1. בכל ערב בני הבכור ואני רואים פרק ב״מדרסה״. מעבר לכך שזה כורח השעה ואקט של התנגדות תרבותית, זו סדרה שמדלגת מעל משוכת המוסרנות והדידקטיות שהייתה יכולה בקלות להיתקל בה. בכל זאת, זו סדרה על תלמידים יהודים וערבים הלומדים יחד באותו בית הספר. כל זה מתאפשר בזכות השילוב בין הכתיבה של סייד קשוע לבימוי של גורי אלפי. מרבית הפרויקטים של אלפי כבמאי לא היו מספיק מוצלחים בעיניי (אפשר כבר לומר ש״מי שמע על חווה ונאווה״ הייתה סדרה לא טובה?), אבל פה דווקא מגע הקלילות שלו עושה עם היצירה חסד. 25 דקות של תקווה בכל ערב, זה לא דבר של מה בכך בימינו.
2. למרות שהיא מתקרבת לסיומה, עדיין לא גיבשתי דעה סופית לגבי ״חאנשי״. אחרי שני הפרקים הראשונים זנחתי אותה – למי יש כוח לדמות ראשית כל כך בלתי נסבלת? – אבל נתתי לה צ׳אנס נוסף בהמשך, וטוב שכך. כי בסופו של דבר זאת סדרה על פְּגִיעוּת, בעיקר מינית, בתוך עולם דתי שלא ממש יודע איך להתמודד עם רוח התקופה. זה לא רק המתח בין שמרנות ופתיחות, שאחרת זה היה נדוש, אלא בעיקר הפער בין הלחץ החיצוני – בין אם ייקרא אלוהים או צייטגייסט – ובין העצמי הנבוך והמבולבל. והמתח הזה הוא שמוליד את הרגעים החזקים (והכואבים) ביותר בסדרה. אז למה אני עדיין מסויג? כי מערכות היחסים שם, בעיקר בין חאנשי ודוד, לא מאוד מנומקות במהלכים שלהן, מה שהופך את הסיפורים של דמויות המשנה למעניין יותר מאלו של הדמות הראשית. בכל מקרה, ראוי לכל שבח הפסקול שהלחין שוזין, המוזיקאי החיפאי, שמגיע לשיאו בפרק 8. התבהלה, הקדושה, המקהלה הגברית מטילת המורא, תחושת האיום והנרדפות – הכל נרקח יחד בצורה מעוררת התפעלות. שאפו.
3. היו לא מעט ניסיונות בשנים האחרונות להפיק מגזיני תרבות ראויים בטלוויזיה, מ״הינשופים״ דרך ״דיבור חדיש״ ו״מועדון המבקרים״ ועד ״סוכן תרבות״. כולן תכניות שניסו, במידות שונות של הצלחה או כישלון, לגשר על הדיסוננס שבין שיחה טלוויזיונית, על מגבלותיה המדיומליות, ובין היכולת להעמיק בנושא מסוים מבלי לגרום לצופה לאבד עניין. נדמה לי שדווקא ״סוכן תרבות״ השמרנית, שספגה ביקורת אחרי ירידת הגרסה הטרנדית והנשית ״מועדון תרבות״, מצליחה היכן שקודמותיה נכשלו. אולי זה בגלל שהיא לא מתיימרת להיות יותר ממה שהיא; אולי כי קובי מידן הוא מראיין בחסד שיודע להקשיב ולשאול את השאלות הנכונות מבלי להיות שיפוטי; ואולי כי אני פשוט בומר שזה עונג השבת שלו. יש לי בכל זאת הערה אחת: אפשר לוותר על הפינה הגיא-פינסית ״חדשות השבוע בתרבות״. בשביל אייטמים כאלה יש את Ynet תרבות.
חראקירי - הבלוג של ליאור גלציאנו 
שלוש הערות.
הראשונה – לא צפיתי. מסכים בהחלט ביחס ליכולות הבימוי של אלפי
השניה – לא צפיתי ולא אצפה, לא מענין אותי. מסע השיווק אותו כן קראתי גרם לי לוותר.
שלישית – אני מעדיף לקרוא, או להקשיב לשיחות ברדיו שהוא המדיום המתאים לשיחות תרבות.
לגבי הנקודה השלישית: הם לא מוציאים זה את זה. ברור שהמדיומים שציינת מתאימים יותר לצורך העמקה ודיון, אבל ״סוכן תרבות״ מצליחה בסך הכל לא רע להיות אקלקטית ולא שטחית.