באחד הרגעים בהצגה ״קֶצֶר״ מתאר סופר הילדים דדו (מולי שולמן) כיצד בילדותו לא הייתה מודעות לספקטרום האוטיסטי. יכולת להיות או מעופף, או אסטרונאוט, או טמבל. זהו. שלא לדבר על זה שלא ניתנה שום עזרה מקצועית, לא משנה תחת איזו הגדרה נפלת. אבל היום אנחנו בזמנים אחרים, ולפחות בכל הקשור לאבחון ילדים על הספקטרום האוטיסטי והצעת מגוון רחב של טיפולים ועזרה לילדים ולהורים, נרשמה התקדמות ענקית.
כל זה לא עוזר לדדו ולאשתו, נתי (אפרת ארנון), ברגע בו הם מתבשרים כי בנם הצעיר מאובחן על הספקטרום האוטיסטי. באופן טבעי הם מתקשים לקבל את הבשורה, וכל אחד מגיב אחרת נוכח הגילוי אודות בנם. בעוד שדדו מתקשה להעלות על דל שפתיו את המילה אוטיזם ומעדיף לטמון את הראש בחול עד שהדברים יסתדרו מאליהם, נתי יושבת ימים ולילות על האינטרנט, קוראת מאמרים וקובעת תור לכל טיפול אפשרי.
יום אחד, בשעה שדדו מעביר הרצאה על ספר הילדים המצליח שכתב, נתי מודיעה לו שהיא לא חוזרת הביתה. דדו ההמום לא מבין מה קרה פתאום, והוא מגולל בפני הקהל את מה שעבר עליהם עד האבחון, ואחריו.
זו, בגדול, המסגרת העלילתית של ההצגה. היא מתארת את קו השבר, או הקֶצֶר, בין בני הזוג כאשר חייהם מתהפכים עליהם. גם אם ההצגה לא מחדשת הרבה בהצגת התגובות השונות והלחץ המצטבר בתא המשפחתי (עולה בזיכרון כמובן הסדרה הנפלאה ״פלפלים צהובים״), היא מצליחה לחדור ולהותיר חותם בזכות שלושה דברים: שילוב הקהל, הומור, והכימיה בין השחקנים.
שילוב הקהל נעשה גם באמצעות הושבת חלק ממנו על הבמה, וגם בבחירת אנשים אקראיים שיושבים באולם. וכך, שניים נבחרים לגלם את הילדים, עוד זוג מגלם את הוריו של דדו, אחד מגלם חבר טוב וכולי. שולמן וארנון מפעילים את הקהל ומסמנים להם מתי לבצע מחוות מסוימות או מתי לקרוא טקסט שמונח בפניהם. זה עלול היה להיות מסורבל, אבל זה עובד נהדר וזה בעיקר מאוד מצחיק. וכאשר ההומור מגיע לא רק מתוך הסיטואציות אלא גם מהטקסט עצמו, ששזור בבדיחות ובשנינות שלכאורה לא אופייניות להצגה בנושא ״כבד״, חלק ניכר מההצגה הקהל לא מפסיק לצחוק. זה בעיקר הזכיר לי את ״כל הדברים הטובים״ של דנקן מקמילן, שמשתמש גם הוא בקהל כדי לתווך נושא כמו דיכאון.
מבחינה דרמטית ובימתית היו כמה דברים שקצת הפריעו לי, כמו למשל זה שהמסגרת הסיפורית מתנהלת לכאורה כמו הרצאה, אבל קופצת בזמנים בצורה לא לגמרי קוהרנטית; בני הזוג משורטטים קצת בכלליות, וכך למשל למקצועות שלהם אין כמעט השפעה על מי שהם. גם הרגע בו נתי אומרת כי התפטרה מהעבודה שלה רק כדי שתוכל לטפל בילד – ויתור עצום מבחינה פיננסית, אך גם מבחינה נפשית וזהותית – עובר כבדרך אגב; וגם בעיצוב הבמה, שהקיר האחורי בה מלא בשקעי חשמל שנעשה בהם שימוש מדי פעם, היה אפשר לטעמי להוציא יותר ניצוצות (סליחה על הבדיחה המילולית המקרטעת).
אבל כל אלו בטלים בשישים לעומת מעלותיה של ההצגה, ובראשן הכימיה הנהדרת שבין שולמן וארנון, זוג גם במציאות. הם לא רק שחקנים נהדרים או מאלתרים בחסד כאשר אחד המשתתפים מהקהל מפספס קיו או לוקח לעצמו חירות אמנותית יתרה; הם גם פרטנרים קשובים שיודעים לתאר במדויק את רגעי המשבר והשפל, לצד הרגעים הקטנים של החסד.
בסוף ההצגה ברור שלא משנה כמה יתאמצו, דבר לא יחזור להיות כפי שהיה: לא הזוגיות שלהם, לא ההורות שלהם ולא מי שהם כבני אדם. עם זאת, עולה עוד תובנה חשובה: את הקושי עמו יתמודד הילד שלהם הם – וכל הורה לילד על הספקטרום – לא יכלו לבחור; את הדרכים להתמודד עם זה – בהחלט כן.
קֶצֶר, תיאטרון באר שבע
מאת: נועה לזר-קינן
בימוי: רוני ברודצקי
שחקנים: מולי שולמן, אפרת ארנון
חראקירי - הבלוג של ליאור גלציאנו 
תודה
אני לא אוהב הצגות כאלה, אצלי הן מתחיברות ישירות למושג "אמנות דידקטית".
אני לא מצאתי אותה דידקטית, אלא מאוד חיננית.
דידקטי לא סותר חינניות, אלא שונה מ"רב רובדיות". מורכבות סמבולית, תימטית וכו' יכולה לפגוע בהצגה או בתכנים המיועדים שלה.