כולם מדברים על הקושי של המתעשרים החדשים בהיי טק, אבל אף אחד לא מדבר על הקושי של הזוכים בתיאטרונטו.
לא אכחד, הימים הראשונים הם בסימן אופוריה. שמך מרוח על כל העיתונים ואתרי האינטרנט, החברים ובני המשפחה מתקשרים לברך, הפייסבוק מוצף ברגשוני אהבה. אפילו המוכר במכולת, זה שברגיל נותן בך מבט מלא משטמה (כך לפחות נדמה לך), מחייך אליך בפה מלא שיניים ומאחל לך המשך יום טוב. החיים לא יכולים להיות מספקים יותר.
אלא שאז מגיעה הנפילה הבלתי נמנעת. כותרות העיתונים מבשרות על זוכים חדשים ומלחמות ישנות, הטלפון נודם והפייסבוק חוזר להיות מופע אינסופי של רהב וסכלות. גם חיוכו של הזבן מש מפניו, והוא חוזר להביט בך בבוז תהומי תוך חשיפת שיניים מאיימות. על איחולי המשך יום טוב אין בכלל מה לדבר.
בבית אתה יושב מול המחשב ומנסה להוציא תחת ידיך יצירה חדשה. הפסיכולוג הרי אמר לך פעם שמה שחשוב זה התהליך, לא התוצר. הוא אפילו ציטט קטע מתאים מ"פראני וזואי" של סלינג'ר (לא היה לך נעים להגיד שזה בכלל רפרנס לבהגווד גיטה). אתה פותח את קובץ הרעיונות שלך ותר בעיניים מטייפות אחר הגרעין שממנו ינבוט המחזה הבא. אלא שעכשיו כל אותם סיפורים בפוטנציה נראים כל כך סרי טעם; עוברים פגומים שלא יצמיחו גפיים או ריאות או לב.
אתה נכנס למיטה ומתכסה עד מעל לראשך. המולת היום רוחשת מעליך ומצדדיך, אבל אתה מהדק את שולי השמיכה כמו חייל צרפתי בשוחות מלחמת העולם הראשונה שגז החרדל מתאבך לעברו.
אלא שאז אתה מקבל הודעה בטלפון. היד הנרעדת נשלחת לעברו מתוך ציפייה נואלת לגאולה.
"ברכות, הנך זכאי לבדיקת ראייה חינם בעת רכישת מסגרת משקפיים ב-1999 ש"ח לפחות".
אתה משליך את המכשיר הצידה וחוזר להצטנף בחשיכה הסמיכה.
עוד הודעה.
זו בטח שוב פרסומת.
ומה אם לא?
הכל היום זה פרסומות. אפילו פוסטים תמימים בבלוגים.
יש עוד אנשים שרוצים בטובתך בעולם.
באמת?
באמת.
אני לא מאמין.
תבדוק.
אור המסך מבהיק על פניך. עוברות כמה שניות עד שעיניך מתרגלות לזוהר.
"אנחנו מעלים את 'המלון' בתיאטרון יפו ב-26.5 בשעה 19:00 בתיאטרון יפו. תבוא?"
אתה מסיר מעליך את השמיכה. האוויר הרענן ממלא את ריאותיך. חַיּוּת ששכחת מקיומה פושטת באיבריך. פתאום חזר הטעם למילים המהוססות, לרעיונות הבוסריים, לעוברי הסיפורים. ככה זה כשאתה נזכר בהצגה מרוממת הרוח הזאת של רינת יונה גליקו המוכשרת כשדה, שתהליך יצירתה ידע אמנם גם מעקשים ותלאובות, אבל דווקא בגלל זה היא ממלאת חלק גדול יותר בנשמתך.
אז אולי הפסיכולוג שלי בכל זאת צדק. או שזה היה בכלל רפרנס לבהגווד גיטה.
למטה: תמונה שלי מתקופת הייאוש הגדול. אל דאגה, הספקתי להסתפר מאז, וב-24 הראשונות שאחרי התספורת נראיתי כמו בוגרת המחזור הראשון של החוג למגדר באוניברסיטת חיפה 1989. מעניין מה היא עושה היום.
חראקירי - הבלוג של ליאור גלציאנו 
ככל הנראה, נגיע.
הוזמנו כרטיסים, אני הראשון שהזמין
כן ירבו.
לא הצלחתי לתפוס אותך ביציאה. מקווה שלא ברחת מהבושה 😉
חס וחלילה חס ושלום. מה פתאום. נהננו מאוד. עבודת השחקנית נהדרת, ה מסיכות והעבודה עם המסכות, אין עליה. הטקסט מקסים. אישית, הייתי מרחיב את הלילה הסוריאליסטי על חשבון האקספוזיציה. אבל זה אני. תודה רבה לך. ותמיד תמיד תודיע לי על דברים חדשים שלך. אנחנו אוהבים, באמת.
איזה כיף לשמוע! תודה שבאתם. מעריך את זה מאוד.
אני מעריך שהודעת, ויכלנו לבוא.
אתה יודע שאנחנו חברים של יגאל כבר קרוב ל- 40 שנים, אז בכלל הכל במשפחה. לא יצא לי להכיר לך את זוגתי, בובנאית לשעבר, תלמידה של נטע פלוצקי שהיתה בעצמה אמנית-מסיכות. והיא ממש אהבה את ענין המסכות והעבודה של השחקנית.