דרישת שלום מהסנטוריום (או: יומן קורונה)

גיטל היקרה שלום,

אני כותב לך ממיטת חוליי בסנטוריום שעל פסגת הכרמל. זהו יומי הרביעי במקום, אם כי נדמה שחלפו חיים שלמים מאז אושפזתי כאן. לעתים ניתן לשמוע את צפירת האניות בנמל ואת קריאות העגלונים המובילים חבילות שהגיעו מאמריקע. 

האחות בדיוק סיימה לפנות את כלי ארוחת הערב. כבכל יום, התפריט כולל צנים יבש, ביצה קשה ופנכה ובה מעט חמאה חוורורית שאינה מסכינה להימרח על הפרוסה. אחח, אילו רק ידעת עד כמה הגעגועים לחמאה אמיתית מפרות בוואריות דשנות כוססים בי ומעלים לחלוחית בעיניי. 

גם אלייך ואל הילדים אני מתגעגע. שותפיי למקום הם אם ושני ילדים קטנים, בערך בגילאים של הנזל וגרטל שלנו. לא תאמיני אילו פראי אדם לא מחונכים הם! החינוך הלבנטיני, ככל שניתן לכנותו חינוך, מביא אותם לכדי ריבים תמידיים. כבוד כלפי ההורים הוא לצנינים בעיניהם. אתמול הם רדפו אחד אחרי השני תוך שהם מפריחים נודות וצוחקים בקול רם! האין זו התנהגות ברברית שמקומה לא יכירנה בחברה מודרנית?
ברוב חוצפתם הם אף מכנים אותי "אבא". כנראה שבחברות שבטיות זהו מנהג לכנות כך כל אדם מבוגר ובעל חזות רצינית. כשאני מבקש מהם – תחילה בנימוס, אחר כך באסרטיביות ובסוף בזעקות שבר – להפסיק לכנות אותי כך ולדרוש ממני דברים, הם מגחכים וממשיכים להפריח נודות. נדמה שגם אמם לוקה באותה מחלה ממארת, שכן גם היא מנהלת עמי דין ודברים, משל הייתי נשוי לה ולא לך. הפמיליאריות החצופה של הילידים פשוט לא תיאמן!

בקרוב יתקיים סבב הרופאים בראשות הדוקטור פליישמן. עד כה הטיפול כלל בעיקר חוקנים ואספלניות טבולות בסולפור שהונחו על מצחי המלוהט. לא אכחד, מצאתי את החוקנים מועילים מאוד. תחושת ההתעלות שהם מותירים אחריהם כמוה כלידה מחדש. 

הרופאים אומרים כי מצבי משתפר וכי בעוד כמה ימים אוכל להשתחרר, אך מקריאת תווי פניהם ברור לי שהם רק מבקשים לחלות את פניי. האסון העתיד להתרגש עליי משתקף באישוניהם. לא משנה כמה אני צועק עליהם שיאמרו לי את האמת, הם בשלהם. "פסיכוזה נרבוזה אשכנטוזה", הם ממלמלים אחד לשני, שמים אותי בכך למשוגע. בשלב מסוים אחד הרופאים מזריק לי חומר ששולח אותי לעולם שכולו דמדומים וחלומות על הילדות המאושרת ברחובות ברלין. "דאנקה", אני אומר לבחור הצעיר שמציע לי לבוא איתו כדי לקבל סוכריה, כשאני מתעורר בבהלה שטוף זיעה.

הם שמים אותי ללעג וחושבים שאני מגזים. שאלה רק סימפוטומים קלים שיחלפו תוך כמה ימים. הם טוענים בתוקף שאצא מזה בחיים. אני עוד אראה להם מה זה.

שלך, 

בימיו האחרונים בהחלט,

היינץ

נ.ב

אני מצרף תמונה של שני מפריחי הנודות. אל תטעי בהם! מתחת לחזותם התמימה מסתתרת לבנטיניות עזת מצח. אילו הייתי בבית, הייתי כבר מראה להם מה זה.