מן הארכיון

קניות (או לא להיות)

"היו אלה הביקורים השבועיים בסופר – אירועים פרוזאיים וחסרי ייחוד לחלוטין – שגרמו לו להבין עד כמה חייו הם לא יותר ממוץ ברוח ההיסטוריה. ליתר דיוק, הייתה זו פעולת פתיחת השקיות בקופה: אותה הרטבה של האגודל והאצבע המורה בעזרת קצה הלשון, ואז מישוש קצה השקית במטרה להפריד את שני קצותיה, ואז התפחת השקית על ידי ניעורה בתנועה חדה, והנחתה מעדנות ליד המסוע – כאילו לפני רגע לא נהג בה באלימות ובחוסר סבלנות לנוכח ניסיונותיה העיקשים להישאר סגורה ושטוחה – רק כדי להאביסה מלוא מוצרי החלב.

באותם הרגעים, כשהוא מלקק ומתפיח שקית אחר שקית, חלפה לנגד עיניו ההיסטוריה הארוכה של בני משפחתו: ברגע אחד ראה בעיני רוחו את סבתו, עולה חדשה מרומניה, מלקקת את קצות אצבעותיה החרבות שוב ושוב, מנסה להבין כיצד יש לנהוג באותן שקיות פלסטיק ארורות ולחלוטין לא מתמסרות, אחרי ש-60 שנה תחת משטר קומוניסטי לימדוה שאת הקניות הקצובות עד מאוד יש לדחוס לתוך שק בד ממורטט ומטולא; לאחר מכן צפה בדמיונו דמותו של סבא רבא של סבתו, חייל בצבאו של המלך קרול, שנשלח לשרת בבסיס שכוח אל על גבול הונגריה, שם מפקד סדיסט התעלל ובו ושלח אותו למטבח לקלף 40 קילוגרמים של תפוחי אדמה, כל זאת באמצעות סכין חלודה, שרק הרטבה חוזרת ונשנית שלה עם רוק סייעו בידו להצמיד את התער החלוד אל כל תפוח אדמה, שניצנים כבר הנצו בו, ולהפשיט אותו מעורו (כשסיים, כעבור 14 שעות סיזיפיות עד זרא, הלך להתפנות במחראה, נרדם מרוב עייפות וקרס לתוך בור הספיגה. גופתו הוצאה משם רק כעבור יומיים, ולאחר ששלושה חיילים מפלוגתו הוצאו להורג משום שסירבו פקודה לשלוף את חברם מהבור מעלה הבאשה); דמיונו הפליג אפילו עד התקופה הפרה-היסטורית, כשאחד מבני משפחתו הקדמונים ביבשת אירו-אסיה למד כיצד להרטיב את קצות אצבעותיו ולהפריד עלים שנדבקו להם יחדיו, כך שיוכל לדחוס ביניהם מלוא החופן אגוזים ותותי בר שליקט, ובכך יצר – שלא מדעת – את הסנדוויץ' הראשון בהיסטוריה.

וכשהסתיים מצעד זה של דמויות לחלוף לנגד עיניו והוא התנער לאטו משרעפיו, הביטה בו הקופאית במבט עייף, עוצרת בעצמה לא להפטיר כלפיו איזה "נו, אתה משלם או מה? אני גמורה מעייפות". הוא, בתגובה, החזיר לעומתה חיוך חלול, שלף את כרטיס האשראי וחשב לעצמו: בשבוע הבא שוב אהיה פה, וגם בזה שאחריו, ובזה שאחריו, עד שגופי או מוחי לא יוכלו לשאת יותר את נטל הקיום, וישלחו אותי לעשות את צרכיי בחיתולים למבוגרים שילדיי יקנו לי, לא בלי לעוות מולי את פרצופם כפוי הטובה. אז מה הטעם בכל זה?

"תרצה משהו מהמבצעים? סכין גילוח? וופלים בטעם לימון?", קטעה הקופאית את קו המחשבה האובדני שלו.
"לא, תודה", ענה לה באדיבות מעושה, "אולי בשבוע הבא"."

(מתוך "קניות", רומן בכתובים*)

*לא באמת

bakery-793856_1280

מודעות פרסומת
מן הארכיון

אסיר 220

96: פסססט, היי, ירוק, בוא הנה!

