מחזה·סאטירה

המלך – מחזה קצר

הדמויות:

המלך חבּיבּי
המלכה
המזכיר המדיני
המזכיר הצבאי
הצייצן המלכותי
אזרח
זקיף
המלך הכנוע
הנסיך

תמונה ראשונה: בדרך לארץ המובטחת

פיל מלכותי גאה נושא על גבו אפיריון ובו המלך והמלכה. לצד הפיל צועדת הפמליה.

המלכה: [מוציאה ראשה מהחלון] נו, הגענו?

המזכיר המדיני: בקרוב מאוד, מלכתי, ממש בקרוב.

המלכה: כמה זמן עוד אפשר לחכות? אי אפשר לישון פה עם כל העליות והירידות.

המזכיר המדיני: עוד קצת אורך רוח, זה כל מה שאני מבקש.

המלכה: אני שומעת את זה כבר חודשים. בינתיים אני רואה פה רק גבעות מצהיבות ואדמת טרשים.

המזכיר המדיני: על פי המפות והכוכבים, הארץ המובטחת כבר מעבר לסיבוב. מלוא הטנא כיבודים מחכים לך שם, תכשיטי זהב פרוויים ומיני תרגימא, שמלות עם אמרות מזהב ויין שממלא תדיר את כוסך, מבלי שאת, גבירתי הנעלה, תצטרכי להוציא אגורה שחוקה מכיסך.

המלכה: הארץ המובטחת בתחת שלי!

המלך: [נזעק להוציא ראשו מחלון אחר] ששששש, איך את מדברת? אולי יש בסביבה איזה עיתונאי מרוט שיעשה מזה כותרת?

המלכה: עיתונאי? הצחקת אותי. הבט סביב מלוא האופק – הדבר היחיד שיש פה הוא קרנף עצל שריח הפרשותיו מזכיר את התופת.

הצייצן המלכותי: כמה טוב לראות את זיו פניך, אדוני. [מוציא דף ועט] אנסח מיד מודעה נמלצת בשמך: נתינים יקרים, עת גבורות היא זו, זמן למעשים גדולים, הנה אנו באים להצילכם מיד זדים ורשעים. טחו עיניכם מראות כי חייכם אינם סוגים בשושנים, בעוד מספר שעות תוכלו לומר: המלך חבּיבּי הוא המלך שלי.

המלך: [מפהק] זה דווקא לא…

המלכה: איום ונורא! בלי מילה אחת של פרגון למלכתנו הנדירה.

המלך: [מתעורר] נכון! איום ונורא! איך הם אמורים להכיר ככה את פועלה של המלכה?

הצייצן המלכותי: אלפי בקשות סליחה ומחילה, גבירתי, את ההודעה הקודמת אשליך ברגע זה. כבר מתנסחת הודעה חדשה בראשי וזו לשונה: ידוע היטב כי מאחורי כל גבר מצליח עומדת אישה, אך במקרה שלפנינו מדובר בתופעת…

המלכה: תופעה?!

הצייצן המלכותי: …טבע מופלאה, כולה אומרת רוך אך גם חוזקה, משליכה את מרותה על כל איש ואישה, עד כי יהללוה כולם במקהלה.

המלכה: אני משליכה את מרותי?

הצייצן המלכותי: בקטע טוב.

המלכה: [למלך] אני משליכה את מרותי?!

מלך: [נרתע] לא, חלילה, אף פעם לא השלכת שום…

המזכיר הצבאי: מלכתי, אם יורשה לי לדבר בזכותו…

המלכה: לא יורשה!

הצייצן המלכותי: באמת שרציתי…

המלכה: להלבין את פניי ברבים [למזכיר הצבאי] הצייצן הפך למטרד ביטחוני ממעלה ראשונה, גרוע יותר מכל צבאות האויב יחדיו. שפוט אותו בעוון בגידה, על האדמה הקדושה כף רגלו לא תדרך.

המזכיר הצבאי: כן, גבירתי [שולף אקדח]

המזכיר המדיני: רגע, גבירתי, אם יורשה לי להעיר הערה.

המלכה: נניח שיורשה.

המזכיר המדיני: גם אם שגה הצייצן בשגגה…

המלכה: בשגגה או לא בשגגה, הוא שגה שגיאה גדולה.

המזכיר המדיני: מחלי לו על מילותיו הנפסדות. כשתגיע שעת האמת להשתלט על הכתר, זה שמגיע לך בזכות ולא בחסד, נצטרך את לשונו הזריזה כדי לשכנע את נתיני הממלכה שאת הדבר הכי טוב שקרה להם מאז שבעת ימי בריאה.

המלך: יש משהו בדבריו.

המזכיר המדיני: וממך אדוני אבקש בכל לשון של בקשה, אל תזכיר לנתינים ולו ברמז מה קרה בממלכה שהותרנו מאחור.

המלך: אבל הם צריכים לדעת ש…

כולם חוץ מהמלך: [בצעקה] לא!!!

המלך: אוקיי, אז לא.

המזכיר הצבאי: עצרו הכל! מישהו מתקרב.

המזכיר המדיני: נדמה לי שזהו נתין מהממלכה החדשה. גש, הבא אותו הלום, בוא נראה את פניו אורות כשאנחנו מבשרים לו שהגענו לשחרר אותו מעול הבחירות.

תמונה שנייה: הפגישה עם האזרח

המזכיר הצבאי: נתין, השתחווה בפני המלך.

אזרח: מה… מי אתם?

המזכיר הצבאי: אנחנו שואלים פה את השאלות!

המזכיר המדיני: [לאזרח] סלח למזכיר הצבאי, את נימוסיו הוא למד בשדות הקרב. במקום לחלות את פניהם של אנשים, הוא ישר תוקף אותם. טעינו גם אנחנו שלא הצגנו עצמנו תחילה, אנא קבל זאת במחילה.

אזרח: בסדר, אבל למה אתה מדבר בחרוזים?

המזכיר המדיני: כי כך אנחנו מראים שאנו נעלים על הבלי החיים.

הצייצן המלכותי: הוא מתכוון לומר שכך הנתינים יודעים שהם בידיים טובות, שהחיים עצמם שמורים מכל משמר אצלנו במרתפים.

אזרח: אבל החיים שלי די טובים, תודה [פונה ללכת]

המזכיר הצבאי: לא חבל שתמות במלחמה?

אזרח: [נעצר] סליחה?

הצייצן המלכותי: מה שהוא רצה להגיד זה שחבל שלא תהיו מוכנים למתקפת פולשים. אתה רואה את המלך פה, רכוב על הפיל? הוא עצר בגופו שלוש מתקפות, אפילו שזה עלה לו במחיר כבד. אל תשאל איזה מחיר… [האזרח לא שואל] לא, אל תשאל איזה מחיר נורא, באמת, אתה לא רוצה לדעת…

אזרח: טוב, אז מה המחיר?

המלך: את אחי יקירי איבדתי בקרב. הוא צעק "קדימה הסתער" ונהרג מכדור תועה.

המזכיר הצבאי: סיפור קשה.

המזכיר המדיני: איום ונורא.

המלך: על ערש דווי הוא אמר לי, "חבּיבּי, יהיה אשר יהיה, אמור לנתינים שהכל היה שווה. צווה עליהם שימליכו אותך למלכם והזכר תדיר את גבורתי". ואז הוא עצם את עיניו…

המזכיר המדיני: אני תמיד דומע בקטע הזה.

המלך: …וראיתי את נשמתו פורחת. רגע לפני שדאתה מעלה מעלה הנשמה אמרה "אל תניח לרסן השלטון לעולם, אחרת ארדוף אותך מהעולם הבא".

המזכיר הצבאי: עד היום אנחנו מלמדים בגני הילדים ובבתי הספר את מורשת הקרב שלו. איזה לוחם הוא היה, עשוי ללא חת.

המלכה: וגם גבר נורא נאה, בל נשכח.

המלך: טוב, דיברנו עליו מספיק, עכשיו זמן מעשים. נתין, הראה לנו את הדרך לארצך, בואו נלך להציל את המסכנים.

אזרח: אבל אני באמת לא חושב שאנחנו…

המזכיר הצבאי: [שולף אקדח] קדימה צעד! שמאל ימין שמאל, שמאל ימין שמאל…

תמונה שלישית: בשערי הארץ המובטחת

מגיעים לשערי הארץ המובטחת. זקיף עומד בכניסה.

זקיף: עצרו! יש לכם אישור כניסה?

המזכיר המדיני: זה בסדר, אנחנו בדרך לארמון.

זקיף: אין כניסה סתם כך. צריך אישורים והזמנה חתומה.

אזרח: הם אומרים שהם באו להשתלט…

המזכיר הצבאי: [מכה בו מאחור] שתוק!

המזכיר המדיני: להשתלט על חוסר הצדק המשווע שפשה בממלכה.

זקיף: החוק הוא פשוט: יש אישור – נכנסים, אין אישור – מתחפפים.

