מכתב לסטטיק

סטטיק היקר שלום,

קראתי במדור רינונים כלשהו כי עזבת את ביתך, הקן שאך זה מקרוב הקמת עם בת זוגך.

ראשית, דע כי אני מבין ללבך. גם אני, בימי בחרותי, חשתי את כובד משקלו של העולם על כתפיי בצורה לא פרופורציונלית. לא אכחד, אומנם לא זכיתי ולו בקמצוץ ממנת התהילה והממון שנפלה בחלקך, והבגידה היחידה ששמי נקשר בה הייתה הפרת ההבטחה כי לעולם לא אסכים לטעום חצילים בטעם כבד, אך אני מרגיש כי אנו בכל זאת שותפי גורל. אין זה פשוט להיות אדם חושב, יוצר, אמן – אם לא נתבייש לקרוא לילד בשמו – מבלי לחקור את הגבולות שהחברה מציבה בפנינו, גם אם במקרה שלי זה נעשה בתחומי ראשי בלבד. הבעיה היא שהפלבאים סביבנו, בכללם אנשים היקרים ללבנו, לא יוכלו לעולם להבין ללבנו עד תום. הם יראו אותנו שוכבים על הספה ויסיקו כי שוב אנו מתבטלים בחוסר מעש, כשלמעשה מוחנו מתייגע בחקר אחר השיר או הסיפור הבאים. ואם נגדיל עשות, נעצום עינינו ונאט את נשימותינו עד רפיון, שהרי מן הידועות היא שאמנות גדולה באה לרוב בחלום, הם יתיזו רוק ויסננו איזה "פרזיט" מבין שפתיהם החשוקות.

מכיוון שאנו תושבי אותה העיר, שאבק כוכבים מעולם לא דבק בה, ושהשערורייה האחרונה שנקשרה בשמה נוגעת לפאה של אפי נצר ולמאוורר תעשייתי שנקרה בדרכו, אני מציע לך מקלט זמני בביתי הקט. כמדומני שהשהות הרחק מאור הזרקורים תיטיב עמך ותאיר באור חדש את חייך, על מערכות היחסים, המעקשים ופיתויי המדוחים שבהם.

נכון, אין המדובר בבית מידות, אלא בדירת ארבעה חדרים סטנדרטית, אולם אמנות גדולה אינה זקוקה לחלל פיזי מעטיר, אלא למרבדים נפשיים רחבי ידיים. וכך, בין ערימת כביסה לכלים מרובבים בכיור, בין שערות כלב לשלוליות שתן שגם חוקרי מז"פ ותיקים לא יצליחו לאתר את בעליהן, בין צעקה על ילד שלא הולך לישון וזעקת שבר על כך שדרכת על צעצוע זיפני, תוכל לשבת בשקט וליצור. לא תאמין אילו לחנים ותמלילים יצאו תחת ידיך בדקה ורבע הפנויות שיעמדו לרשותך.

אנא פנה אל תיבת המסרים הפרטית כדי לקבל את הכתובת המדויקת.

כפי שתוכל לראות בתמונה המצורפת, המיטה מחכה לך. כמובן שיהיה צורך קודם כל לקפל את כל הכבסים הממורטים. אני מאמין שתוך שעתיים תוכל לסדר לעצמך למצער חלקת אלוהים קטנה בה תוכל להתכרבל כעובר בבטן אמו. לאחר מכן, אם הדבר לא יקשה עליך יתר על המידה, אנא שאב באמצעות מכשיר הדייסון את הרצפה בכל החדרים, תלה את הכבסים הלחים שמחכים עד בוש במכונת הכביסה, סע להחזיר את הילדים ממגרש הכדורגל, והתקן להם ארוחת ערב. כשתרגיש ששמורות עיניך מאיימות להיעצם, תוכל להשתמש במכונת הקפה במטבח. אנא הקפד לא לחרוג ממכסה של קפסולה אחת ביום.

בזמן שתשיב את הפרספקטיבה הראויה לחייך ותהגה ברגע בו תשוב לזרועותיה הפתוחות של בת זוגך, אני אשכב קצת על הספה בעיניים עצומות ואצור אמנות. מי יודע, אולי עוד ייצא מזה סיפור קצר, או לכל הפחות פוסט.