על ״רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים״, תיאטרון גשר

״תיאטרון הוא כמו פרפר, הוא חי רק לרגע״. כך מצוטט יבגני אריה ז״ל, המנהל האמנותי המיתולוגי של תיאטרון גשר, בפואייה של אולם נגה ביפו.

את ההבנה הזאת, שתיאטרון הוא אמנות החד-פעמי, אריה השכיל להעביר אל הבמה. בגלל זה ההצגות שלו היו מופעים קרקסיים צבעוניים וגדולים מהחיים. הוא האמין שאת החיים צריך לחיות כך, בתאווה דיוניסית – לא בכדי דיוניסוס מיוחס גם לתיאטרון – ומכיוון שהחיים והאמנות עשויים לבלי הפרד, לא ייתכן שההצגות יהיו אפולוניות, אפורות ובנאליות.

״רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים״ היא ההתגלמות מושלמת של החזון האריה־י. עם במה שמעוצבת כרצועה צרה, משהו שבין מסלול דוגמנות לקוראלס, כשפתח בכל צד מסמן לא רק כניסה ויציאה אלא גם התחלה וסוף, חיים ומוות; עם טקסט עתיר רבדים של טום סטופארד, שבוחן במבט עתיר אירוניה את הקשר שבין התיאטרון, החיים והמוות; עם תאורה, מוזיקה ותלבושות שמהממות את החושים; ועם קאסט של שחקנים שמביאים לבמה איזה כוח אצור ועצור, שחזק יותר מכל צעקה או מחווה גופנית מוגזמת.

לא ראיתי את הגרסה המקורית של ״רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים״. אני מכיר אנשים שנשבעים בנקיטת חפץ שזו ההצגה הטובה ביותר שעלתה בארץ. כן, עד כדי כך. אבל אני כן ראיתי בשבת האחרונה את הגרסה המחודשת שביים עמית אפשטיין בעקבות הבימוי המקורי של אריה. ואם יש הצגה שהיא ההוכחה החיה לכך שתיאטרון יכול להוות אנטידוט לתקופה הנוכחית, הרי שזו ״רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים״, שכבר בשמה עוברת על אחד החוקים התרבותיים החשובים ביותר היום, חוק ה״לא תעשה לך ספוילר״. כי בתיאטרון, כפי שהוא מתגלם בהצגה הזאת, אין בינה מלאכותית, אין דיפ פייק ואין תעתועי עריכה. יש רק פרפר שמרפרף בכנפיו לכמה רגעים, מהפנט את הצופים בו, גורם להם לתהות על תוחלת ותכלית החיים, ומת. לפחות עד ההצגה הבאה.