המזכיר הצבאי: בוא אני אראה לך מה זה אישור… [מתחיל לשלוף את האקדח. המזכיר המדיני ממהר לקראתו]

המזכיר המדיני: אין צורך בזה. [לזקיף] זה מחמם את הלב לראות חייל ממלא את פקודתו ללא שאלות ותהיות, אך בטוחני שאחרי שתבין כי האיש שבאפיריון הוא מנהיג מסדר גודל אחר, על-זמני ואל-אנושי, תפתח לא רק את שערי הארמון, אלא גם את שערי ליבך. הרשה לי להציג בפניך את בן האלים שכל בני התמותה נושאים אליו עיניים מעריצות, המצביא שכיבושיו עוד יילמדו בגני הילדים, המדינאי שמנהיגי העולם עולים אליו לרגל רק כדי לשמוע את אוושת כנפי ההיסטוריה, קבל את המלך חבּיבּי הראשון [המלך יורד מן האפיריון, מסתכל סביבו במיאוס לא מוסתר אבל עוטה על פניו ארשת מתנחמדת ברגע שהוא פונה אל הזקיף].

המלך: בוקר טוב. [הצייצן לוחש משהו באוזנו] ערב טוב. אני תמיד שמח לפגוש מישהו בעל רקע קרבי, זה אומר שיש לנו הרבה במשותף. [הזקיף שותק] תגיד לי, כמה אתה מרוויח בחודש?

זקיף: אם אתה חושב שתוכל לשחד אותי…

המלך: חס וחלילה! שוחד? לא יעלה על דעתי! מאז ומתמיד דגלתי בטוהר המידות ובשלטון נקי כפיים. צייצן, ספר להם מה קרה לקודמך בתפקיד.

הצייצן: הוא ניסה למכור ציוצים עבור אחד השרים.

המלך: והיום הוא?

הצייצן: מאכל לעורבים.

המלך: אני מאמין בשוויון בפני החוק ובדין אחד לכולם. אצלי הזקיפים הם שווי ערך לכל אחד אחר, ובגלל זה התעניינתי בהכנסתך, שוודאי אינה תואמת את רמתך האישית. זה בסדר אם ברצונך לשמור זאת לעצמך, גם אני מאמין בקניין אישי ובזכות השתיקה. אמור לי, כמה זמן אתה כבר עומד פה?

הזקיף: כמה שעות טובות.

המלך: מעניין, אני לא שומע את הצעדים של המחליף שלך. הוא בטח מבלה עכשיו עם בחורה צעירה, מספר לה סיפורי גבורה…

הזקיף: ממציא סיפורי גבורה, אתה מתכוון.

המלך: נו, אתה רואה שיש לנו הרבה במשותף? שנינו הקרבנו את עצמנו למען המדינה בזמן שאחרים תקעו איזו מזכירה [הזקיף מביט אחורה, עצבני] ועכשיו הוא תוקע אותך. למה שלא תדבר על זה עם המלך שלך?

הזקיף: הוא לא…

המלך: הוא לא מבין, אני יודע. כל מה שהשמן הזה עושה הוא לשבת על התחת שלו ולחלק פקודות, בזמן שאתה קופא פה מקור [הצייצן שוב לוחש לו משהו] מתייבש מחום. הוא כבר שכח מה זה להיות מלך של כולם.

הזקיף: כדאי שאשתוק עכשיו. אם יגלו שלא הגנתי על כבודו של המלך…

המלך: ומי יגן על הכבוד שלך? כל החיים אתה רגיל לציית, לומר הן, לספוג השפלות, להרכין את הראש, בזמן שהאחרים מטפסים על גבך הכפוף וקוטפים את מנעמי החיים. הגיע הזמן לומר די! להיות זה שמטפס במקום להיות מטופס, שרומס במקום להירמס, שמזיין במקום מזוין, ש…

זקיף: תיכנסו. [זז הצידה] אבל אל תשכח אותי כשתהיה השליט, אה? אני רוצה להיות אחראי משמר, ומשכורת כפולה, לא כפולה, משולשת! וגם לבחור את הבחורה הכי…

אזרח: אל תעשה את זה!

המזכיר הצבאי תוקע בו כדור ומשליך את גופתו הצידה. הפמליה עושה את דרכה פנימה, חולפת על פני הזקיף מבלי להתייחס אליו כלל.

תמונה רביעית: ההשתלטות

בתוך ארמון המלוכה. המזכיר הצבאי עומד מעל המלך הישן, שנמצא כנוע על ברכיו. מסביב גופות של בני משפחתו של המלך הכנוע וכמה משריו. חיל המשמר, שאמור היה להגן על המלך מפני פולשים, ניצב בבירור לצד המלך החדש ופמלייתו.

המזכיר הצבאי: [למלך חבּיבּי] מילה אחת שלך והוא מצטרף לאשתו ולילדים שלו.

המלך הכנוע: [מתחנן] בבקשה לא, אני אתן לכם כל מה…

המזכיר הצבאי: [מהדק את האחיזה] שתוק!

המלך: זה בסדר, תן לו להשלים את המשפט. אנחנו הרי אורחים בארמון שלו. כרגע.

המלך הכנוע: תקבלו את כל הזהב ואת כל המסים שאני גובה מהאזרחים ואת כל הנשים [מביט לעבר הצייצן] והגברים, אם זה הקטע שלכם…

הצייצן: גברים?! אני סטרייט מאוד. הלוואי עליך לצאת עם חצי מהדוגמניות שיצאתי איתן.

המלך: אין צורך להתרגש, אנחנו לא חיים בימי הביניים, וחוץ מזה גם אני תוהה לגביך לפעמים [פונה למלך הישן] תן לי לשאול אותך שאלה: אם גם ככה אני אקבל את כל המיסים והנשים…

המלכה: איזה נשים?!

המלך: זה לא בשבילי, יפתי. זו תשורה לחיילים הנאמנים. אני זקוק לריחו של פרח אחד בלבד כל חיי.

המלכה: ידעת לדחוף את האף שלך טוב מאוד גם לפרחים אחרים.

המלך: אבל אף אחת מהן היא לא שושנת פרא כמוך.

המלכה: קשקשן.

המלך: דבורה עוקצנית שלי.

המלכה: לפני שנייה הייתי פרח.

המלך: את עולם ומלואו: גם הפרח וגם הדבורה, גם המכתש וגם העלי, גם המוץ וגם התבן.

המלכה: המילים שלך לא מספיקות. אתה יודע מה ירצה אותי, נכון?

המלך: יקירה, אנחנו באמצע השתלטות על השלטון.

המלכה: שאזכיר לך מה כתוב בחוזה? חובה על המלך לרצות את אשתו בכל מקום וזמן שיידרש, בין אם בעתות שלום או בעתות מלחמה, בין אם בעת משחק כדורגל או בעת ערב צדקה לילדים חולים. קדימה, תפעיל את הלשון.

המלך ניגש בלית ברירה אל המלכה, נעמד מאחוריה וכורע על ברכיו. הוא מרים את שולי שמלתה ונבלע תחתיה.

המלכה: עם כל הלשון, חבּיבּי, אל תעצור. שירת בסיירת, אתה בוודאי יודע להתמודד עם מעצור.

המזכיר המדיני: [אחרי שהות, מכחכח בגרונו] אדוני, אם תוכל רק להחליט מה לעשות עם המלך הישן.

המלך: [מוציא את ראשו מתחת לשמלה] כן, נכון. [ נעמד וניגש למלך הכנוע] מה כבר תוכל לתת לי מעבר לכל המסים וההטבות להם אזכה מתוקף תפקידי כמלך החדש?

המלך הכנוע: אוכל לגלות לך כיצד להחזיק את מוסרות השלטון לנצח.

המלך: [צוחק] אני רואה כמה טוב הצלחת.

המלך הכנוע: אחשוף בפניך כיצד גרמתי להמונים להעריץ אותי.

המלך: בוא נראה: ראשית עליי להבטיח להם שאני האביר על הסוס הלבן שבא להושיע אותם מחייהם הקטנים וחסרי המשמעות, אחר כך אצטרך לשסות אותם באליטות שנישלו אותם ממה שמגיע להם, ולבסוף עליי להזהיר מפני איומים חיצוניים ופנימיים שרק אני יכול להם. עשיתי את זה נכון?

המלך הכנוע: [מגמגם] זה… לא… כן… בערך….

המלך: ניסית ללמד אותי את השיטה הרשומה על שמי? אני הרי כתבתי את "מקום נצחי תחת השמש: מדריך חבּיבּי להשתלטות על השלטון".

המלך הכנוע: כן, אבל…

המלך מסמן בראשו למזכיר הצבאי, שיורה כדור בעורפו של המלך הישן.

המלכה: סיימנו עם המשחקים? כי אני ממש לא גמרתי.

המלך חוזר למקומו מתחת לשולי שמלתה של המלכה. היא נאנחת בעונג.

תמונה חמישית: יורש העצר

אידיליה עצלה שוררת בארמון המלוכה. המלך והמלכה יושבים משועממים על כיסאות המלכות. לפתע נכנס בריצה הצייצן המלכותי.

