פעם שלישית שפיץ פלייר

מכיוון שזאת הולכת להיות השנה השלישית שלי ברציפות בתיאטרונטו, החלטתי הפעם לקחת תחת חסותי בחור צעיר, פרח משחק חסר ניסיון בשם יואב בר-לב, ולתת לו לטעום קצת את טעמה של הבמה. אנשים בסביבתי הרימו גבה: ״עם כל הכבוד לאלטרואיזם ולרצון לתת סיכוי לשחקן בתחילת דרכו, לא כדאי לקחת מישהו מנוסה שידע להוציא את המקסימום מהטקסט? מישהו שידע גם להעביר ביקורת כשצריך, שיספק רעיונות משל עצמו, ושבאופן כללי ייקח את המחזה וישדרג אותו בשתי רמות לפחות?״.

שתקתי במשך מספר שניות, משים עצמי כחוכך בדעתי לגבי טיעוניהם התקפים, ואז אמרתי: ״נו, ואם מישהו היה אומר עליי את אותם הדברים בבואי לביים טקסט שלי, איפה הייתי היום?״.

הם השתתקו. ככה זה, מניסיון: כשאומרים דברים נכוחים, הסביבה מתייחסת אליהם כאל דברי אלוהים חיים. או כפי שכתבתי בספרי, ״כל העולם בוקרשט: ממרכז הקליטה בקרית ים ועד האולם העליון בתיאטרון הסמטה״: ״המשחק אינו מוגבל לבמה עצמה בלבד. גם מחוצה לה, יהיה זה בחדר החזרות או בתור לסופר, עליך להשים עצמך כבעל חזון אבסולוטי; כמי שרואה לנגד עיניו בכל רגע נתון את התוצאה הסופית. כך ידעו השחקנים – או הקופאית – מה עליהם לעשות בדיוק, בין אם זה לומר את הטקסט ולבצע את הפעולה באופן המדויק ביותר, ובין אם זה לוודא שהגבינה הצהובה לא נסרקת בטעות פעמיים בברקוד, מה שאומר שצריך עכשיו לחכות למנהלת שתבוא עם הכרטיס, והיא לא עונה בכריזה כי היא בטח בהפסקת סיגריה, ואחרי זה בשירותים, כי אתה יודע איך זה אחרי סיגריה, זה מזרז את ה… הבנת, כן? אתה בטוח שאתה לא רוצה להביא עוד גבינה צהובה וזהו?״.

ההצגה שאנחנו עובדים עליה נקראת ״שפיץ פלייר״, והיא מונודרמה קצרה במסגרת מקצרון 1 ב״קצרנטו״. היא תעלה בחול המועד הפסח במוזיאון יפו, ואין לדעת אם תהיה עוד הזדמנות לראות אותה.

בקיצור, תבואו. גם כדי לפרגן לשחקן צעיר, וגם כדי שתוכלו לומר עוד כמה שנים: ״יואב בר-לב? ראיתי את הפוטנציאל שלו כבר בהתחלה, בהצגה הזאת, נו, איך קראו לה, שפיץ משהו, לא זוכר מי כתב או ביים, אבל את יואב… את יואב אנחנו זוכרים. ידעת שהוא משחק עכשיו בברודוויי ב׳ביקור התזמורת 2: נקמתו של נגן המשולש״׳?

לינק לכרטיסים כאן (מקצרון 1, כן?).