צלופן

"אתה מבין", הוא אמר לי, "זה כמו הצלופן האדום הזה שהיינו שמים מול העיניים כשהיינו ילדים. אתה זוכר את זה?"

הנהנתי לחיוב ולקחתי עוד לגימה מהבירה. למרות המוזיקה החזקה שנוגנה בבאר, יכולתי עדיין לשמוע את הזמזום הטורדני.

"אתה פתאום רואה את העולם דרך פילטר, וכשאתה מוריד את הצלופן הכל נראה לך מוזר לכמה שניות. כאילו שדווקא דרך הניילון ראית את הדברים כמו שהם באמת."

הרופא שהייתי אצלו הבוקר התעקש שזה לא טנטון. הוא הביט בי מבעד למשקפיו ושאל אם אני נתון בלחץ נפשי לאחרונה.

"אז ככה אנחנו עכשיו, כמו הילדים האלה שהורידו להם את הצלופן מהעיניים אחרי שלושים או ארבעים שנה. אנחנו מבינים שלא ראינו את המציאות האמיתית. מישהו עבד עלינו."
הוא עקב בעיניו אחר המלצרית, עד שנעלמה מאחורי הבאר.

הרופא שאל אם אני שומע את הזמזום הזה כל הזמן. עניתי שלא, אם כי לא שללתי את האפשרות שהוא תמיד שם, וזה רק אני שלא שם לב אליו לעתים. הוא הציע לי להתחיל לקחת כדורים או להקפיד על פעילות גופנית. צריך למצוא את מה שעובד, אמר. בסוף זה יעבור.

"עכשיו השאלה היא מה אתה הולך לעשות עם זה." הוא מולל בידיו קליפה של בוטן מלוח.
"אתה יכול לנסות להמשיך לחיות את החיים שלך כרגיל, אבל כל הזמן תנקר לך הראש במחשבה שאלה לא החיים האמיתיים. בסוף זה יחרפן אותך."

הוא עצר לרגע ובדק את הטלפון הנייד שלו. האור שהזדהר על פניו שיווה להן גוון מלאכותי, מוכה שגעון.

"האפשרות השנייה היא לקרוע את הכיסוי ולהביט למציאות בעיניים", הוא אמר תוך כדי מענה על הודעה. "וזה אחושרמוטה מפחיד, כי כולם יחשבו שאיבדת את זה. אתה תחשוב שאיבדת את זה. צריך ביצים של שור בשביל להמשיך לחיות ככה את החיים, בלי הפילטר."

כשנכנסתי לאוטו הזמזום התגבר. הדלקתי את הרדיו. הרולינג סטונס, למרות כל השנים שעברו, והכסף, וההצלחה, עדיין לא מצאו סיפוק. הזמזום כבר הפך בלתי נסבל. סובבתי את ראשי אל עבר הספסל האחורי וראיתי שם שקית ניילון זרוקה, זכר לקניות השבועיות בסופר. שלחתי יד ושליתי אותה משם. הסתכלתי סביבי לראות שאף אחד לא בסביבה, והנחתי את השקית על הראש. הכל נהיה עכור, חלבי, אטום. רק השתקפויות של אורות קלושים על קירות התודעה החדשה שלי. הזמזום נחלש. הידקתי את פתח השקית לצווארי. שאיפה עמוקה, והקירות סוגרים עליי, נצמדים אל עורי. נשיפה, והעור החדש נסוג אחורה. זגוגיות המשקפיים התכסו אדים. לקחתי עוד שאיפה עמוקה, והפעם השארתי את האוויר בריאות. הזמזום נעלם. גם את השיר לא שמעתי יותר. החזקתי מעמד כמה שיכולתי, ושאפתי את האוויר החוצה. הידקתי חזק יותר את פתח השקית לצווארי והתחלתי לנשום במהירות. שאיפה, נשיפה. שאיפה, נשיפה. לאדים לא הייתה שהות להתנדף. הראייה נעשתה מעורפלת יותר, והאורות החלו לרצד לנגד עיניי. עוד קצת, רק עוד קצת, רק עוד… צליל הודעה בטלפון חדר את קירות התא, כמו צעקה של אסיר בתא סמוך.

פתחתי את האגרוף שאחז בשקית והסרתי אותה מעליי. לאוויר היה פתאום טעם אחר. גם הרחוב החשוך היה מרוח, כמו בציור של ויליאם טרנר. תהיתי לרגע האם אני כשיר לנהוג הביתה, והחלטתי שכן. הגברתי את עוצמת הקול ברדיו ולחצתי בחוזקה על דוושת הגז. אולי זה מה שימנע מהצפצוף לחזור. הרופא הרי אמר שצריך למצוא את מה שעובד. בסוף זה יעבור.