הצייצן: [חסר נשימה] אדוני המלך…

המלך: [נושא מבט בקושי] מה קרה?

הצייצן: [עדיין חסר אוויר] יש הפ… יש הפ…

המלך: אמור כבר, מה יש? הפוגה? הפקדה?

הצייצן: יש הפגנה.

כל הנוכחים בארמון מזדקפים.

המלך: הפגנה?

הצייצן: מאות אנשים מחוץ לארמון קוראים להעמיד אותך לדין.

המלך: אותי? לדין? חצופים! רק אני מחליט את מי מעמידים לדין, ובפעם האחרונה שבדקתי, אני צח כשלג שבתולה פוסעת בו עם שמלה לבנה ותחתוני משי אדומים.

הצייצן: הם צועקים "חבּיבּי מושחת, חבּיבּי גנב" ואפילו, רחמנא לצלן, קוראים לעבר המלכה "עושקת הציבור יכולה לנשק לי בתחת".

המלכה: היו מתים! לא, באמת, הם היו צריכים להיות מתים ברגע שהעזו לעלות את המחשבה הזאת על דל מוחם הרופס. שר הצבא, העמד אותם אל הקיר!

המזכיר הצבאי: [לצייצן] כמה אמרת שיש שם?

הצייצן: מאות, אולי אלפים. לא הצלחתי לספור כי הייתי עסוק בבריחה מחמת זעמם.

המזכיר הצבאי: אם זה מאות אני אצטרך רק כמה אקדחים ורובים. אם זה אלפים אצטרך גם תותחים רושפי אש.

הצייצן: אני לא יודע בדיוק…

המזכיר הצבאי: אני לא אקח סיכון. אירה בליסטראות של אש גם אם הם בודדים. זה עדיין יהיה מחזה יפה. לא כמו אלפים בוערים, ועדיין…

המלך: חכה רגע עם הבליסטראות. אני רוצה לשמוע מה יש ליורש העצר להגיד. הוא זה שמחובר אל העם והוא זה שיידע כיצד להשקיט את רוח המרד המפעמת בהם שלא לצורך. [קורא החוצה] נסיך!

נכנס יורש העצר. גבוה, רזה, חיוור, מלא בעצמו.

יורש העצר: כן, אבא?

המלך: הצייצן המלכותי דיווח על המונים שצובאים על הטירה ודורשים את הדחת משפחת המלוכה.

יורש העצר: שיצעקו להם כמה שהם רוצים.

המלך: ומה אם הם יסחפו אחריהם עוד אחרים?

יורש העצר: העם איתנו. הם יודעים שבלעדינו הממלכה תושמד בן לילה.

המלכה: ילד חכם. שתי טיפות מים אמא שלו.

המלך: אלה בטח המלכים מהממלכות האחרות שבוחשים בעניינים לא להם.

יורש העצר: נכריז עליהם מלחמה!

המלכה: כן, מלחמה!

המזכיר המדיני: מדובר בעשרות ממלכות, אנחנו נובס.

המזכיר הצבאי: פחדן!

המזכיר המדיני: לתקוף כך, ללא קאזוס בלי מובהק.

יורש העצר: הם הביאו זאת על עצמם כשביקשו להחליף בדרכי מרמה שלטון נבחר.

המלך: גייסו את כל העם למלחמה!

יורש העצר: הוקיעו את כל המפגינים כבוגדים והשליכו אותם לכלא.

המזכיר הצבאי: [מאוכזב] רק לכלא?

יורש העצר: כך נוכל לקיים משפטי ראווה בתום המלחמה.

המלכה: גאון שלי. הגנים שלי עשו לו רק טוב.

יורש העצר: [לצייצן] בוא, נלך להתייחד… כלומר, לצייץ. ההמונים זקוקים עכשיו יותר מתמיד לקריאות העידוד שלנו. עליהם לדעת שלא לחינם הם משלמים בחייהם בשעה שאנו מוגנים [שניהם יוצאים].

המלכה: [למלך, בנימה פתיינית] אתה יודע עד כמה מלחמה מחרמנת אותי, נכון?

המלך: למענך אבעיר את העולם. אהפוך אותו לחור שחור.

המלכה: בוא תתחיל מחור אחד קטן לפני שאתה הולך בגדולות.

המלכה מסובבת את אחוריה כלפי המלך. הוא ניגש אליה ונעלם מתחת לשמלתה. ברקע נשמעים פיצוצים וזעקות. המלכה מתענגת. הסוף.

מודעות פרסומת
מחזה

חדר. זיכרון

צלצול בהול בדלת. ואז עוד אחד אחריו. ועוד אחד. אל הדלת ניגש אמנון, 65. הוא מציץ בעינית ונאנח.

נוגה, 40: (מחוץ לדלת) אבא, תפתח! אבא!

אמנון פותח את הדלת כדי חרך.

אמנון: נוגה, מה את עושה פה בשעה כזאת?

נוגה: התקשרתי אליך איזה מאה פעם ואתה לא עונה! אני לא מוצאת הדרכון שלי ואני טסה מחר לחו"ל, חשבתי אולי הוא פה… אבא, למה אתה לא נותן לי להיכנס?

אמנון: אני קצת עסוק עכשיו…

נוגה: מה, יש איתך מישהי?

אמנון: לא… אין פה אף אחד.

נוגה נכנסת לסלון.

נוגה: יניב הזמין אותי לחו"ל בהפתעה בהתראה של יום, הוא לוקח אותי לסוף שבוע בפראג ו…

אמנון: אין שום סיבה שהדרכון שלך יהיה פה.

נוגה: אז איפה עוד הוא יכול להיות? לא הייתי בחו"ל איזה מאתיים שנה, אז אולי הוא בחדר הישן שלי.

נוגה הולכת לכיוון החדר.

אמנון: חכי רגע…

אמנון מנסה לעצור אותה, אבל נוגה כבר עומדת בפתח החדר, המומה.

נגה: מה זה, אבא, זה מטורף! כל החדר פה מלא בתמונות של אמא! והבגדים שלה, וכל הכתבות עליה מהעיתונים, והסרטים. מה… מאיפה…

אמנון: נוגהל'ה, אני… אני התכוונתי לספר לך על זה…

נוגה: התכוונת לספר?! כמה זמן אתה כבר מחזיק את חדר הזיכרון המטורף הזה?

אמנון: זה כלום… זה רק… זה רק כמה ימים…

נוגה: אבא, אל תשקר לי עכשיו!

אמנון: אני לא משקר. פשוט לא לי יצא מאז ש…

נוגה: אבא!

אמנון: נוגה, אני מבקש שלא תצעקי. לא בבית שלי.

נוגה: זה גם הבית שלי, אפילו שאני לא גרה פה יותר. ואני רוצה שתגיד לי כמה זמן אתה מחביא את זה ממני וממיכאל. אני חושבת שמגיע לי לדעת אחרי כל מה שעשיתי בשבילך… בבקשה, אבא.

אמנון: (נאנח) זה מאז שנגמרה השבעה. איך שכולם הלכו אני אספתי את כל הדברים שלה וריכזתי אותם פה, אבל זה באמת כלום, זה כמו מחסן כזה…

נוגה: אז שנתיים. אני לא מאמינה.

אמנון: באמת שאין סיבה לעשות עניין…

נוגה: שנתיים שאתה מוכר לנו סיפורים על זה שאתה לא יכול לארח אותנו כי נורא מלוכלך פה, ומבולגן, וזה לא יעשה טוב לילדים של מיכאל. שנתיים שאתה מקים פה מקדש מטורף ואוגר זיכרונות בכפייתיות במקום לפתוח דף חדש בחיים. שנתיים.

אמנון: כן, שנתיים שהייתי צריך לחזור בהן הביתה יום יום אחרי העבודה ולא לשמוע את הקול שלה, ולא להריח את הריח שלה, ולא לחבק אותה, ולא…

נוגה: ולא לשים את הכל מאחוריך כדי שתוכל להמשיך לחיות בהווה במקום למות בעבר.

אמנון: את מדברת על זה כאילו שלפתוח דף חדש בחיים זה כמו להחליף חברה סלולרית: מתקשרים, מקשקשים קצת עם המוקדנית, מבקשים לדבר עם האחראי, מאיימים בעזיבה והופ – פותחים דף חדש בחיים! זה לא עובד ככה, נוגה!

נוגה: אני יודעת שזה לא קל…

אמנון: אה, אז את יודעת שזה לא קל…

נוגה: כן, אני יודעת שזה לא קל ושהיא האהבה הכי גדולה בחיים שלך. כלומר, הייתה האהבה הכי גדולה בחיים שלך. אבל די, מספיק…

אמנון: מה את בכלל יודעת על אהבה, אה? כל הגברים שהיו לך בחיים לא החזיקו מעמד יותר משנה-שנתיים, ואז יום אחד נעלמו. פעם זה ארנון, אחר כך רונן, ואלכס, ויוגב, ואלוהים יודע כמה היו. בשלב מסוים כבר הפסקתי לעקוב כי ידעתי שאין טעם להיקשר לאף אחד מהגברים כי היום הוא פה, ומחר כבר לא.

