על ״החזאית״, מאת תמר וייס גבאי

כבר הצלחנו לשכנע אותו ללכת לבד לבית הספר. חלף זמן רב מאז ראינו אחד מהם. עובדה, הוא כבר הפסיק לשאול עליהם.

״אבא, תלווה אותי רק היום. ביום ראשון כבר אלך לבד.״

ירדנו במדרגות. ידו הייתה בידי, על אף שכבר חצה את הגיל שבו ילדים אוחזים מוכנית בידי הוריהם.

בתחילה לא שמנו לב אליו. הוא עמד מאחורי צמח גדול וניסה להגיע לכמה עלים בחוטריו הגבוהים. הוא הידק בפתאומיות את אחיזתו בידי.

״מה זה היה?״

קלטתי אותו בזווית העין. גופו גדול, צבעו אפור עם כתמים חומים, רגליו קצרות, חוטמו שלוח קדימה, עיניו כמו עצומות מאליהן. כמה מהחוטרים הנמוכים נרמסו תחת משקלו.

הייתי צריך להמשיך הלאה כאילו דבר לא נקרה בדרכנו. אבל הוא הרגיש שגם אחיזתי התהדקה.

״יש פה חזיר. בוא נעלה הביתה.״ אמרתי.

***

כשהבטתי עליו מהחלון, הבנתי שוב עד כמה החזיר מגלם בגופו איזו סטואיות דיוגנסית. הכלבים נבחו, מכוניות צפצפו, אנשים עברו לצד השני של הכביש, והוא בשלו. מהדס בכבדות עם זנב שמתנפנף בעצלתיים מצד לצד, כמו מטרוניתה כבודה שמנפנפת על עצמה עם מניפה ומפטירה ״יש לי עוד משחק רמיקוב היום עם מרתה. אני חייבת לנוח קצת צהריים.״

***

אל תטעו לחשוב שהנובלה ״החזאית״ עוסקת במשבר האקלים. כלומר, היא כן, אבל לא באופן בו הרגילו אותנו לחשוב על המושג הזה. אין פה טובים ורעים, אין מתכונים להכנת קומפוסט ביתי משאריות חרולים ומטרנה לא מעוכלת, אין תמונות של ארובות עשנות.

***

אז מה כן יש?

יש עיירה קטנה – מעין כל מקום ושום מקום – שפאתיה מגיעים עד לקצה הקניון; יש שלושה בני משפחה מדורות שונים; יש תחושה מאיימת של אסון קרב; ויש ניסיונות שונים להתמודד עם אותה אימה שאינה תמיד נלחשת אך בהחלט מרחששת באוויר.

***

אולי זה רק אני, אבל הרפרנס הראשון שעלה לי בראש הוא הסיפורים של פלאנרי או'קונור. הסוליפסיזם של הדמויות, כל אחת שקועה בעולמה ובהווייתה, מתמודדת בדרכה עם מה שהיא לא תמיד יודעת לבטא במילים, אך בהחלט מרגישה את זה ברצפטורים הפיזיים והנפשיים הרגישים ביותר; מחט הסיסמוגרף שמתחילה לקפצץ ברטטי עצבנות הרבה לפני שהאדמה מתחילה לרעוד. אך בעוד שאצל או'קונור הכוח הסמוי בעולם הוא כוחה של האלוהות – חומלת וחסרת רחמים כאחת – הרי שכאן זה כוחו של הטבע. גם בו החמלה והאכזריות כרוכות זו בזו לבלי הפרד.

***

נדמה לי שמה שמרתיע בחזיר הבר הוא לאו דווקא גודלו אלא עובדת הימצאותו, או ליתר דיוק החשיפה האונטולוגית שלו. המראה שלו בתוך העיר כל כך חריג, כאילו הגיח מאיזה רובד אחר של הקיום, מציף תת-מודע שהיינו מעדיפים להדחיק. לא ניצחנו את הטבע, מתפענח החזיר בתודעתנו. הוא חלק בלתי נפרד מאיתנו, ממש כמו המוות. בגלל זה אנחנו כל כך מפחדים ממנו. הוא הופך אותנו מודעים לקוטננו ולקוצר ידנו.

***

אולי לזה התכוון היידגר כשהבחין בין טבע כאלמנט פיזי ובין חזותו, האופן בו הוא מתהווה על ידי ההכרה שלנו.

***

מחקר שהתפרסם לאחרונה מצא שלראשונה בהיסטוריה, משקל הביומסה שיצרו בני האדם גבוהה יותר מהביומסה של שאר היצורים בטבע. זהו עוד ביטוי מדעי לכך שאנחנו בעידן האנתרופוקן. במאזניים הדמיוניים של כדור הארץ, אנחנו מטים את הכף מטה.

***

רעיון לתכנית טלוויזיה: ״לרדת בגדול״, גרסת האנושות. מדי שבוע תעלה הביומסה על המשקל, לקול מצהלות או נזיפות המנחה (גיא זוארץ?). מי יודע, אולי דווקא כאן הטלוויזיה המסחרית תציל את האנושות.

***

הרבה פעמים נאמר על ספר כלשהו שהוא ״נכתב ביד בוטחת״, ובמרבית המקרים מדובר במילים ריקות. ב״החזאית״, לעומת זאת, אפשר ממש לחוש את הביטחון. תמר וייס גבאי לא רק יודעת מה היא רוצה להגיד, היא גם יודעת איך לתפור את הכל יחד. לעתים התחושה היא שהכל תפור טוב מדי, שלא נותר ולו מעט מרווח לכתיבה חופשית יותר, כזו שמתפרצת מהתת-מודע בכוח של גייזר, אבל אלה באמת התקטננויות מצידי. הלוואי עלינו עוד כותבים עם כזו יד בוטחת, אבל על באמת.

***

יכול להיות שהספרות – אולי יצירת התרבות הנשגבת ביותר של האדם – אוצרת בתוכה את הדיאלקטיקה של האדם מול הטבע (ככל שניתן בכלל להפריד בין השניים): ככל שהספרות רוצה לקרב אותנו אל הטבע, כך אנו גם מתנשאים מעליו. מותר האדם מן הבהמה מובלע בתוך מעשה הפענוח הספרותי.

***

ואולי אין ברירה אלא להשלים עם הדיאלקטיקה הזאת ולמצוא דרכים בהן הספרות תוכל להבקיע דרך הווייתנו לעבר עולם טוב יותר. האימה תמיד תהיה שם, האסונות יאיימו להתרגש, החזירים ימשיכו בדרכם הסטואית, ורק אנחנו, בני האדם, נצטרך למצוא בתוכנו את הכוחות להתמודד, לא לטמון את הראש בחול, לראות את קרני האור שמבקשות להבקיע דרך חשרת העבים.