרדות וכל החרא הזה… כנראה שהגיע הזמן להכיר בזה שאני 

פשוט לא מספיק טוב…

רוצח: אח שלי, נראה לי לקחת את הסיפור שלי קשה מדי. יש לו דווקא סוג של, איך אומרים, האפי 

הנדיג?

סופר: כשהייתי ילד אהבתי לקרוא את הספרים של דני דין, הרואה ואינו נראה. מכיר?

רוצח: הוא מהחבר'ה של אבוטבול, השורף ואינו נשרף?

סופר: אתה יודע למה אהבתי את הספרים האלה? כי הרגשתי שאף אחד לא רואה אותי, אז דמיינתי 

שזה בעצם כוח העל שלי: להיות רואה ואינו נראה. אבל זאת הייתה אשליה: אף אחד לא ראה 

אותי כי לא הייתי חשוב לאף אחד. עד שיום אחד גיליתי שיש לי באמת כוח על. זה קרה 

כשהמורה ביקשה שאקריא בכיתה איזה סיפור שכתבתי ופתאום ראיתי שזה גורם לילדים 

לצחוק ולהתרגש. אתה יודע מה זה שאחרי שנים של להיות רוח רפאים אתה הופך להיות הילד 

הזה שרוצים לשמוע מה יש לו להגיד? סוף סוף היה לי ייעוד בחיים.

רוצח: זה כוח על של אשכנזים זה.

סופר: אתה יודע מה? אז לא יהיה לי ייעוד, אז מה? למיליארדי אנשים בעולם אין ייעוד והם ממשיכים 

בחיים שלהם כאילו כלום… לא ככה?

רוצח: וואלה לא יו…

סופר: ומי בכלל קורא היום ספרים? כולם רק כותבים, אף אחד לא קורא. מה הטעם בכל זה? אז 

תודה על שירותיך, אם תרצה אחרי המלצה אז בכיף, אבל זהו. נגמר.

הסופר קם וצועד לקראת היציאה, כשהרוצח מרים את האקדח ויורה. רגע של תדהמה. הסופר קופא במקום, בוחן את גופו. לרגע לא ברור אם נפגע או לא.

רוצח: שב.

סופר: לא.

רוצח: מה זה?

סופר: אמרתי לא. (מסתובב והולך לכיוון הרוצח) אם אתה רוצה להרוג אותי – תהרוג אותי. (יורד על 

ברכיו מול הרוצח. לוקח את ידיו של הרוצח ומכוון בעזרתן את האקדח אל ראשו) קדימה, 

תעשה את העבודה שלך, תירה! גם ככה החיים שלי לא שווים כלום! (עוצם עיניים ומחכה 

לירייה הגואלת).

שהייה.

רוצח: קום קום כבר, אידיוט. (מוריד את האקדח ומרים את הסופר על רגליו)

סופר: למה לא ירית?

רוצח: אתה זוכר מה כתבתי בקורות חיים שלי?

סופר: אהה… שחיסלת מאז הבר מצווה עשרים ושניים בני אדם?

רוצח: גם, אבל לא לזה אני מתכוון. מה כתבתי בתכונה חיובית?

סופר: יד קלה על ההדק?

רוצח: פרפקציוניסט! כתבתי שאני פרפקציוניסט!

סופר: זה לא משהו שכולם רושמים?

רוצח: כולם רושמים, אבל אני עושה! (מכוון עליו את האקדח ולוחץ על ההדק)

סופר: אמאל'ה!

אף כדור לא נפלט. 

רוצח: מה קרה? פתאום כן אכפת לך למות?

סופר: (בודק שהוא חי ושלם) אני לא…

רוצח: זה אלף בית של מקצוענות להשאיר ירייה אחת ריקה. אז לא באמת בא לך למות, אה?

סופר: תקשיב, אני…

רוצח: זה שאני פרפקציוניסט אומר שאני באמת אהרוג אותך אם לא תכתוב. אתה יכול לשאול את 

כל אלה שהוציאו עליהם חוזה וטיפלתי בהם.

