5 שלבי האבל אחרי מכתב דחייה

להלן חמשת שלבי האבל בעקבות מכתב דחייה, על פי מודל קובלר-רוס-גלציאנו:

  1. הכחשה. אוקיי, זו בטח טעות. המייל שלי השתרבב לרשימת הדחויים, אלה שלא שפר עליהם מזלם או כישרונם, וזה רק עניין של זמן עד שהם יעלו על הטעות ויתקשרו להתנצל ולומר שהם שמחים להודיע שההצעה שלי למחזה לא רק שהתקבלה, אלא פה אחד. "מעולם לא הייתה מלאכתנו קלה יותר", יאמר הקול מהעבר השני של הקו. "ברגע שקראנו את ההצעה ידענו שזה זה. נדמה לי שאפילו אחד מחברי הוועדה האמנותית צעק 'בינגו!' אולי זה הייתי אפילו אני'. אני אקבל כמובן את ההתנצלות, "כולנו בני אדם", אומר בטון מפויס, למרות שעמוק בפנים קצת אקלל על הדקות הספורות בהן חשתי כאסקופה הנדרסת של כל המחזאים באשר הם. נו, שוין, לפחות אני בפנים. לא?
  2. כעס. מה הם בכלל מבינים אלה?! הם לא ידעו לזהות איכות גם אם היא תדפוק להם בדלת ותגיד שהיא מתרימה עבור "האגודה למלחמה בבינוניות". בטח בחרו עוד איזה מחזה על חרדית שובבה שמתאהבת באינסטלטור שבא לפתוח לה את הסתימה המטאפורית ("השם ישמור, אני רואה את השכינה מבצבצת לו מהחריץ") או על פליטים סודנים שמקימים להקת חשפנים שם "בלאק סטריפ" שמטריפה את כל נשות צהלה המשועממות שנשואות בהמון עושר ובלי טיפת אושר לאלופים במיל' שמוכרים נשק לרודן הצפון סודני, עד שהם מגלים מה הנשים עושות בזמנן הפנוי ובסצנה האחרונה כולם בוכים זה על כתפי זה, ובכך יש סגירת מעגל וקתרזיס וכולם עולים בעירום לשיר "תנו לשמש לעלות, לבוקר להאיר, שום שוטר של הגירה, אותנו לא יחזיר".
  3. מיקוח. אוקיי, לא התקבלתי, אבל בבקשה תנו לי לשלוח שוב את ההצעה. כתבתי אותה בתשע בערב – עבור חיפאים זה כמו ארבע לפנות בוקר לתל אביבים – ואני יודע שיכולתי לנסח את עצמי טוב יותר. בבקשה, כל החיים שלי תלויים בזה. כן, עד כדי כך. כי מה אני בלי הכתיבה? עוד אדם, אחד מני רבים, אולי רבים מדי, שרק רוצה לעבור את היום כדי לקרוס בסופו מול נטפליקס. תסכימו איתי שאין דבר עצוב מזה. אני הרי בז ולועג לכל אותם אנשים המכונים "סאחים", שלא תוהים על פשר העולם ומקבלים את הקיום שלהם כמות שהוא. אז תנו לי להוכיח לכם – אבל בעיקר לעצמי – שאני לא כזה. אני מוכן להתחנן אם צריך. אלך לראות את ההצגות על החרדית, האינסטלטור והסודנים. אעלה בעצמי עירום על הבמה בסוף. אפתח סתימות בידיים חשופות ובערווה גלויה. בבקשה.
  4. דיכאון. אני גרוע. אני לא יודע לכתוב. אף פעם לא ידעתי, ואף פעם לא אדע. אני בינוני במקרה הטוב. אני לא יודע לעשות שום דבר אחר, מה שאומר שאני בעצם לא יודע לעשות כלום, מה שאומר שאני חסר תועלת. בא לי להיכנס למיטה ולא לצאת ממנה לעולם. תעזבו אותי בשקט. תנו לי רק לראות נטפליקס בעיניים טמומות ולאכול דוריטוס חמוץ חריף אפילו שבגילי זה עושה לי צרבת מהגיהנום. מה זה, עונה שנייה של "אמילי בפריז"? אני חייב לראות את הראשונה בשביל זה? מי זאת אמילי בכלל, ומה היא עושה בפריז? רגע, איפה זה פריז? משהו קורה למוח שלי. אני לא מצ… לא מצ… לא מצלי… (גל של צרבת מגיע ומטביע אותי תחתיו). על הקבר שלי ייכתב: פ"נ ליאור גלציאנו, 1980-2021. בעל, אבא, כותב גרוע, נהרג מפגיעת דוריטוס חמוץ מתוק, הי"ד.
  5. קבלה. יהיה בסדר. באמת. הם מקבלים עשרות, אם לא מאות, הצעות, והם לא יכולים לבחור בכולם. זה גם עניין של טעם. ותזמון. ומזל. בקיצור, הרבה דברים שלא קשורים אליי או ליכולות שלי. וחוץ מזה, ממתי אשרור חיצוני הוא גורם שקובע אם להמשיך בכתיבה או לא? הרי אם הייתי מחכה רק לתשובות חיוביות, הייתי כותב פעם בחמש שנים. אני עדיין מאמין ברעיון שלי, וזה מה שחשוב. ואני הולך לכתוב אותו, עם דמי פיתוח או בלעדיהם. האם זה יהיה טוב? לא יודע. אני רק יודע שאעשה את המקסימום כדי שהוא ייצא הכי טוב שאני יכול. התהליך הוא שחשוב. כן, המשפט הזה הפך קצת לקלישאה, אבל זה לא אומר שהוא לא נכון. אז יאללה, היום אולי יהיה יום של נטפליקס ודוריטוס וסדרה בינונית, אבל מחר אקום עם שיר חדש בלב. משהו בסגנון "תנו לשמש לעלות, לבוקר להאיר, הגרועה שבתשובות, אותנו לא תוריד".

2 תגובות בנושא “5 שלבי האבל אחרי מכתב דחייה

  1. jחשבתי שאתם אנשי "תעשיית הבידור" או חברי ממלכת האומנות יודעים להתמודד היטב עם דחיות קבועות. הטכניקה הזו אגב מעולה – אני מקפיד להנחיל אותה לתלמידיי, כדי שההתמודדות שלהם עם כשלונות תהיה קלה יותר.
    והבטחתי, אז מקיים – נהנינו מאוד מההצגה – מענטש. תודה רבה♥

להגיב על ליאור גלציאנו לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s