יום כיף בהיכל הזיכרון הממלכתי

משפחה בת חמש נפשות: אבא, אמא, שני בנים (9 ו-12) ובת (7), מגיעה לכניסה של היכל הזיכרון הממלכתי. הם ניגשים אל השומר.

שומר: כמה אתם?

אב: חמישה.

שומר: גילאים?

אב: הבנים שתים עשרה ותשע, הבת שש (השומר רושם)

אם: אמרו ברדיו שהכניסה חינם.

אב: כן, שמענו בדרך לפה את הפרסומת. הילדים נורא התלהבו.

אם: הם צעקו "יום כיף בהיכל הזיכרון הממלכתי! יום כיף בהיכל הזיכרון הממלכתי!".

שומר: הכניסה חינם.

אב: יופי, ככה צריך. זה מאוד מכבד.

שומר: אני צריך רק פיקדון בבקשה.

אב: מה פיקדון? למה מה נגנוב, שם של חלל? (לאם) אמא, תראי אם יש לך איזה כרטיס בשלוף.

אם: (מפשפשת בארנקה) אין לי… (אחרי כמה שניות שולפת כרטיס) יש לי כרטיס שי לחג, זה טוב? 400 שקל. נראה לי הוא מלא. זה שווה יותר מתעודת זהות.

אב: אמרת לי שהכרטיס נגמר! את יודעת שרציתי לקנות חולצות בקסטרו לעבודה.

שומר: לא… לא כזה פיקדון. אני צריך ילד.

אם: מה ילד?

שומר: צריך להשאיר פה ילד לפיקדון.

אב: מה זה השטויות האלה? באנו לעשות יום כיף משפחתי.

שומר: אלה הנהלים. לא אני קבעתי אותם.

אם: זה ממש לא מקובל עליי! נסענו שלוש שעות לפה עם כל הפקקים, הילדים כבר התחרפנו, כמעט זרקתי אותם מהאוטו, ועכשיו אתה אומר לי להשאיר אחד פיקדון? אני רוצה לדבר עם המנהל!

שומר: גברת, זה לא יעזור, מניסיון. זה הנוהל.

אב: מה עושה מי שאין לו ילדים? אתה לא מכניס אותו?

שומר: תמיד משאירים ילד פיקדון. ככה זה היה מאז הפתיחה.

אב: איזה מדינה מטומטמת! (פונה לילדים) מישהו רוצה להישאר פה עם האיש הנחמד הזה בזמן שאנחנו בפנים? (הילדים משיבים בשלילה, או פשוט לא עונים) אני אתן לו לשחק עם הפלאפון שלי… (עדיין אין מתנדב/ת. פונה לשומר) אתה רואה? אי אפשר.

אם: (לילדים) נעשה תורות, כל אחד חצי שעה. (לשומר) תורות מותר, נכון?

שומר: לא. זה ילד אחד מההתחלה ועד הסוף.

אם: לא, אתם נדפקתם לי לגמרי! (למשפחה) בואו, בואו נלך הביתה. (הילדים מביעים תרעומת)

אב: רגע, שנייה. באנו לפה ארבע שעות בפקקים, עכשיו נחזור הביתה עוד ארבע שעות? השלפוחית שלי לא תעמוד בזה. (לילדה) מיקה, זה גם ככה לא בשבילך כל הדברים פה. את סתם תשתעממי. בואי תשבי פה בצד עם הדוד הנחמד הזה, אני אתן לך לשחק ברול סטארס בטלפון, אפילו שאמרתי שזה לא לגילך. אנחנו עושים סיבוב בפנים וחוזרים. טוב, מאמא?

שומר: ילדה לא טוב. עדיף בן.

אם: אני לא מבינה, אתה כל פעם ממציא עוד חוק? אני רוצה לראות איפה זה כתוב.

שומר: גברת, אני לא ממציא שום דבר, אלה החוקים. אומרים אותם גם בפרסומת ברדיו.

אם: לא אמרו שום דבר כזה.

שומר: נכון בסוף יש את הקריין שמדבר מהר? בכפוף לתקנון וזה? אז שם.

אב: נוכלים כולם במדינה הזאת, תאמין לי.

שומר: (מצביע על הבן הבכור) הוא הכי טוב. בן כמה?

אב: שתים עשרה. תיכף בר מצווה.

אם: פרשת וַיֵּרָא הוא קורא. מכיר?

שומר: לא.

אם: חבל, פרשה יפה.

אב: לא הבנתי, למה דווקא הוא?

שומר: כמה שיותר קרוב לגיל שמונה עשרה, ככה יותר טוב.

אב: (לבכור) עילאי, נשמה של אבא, אתה עוד מעט נהיה גבר. אתה יודע מה זה אומר, נכון? שאתה מקבל אחריות, שסומכים עליך. אבל זה גם אומר שאתה צריך ללמוד לתת, לא רק לקבל. בוא תשב פה חצי שעה – שעה עד שנחזור. זה קטן עליך. בבית ישבת פעם שלוש שעות מול הטיקטוק, אפילו לא מצמצמת. (בשקט) כשנחזור הביתה אני אקנה לך משחק לפלייסטיישן. (בקול רגיל) טוב, גבר? (הבן מושך בכתפיו)

שומר: הנה, הוא יישאר. (לכל השאר) יאללה, נכנסים.

בני המשפחה נכנסים. השומר פותח דלת אחורית המובילה לחלל חשוך. הוא מנחה את הילד פנימה וסוגר אחריו את הדלת. הסוף.

מאת פארוק – נוצר על־ידי מעלה היצירה, CC BY-SA 4.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=69194810