סופר: איך בדיוק אני יכול…

רוצח: מה שכן, אתה נראה בחור נחמד, לא כמו החארות האלה שאני מחסל בדרך כלל, והסיפור 

שלך נגע בי, אז אם אני אגמור אותך זה יגרום לי להרגיש רע לאיזה שעה שעתיים. בעיה. (קולט 

משהו פתאום) אני יודע!

סופר: מה עכשיו? סיפור על זקן וכלב?

רוצח: תכתוב עליי.

סופר: עליך?

סופר: כן, אתה יודע איזה סיפורים יש לי? קח למשל את הסיפור על איך גמרתי מישהו בתוך מערבל 

של קוטג'.

סופר: יש דבר כזה מערבל של קוטג'?

רוצח: או על הפעם ההיא שהוצאתי לאיזה נבלה שן שן עם הסיכה הקטנה הזאת שמוציאים איתה את 

הסים בטלפון.

סופר: תשמע, אני בטוח שאלה סיפורים מרתקים, אבל זה לא כל כך מתחבר למה שכבר כתבתי. 

וחוץ מזה, בדרך כלל בסיפורים צריך שיהיה לגיבור מכשול.

רוצח: אה. אז בוא נגיד שלאקדח שלי יש מעצור, או שאני לא מוצא את הסיכה הקטנה של הסים.

סופר: אמרתי שלגיבור יש מכשולים.

רוצח: נו?

סופר: אז בסיפור שלי אני הגיבור.

רוצח: פחחח, זה גיבור זה? סיפור אפילו הוא לא מצליח לכתוב.

סופר: נכון, וזה המכשול.

רוצח: זה שאתה אימפוטנט ספרים זה מכשול?

סופר: מכשול יכול להיות גם פנימי, כמו… חרדה נגיד. אני בטוח שגם לך יש מכשול פנימי. אולי אתה 

פשוט לא מודע אליו.

רוצח: (מסתכל על עצמו) מכשול פנימי? יעני עצירות כזה?

סופר: כן, אפשר לומר שזה סוג של עצירות.

רוצח: הייתה לי פעם עצירות. זה היה כשהייתי סטודנט ואכלתי רק טונה מקופסאות שימורים כל 

הסמסטר. 

סופר: אתה היית באוניברסיטה?

רוצח: למה אתה מתפלא?

סופר: לא, לא מתפלא.

רוצח: זה בסדר, אתה לא היחיד שמתפלא. זה בטח בגלל האקדח. חושבים שמי שיש לו אקדח אין לו 

שכל.

סופר: מה למדת? באוניברסיטה, אני מתכוון.

רוצח: סיעוד.

סופר: סיעוד?

רוצח: סיעוד. להיות אח. בבית חולים.

סופר: כן, אני יודע מה זה סיעוד. ומה… מה קרה עם זה?

רוצח: העיפו אותי בסוף השנה השנייה. הם אומרים שאיימתי על זקן שיפסיק לעשות את הצרכים שלו 

בתחתונים.

סופר: למה? לא עשית את זה?

רוצח: בטח שעשיתי. והוא באמת הפסיק! אתה מבין איזה דפוק זה. בא בן אדם ומנסה לשפר קצת 

את השיטה, אז מזמינים לו משטרה.

סופר: משטרה?

רוצח: כן, כי הוא מת מהתקף לב.

סופר: אני מבין.

רוצח: ובאותו רגע גם אני הרגשתי שאיבדתי את הייעוד שלי בחיים, כמו שקרה לך.

סופר: זה באמת בול אותו דבר.

רוצח: אתה יודע מה ההבדל בינינו? שאני במקום לבכות על עצמי מצאתי ייעוד חדש בחיים. 

סופר: להיות רוצח שכיר?

רוצח: לגרום לאנשים לעשות דברים. במיוחד דברים שהם בעצמם כבר לא מאמינים שהם יכולים 

לעשות, כמו לאכול תירס חם אחרי שהוציאו לך את כל השיניים עם הסיכה הקטנה של הסים.

סופר: אז אתה מנטור.

רוצח: וואלה, נכון! איך לא חשבתי על זה עד עכשיו? אני מנטור!

סופר: אלון גל עם אקדח.

רוצח: אתה רואה? כשאתה רוצה אתה יכול להיות יצירתי. עכשיו שב.

