הצד העצוב של החיים

דוד קופאי

דוד קופאי קוראים לו. הוא כבן 50. משקפיו כחולים ומעוצבים, שרירי הקיבורת שלו מעידים כי הוא מתאמן בחדר כושר, או שהתאמן בצעירותו ומשהו מגמישות השרירים נשתמר. ועדיין, הוא רק דוד קופאי. בחור צעיר שעומד מאחורי בתור אומר: "אה, מה זה? הוא עבד איתי פעם בחנות בחורב". הצעיר מזהה בתור עוד מישהי שהוא מכיר. הם מתנשקים על הלחי ומדברים. איך אתם? ואללה, רגיל. מגיע לכם מזל טוב, לא? כן. בן? בת. ואללה. ואיפה היא? בגן. בת כמה היא? כבר חצי שנה. ראיתי שגם אתם. כן, אבל יש עוד זמן. בת? בן. מגניב. שיהיה בשעה טובה. באנו בדיוק לקנות מתנה לעוד זוג חברים שילד. אשתך שם. תודה. ביי. התור בינתיים מתקדם. דוד קופאי שואל אם יש כרטיס מועדון. זה כדאי, הוא אומר. מקבלים ארבעים אחוז הנחה בקנייה הנוכחית וזיכוי של מאה שקל. וזה לכל החיים. אני קובר את המבט בדלפק וממלמל לא תודה. דוד קופאי לא מוותר. אבל למה? זה נותן לך כבר עכשיו הנחה. וזה לכל החיים. ואני רק רוצה לשאול את דוד קופאי מה הסיפור שלו, מה השתבש בדרך, האם זה בגלל שהוא לא היה תלמיד טוב בבית הספר או בגלל שתפסו אותו מעשן חשיש בעמדת שמירה צבאית או שלמד לתואר במדעי הרוח בשביל הנשמה כי האמין שיצליח להתפרנס רק בזכות חושיו החדים או שחווה משבר גיל ארבעים והתגרש ועזב עבודה טובה ועשה קעקוע של עוגן על הכתף או שהוא בכלל עושה את זה מבחירה כי מה שהוא הכי אוהב לעשות בחיים זה לקפל חולצות יפה יפה ולהכניס אותן לשקית ולשאול מישהי בחנות עזרה לך? ואתה לא יכול שלא לחשוב על עצמך ועל חוסר הביטחון התעסוקתי שעוטף אותך כמו שקית ניילון על הראש, וגיל ארבעים כבר נראה באופק ומי יודע אם לא יפטרו אותך ויקחו במקומך מישהו צעיר שמחכה שאשתו תלד והוא רק רוצה לפרנס את המשפחה שבדרך וזה בסדר להרוויח מעט עכשיו כי אחרי שצוברים ניסיון גם המשכורת עולה, ותראי את דוד קופאי, הוא בטח לא עבד קשה ולא הסתפק במועט ובגלל זה עכשיו הוא פה. וכל זה גורם לך לדמיין מה יהיה כשתגיע לגיל 50 והדבר היחיד שעולה בראשך הוא משקפיים כחולים מעוצבים ושאלה אחת שלא מפסיקה לנקר: אתה רוצה כרטיס מועדון? חבל, זה לכל החיים.

מודעות פרסומת
הצד העצוב של החיים

דניאל

  1. לפני כמה ימים ראיתי מישהו יורד מהרכבת, והוא היה כל כך דומה לך שפשוט קפאתי במקום. האיש שהוא אתה הוריד את המזוודה שלו מהקרון והתחיל ללכת לכיוון היציאה. רציתי לרדוף אחריך, לעצור אותך ולשאול מה אתה עושה פה, איפה היית כל השנים, האם הספקת בזמן הזה להקים משפחה, לעבוד בעבודה משרדית משמימה, לטייל בנקיקים מכוסי טחב, לטפח כישרון חבוי, לפגוע באדם אהוב, לסלוח לעצמך, לאהוב עד כלות, להיוותר מרוסק לרסיסים, להתרומם מן הרצפה ולאחות את השברים, לחיות. השאלות ריחפו באוויר כבועות סבון והתפוצצו בזו אחר זו, מלחלחות את שיערם של הנוסעים הממהרים לביתם, למשפחתם, לאכזבה, לייאוש, לאהבתם המשמעותית בדרכה.