220: מי, אני?

96: אתה רואה פה עוד מישהו ירוק בסביבה?

האסיר החדש מתקרב בחשש אל האסיר הוותיק, בעל עצמות הלחיים השקועות והעיניים האפורות, אומרות המאום. הוותיק מעביר מבט בוחן ולגלגני על חליפת האסיר החדשה של העומד מולו, עדיין עם קפלי הגיהוץ וריח הלבנדר הזול, ומעלה חיוך זדוני.

96: תגיד, מה ילד היי-טק כמוך עושה פה בלי המחשב שלו?

220 בולע את הרוק, ומקווה שהפושע שמולו לא הבחין בכך. הוא זוקף את הגו, מנפח מעט את החזה ומנסה להשיב מבלי שקולו יישבר: אתה לא רוצה לדעת על מה אני יושב!

96 נוחר בבוז ומדליק לעצמו סיגריה. לאחר שהוא שואף עמוקות אל ריאותיו, הוא פולט את העשן הישר אל פרצופו של 220 ואומר: אתה לא רוצה לדעת מה קרה לאחרון שאמר לי את המשפט הזה.

220 מתחיל להפגין סימני מצוקה – כתפיו שחות מעט, עמידתו מתרככת. הוא נזכר כי הבטיח לעצמו שלא יישבר, בטח שלא בשלב כה מוקדם. הוא מנסה לגייס שוב אומץ, אותה תכונה שמעולם לא ניחן בה בשפע, ומשיב: תקשיב, אני לא רוצה צרות. אני אולי ילד טוב שיושב על העלמת מס, אבל יש לי את כל הכוונות לצאת מפה בדיוק באותו מצב שנכנסתי.

96 נוחר בבוז: אתה אולי חדש כמו כרובית שעכשיו נקטפה, אבל יש לך אחלה חוש הומור. אז בוא אני רק ארגיע אותך – אף אחד לא יוצא מפה כמו שהוא נכנס, גם אם הוא הבטיח את זה לאמא שלו.

220, בפרץ של ביטחון שמפתיע אפילו אותו, אומר: אני לא כל אחד! אל תשווה אותי, עם שני תארים אקדמיים ומשכורת טובה, לכל המיץ של הזבל האנושי שיושבים פה על אונס ורצח.

220 מבין שהוא מסכן את נפשו בהתפרצות המתנשאת הזו, וממהר לסייג: שלא תבין אותי לא נכון, אני בטוח שאתה בן אדם טוב שעשו לו עוול, אבל כל הגורמים הרלבנטיים הבטיחו לי שבבית כלא הזה זה שונה – כאן משקיעים באסירים, יש פה את האמצעים הטכנולוגיים הכי משוכללים, כאן לא יקרה לי כלום. אתה יודע איזה בלגן אבא שלי יעשה אם מישהו יפגע בי? הוא מכיר את כולם, כולל את הבעלים. תאמין לי שאף אחד לא ירצה להתעסק איתו ואיתי.

96 לא מסיר את החיוך הלגלגני מהפנים, ומתיז: אז איך האבא היקר שלך לא דאג שהתחת הלבן שלך לא ייכנס לחור הזה, אה? כנראה שהוא לא כזה חזק כמו שהוא חושב, אה? חמוד שלי, פה שומרים עליך כל עוד אתה שווה להם כסף. אבל חכה תראה מה קורה לך אם אתה עושה להם צרות והערך שלך יורד. אבל אתה יודע מה מצחיק פה? שלעשות צרות מבחינתם זה לא לעשות צרות.

220 מכווץ גביניו בניסיון לרדת לסוף דבריו של האסיר המזדקן שמולו, ותוהה: מה? אני לא מבין למה אתה מתכוון.

96: בטח שאתה לא מבין. אתה חושב שאחרי שאתה יוצא מהאוניברסיטה אתה יודע הכל בחיים, אה? אז בוא תקשיב: על כל יום שאתה פה, הבעלים של המקום המזורגג הזה מקבל מהמדינה 220 שקל, נכון? יפה. אבל מה קורה אם אתה לא עושה בעיות? מקצרים לך את העונש בשליש. ואתה בטח מבין מה המשמעות של זה, נכון? פחות כסף שנכנס אליהם לכיס.