סופר: אני באמת לא…

רוצח: (מרים את האקדח) שב אמרתי!

סופר: אוקיי אוקיי. (מתיישב מול המחשב)

רוצח: תתחיל לכתוב.

 סופר: אבל מה…?

רוצח: פשוט תתחיל!

סופר: זה לא כל כך פשוט.

רוצח: אתה יודע מה כן פשוט?

סופר: מה?

רוצח: כדור בראש! (דוחק את האקדח לראשו)

סופר: בסדר, הבנתי! דרך אגב, בסוף האיום שלך יאבד מהאפקטיביות שלו.

רוצח: אתה רוצה לנסות אותי?

סופר: לא, לא. זה פשוט, אתה יודע, טיפ להמשך הקריירה.

רוצח: האמת, טיפ טוב. אני ארשום את זה לעצמי (מוציא את הטלפון ומקליט לעצמו הודעה קולית) 

המדריך לרוצח השכיר מאת ששון המחסל. טיפ מספר אחד: לא לאיים סתם יותר מ… (פונה 

לסופר) כמה פעמים?

סופר: אני חושב שפעמיים זה מספיק.

רוצח: (לטלפון) לא לאיים סתם יותר מפעמיים. (מכבה את ההקלטה ומחזיר את הטלפון לכיס) 

תודה.

סופר: בשמחה.

רוצח: יש לי רעיון!

סופר: מה עכשיו?

רוצח: תכתוב עלינו!

סופר: עלינו?

רוצח: כן! אמרת שהסופר בסיפור שלך תקוע, נכון? כמוך.

סופר: טוב, זה לא בדיוק עליי…

רוצח: אז מה אם הסופר שלך משלם לרוצח שכיר כדי שיאיים עליו לכתוב?

סופר: אני לא יודע, זה לא נשמע כל כך אמין.

רוצח: והסופר כבר בא לוותר, הוא אומר שלא אכפת לו למות, והרוצח התותח מצמיד לו אקדח 

לראש ומראה לו שדווקא כן אכפת לו למות, ושכדאי מאוד שהוא יושיב את התחת שלו לכתוב 

לפני שהוא מקבל איזה כדור בראש.

סופר: אבל מה עם הקונפליקט הפנימי?

רוצח: כוסאומו הקונפליקט הפנימי! תכתוב את זה! זה כבר חמש איומים יותר ממה שאני אמור לאיים 

עליך!

סופר: (נלחץ) אני כותב, כותב…

הרוצח עומד מעליו כמה שניות כדי לוודא שהוא כותב, ואז חוזר לשכב במיטה ולגלול בטלפון. הסופר מקליד אות אחר אות, במאמץ רב, עד שהוא מבין משהו. 

סופר: בואנ'ה, אני פתאום קולט משהו: זה יכול לעבוד נהדר בתור הצגה! במקום ספר הם יקבלו 

מחזה. (ממשיך להקליד במשנה מרץ ותוך כדי מצחקק לעצמו) מערבל של קוטג'…

רוצח: שומע רגע?

סופר: סליחה, אני פשוט בשוונג…

רוצח: אני צריך לשלוף עוד פעם את האקדח? חשבתי שכבר עברנו את השלב הזה ביחסים.

סופר: (עוצר) סליחה. אני מקשיב.

רוצח: לגבי ההצגה.

סופר: כן.

רוצח: יש לי תנאי אחד.

סופר: תנאי?

רוצח: כן, תנאי. הבאתי לך את הרעיון, סיפרתי לך סודות מקצועיים, לא רצחתי אותך, אז אני חושב 

שמגיעה לי לפחות בקשה אחת.

סופר: אוקיי…

רוצח: שיהיה חתיך.

סופר: מי?

רוצח: השחקן שיעשה אותי. הוא צריך להיות חתיך כדי שזה יהיה, איך אומרים, נאמן למציאות. איזה 

עמוס תמם, עוז זהבי, כאלה. דיר באלאק, אה? (מנופף באקדח). 

השניים מביטים לעבר הקהל ומחייכים. הסופר חוזר להקליד במרץ והרוצח ממשיך לגלול בטלפון. סוף מחזה.