שפיץ פְּלָיֶר – מונודרמה קצרה

הגשם ניתך בקול רם. אדם נכנס משמאל במה עם ארגז כלים גדול. הוא לחוץ. הגשם חודר לבית והוא חייב לתקן את החלון. הוא מוציא את הכלים בזה אחר זה ומנסה לתקן, אבל אין לו באמת מושג מה לעשות. הגשם שברקע נחלש.

אדם: [פונה לקהל] זה לא הארגז שלי. הוא של אבא שלי. אבא שלי הוא… הוא איש כזה של פעם. אתם יודעים, מאלה שמתקנים הכל בעצמם. בחיים לא הייתם תופסים אותו מזמין איש מקצוע הביתה. [דופק את הפטיש על האצבע] אחחחח. [מכניס את הכלים לארגז בזעם, אבל עם כל כלי שהוא מחזיר זעמו שוכך]

אדם: כשהייתי ילד, אהבתי לראות אותו מתקן דברים. זה נתן לי תחושת ביטחון. כאילו שאין שום דבר בעולם שיכול להתקלקל.

אני הייתי העוזר שלו, מגיש לו כלים כמו שאחות מגישה לרופא באמצע ניתוח. [מוציא את הכלים ואומר שמו של כל אחד מהם] פטיש… ג'בקה… מפתח שבדי… פְּלָיֶר… שפיץ פְּלָיֶר… הבעיה היא שמרוב שנהניתי מזמן האיכות איתו, לא שמתי לב בכלל למה שהוא עושה. [מנסה שוב לתקן, ללא הצלחה. מכניס את השפיץ פלייר לכיס] וככה אני מוצא את עצמי לא מסוגל לתקן אפילו תריס. או ידית של דלת. או כל דבר אחר. [מחזיר את הכלים לארגז]

יום אחד שיחקתי כדורגל בבית ושברתי בטעות את שולחן הקפה בסלון. ההורים כעסו עליי, אבל לפחות זכיתי להיות עם אבא כשהוא תיקן אותו. באותו רגע קלטתי משהו – אם אני רוצה זמן איכות איתו, אני פשוט צריך "בטעות" לקלקל דברים בבית. וככה בחודש אחד נשברו לנו שתי מנורות, שלושה כיסאות, רדיו, מאוורר ופטיפון. לא משנה כמה כעסו עליי, זה לא עזר. לא היה אכפת לי מכלום, כל עוד זכיתי לזמן איכות עם אבא שלי.  

ואז הגיע הטיול לאילת. זה היה טיול מאורגן מהעבודה שלו. אני לא זוכר הרבה מהנסיעה הזאת, רק את זה שעצרנו בדרך להפסקה באיזה פונדק דרכים.

בזיכרון שלי זה נראה כמו משהו שרואים בסרטים: בית מרזח באמצע המדבר, הסוסים קשורים בחוץ, שותים מים מהשוקת. [מוציא את השפיץ פלייר מהכיס. משתמש בו כמו באקדח] אני פותח את דלתות העץ המתנפנפות, צועד פנימה בהליכה המפושקת שלי, מבקש מהמוזג משהו קר לשתות, בזמן  שהעיניים של כל הגברים נעוצות בי [מתנער משרעפיו].

טוב, נו, אתם יודעים איך זה בפועל – איזה מזנון מאובק עם שירותים שלא ניקו מאז שנות החמישים וגלידות שוקו-וניל של טנא נגה [מסתכל על כלי העבודה כאילו זאת הגלידה].

בזמן שאמא שלי ואחי ישבו משועממים וחיכו כבר שיקראו לנו לעלות לאוטובוס, קלטתי פתאום שאבא שלי לא באזור. יצאתי החוצה עם הגלידה שלי ביד. היה חמסין כבד, בקושי אפשר היה לנשום.

עשיתי הקפה מסביב למזנון. היו שם כל מיני אנשים מהעבודה שלו שעמדו ועישנו, אבל הוא לא היה שם. גם לא בשירותים. בינתיים, בגלל החום, הגלידה נמסה לי, וניסיתי כל הזמן להשיג אותה בליקוקים לפני שהיא תיזל לרצפה. 