נוגה: זה לא הוגן מה שאתה עושה עכשיו…

אמנון: ואת בטח גם יודעת איך זה לחיות עם אותו בן אדם חמישים ואחת שנה. ואת גם יודעת מה זה להתעורר בוקר בוקר לצידו ולהכין לו את הקפה בדיוק בצורה שהוא אוהב. ואת במאה אחוז גם יודעת מה זה לספר לאדם הזה את כל הסודות הכי כמוסים שלך, אלה שאתה אפילו מפחד לחשוב עליהם כשאתה לבד. ותני לי לנחש – את גם יודעת מה זה לראות את אהבת חייך הופכת לנגד עינייך לשלד, לראות איך האור בעיניים שלה כבה עוד קצת מדי יום, ולדעת שאין לך שום דבר, אבל שום דבר! שאתה יכול לעשות נגד זה. את בטח יודעת.

נוגה (צועקת): אולי די כבר עם המסכנות הזאת?! גם אני איבדתי אמא בדיוק כמו שאתה איבדת את אשתך! גם אני ראיתי אותה דועכת לי מול העיניים וכשהייתי לבד בבית בכיתי וצרחתי כמה זה לא הוגן. אבל אתה לא רואה אותי עוצרת את כל החיים שלי ורק מחכה שהם ייגמרו, נכון?!

אמנון: אני לא מצפה ממך להבין.

נוגה: כי מה? כי כל הגברים שלי עזבו אותי? אתה רוצה לדעת למה הם עזבו אותי? כי כל הזמן חיפשתי את האהבה הגדולה מהחיים הזאת שראיתי בבית, את החברות שמחזיקה מעמד בכל הסערות הכי גדולות, אבל אף פעם לא מצאתי אותה באמת, אז עשיתי לחברים שלי את המוות רק כדי שיהיו…

אמנון: מה? שיהיו מה?

נוגה: כמוך! שיהיו כמוך!

אמנון: אז עכשיו אני אשם בזה שאת רווקה בת 43 ?מה הייתי אמור לעשות, להרביץ לאמא שלך? להתעלל בה? זה היה עושה לך טוב בחיים?

נוגה: אתה יודע מה? כן. לפעמים אני מצטערת שלא היה לי מודל לחיקוי קצת יותר נורמלי בבית. שיהיו צעקות, שדברים יעופו. משהו אמיתי, כמו שראיתי אצל החברות שלי. במקום זה רדפתי כל החיים אחרי אידיאל לא מושג שרק אמלל אותי.

אמנון: עכשיו את סתם מדברת שטויות.

נוגה: אתה מבין? זה בדיוק העניין. תמיד התייחסת לבעיות שלנו בקלות ראש כזאת, אבל כשאמא הייתה באה אליך עם משהו, היית עוזב הכל והולך לעזור לה, גם עם הדברים הכי דביליים.

אמנון: אני עזרתי לכולם בבית הזה! יצאתי מעורי כדי לחלק את עצמי בין כולכם, הרבה פעמים על חשבון עצמי. איך את יכולה להגיד שהעדפתי את אמא על פניכם?!

נוגה: תגיד לי משהו: עם יד על הלב, אם אני הייתי מתה – היית בונה בשבילי כזה חדר?

אמנון: זו שאלה תיאורטית, היא לא…

נוגה: אז בוא אני אגלה לך – אתה לא. וזה דפוק לגמרי, כי אתה לא אמור לאהוב את אשתך יותר משאתה אוהב את הילדים שלך. אתה פשוט לא!

אמנון: זה לא נכון.

נוגה: בולשיט!

אמנון:  זו פשוט אהבה שונה. כשיהיו לך ילדים תביני.

נוגה: אני לא צריכה שיהיו לי ילדים בשביל לדעת שבשבילך תמיד היינו איזה מכשול שרק דרש את

תשומת הלב והזמן של אמא, ושכעסת עלינו כל פעם שהיא הייתה איתנו במקום להיות איתך.

אמנון: אני נתתי את כל החיים בשבילכם! עבדתי כמו חמור כדי שלא יחסר לכם כלום, הייתם לכם ילדות מאושרת, הרבה יותר מאושרת מהילדות שהייתה לי, ותמיד הייתי פה בשבילכם. תמיד!

נוגה: אם אתה באמת אוהב אותי, אני מבקשת שתיקח את כל הדברים שיש פה בחדר ותזרוק אותם לפח.

אמנון: את לא יכולה לבקש ממני דבר כזה.

נוגה: אתה תיקח את כל החפצים הגשמיים האלה ותשרוף אותם, כי אתה שוקע איתם לקרקעית.

אמנון: אלה כל הזיכרונות שלי ממנה! הכל!

נוגה: את הזיכרונות אף אחד לא ייקח ממך. אתה תיקח אותם איתך לקבר או שהדמנציה תיקח אותם, מה שיבוא קודם. אבל עד שלא תיפטר מהחפצים אתה לא תהיה אבא שלי ושל מיכאל וסבא של הנכדים שלך, אלא בעלה של ענת הרשקו ז"ל. ואני מתגעגעת לאבא שלי.

אמנון: (מתחיל להתייפח) נוגהל'ה…

נוגה: די, אבא, אל תבכה. איפה אתה מחזיק את השקיות זבל?

אמנון: נוגהל'ה שלי, אני מתגעגע אליה כל כך…

נוגה: גם אני, אבא, גם אני. בכל פעולה שאני עושה, אפילו הכי קטנה כמו להתלבט איזו אבקת כביסה לקנות או איזה בגד ללבוש, אני חושבת מה היא הייתה אומרת. אבל אני מכירה אותה מספיק טוב כדי לדעת שהיא לא הייתה מרשה לך להגיע למצב הזה. אם מישהו היה קם וזורק את החפצים האלה – זאת היא.

אמנון: השקיות מתחת ל… מתחת לכיור ב… במטבח.

נוגה: לך תשכב קצת לנוח אבא. אני אאסוף פה את הכל.

אמנון: יש רק משהו אחד שאני רוצה לשמור.

נוגה: (נאנחת) מה זה?

אמנון: את הכתבה על משפחת המחוננים שעשו עלינו במקומון. היא בכל בוקר הייתה מביטה בה ומחייכת. גם כשהיא כבר הייתה מרותקת למיטה ורוב הזמן הייתה מעורפלת, הייתי מקריא לה את הכתבה מהתחלה ועד הסוף, ותמיד במשפט האחרון היה עולה לה חיוך קטן על הפנים.

נוגה: באמת? מה היה המשפט האחרון?

אמנון: זה היה ציטוט שלך אומרת: "כולם חושבים שבגלל שאני ילדה מחוננת אין לי חברים, אבל זה לא נכון – בני המשפחה שלי הם החברים הכי טובים בעולם".

מחזה

מוות אהבה – מחזה קצר

הדמויות:

מוני המבוגר

עליזה המבוגרת

מוני הצעיר

עליזה הצעירה

עמליה הילדה

עמליה המבוגרת

אסתי

התפאורה:

הבמה מעוצבת כדירה זעיר-בורגנית ממוצעת. במרכז הבמה חדר השינה ובו מיטה זוגית גדולה. לצד המיטה שידה קטנה ועליה מנורת קריאה. מאחורי המיטה שידת עץ ישנה וגדולה ועליה תמונות משפחתיות של אם, אב וילדה. בעומק הבמה בצד שמאל מטבח עם פינת ישיבה. בצד שמאל של הבמה קיר ובו קבוע חלון. בקדמת הבמה בצד ימין כורסה גדולה ושידת טלוויזיה. בצד ימין דלת הכניסה לבית.

תמונה ראשונה

התמונה נפתחת כשעליזה המבוגרת יושבת במיטה וקוראת ספר, בעוד מוני המבוגר יושב בכורסה וקורא בספר אחר, משקפי קריאה על אפו. ברקע מתנגנת "מוות אהבה" של וגנר, מתוך טריסטן ואיזולדה. השניים שקועים בקריאה. על פניו, זה רגע אידאלי של זוג מבוגר שנמצא כבר הרבה שנים יחד. מוני קם ומכבה את המוזיקה. עליזה מרימה אליו את המבט מן הספר אבל לא מוציאה מילה. מוני חוזר לספה וממשיך לקרוא. כעבור רגע נכנסים דרך הדלת מוני ועליזה הצעירים. עליזה מוליכה את מוני בידו, צועדת אל מרכז הבמה מלאת התלהבות.

עליזה הצעירה:             תראה, פה יש את את השידה שקיבלנו מסבתא שלי (מצביעה על השידה)

ופה המיטה (מצביעה על המיטה בה שוכבת עליזה המבוגרת).

מוני הצעיר:                   כן, אבל מה עושים במיטה?

עליזה הצעירה:             (מצחקקת) מה זאת אומרת מה עושים במיטה? ישנים, לא?

מוני הצעיר:                   גם. גם ישנים.

מוני חובק את מותניה של עליזה.

מוני הצעיר:                   אבל יש עוד דברים שאפשר לעשות בה.

