אבדות ומציאות

מחלקת אבדות ומציאות בפארק המים שפיים. מאחורי הדלפק עומד גבר כבן 50. נכנסת אישה כבת 30, לחוצה מאוד.

אישה: אני מחפשת את הבן שלי.

גבר: (בלאות מסוימת) שם?

אישה: שלי?

גבר: של הילד.

אישה: ירין.

גבר: גיל?

אישה: ארבע וחצי.

גבר: צבע?

אישה: לא יודעת, הוא כזה… שחום קצת.

גבר: התכוונתי לבגד ים. מה הצבע של הבגד ים?

אישה: אה. אני חושבת שכחול. רגע, אולי זה ירוק.

גבר: יש הדפס? ספיידרמן, באטמן, משהו?

אישה: סמי הכבאי. אני יודעת שזה כבר לא כל כך לגיל שלו, אבל הוא…

גבר: חכי פה רגע.

הוא פותח דלת שקבועה מאחור ונכנס לחדר אחורי. הדלת נסגרת אחריו. אחרי כמה שניות הוא יוצא משם עם ילד, בערך בגיל שציינה, עם בגד ים אדום וללא הדפס.

גבר: זה הוא?

אישה: מי?

גבר: הילד שלך. זה הוא?

אישה: מה פתאום! הוא בכלל לא דומה. ותראה, זה עם בגד ים אדום בלי סמי הכבאי.

גבר: את בטוחה?

אישה: בטח שאני בטוחה! מה, אני לא יודעת איך נראה הילד שלי?

גבר: טוב.

הוא לוקח את הילד חזרה אל החדר האחורי ושוב נבלע למשך כמה שניות. הוא חוזר עם ילד אחר, שחום יותר, שלובש בגד ים כחול עם הדפס של סמי הכבאי.

גבר: תבדקי עכשיו.

אישה: אתה צוחק עליי? אמרתי שחום קצת, לא כזה. הוא בכלל משלנו?

גבר: מה זאת אומרת?

אישה: אתה יודע…

גבר: לא.

אישה: הוא נראה קצת כמו… כמו בן דוד.

גבר: גברת, אצלנו אין אפליה.

אישה: חס ושלום אפליה!

גבר: כל מי שנאבד מגיע לפה, וזה בכלל לא משנה לנו אם הוא יהודי, ערבי, אוהב את סמי הכבאי או את ספיידרמן. יש מקום לכולם!

אישה: תגיד, כמה ילדים יש לך שם?

גבר: כרגע? ארבעים ושלושה.

אישה: ארבעים ושלושה?!

גבר: זה שיא העונה.

אישה: אני רוצה להיכנס לחפש את הבן שלי.

גבר: אני מצטער, זה בלתי אפשרי.

אישה: סליחה?!

גבר: חוקים של המקום.

אישה: אני עוד שנייה מתקשרת למשטרה ואומרת שחטפת לי את הילד.

גבר: זה לא יעזור. אלה החוקים מאז שלקחו מפה בטעות ילד אחר ולא החזירו. רק אני רשאי להוציא ילד מהמחסן, וגם זה רק לפי סימנים מזהים.

אישה: אבל אתה לא יודע לזהות! בהתחלה הבאת לי אחד בלי סמי הכבאי, ואחרי זה איזה סמי מהמשולש. אתה תיתן לי להיכנס, אחרת אני הולכת לבוס שלך ומספרת איך אתה מוציא פה ילדים על ימין ועל שמאל.

גבר: בסדר, בסדר. אבל זריז, דיר באלאק.

האישה עוברת לצד השני של הדלפק. השניים נכנסים לחדר האחורי. הילדים יושבים שם משועממים; חלק משחקים בבובות, אחרים בפלייסטיישן, ויש שם אפילו נער שיושב ומעשן סיגריה.

אישה: (מצביעה על הנער) מה זה, בן כמה הוא?

גבר: 18. שכחו אותו לפני עשר שנים, והוא עדיין מחכה להורים שלו.

האישה עוברת בין הילדים ובודקת אם אחד מהם הוא הבן שלה.

גבר: גברת, בזריזות בבקשה.

האישה מתקרבת אל ילד שמשחק בבובה של סמי הכבאי.

אישה: ירין? זה אתה?

הילד (מרים ראשו אליה): אנא מוחמד.

אישה: אה, סליחה, טעות… הוא לא פה. יו, אני לא מאמינה, הילד שלי הלך לאיבוד.

היא מתחילה לבכות, אלא שלפתע נשמע קול אישה במערכת הכריזה.

כריזה: אמא של ירין, הבן שלך מחכה לך במשרד הראשי. אמא של ירין, הוא מחכה לך במשרד הראשי.

אישה: (עם דמעות בעיניים) תודה לאל! יריני שלי, אני באה! (היא מתחילה לרוץ לעבר היציאה, אך נעצרת לפני הדלת). תגיד, אם לא אכפת לך שאני שואלת, אבל מה גבר בגילך עושה פה? כל העובדים פה צעירים, ואתה… בלי להעליב…

גבר: זה בסדר, לא נעלב. אני פשוט הייתי הראשון.

אישה: הראשון?

גבר: הילד הראשון שנאבד פה. זה היה כבר ביום הפתיחה, ב-1975.

אישה: ומה, ההורים שלך עד עכשיו לא באו לחפש אותך?

גבר: (מושך בכתפיו) אנא עארף.

אישה: חבל. אם אני אראה זוג מבוגר שמחפש את הילד שלו, אשלח אותם לפה.

גבר: תודה.

אישה: בשמחה. (נפנית שוב ליציאה) יריני, אל תדאג חמוד שלי, אמא באה!

2 תגובות בנושא “אבדות ומציאות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s