הקואוצ׳ר

הייתי פעם בהרצאה של איזה קואוצ׳ר. אל תשאלו איך הגעתי לשם. יש תפניות בחיים שבדיעבד אתה לא מצליח להנדס לאחור. זה פשוט קרה. בכל מקרה, הקואוצ׳ר הזה אמר בהרצאה: ״תהיו אתם הסיפור שאתם רוצים לספר לעולם״. כולם מסביבי הנהנו לחיוב, כאילו הבינו פתאום משהו על החיים שלהם שעמד להם בקצה התודעה, והם רק היו זקוקים לדחיפה קטנה מבחוץ כדי להפנים את זה. לי זה נשמע כמו פרפרזה סתומה על המשפט ״היו אתם השינוי שאתם רוצים לראות בעולם״, שגם הוא, בואו נודה על האמת, קלישאה. יש מעט מאוד דברים, אם בכלל, שאנחנו יכולים לשנות בעולם. ככל שנקדים להבין את זה, כך התסכול שלנו יפחת. אני לא יכול עדיין להגיד שאני שם, יש בי עוד שאריות רצון לשנות דברים, אבל אני משתדל להחניק את זה. כמו כוס ששמים על נר בשיעור מדעים, ככה אני מחכה שייגמר לרצון שלי החמצן. זה נשמע עצוב, אני יודע, אבל באמת שזה לא. לפחות לא כמו לעבור את החיים בציפייה למשהו שלא יקרה.

כשההרצאה הסתיימה יצאתי החוצה וראיתי את הקואוצ׳ר עומד בפינה ומעשן. האמת, זה הפתיע אותי. הוא נראה כל כך בטוח בעצמו, לא כמו המעשנים שמדליקים סיגריה ואתה רואה את היד שלהם רועדת ואיך העשן ממלא להם חורים בנשמה כמו החומר הזה שסותמים איתו סדקים בקירות. הוא סימן לי בידו שאבוא אליו. ניסיתי לעשות את עצמי מסתכל בטלפון, אבל הוא לא ויתר וסימן לי שוב. בלית ברירה הלכתי אליו.

״אני קלטתי אותך״, הוא אמר ונשף עשן הצידה.

מרוב מבוכה הצצתי שוב בטלפון. לא הייתה שום הודעה חדשה. החזרתי אותו לכיס.

״בכל הרצאה יש את ההוא הסקפטי. למדתי כבר לזהות אתכם״.

ניסיתי להגיד לו שדווקא נהניתי, רק שיעזוב אותי בשקט, אבל במקום זה יצא לי שיעול יבש ומזויף.

״אתם חושבים שאתם יודעים יותר טוב מכולם. שהכל זה בולשיט אחד גדול, ושאתם היחידים שיודעים את האמת״.

הטלפון שלי השמיע צפצוף, אבל דווקא עכשיו לא העזתי להוציא אותו.

״אתם צודקים״.

פערתי עיניים בתדהמה, אבל מיהרתי לשוב ולשוות לפניי שוויון נפש. הקואוצ׳ר קלט את זה וצחק.

״אתה יודע מה הבעיה?״ הוא שאל ומיד ענה מבלי לחכות לתשובה. ״הבעיה היא שזה לא מביא אתכם לשום מקום.״

הוא החווה בידו על הסביבה.

״אתה מבין, כל מה שאתה רואה מסביבך, הבניין הזה, האנשים, המכוניות, אפילו הסיגריה שאני מחזיק ביד, הכל מזויף. מכיר את משל המערה של אפלטון?״

הצפצופים בכיס הלכו ותכפו, אבל הוא המשיך בשלו.

״בטח שאתה מכיר. אנשים כמוך תמיד מכירים. אתם חושבים שאתם מחוץ למערה בשעה שכולנו תקועים עמוק בפנים, לא מודעים לכל המניפולציות שמפעילים עלינו. אז בוא אני אגיד לך משהו, גם אתה במערה, פשוט מערה אחרת. או בחדר אחד במערה. כולנו בסוף של דבר כבולים לתודעה המוגבלת שלנו, אי אפשר להימלט מזה. עכשיו השאלה היחידה שרלוונטית היא איזה סיפור אתה מספר לעצמך: סיפור של כישלון, או סיפור של הצלחה. כי אם אנחנו כבר תקועים בפאקינג מערה הזאת לכל החיים, לפחות שנרגיש שיש לנו איזה כוח לשנות. כמו שאומרים, Fake it till you make it, אה?״

הוא השליך את בדל הסיגריה על המדרכה ורמס אותו בנעלו. הצפצופים של הטלפון היו כבר בלתי נסבלים. רגע לפני שפנה ללכת, הקואוצ׳ר הניח יד על כתפי ואמר, ״ועזוב אותך כבר מהפייסבוק הזה. אתה מחרטט שם איזה פוסט בעשרים דקות ואז מחכה ללייקים, בדיוק כמו האסירים במערה שמחכים שמישהו יביא להם אוכל, ועל הדרך אולי ייכנסו גם כמה קרני שמש. לך, תהיה אתה הסיפור שאתה רוצה לספר לעולם״.

ראיתי אותו נכנס למכונית המנהלים שלו ונוסע משם במהירות. סוף סוף הוצאתי את הטלפון מהכיס. המסך היה ריק. אף התראה לא הגיעה. כיביתי את הטלפון והבטתי לעבר השמיים. היה נדמה לי שמעבר לעננים אני רואה איזה קרום דק, כמו שכבת השומן שהייתה מעטרת את כוס השוקו בילדותי.  עצמתי עיניי בחוזקה למשך כמה שניות, ואז הבטתי שוב. הקרום נעלם.