עליזה הצעירה:             (כאילו מופתעת) באמת?! מה למשל?

מוני הצעיר:                   למשל… לשחק בקלפים.

עליזה הצעירה:             נשמע מרתק. איזה משחק?

מוני הצעיר:                   פוקר… טאקי… ברידג'…

עליזה הצעירה:             אני אוהבת ברידג'.

מוני הצעיר:                   או שאפשר לקרוא ספר.

עליזה הצעירה:              אני אוהבת גם לקרוא.

מוני הצעיר:                   או ש…

עליזה הצעירה:             מה?

מוני הצעיר:                   את יודעת…

עליזה הצעירה:             יודעת מה?

מוני הצעיר:                   שאפשר גם….

עליזה הצעירה:             מה? אפשר מה? אל תשאיר אותי במתח.

מוני מוליך את עליזה למיטה. הם מתיישבים עליה ומתנשקים. עליזה הצעירה נשכבת על גבה ומוני רוכן מעליה. עליזה המבוגרת סוגרת את הספר ונשכבת לצד הזוג הצעיר. היא מכבה את מנורת הקריאה. האור יורד גם על הבמה. סוף תמונה ראשונה.

תמונה שנייה

הארבעה יושבים סביב שולחן המטבח. מול כל אחד ספל וצלחת. במשך כל התמונה מוני ועליזה המבוגרים ילגמו מדי פעם מהקפה שלהם, מביטים נכחם, שותקים.

מוני הצעיר:                   את מבינה, מאלברט הוא מבקש לעשות את זה. מאלברט!

עליזה הצעירה:             (בהתעניינות מעושה) מה אתה אומר…

מוני הצעיר:                   אני קורע את התחת שלי שם בזמן שאלברט הזה בא והולך מתי שמתאים

לו… בקושי לעשות פיפי אני קם.

עליזה הצעירה:             זה ממש לא לעניין.

מוני הצעיר:                   לא לעניין?! זה ביזיון.

עליזה הצעירה:              ביזיון.

מוני הצעיר:                   ביזיון לחברה הזאת ולמנהלים שלה, שחושבים שככה אפשר להתחרות

בשוק גלובאלי. הם צריכים מישהו כמוני…

עליזה הצעירה נאנחת ואוחזת בבטנה.

מוני הצעיר:                   הכל בסדר?

עליזה הצעירה:             כן… (נאנחת) כן…

מוני הצעיר:                   לא היית אצל הרופא היום?

עליזה הצעירה:             הייתי.

מוני הצעיר:                   נו, ומה הוא אמר?

עליזה הצעירה:             שאלה סתם צירי דמה.

מוני הצעיר:                    אני אגיד לך מה דמה – העבודה שהאלברט הזה עושה זה דמה.

מוני צוחק, אבל עליזה עדיין מתרכזת בכאב, מכווצת. מוני קם.

מוני הצעיר:                   סליחה שאני קם, אבל אני פשוט גמור מהיום הזה. (הולך לכיוון הכורסה

והטלוויזיה מבלי להמתין לתשובה) אני חייב לנקות קצת את הראש.

מוני מתיישב בכורסה ומדליק את הטלוויזיה. נשמע קולו של פרשן כדורגל. עליזה הצעירה נשארת לשבת במטבח עם מוני ועליזה המבוגרים. הם שותים כל אחד מהספל שלו, בוהים נכחם. האור יורד. סוף התמונה.

תמונה שלישית

עליזה הצעירה יושבת עם הילדה עמליה ליד השולחן, והן מכינות יחד שיעורי בית. במשך כל התמונה מוני המבוגר לא נמצא בבית, ואילו עליזה המבוגרת מנקה במטבח באמצעות מטלית.

עמליה הילדה:               אמא, ככה עושים פ' סופית?

עליזה הצעירה:             כן, מעולה (מלטפת את הילדה על ראשה). את רואה, כשמתאמצים אז

מצליחים.

מוני הצעיר נכנס דרך הדלת בשמאל הבמה. הוא אוחז בתיק עור מרופט. ברגע שעמליה רואה אותו היא עוזבת הכל ורצה אליו.

עמליה הילדה:               (בהתלהבות) אבא!!!

עמליה קופצת על מוני. הוא מחבק אותה ונושק לראשה, ואז הולך לכיוון המטבח. הוא מניח את התיק על השיש ופותח את המקרר, מבלי להתייחס כלל לאשתו.

עליזה הצעירה:             היי, איך היה…

מוני הצעיר:                   אני מת מרעב, מה יש לאכול?

עליזה הצעירה:             יש…

מוני הצעיר מוציא סיר מהמקרר ומריח את תכולתו.

מוני הצעיר:                   יש לזה ריח של בית קברות.

עליזה הצעירה:             אם אתה רוצה אני אכין לך חביתה.

מוני הצעיר:                   (מרים את הקול) עוד פעם חביתה?!

עליזה הצעירה:             אל תרים את הקול, בבקשה.

מוני הצעיר:                   אני חוזר גמור אחרי שתים-עשרה שעות בעבודה וכל מה שיש לך להציע לי

זה חביתה?

עליזה הצעירה:             כאילו שאני שיחקתי כל היום…

מוני הצעיר:                   מה?

עליזה הצעירה:             אמרתי שגם אני לא שיחקתי כל היום.

מוני הצעיר:                   אני רוצה לראות אותך יום אחד, אחד (!), עובדת מהבוקר עד הלילה עם כל

הלחץ שיש עליי. היית קופצת מהחלון עוד לפני ארוחת הצהריים.

עליזה הצעירה:             ואני רוצה לראות אותך מטפל בבית ובילדה ובאבא שבטוח שאני האחות

שמעולם לא הייתה לו וכל זה תוך כדי…

מוני הצעיר:                   … ארוחת צהריים, דרך אגב, שאני אוכל תוך חמש מול השולחן כי אחרת אני לא אספיק כל מה שיש לי לעשות.

עליזה הצעירה:             אז אתה מוזמן להכין בעצמך את האוכל.

מוני לוקח את הסיר ומטיח אותו לתוך הפח. עמליה ועליזה נבהלות. עליזה המבוגרת ניגשת לפח, מוציאה את הסיר ומתחילה לנקות אותו.

עליזה הצעירה:             אתה חתיכת…

מוני הצעיר:                   מה? תגידי. חתיכת…

עליזה הצעירה:             לא מול הילדה.

מוני הצעיר:                   אל תעצרי את עצמך, זה לא טוב להתאפק. אומרים שזה גורם לעצירות.

עליזה הצעירה:             אחר כך.

מוני הצעיר:                   פחדנית.

עליזה הצעירה:             (בכעס עצור) אמרתי אחר כך!

מוני הצעיר פותח את המקרר, לוקח קופסת קוטג' וכפית מהמגירה והולך להתיישב מול הטלוויזיה. כשהוא מדליק אותה נשמע קולו של שדרן כדורגל המתאר משחק. עליזה הצעירה קמה מהשולחן ומתייצבת בין מוני ובין המסך. במקביל, עליזה המבוגרת מתיישבת לנוח לצידה של עמליה.

עליזה הצעירה:             תחזור בבקשה לשולחן.

מוני שותק.

עליזה הצעירה:             המינימום שאתה יכול לתת לנו זה ארוחת ערב משפחתית.

מוני ממשיך לשתוק.

עליזה הצעירה:             זה מאוד בוגר מצידך להראות לעמליה שבעיות פותרים בעזרת שתיקה.

מוני הצעיר:                   זוזי.

עליזה הצעירה:             אני לא זזה עד שאתה לא בא לשבת איתנו לשולחן. מצידי אל תאכל כלום,

לפחות…

מוני קם ודוחף את עליזה הצידה. היא מועדת ומוטחת ארצה. מוני מתיישב בחזרה וממשיך לאכול את הקוטג' שלו. השדרן בטלוויזיה צועק "גול!!!!". עמליה, שצופה כל העת במתרחש ממקומה במטבח, בוכה. עליזה הצעירה קמה מהרצפה ומטיחה בזעם את הטלוויזיה ברצפה.

מוני הצעיר:                   הנה, גם אני יכול.

הוא לוקח את גביע הקוטג' וזורק אותו על הקיר. הילדה נבהלת עוד יותר ומתחבאת מתחת לשולחן במטבח. מוני יוצא מהבית. עליזה הצעירה הולכת למטבח, נכנסת מתחת לשולחן ומחבקת את עמליה, בזמן שעליזה המבוגרת מנקה את השולחן מלמעלה. האור יורד. סוף התמונה.

תמונה רביעית

שני הזוגות מקיימים יחסי מין במיטה, אלה לצד אלה. בשניהם מוני מעל עליזה וכולם שותקים. כשמוני הצעיר ומוני המבוגר גומרים באנחה, כמעט יחד, הם קמים, לובשים תחתונים והולכים לחלון כדי לעשן סיגריה. זה נראה כאילו הם מעשנים יחד, עוד שנייה ידליקו אחד לשני את הסיגריה שכבתה. עליזה המבוגרת ועליזה הצעירה מתחפרות בתוך המצעים. האור יורד. סוף התמונה.