220: מה? זה ממש שטויות מה שאתה מדבר. אם אסיר יוצא מפה לפני הזמן, תמיד יהיה מישהו שייכנס במקומו וימשיך להכניס להם כסף, אם זה באמת הדבר היחיד שמעניין אותם.

96: אתה שוכח רק דבר אחד פשוט – הם לא רוצים שתהיה להם תחלופה גבוהה של אסירים, כי מבחינתם זה אומר פחות רווח. באסיר חדש הם צריכים להשקיע יותר כדי שילמד איך להתאים את עצמו לכאן. לאסיר ותיק כבר לא מזיז כלום, בטח לא הבגדים המסריחים והגועל הנפש הזה שהם קוראים לו אוכל. ואם תחשוב על זה שמאסיר שעושה בעיות אפשר לשלול כל מיני תנאים ששווים כסף, תבין למה אסיר רע הוא מבחינתם אסיר טוב.

220: אל תיעלב, אבל זה נשמע כמו קשקוש. גם אם נניח לרגע שזה נכון, המדינה לא הייתה נותנת יד לדבר כזה. יש חוקים מאוד ברורים לגבי ההפעלה של הכלא הזה.

96: אמרתי לך שאתה לא יודע כלום מהחיים שלך. בפעם האחרונה שהיה כאן נציג של המדינה עוד הייתי שווה להם הרבה יותר כסף. אתה לא מבין שהמדינה לא באמת רוצה לדעת מה הולך פה? מבחינתה היא נתנה את האחריות למישהו אחר, והוא יכול לעשות מה שבא לו, כל עוד שני הצדדים יוצאים מורווחים.

האור שעוד היה בעיניו של 220 מתחיל להתעמעם, אך עדיין סימני השאלה גדולים, והוא מברר: מה זאת אומרת היית שווה יותר כסף? מאיפה אתה יודע כמה אתה שווה להם?

96: כשאתה עובד כמנקה במשרדים, יש לך גישה לכל המסמכים שאתה רוצה ולא רוצה לראות. אז באחד הימים, כשהתחשק לי לראות איזה שקרים כתבו עליי בתיק האישי, גיליתי שבשורה התחתונה היה כתוב: "אסיר בעייתי. לא פוגע באחרים. הערך שלו ירד בחודשיים האחרונים מ-220 ל-96 שקל ליום. יש לשקול הטמנת סכין קפיצית במזרון בטרם עריכת מסדר חיפוש בתא". עכשיו אתה מבין עם מי יש לך עסק?

למרות הדברים הללו, 220 נותר בספקנותו. לא אסיר ממורמר נפש הוא שיחלוק על מה שלמד במשך חמש שנות לימודי הכלכלה ומנהל העסקים. מבחינתו, הוא מצוי במתקן הכליאה המתקדם ביותר שבנמצא, והוא יעביר פה את שלוש השנים הקרובות תוך שמירה על פרופיל נמוך וחיכוך מינימלי עם שאר האסירים. אם צריך, הוא ישלם לאנשים כדי לצאת מפה בחתיכה אחת. כי ככה זה בעולם היום, והוא יודע את זה טוב מאוד – אם אתה שווה משהו ויש לך כסף, אף אחד לא ירצה להתעסק איתך.

 ***********חסוי**************

תיק אישי

שם האסיר: הראל דיין

עבירה: העלמות מס

עונש: שלוש שנים

מצב עדכני: נמנע כמעט לגמרי מכל מגע עם האסירים האחרים. מתבודד שעות רבות באחת הפינות במגרש וקורא מוספים כלכליים שהוא משיג תמורת תשלום.

ערך עדכני: 47 שקל ליום

סיכום: מהווה הפסד עתק בכל יום נוסף שהוא פה. ממליצים על פתיחת תגרה אקראית בשולחן שלו בחדר האוכל, כשאחד האסירים יוכוון להכות אותו בכדי לזכות בתגובה. במקרה שגם זה לא יעזור, יש לשקול ברצינות לפנות לאחד הפליליים הכבדים ולדאוג לחיתוך ההפסדים – כל זאת תמורת תשלום סמלי, כמובן.

prison

הבהרה: הקטע נכתב לפני כארבע שנים, לפני שבג"ץ פסל את רעיון העוועים לפיו יוקם בית כלא פרטי, שמפעיליו יקבלו מדי יום 220 שקל על כל אסיר שמוחזק שם. עם זאת, הוא תמיד יכול להיות רלוונטי כשדנים בהפרטת שירותים החיוניים לתפקודה של החברה. נניח, שירותי בריאות או חינוך.

