האיש הכותב

האיש הכותב יושב בחדר העבודה. לפניו הספר שהוא מתעתד לעבד לבמה. הוא מעתיקו לקובץ במחשב, מילה אחר מילה. לאחר כמה עמודים מרגיש האיש הכותב כי הוא נטמע בטקסט בצורה מוחלטת. זה כבר מעבר לאפיגוניות, זו אמפתיה מוחלטת. האיש הכותב מדמיין את הסופרת כותבת את אותן המילים בדיוק, והוא – כמו כלב גששים חד חושים – מתחקה אחר עקבותיה המדויקים. האיש הכותב תוהה האם לא זו מטרת הספרות.

***

האיש הכותב כותב מדי פעם הערות בצד הטקסט. כך, למשל, הוא כותב: משפט חשוב, כי גם את סיפור חייו של אדם אי אפשר באמת לסכם מבחינה עלילתית: מדובר בפרגמנטים נטולי הקשר שאנחנו משרשרים על שרשרת הזמן כדי לחוש שיש התחלה, אמצע וסוף; שיש תוחלת.
במקום אחר הוא כותב: להשתמש במוטיב ההזרה בהצגה. לא במשהו ספציפי בהכרח, אלא כאיזו רוח שמרחפת מעל ההצגה כולה.

***

האיש הכותב ראה ביוטיוב ראיון עם הסופרת בו הציעה לחלק פרס נובל דווקא לאנשים הקטנים, אלה שנלחמים יום יום בשוחות של החיים. היא אפילו כתבה סיפור קצר, משעשע, בו מודיעים לאישה אחת שזכתה בפרס נובל ״כללי״ על ״האיזון העדין בין חיי המשפחה, עול הפרנסה, וזאת במקביל להתפתחות אישית-רוחנית רגילה שברגילות״.

***

האיש הכותב נזכר בסבא שלו, שעלה לארץ מרומניה בגיל מבוגר ולא ידע מילה בעברית. האיש הכותב נזכר כיצד הסבא עבד בדוכן של מפעל הפיס בחיפה, ליד ״המשביר לצרכן״, אם כי הוא לא בטוח שזיכרונו אינו מטעה אותו לגבי המיקום. הוא לא יודע איך הסבא היה מתקשר עם הלקוחות. אולי יש שפה משותפת לכל אלו שנסיבות חייהם הובילו אותם לשוליים; שפה שאין בה צורך במילים. די במבט אחד בעיניים, כמו שני אסירים משני עבריו של שער ברזל מסורג.

***

האיש הכותב נתקף מדי פעם חרדה: מה גרם לו לחשוב שיצליח לעבד לבמה ספר כל כך מינורי, נטול דרמה גדולה מהחיים, כזה שאין בו סיפור במובן האריסטוטלי? האיש הכותב לא יודע איך, אבל יש בו אמונה לא מובררת עד תומה שהדבר אפשרי; שניתן לתרגם את פכי החיים הרגילים הללו ליצירה בעלת תוקף אמנותי. האיש הכותב יודע כי בניגוד לתחומי חיים אחרים, בהם הוא חסר כל ביטחון, כשזה מגיע לכתיבה משהו בו ניעור לחיים, זוקף גו ומכריז: אני כאן.

***

האיש הכותב מחליט ללכת לישון. עם כל הכבוד לרוח העשייה המפעמת בו, את המשימה ההרקוליאנית העומדת לפתחו ישאיר לבוקר. לא רק ילדים חוששים משדים בלילה, חושב לעצמו האיש הכותב, ומכבה את המחשב.