תמונה חמישית

במשך כל התמונה עליזה המבוגרת תבהה מחוץ לחלון ותציץ מדי פעם אל תוך הבית, בעוד מוני המבוגר יתקן בעזרת מברג את אחת מדלתות הארון במטבח. מוני ועליזה הצעירים נכנסים. עליזה נתמכת במוני. היא חלושה וכואבת. מוני מחזיק בידו השנייה תיק עמוס. מוני מוליך את עליזה למיטה, והיא מתיישבת בכאב רב.

עליזה הצעירה:             איפה…. איפה עמליה?

מוני הצעיר:                   אצל השכנים… אולי תשכבי קצת?

עליזה הצעירה:             לא… קשה לי… קשה…. (פורצת בבכי)

מוני מחבק אותה, קצת בחוסר אונים, אבל עליזה מרחיקה אותו ממנה.

עליזה הצעירה:             אל תיגע בי!

עמליה נכנסת בהתלהבות גדולה ורצה אל מיטת האם.

עמליה:                         אמא! אמא!

מוני הצעיר:                   שששששש, עמליה, תני לאמא שלך לנוח.

עמליה מסתכלת אנה ואנה.

עמליה:                          איפה התינוק?

מוני הצעיר:                   עמליה, בואי איתי לסלון.

עמליה:                          לא רוצה לבוא. איפה התינוק? (ניגשת קרוב לאם) אמא, מה עשית לתינוק

שלי?

עליזה הצעירה:             (מדברת במאמץ) לא עכשיו.

מוני הצעיר:                   עמליה, בואי איתי לסלון.

עמליה לא מרפה מהאם.

עמליה:                          (בזעם) אבל הבטחת לי תינוק! הבטחת!

עליזה הצעירה:             (מתפרצת עליה, למרות הכאבים) עופי מפה! עופי!

עמליה המומה. היא מתחילה לבכות והולכת להתחבא מתחת לשולחן במטבח. היא מכנסת את רגליה לתוך גופה ומתנועעת קדימה ואחורה בקצב אחיד.

מוני הצעיר:                   עליזה…

עליזה הצעירה:             (בקול חלש הרבה יותר) עופו מפה כולכם.

מוני הולך למטבח ומתכופף כדי לדבר עם עמליה. תוך כדי שמוני הצעיר מדבר אל לבה של בתו, מוני המבוגר דופק בפטיש בחוזקה, כך ששומעים רק שברי משפטים.

מוני הצעיר:                   את יודעת שהיא… אלוהים רצה שהוא יהיה… גן עדן זה מקום… עוד יהיה

לך… (מוני המבוגר מסיים לדפוק בפטיש) בסדר, מתוקה?

עמליה ממשיכה לנוע קדימה ואחורה באקסטטיות, מכונסת בשתיקתה. מוני קם וניגש למיטה.

מוני הצעיר:                   איך את אומרת לה דבר כזה?

עליזה הצעירה:             לך מפה.

מוני הצעיר:                   את יודעת כמה היא חיכתה לזה.

עליזה שותקת.

מוני הצעיר:                   לא מגיע לה שתוציאי עליה את כל הכאב שלך.

עליזה הצעירה:             לך. מפה.

מוני הצעיר:                   אני מבין שכואב לך…

עליזה הצעירה:             (במאמץ) מה אתה מבין בכלל, אה? אתה מבין מה זה לשאת ברחם שלך

ילד, להרגיש איך הוא גדל לך בתוך גוף והנשמה כל שעה, כל דקה, כל

שנייה, ובסוף ללדת אותו מת? אה, אתה מבין?

מוני הצעיר:                   אבל זו לא אשמתה ש….

עליזה הצעירה:             זו פעם אחרונה שאני מבקשת ממך – לך מפה.

מוני הצעיר:                   את יודעת מה? אין בעיה, אני הולך. אחת ולתמיד אני הולך. כי נמאס לי מכל

הרחמים העצמיים האלה שלך… עוד ילד? מזל גדול שאין לנו עוד ילד. זה רק

היה הורס לי עוד יותר את החיים.

מוני יוצא וטורק את הדלת. עליזה המבוגרת מציצה מאחורי כתפה אל תוך הבית. עמליה מתנועעת מתחת לשולחן. עליזה נשכבת במיטה, בוכה. מוני המבוגר בודק את אחת הדלתות בארון המטבח. היא כבר לא חורקת. הוא מרוצה. סוף התמונה.

תמונה שישית

עליזה המבוגרת יושבת בכורסה ומשוחחת בטלפון. עליזה הצעירה עומדת ליד החלון ומשוחחת בטלפון.

עליזה הצעירה:             כן, זה עדיין כואב…

עליזה המבוגרת:           הרופא נתן לי משהו נגד זה.

עליזה הצעירה:             עד הגירושים זה יעבור?

עליזה המבוגרת:            בשבילי זה כבר מאוחר מדי.

עליזה הצעירה:             תפסיקי את לדבר שטויות.

עליזה המבוגרת:            ואיך אצלכם?

עליזה הצעירה:             מה את אומרת…

עליזה המבוגרת:           הגיע הזמן באמת.

עליזה הצעירה:             לא נעים לי להגיד, אבל הוא אף פעם לא היה ברמה שלך.

עליזה המבוגרת:           די, נו, זה לא יקרה.

עליזה הצעירה:             למה? כי יש לנו ילדה בת עשר, וכי…

עליזה המבוגרת:           לא מפרקים בית, גם אם קשה.

עליזה הצעירה:             אהבה זה לא הכל בחיים.

עליזה המבוגרת:           סקס?

עליזה הצעירה:             מה זה?

שתי העליזות צוחקות.

עליזה המבוגרת:           לא נראה לי.

עליזה הצעירה:             מי תסתכל עליו?

עליזה המבוגרת:           ראית איזו כרס הוא גידל?

עליזה הצעירה:             אולי הוא יילד בקרוב.

עליזה המבוגרת:           אני מוצאת דברים אחרים.

עליזה הצעירה:             בישול, טיפול בעמליה…

עליזה המבוגרת:            חוג הברידג' שלי.

עליזה הצעירה:             לא חסר לי.

עליזה המבוגרת:            יש חיים גרועים יותר.

מוני הצעיר והמבוגר נכנסים דרך הדלת זה בעקבות זה. שתי העליזות משתתקות.

שתי העמליות:               (יחד) אני צריכה לנתק.

שתיהן מנתקות יחד. שני המונים הולכים למטבח – הצעיר פותח את המקרר והמבוגר פותח את אחד הארונות. סוף התמונה.

תמונה שביעית

כשהתמונה נפתחת אין אף אחד בבית. עמליה המבוגרת נכנסת. היא מביטה סביבה כמי שלא הייתה במקום שנים רבות. היא מעבירה את ידה על השידה, והמגע מרטיט אותה מרוב זיכרונות. כעבור רגע נכנסת גם אסתי, כמעט בריצה.

אסתי:                           (מתנשפת) סליחה מאמי שאיחרתי… (מבחינה בעמליה הנסערת) את בסדר?

עמליה:                         אני… לא הייתי פה ארבע שנים. מאז שהם נפטרו..

אסתי מחבקת את עמליה מאחור.

עמליה:                         (משתחררת מאחיזתה) לא פה.

אסתי:                           אז למה לא מכרת את הבית?

עמליה:                          לא יכולתי.

אסתי:                           אז היית משכירה אותו לפחות.

עמליה:                          לא רציתי בכלל להתעסק איתו. סגרתי הכל וברחתי.

אסתי:                           מזל שהפסיכולוגית אמרה לך להתמודד עם הפצע הזה, אחרת בחיים לא

הייתי שומעת על המקום הזה.

עמליה ניגשת למטבח ומסתכלת בארונות.

אסתי:                           את אף פעם לא סיפרת לי על ההורים שלך… הם היו מהזוגות האלה

שהאישה מתה שבוע אחרי הבעל כי הוא לא יכולה לחיות בלעדיו?

עמליה:                          כן, משהו כזה.

אסתי ניגשת למכשיר הרדיו שעל השידה ומפעילה אותו. שוב עולה המנגינה של "מוות אהבה". אסתי מוציאה חפיסת סיגריות.

אסתי:                           אפשר לעשן פה?

עמליה לא עונה. אסתי ניגשת לחלון ומדליקה סיגריה.

אסתי:                           דווקא נראה נחמד פה.

עמליה נכנסת אל מתחת לשולחן, מכנסת את רגליה אל גופה כפי שהייתה עושה כשהייתה ילדה, ומתחילה להתנועע קדימה ואחורה בקצב קבוע.

אסתי:                           מאמי, את נורא שקטה… הכל בסדר? מאמי?

עמליה בעולם משלה, מתנועעת קדימה ואחורה. המסך יורד. הסוף.

