המלון – זוכת התיאטרונטו 2022

אני בן אדם די סולידי בחיי הפרטיים. נמצא בזוגיות עם אותה אישה מזה שני עשורים כמעט, ממעט להחליף עבודות, מעדיף לבלות את זמני הפנוי בקריאת ספר בבית מאשר בבילוי קדחתני בחוץ, ומקיים יחסי מין בתנוחה מיסיונרית בעשרה בכל חודש כדי לחגוג את כניסתה של המשכורת.

אבל כשזה מגיע לכתיבה, משהו בי משתחרר. פתאום נטילת סיכונים הופכת לאפשרות קבילה, קורצת אפילו. איפה עוד ניתן לבחון עוד את הגבולות שלך אם לא בעולמות הדמיון.

לפני כחודש וחצי קיבלתי טלפון מדניאלה מיכאלי, חברה בוועדה האמנותית של התיאטרונטו. היא שאלה אם בא לי להתגייס בדקה ה-90 להצגה שהתקשתה לקרום עור וגידים. "מדובר באמנית מסכות בשם רינת גליקו", היא אמרה, ואני כבר דמיינתי קומדיה דל'ארטה עם דמויות מעוקלות אף עם שמות כמו ארלקינו ופנטלונה. "היא מקסימה ואלופה אמיתית בעבודת מסכות, אבל היא צריכה למצוא את הסיפור שהיא רוצה לספר".

"הבעיה," היא המשיכה, "שאין זמן בכלל. הפסטיבל מתקיים עוד קצת יותר מחודש, ולכן אתה צריך לקבל החלטה תוך 3… 2… 1…".

"בסדר, אעשה זאת", עניתי ללא שהות. נכון, יש פה אתגר כפול: זה לא רק המבנה המגביל של מונודרמה, אלא גם הקושי לבצע דיאלוגים בגלל הצורך להחליף מסכה. אבל מה כבר יכול להיות?

ובכן, הרבה יכול להיות. הרבה חרדה, למשל, בשבועות הראשונים, כששום דבר לא התכנס. קווי עלילה שנהגו ונזנחו; טיוטות על גבי טיוטות שנכתבו באישון הליל, רק כדי להיקרא למחרת בבוקר ולהיזרק לפח האשפה הווירטואלי; לילות מעוטי שינה בהם התהפכתי על יצועי ותהיתי מה היה לי רע בשגרה המנומנמת נטולת המסכות והדרמות.

לא אכחד, היה רגע שבו כבר חשבתי להרים ידיים. אלא שאז שיחה עם חבר (תודה בר!) עזרה לי להבין שהסיפור היה כל הזמן מתחת לפנס, ושהוא צריך להתבסס על דברים שקרו במציאות: בתחילת הקורונה עברה רינת יחד עם משפחתה – בעלה השחקן, שתי הבנות והכלב – לגור במלון נטוש. הם החזירו את הדירה שבה גרו לבעליה, ופשוט קפצו לבריכה מבלי לדעת אם יש מים בקרקעית.

וכך, עם רקע עלילתי שמבוסס על אירועים אמיתיים, התחלנו יחד עם הבמאית מיקי מבורך לחקור את הדילמות, הקונפליקטים, והאינטראקציות בין הדמויות. פגישה אחרי פגישה, חזרה אחרי חזרה, ההצגה החלה להירקם. המגבלות המבניות הפכו ליתרון, כשהבנו שהעובדה שרינת מתווכת את הדמויות דרך המסכות ודרך הגוף שלה, היא בעצם מקיימת איתן דיאלוג מעצם הצגתן על הבמה.

רגע, שנייה. אני פתאום קולט שהכל נשמע מאוד רציני. ולא היא. כלומר, הרבה מחשבה הושקעה בהצגה "המלון", אבל היא בראש ובראשונה מצחיקה. ממש. ולא מדובר בהומור הירחמיאלי שלי, עם בדיחות התנוחה המיסיונרית בכל עשרה בחודש, אלא בחוש ההומור הנהדר של רינת, ששופך אותי בכל פעם מחדש, לא משנה כמה פעמים כבר ראיתי את הסצנה. יש בהצגה עוד רבדים, כמובן. היא עוסקת בין היתר במהות של המושג בית ובקונפליקט בין החיים ובין היצירה. אבל כל זה בטל בשישים לעומת המשובה שההצגה הזאת מפיחה באנשים.

האמת, לא חשבתי שנזכה בפרס הראשון. תיארתי לעצמי שאם נזכה במשהו, זה בציון לשבח. הרי ההצגה שלנו לא עוסקת בנושאים כבדים כמו שואה או שכול, אלא בדרמה אישית ו"קטנה", וחמור מכך – היא ממש מצחיקה. לשמחתי חבר השופטים ראה מולו הוריקן של כישרון בשם רינת גליקו, וקלט שמתחת להומור יש עוד כמה שכבות וגם לא מעט כאב.

אני מאמין שהתיאטרונטו הוא רק נקודת הפתיחה עבור "המלון". למרות שהייתי בכל חזרה ובכל ראן, מצאתי את עצמי צוחק ומתרגש בכל פעם מחדש. כשנעלה איתה שוב (ונעלה!), אנדנד לכם שתבואו לראות. למה שאצחק ואתרגש לבד?

ההכרזה על ההצגה הזוכה

ההצגה שנוצרה מתוך הקורונה העניקה לרינת יונה-גליקו את פרס התיאטרונטו

5 תגובות בנושא “המלון – זוכת התיאטרונטו 2022

  1. וכרגיל – שאלתי הקבועה – איפה אפשר לראות? [אנחנו אוהבים לשלם עבור הכרטיסים שלנו, באמת. זו דרך נוספת להביע הערכה וכבוד לעבודת האומנים].

להגיב על arikbenedekchaviv לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s