  2. הדבר שאני הכי זוכר ממך הוא חוש ההומור והחיוך הדק שהיה נפרש על שפתיך בכל פעם שהיינו צוחקים יחד. היינו ילדים, והצחוק שלנו היה דנדון ענבלי של תמימות. פעם צחקתי כל כך, שברח לי פיפי. רצתי לשירותים כדי לשטוף את התחתונים במים ולנסות להסיר את ריח השתן, ואז שמעתי את ההורים שלנו צוחקים בסלון. מישהו סיפר בדיחה ברומנית שהתקשיתי להבין. אני לא יודע אם זה היה בגלל שהייתי צעיר מכדי להבין את הבדיחה, או בגלל שלא הבנתי את כל המילים ברומנית. זה מדהים עד כמה צחוק יכול להיחרט בזיכרון.

  3. יש אנשים שטראומה מחברת ביניהם, כמו צלקת שנחרטה בבשר על ידי סכין חדה שחתכה את שני הגופים באבחה אחת. אחרים חולקים אהדה משותפת לקבוצת כדורגל, נשבעים בשמה מדי משחק וקושרים את גורל מצבם הנפשי בניצחונות או בהפסדים. יש כאלו שמוצאים שפה משותפת בזמן ההסתופפות בצל האמונה. אצלנו זה תמיד היה ההומור. יכולנו לא להתראות במשך שנים שלמות, אבל ברגע שנפגשנו ישר הצחקנו זה את זה. אני עדיין יכול לחוש את התחושה החמימה הזאת בבטן, של צחוק שמענג אותך ומגיע עד הנימים העדינים ביותר בנפש. מי שמכור לצחוק יודע עד כמה התחושה הזו מזככת, מעניקה – ולו להרף עין – תחושה של משמעות בעולם קדורני, רוחש רע, מסואב ותאב מדון.

  4. הפעם האחרונה שראיתי אותך הייתה בחתונה שלי. חודש אחר כך אבא שלי התקשר אליי. הוא סיפר לי שהשוטרים מצאו אותך במבנה נטוש. אני עד היום מנסה לדמיין איך היו השניות האחרונות – האם אותו חיוך דק נפרש על פניך רגע לפני שכרכת את החבל סביב צווארך, או שמא התהום השחורה שנפערה בך שאבה גם את הכוח החזק ביותר שהיה בך. הייתי רוצה שהזיכרונות שלי יהיו אחרים, אבל אני לא מסוגל להשתחרר מהמחשבות המורבידיות האלו. הכוח האפל של המוות משתלט על תודעת החיים, מזדחל כמו ערפילים בולעניים על מישורי הקוגניציה.

  5. מהטמה גנדי אמר שאלמלא היה לו חוש הומור, הוא מזמן היה מתאבד. בחלוף השנים התברר לי שגנדי טעה: התקוממות לא אלימה כבר אינה ערובה לשחרור מדיכוי, וחוש הומור אינו מספק הגנה מפני כוחות הנפש המבקשים לכלותה במעשה של השמדה עצמית.

  6. האיש שדימיתי שהוא אתה יצא מתחנת הרכבת. לרגע חשבתי להתחקות אחריו, לגלות מה הוא עושה בחיים, לשוחח עמו. מי יודע, אולי גם הוא יצליח להצחיק אותי כמוך. בסוף, כרגיל, הייתי פחדן מכדי ללכת בעקבות הפנטזיות שלי. הכפיל שלך המשיך בדרכו ואני נותרתי מאחור עם הזיכרונות ועם חיוך דק פרוש על השפתיים.

הצד העצוב של החיים

שלושה קצרצרים על זקנה

לסבתי היה משפט קבוע

כשהייתה עולה מתנשפת במדרגות:

הזקנה היא חליפה כבדה

אתה רוצה להסירה

אבל אינך יכול

לבסוף היא השילה אותה מעליה

וירדה בקלילות אלי קבר

בלי להתנשף כלל

 

***

השכנה הזקנה אמרה לי:

אני מאבדת את הראייה

ודמעות זלגו מעיניה העששות

בביתה ריח דחוס של עבר –

שואה, תקומה ובדידות

 

***

בשנת חייו האחרונה סבא אברם (במלרע) לא ידע מימינו ומשמאלו

למעט אותה פעם בה נכנסתי לחדר השינה והוא אמר לי:

אינגעלע

כמו הייתי שמש המפציעה לרגע מבעד לחשרת ערפילי התודעה

מאז אני עונד את האינגלע הזה על חזי כמו שרשרת

תחת חליפה שעוד תכביד על נשימתי ותכהה את עיניי