מחזה

משכב זכר (מחזה קצר)

 

הדמויות:

דוד, תלמיד ישיבה

יהונתן, תלמיד ישיבה

הרב אוירבך, הרב הראשי של הישיבה

ירמי, שרת הישיבה

בנצי גופשטיין

בצלאל סמוטריץ'

מקהלת נערי ציצית

התפאורה:

מחסן של ישיבה תיכונית גדולה. בימין הבמה דלת הכניסה. על רחבי הבמה פזורות כונניות ועליהן שורות שורות של מזוזות, תמונות של רבנים ושאר דברי קודש. בחלק האחורי עומדת מקהלת נערי ציצית, כ-5 נערים צעירים לובשי לבן, כיפה צחה לראשיהם וציציותיהם בחוץ. בכל פעם שהם שרים התאורה מאירה אותם בעוד שאר הבמה חשוכה. האורות עולים על נערי המקהלה.

מקהלה: הצבי ישראל על במותיך חלל

איך נפלו סטרייטים

אל תגידו בגת

אל תבשרו בחוצות אשקלון

הם לא אוהבים שם הומואים

מרביצים להם המון

המקהלה נמוגה בחשיכה. דוד, צעיר צנום וחובש כיפה, נכנס דרך הדלת.  

דוד: כבוד הרב, אתה פה? (מסתכל אנה ואנה) הרב אוירבך? (נפנה לאחור) בוא, יהונתן, אין פה אף אחד.

נכנס יהונתן, צעיר חסון, חובש כיפה גם הוא. יהונתן מביט לכל עבר בחשש.

יהונתן: אתה בטוח אבל שאין פה…

דוד: די, יא לחוץ אחד. אמרתי לך, זה המקום הסודי שלי. ומעכשיו הוא יהיה המקום הסודי של שנינו.

דוד מתקרב אל יהונתן. יהונתן נרתע צעד אחד לאחור.

יהונתן: הרב אוירבך אומר שאין שום דבר שהשם לא רואה בגלל שהוא ברא את הכל.

דוד: נו, באמת, אתה מאמין לכל מה שהרב אוירבך אומר?

יהונתן: הרב אוירבך הוא האיש הכי חכם שפגשתי, הוא…

דוד: הוא יכול למצוץ לי.

יהונתן: השם ישמור, דוד!

דוד: יהונתן, אני מת על זה שאתה עדיין תקוע בשלב האנאלי, אבל אתה חייב להשתחרר קצת (מתקרב אל יהונתן בצעדים פתיניים) אם אלוהים יבוא אלינו בטענות נגיד לו שאנחנו בסך הכל לומדים בחברותא. לא ככה, יון יון?

דוד משחק בציצית של יהונתן, כורך אותה סביב אצבעו ומושך את יהונתן אליו.

יהונתן: (מסתכל אחורה בחשש) ומה אם בכל זאת מישהו יגלה? הרי הרב אוירבך בדיוק עכשיו דיבר על מצעד הבהמות והזכיר לנו שמשכב זכר דינו מוות. אני לא יודע מה איתך, אבל לי ממש לא בא למות.

דוד: אני דווקא מוכן למות (מחבק את יהונתן) בזרועותיך. עירום. עם זקפה. ונוזל סיכוך.

יהונתו: (לא משיב חיבוק) שכחת גם את מה שסמוטריץ' וגופשטיין אמרו?

דוד: מה, שצריך להעלות הומואים על משאיות ולשלוח אותם לאיראן? תזכור מה אני אומר לך – ההומופובים הכי גדולים הם בעצם הומואים בארון.

יהונתן: חוץ מזה, אם אבא שלי ידע הוא ישב עלי שבעה וינשל אותי מהפנסיה התקציבית.

דוד מתעלם. הוא מתחיל לפתוח את כפתורי חולצתו של יהונתן.

דוד: ידע מה? שלבן שלו יש כיפה שאני לא יכול להפסיק לנשק? מה חטא בזה? זו מצווה לנשק כיפות. אתה בעצם צדיק.

יהונתן: מצחיק מאוד. לך זה לא מפריע כי אבא שלך לא אלוף פיקוד מרכז, אבא שלך… מה אבא שלך בכלל עושה?

דוד: הוא איש עסקים. סוחר בזונות מאוקראינה.

יהונתן: (נדהם) מה?!

דוד: סתם, צוחק איתך. הוא משווק כיסויים לאייפון עם תמונות של רבנים. (מוציא את הטלפון מהכיס) תראה, יש לי את הרב גניכט. רוצה שנעשה איתו סלפי בעירום?

יהונתן: חס ושלום! תכניס את זה לכיס!

דוד מכניס את הטלפון לכיס ואז, במפתיע, דוחף את ידו לתוך כיס מכנסיו של יהונתן. יהונתן נרתע קצת, אבל נהנה בעליל מהמגע.

יהונתן: שמע ישראל אדוני אלוהינו אדוני אחד.

דוד: אני עושה מה שביקשת… אז מה דעתך שנלמד תלמוד עד שנגיע לגמרא?

יהונתן: (נהנה בעליל מהמגע) טוב…. אולי רק קצת… סדר זרעים, זה חלק ממסכת ברכות…

ההסתייגות של יהונתן נעלמת כליל והשניים מתגפפים בלהט. התאורה עוברת להתמקד בנערי המקהלה, משאירה את דוד ויהונתן להתמזמז בעלטה.

מקהלה: דוד ויהונתן הנאהבים והנעימים

עושים זה את זה

מרטיבים בתחתונים

מדם חללים, מחלב גיבורים

שימו לב איך הם עוד שנייה גומרים

האור יורד על המקהלה ועולה שוב על דוד ויהונתן המתמזמזים בלהט, אלא שאז נשמעים קולות צחקוק מחוץ לבמה, בצד ימין. דוד ויהונתן קופצים ממקומם ומתחבאים בפינה, מאחורי אחד הארונות. דרך הדלת נכנסים לבמה הרב אוירבך העבדקן וירמי השרת. הרב אוירבך לא יכול להוריד את ידיו מהשרת הנבוך.

ירמי: רגע, הרב אוירבך, מה אם מישהו ימצא אותנו פה?

הרב אוירבך (תוך כדי התנפלות ונשיקות): ירמי, אתה השרת של הישיבה. רק לך יש את המפתח לחדר מזוזות.

ירמי: אני לא מבין למה אנחנו לא יכולים להיפגש במשרד שלך, כמו קודם.

הרב אוירבך: כי זה סוף שנה, והתלמידים לא מפסיקים לדפוק בדלת ולשאול שאלות מפגרות כמו (מחקה קול צפצפני) "הרב אוירבך, מה דין סכין חלבית חד פעמית שנפלה לכיור בשרית שבושל בה גדי בחלב אמו המאמצת שלא קיבלה גט מהתיש?"

ירמי: ומה אם למישהו בדיוק נפלה המזוזה עכשיו?

הרב אוירבך: שתזדיין המזוזה!

ירמי: (מזועזע) הרב אוירבך!

הרב אוירבך: סליחה, סליחה. אני פשוט חרמן עליך מאז אתמול כשהפלת את צרור המפתחות מולי והתכופפת להרים אותו ואז ראו לך את החריץ.

ירמי: אני מתנצל, אני אשתדל לשמור יותר על צניעות…

הרב אוירבך:  אין, אני לא ישנתי כל הלילה בגלל זה. נחמה שאלה אותי אם הכל בסדר, ואני הייתי צריך להסתיר את הזקפה עם העלון לשבת ולהגיד לה שהטשולנט לא יושב לי טוב.

הרב אוירבך מתקדם לעבר ירמי, שצועד כל הזמן אחורה עד שהרב לוכד אותו בפינה.

ירמי: (עוצר רק בקושי את הלהט של הרב) רגע, הרב אוירבך, יש לי שו"ת. (הרב לא מפסיק) כבוד הרב, יש לי שו"ת!

הרב אוירבך: (תוך כדי נשיקות בכל חלקי גופו של ירמי) שו"ת? שוט!

ירמי: רציתי לשאול מתי נספר לכולם.

הרב אוירבך: אוח, ירמי, אין לך מושג מה אתה מעולל לי. אלוהים בכבודו ובעצמו לא יודע צפונות ביצים כאלה…

ירמי: לא, באמת, כבוד הרב. אני לא יכול יותר עם ההסתרה הזאת. אני רוצה…

הרב אוירבך: גם אני רוצה. כל כך רוצה, רוצה ששנינו נגמור ביחד…

ירמי: אני רוצה לספר לכולם. אני רוצה ללכת בישיבה הזאת עם ראש מורם כי אני יודע שאני האהבה הגדולה של הרב אוירבך. אני כל החיים שלי עובד פה ומרגיש כמו אוויר. ינוקות של ממש עוברים לידי וקוראים לי "ירמי שונא ציציות" ו"ירמי מנשק כיפות" ואז יורקים עליי. אני רוצה פעם אחת, זה כל מה שאני מבקש – פעם אחת, ללכת איתך יד ביד במסדרון ולראות את הפרצופים שלהם.