ואז ראיתי תחנת דלק מהעבר השני של הכביש. אין לי מושג מה חשבתי לעצמי, ילד בן תשע או עשר עם גלידה ביד באמצע שום מקום, אבל חציתי את הכביש.

הסתכלתי מסביב לתחנה ושם, מאחורי איזה פינה נסתרת, קלטתי שני אנשים. הם נראו לי רבים או משהו. חיפשתי איזה מבוגר שיפריד ביניהם, אבל לא היה שם אף אחד. 

וככה, עם הגלידה שוקו-וניל הנמסה שלי ביד, התקרבתי אליהם לאט.
רגע, יכול להיות שזה אבא שלי? ומי שלידו זה לא גבר, זאת… זאת אישה. התקרבתי עוד קצת. הם… הם לא רבו. הם… התנשקו.

הגלידה נמסה לגמרי, אבל לא היה לי אכפת. אני זוכר את האישה מאחת הפעמים שביקרתי את אבא בעבודה. היא תמיד מאוד נחמדה ושואלת אותי אם אני רוצה… [מביט על השפיץ פלייר] גלידה.

ברחתי חזרה למזנון. אמא ראתה אותי עומד שם עם המקל ביד וכל היד שלי מלוכלכת. היא כעסה עליי, אבל לא יכולתי להגיד לה מה קרה.

ואז אבא שלי חזר. הוא שאל אם אני רוצה גלידה חדשה.

"לא!!!!", צעקתי.

הוא לא הבין מה עובר עליי. אמר שאני עושה לו בושות מול כל החברים שלו מהעבודה. "כן אבא, אני זה שעושה בושות", רציתי לצעוק לו בפנים, אבל שתקתי.

פתאום דברים כבר לא התקלקלו בבית ככה סתם. הכל עבד. עד שמשהו בכל זאת נשבר. דברים כאלה קורים. 

האבא: "רוצה לעזור לי, בן?"

"לא?!"

הוא הופתע. זו הייתה הפעם הראשונה שאני מסרב להיות העוזר הנאמן שלו.

האבא: "אתה מרגיש טוב?"

"כן, אבא, אני מרגיש מצוין".

האבא: "כי אתה תמיד מאוד אוהב לעזור לי"

"אז היום לא, בסדר?"

האבא: "קרה משהו בבית הספר?"

"לא, לא קרה כלום בבית הספר"

האבא: "משהו בבית אולי?"

"פשוט לא בא לי, וזהו!"

קמתי והלכתי לחדר שלי. שמעתי מבעד לקיר את המקדחה, ואז את דפיקות הפטיש, ואת אבא שלי מתאמץ, וחלק מהלב שלי יצא לקראתו ורצה לעזור לו, אבל החלק השני שנא אותו ורצה שמשהו כבד ייפול עליו ויהרוג אותו.

גם בפעם הבאה שמשהו התקלקל הוא ביקש את עזרתי, ושוב סירבתי. הפעם הוא כבר לא שאל מה קרה. 

אולי חשב שזה קטע של גיל ההתבגרות או משהו. כמו כשפתאום אתה קם בוקר אחד ומתפדח ללכת ליד ההורים שלך ברחוב. בפעם השלישית הוא כבר לא ביקש את עזרתי.

כשהוא נפטר, גיליתי שהוא הוריש לי בין היתר את ארגז הכלים שלו. אח שלי צחק עליי, אמר שבחיים לא הצלחתי להחליף אפילו נורה. הוא צודק. אבל הנה, עכשיו התקלקל משהו בבית, ובפעם הראשונה מזה הרבה מאוד שנים אני מתגעגע אליו ואל הילד שהייתי. זה שעומד עם הגלידה ביד ועוד לא יודע שהחיים שלו עומדים להשתנות.

[מנסה בפעם האחרונה לתקן את התריס. מסובב בכל הכוח, פרצופו מאדים. ופתאום – בום! זה עובד!]

זה עובד! זה עובד! עשיתי את זה! [מנשק את השפיץ פלייר ואז מביט למעלה] אולי בכל זאת למדתי משהו. [מחזיר את הכלים לארגז. מרים אותו ויוצא מהבמה].

סוף מחזה.

2 תגובות בנושא “שפיץ פְּלָיֶר – מונודרמה קצרה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s