הרב אוירבך: (לא קולט בכלל מילה ממה שירמי אמר) כן, כן, אני גם רוצה… מאוד רוצה…

ירמי: אז מתי אתה מעדיף שנספר להם? אני רוצה שזה יהיה לפני החג, כדי שהם יוכלו לספר למשפחות שלהם ולדבר על זה בבית הכנסת. מה אתה אומר?

הרב אוירבך: כן, בעזרת השם…

ירמי: אני לא יכול לחכות לדרשת השבת שלך! אתה תספר לתלמידים שהחיים שלך לא שלמים בלעדיי ואני אעמוד שם בצד בעיניים נוצצות והם כולם יביטו בי מלאי קנאה כי האיש הכי חכם ומצחיק ומוכשר ומבין שאני מכיר אוהב אותי ורק אותי.

הרב אוירבך: ירמי, אתה מדבר יותר מדי. אני חושב שאתה צריך להעסיק את הפה שלך בדברים יותר חשובים.

הרב אוירבך מפשיל את מכנסיו ונשאר לעמוד במכנסי בוקסר לבנים עם הדפסי לבבות (או, לחילופין, עם חוטיני). הוא מנסה לעגוב על ירמי, אבל זה עוצר אותו בידו.

ירמי: אני לא עושה שום דבר עד שאתה לא מספר.

הרב אוירבך:  (מופתע) מספר מה?

ירמי: אתה לא הקשבת לי בכלל?! אני רוצה שנספר עלינו לכולם!

הרב אוירבך עוצר בפתאומיות.

הרב אוירבך: "נספר" עלינו? רוצה ש"נספר" עלינו? מה בדיוק "נספר" עלינו, ירמי בן ברוך?

ירמי: (מגמגם) ש… אתה יודע… שאנחנו… ביחד… כזה.

הרב אוירבך: ביחד כזה?!

ירמי: אה…  כן… אנחנו ביחד… לא?

הרב אוירבך: (זועם) שרת נקלה ובזוי שכמוך, אנחנו לא היינו אף פעם ביחד, אנחנו לא ביחד עכשיו, ואנחנו לא נהיה ביחד גם בגן עדן אליו אני אני אגיע מתוקף צדיקותי וחוכמתי האדירה בזמן שאתה תישלח להישרף בגיהנום יחד עם כל דלת העם המטומטמים וחסרי החשיבות בעולם הזה. הייתי מספיק מובן?!

ירמי: כבוד הרב תסלח לי, במחילה ממך, אני לא התכוונתי להכעיס אותך כמלוא הנימה, פשוט כל פעם שאתה גומר אתה צועק "אוי טאטע, אני אוהב אותך!", אז חשבתי שאולי הגיע הזמן להפסיק להסתתר ולגלות לכולם…

הרב אוירבך: ירמי, רימה ותולעה שכמוך, תקשיב לי ותקשיב לי טוב: אם מישהו בחיים, אבל בחיים (!), יגלה על מה שאנחנו עושים, אני מבטיח לך שהישיבה היחידה שתהיה לך זאת הישיבה בשירותים אחרי שאכלת קיגל מקולקל שהוצאת מהפח כי לא היה לך כסף לקנות אוכל. הבנת אותי?

הרב אוירבך לובש את מכנסיו ופונה לצאת, נסער, אלא שאז הוא שומע קולות מחוץ לבמה, בצד ימין. הוא רץ עם ירמי להתחבא בפינה, רק כדי למצוא שם את דוד ויהונתן. כולם מביטים זה בזה בתימהון. אל הבמה נכנסים בנצי גופשטיין ובצלאל סמוטריץ', מתנשקים בלהט.

גופשטיין: (בלהט הנשיקות) בצלאל, הפוסט האחרון שלך בפייסבוק על עמידה זקופה ואיתנה של העם היהודי עשה לי חשק להראות לך מה זה זקוף ואיתן באמת.

סמוטריץ' (מבודח): חבל שאנשים לא יודעים איזה חוש הומור משגע יש לך. חושבים שאתה יודע לצעוק רק "מוות לערבים" ו"בת ישראל דיר באלאק תתבולל", אבל לא יודעים איזה בן אדם יצירתי אתה.

גופשטיין מסובב את סמוטריץ' עם גבו אליו ומכופף אותו.

גופשטיין: בוא אני אראה לך מה זה יצירתי.

סמוטריץ' רואה בפינה את דוד, יהונתן, ירמי והרב אוירבך. הוא נזעק ממקומו.

סמוטריץ': (מבוהל) מה זה?! מה אתם עושים פה?!

הארבעה יוצאים ממקום המחבוא שלהם.

הרב אוירבך: (לסמוטריץ') זה בדיוק מה שאני יכול לשאול אותך (פונה לדוד ויהונתן) ואתכם.

יהונתן: לדוד נפלה המזוזה אז באנו לקחת חדשה.

הרב אוירבך: כן, אה? ומאיפה בדיוק היה לכם מפתח? רק לירמי השרת יש מפתח למחסן (מסתובב אל ירמי) אלא אם כן…

ירמי: הרב אוירבך, אני נשבע לך ש….

הרב אוירבך: הדבר הכי גרוע שאתה יכול לעשות זה לשקר בחדר מלא מזוזות.

דוד: זה – ומשכב זכר.

הרב אוירבך: (בכעס) שקט, חוכמולוג! אני יכול לדאוג שעוד היום בערב אתה תעוף מפה. אני בטוח שההורים שלך ישמחו לשמוע שהפרת את הכלל הכי חמור בישיבה: לא תעגוב פני רעך.

דוד: אין בעיה, באמת. אתה רק תצטרך להסביר להם את זה…

דוד שולף את הטלפון הנייד מהכיס ולוחץ על כפתור. קולו של הרב אוירבך נשמע בקול רם.

הרב אוירבך: (בהקלטה) אני פשוט חרמן עליך מאז אתמול כשהפלת את צרור המפתחות מולי והתכופפת להרים אותו ואז ראו לך את החריץ.

דוד עוצר את ההקלטה.

דוד: אני חושב שכולנו מבינים שהדבר הכי טוב שאנחנו יכולים לעשות הוא לצאת מפה ולא לדבר על זה לעולם.

בנצי גופשטיין שולף אקדח שהחביא מתחת לחולצתו ומכוון אותו אל כל אחד מהנוכחים, שנרתעים לאחור בבהלה.

גופשטיין: אני לא יכול לתת לכם ללכת סתם ככה. מספיק שאחד פה יזמר, וזה הסוף שלי ושל להב"ה. ובלי להב"ה אין לי הכנסה, וברוך השם יש לי שמונה פיות להאכיל.

הרב אוירבך: אבל רצח זה החטא הכי חמור בתורה אחרי משכב זכר ואכילת חמץ.

גופשטיין: זה לא כמו פעם, שהיית יכול למצוא עבודה גם אם אין לך תואר. היום אפילו קופאי בסופר בקרית ארבע צריך לפחות תואר ראשון במקרא.

הרב אוירבך: ואם תרצח את כולנו אתה חושב שלא יעלו עליך? שתוכל פשוט…

גופשטיין: כן, פשוט לצאת מזה בשלום. בהזדמנות, כשתהיה בעולם הבא, תקרא את הערך שלי בוויקיפדיה ותראה כמה קיבלתי על שני הערבושים ש"נעלמו" להם.

הרב אוירבך: ערבושים זה דבר אחד ויהודים זה דבר אחר.

גופשטיין: והמשטרה היא אותה משטרה. גם ככה בטח יתפסו איזה בן דוד מאחד הכפרים פה בסביבה ויוציאו ממנו הודאה באשמה.

סמוטריץ': בנצי, בנצוש, בן ציון, איך אתה יכול לפגוע ככה בסמוצ'י שלך אחרי כל מה שעברנו? אחרי כל מה שבלעתי בשבילך? גופשי שלי, דובון צה"לי שלי, עוזי מקוצר שלי, איך אתה יכול? (מייבב) אמרת שאתה אוהב אותי, רק אותי.

גופשטיין: בצלאל, אתה מבייש את העם היהודי כולו.

סמוטריץ': (ביבבנות גוברת) תירה בכולם, הם חוטאים, דינם להגיע לגיהנום, אבל אני… אני האהבה הגדולה שלך… אמרת לי… אמרת…

גופשטיין יורה בו. סמוטריץ' נופל. כל השאר מתכווצים בחרדה וצועקים "לא!".

גופשטיין: תמיד אמרתי שהוא עדין מדי בשבילי. חתיכת קוקסינל.

יהונתן מסתער על גופשטיין, אבל זה יורה בו ואז עובר לחסל את דוד, הרב אוירבך וירמי. כולם מוטלים על הרצפה, פשוטי איברים.

גופשטיין: חבורה של הומואים.

גופשטיין תוחב את האקדח בחגורתו ויוצא. הגופות מוארות וכך גם המקהלה.

מקהלה: צר לי עליך

אחי שבארון

נעמת לי מאוד

נפלאה אהבתך לי מאהבת נשים

איך נפלו גיבורים

ויאבדו בני קהילה

גופשטיין יצא גבר

הידד ללהב"ה

חושך יורד על הבמה. הסוף.