מן הארכיון

תיק פתוח

ידיו רעדו כשהוא פתח את תיק החקירה. עברו לא מעט שנים מאז שמונה לחקור את הפרשה, אך זיכרון הכישלון עדיין צורב בנפשו. גם היום, כשהוא כבר אינו בשירות פעיל, לא ברור לו היכן שגה: האם הייתה חפרפרת בארגון, או שמא יכולותיו האינטלקטואליות של הפושע היו גדולות מכפי מידותיו. ואולי איזשהו פרט מידע קטן פשוט חמק מולו מבלי שיבחין בו, או שהבחין בו ולא העניק לו את החשיבות הראויה, רק משום שהיה שבוי בקונספציות שהוכיחו את עצמן אינספור פעמים בעבר.

משפחתו וחבריו מנסים לשכנע אותו מדי יום שאין זה משנה כבר, שעליו להתרכז בנכדיו ובשאר בני משפחתו, אך הוא אינו יכול להשתחרר מחלומות הבעתה ומתחושת העלבון. נכון, לא מעט אגו מעורב בסיפור, אבל האגו הגדול הוא שדחף אותו לפתור עשרות, אם לא מאות, תיקים קשים לפיצוח, לעתים זמן רב אחרי שמיטב החוקרים הרימו את ידיהם בכניעה.

הוא החזיק את תיק החקירה מתחת למזרן, כדי שאשתו לא תגלה אותו בטעות בזמן הניקיונות ותנזוף בו, בדיוק כמו שהיא עושה כשהוא שוכח לסגור עם גומייה את שקית שקדי המרק. ברגע שהוא שמע את המכונית שלה מתניעה ומתחילה בנסיעה, הוא מיהר להוציא את התיק החסוי – שאף אחד בבולשת לא מרגיש בחסרונו, משום שאין להם שום כוונה לחזור ולהתעסק בו – מזג לעצמו כוסית עראק והתיישב לשולחן פינת האוכל. לגימה מהירה, נשימה עמוקה, והוא מוכן לשוב ולקרוא בדו"ח שכתב; מוכן לחזור ולחטט בפצע שלעולם לא העלה ארוכה; מוכן לתת לשדי העבר לרדוף אותו וללעוג לו, מודע לכך שרק המוות יפריד בינו ובינם.

דו"ח משטרתי מס' 6/08
שם המבצע: מתוקי כמו סוכר, חריף כמו פלפל

הגיע לידינו מידע חדש לגבי הארכי-פושע נדב גלציאנו, הידוע בכינויו "מתוקי", על שם המתיקות הרבה בה הוא מבצע את פעולותיו הנכלוליות. עובד בחנות צילום בקריית ים התקשר אלינו לפני שעות אחדות, קולו רועד ונרגש, וסיפר כי "מתוקי" נכנס לחנותו יחד עם אישה צעירה, מקורזלת שיער, כשהם מבקשים, במתק שפתיים, להצטלם עבור תמונת פספורט.

 "פחדתי להגיד להם לא, או אפילו לשלוח יד אל עבר לחצן המצוקה שמתחת לדלפק", שחזר לאחר מכן העובד המבוהל וכבד הגוף, שצבעו היה לבן משל ראה תמונת עירום של גולדה מאיר. "בסך הכל הם היו מאוד נחמדים. האישה לא הפסיקה לחייך, והתינוק היה מאוד שקט. הוא סקר את החנות שלי במבט חד ובוחן, והייתי בטוח שהוא תר בעיניו אחר הקופה או הכספת".

 כשנשאל על התנהגותו של "מתוקי" בעת רגע הצילום, קימט המוכר לרגע את מצחו, מנסה להעלות בזיכרונו המודחק את רגעי האימה, ואז השיב: "הוא הישיר את המבט נכוחה, ממש שרף בעיניו הכחולות את עדשת המצלמה, קמץ את פיו ורייר על סנטרו. צילמתי הרבה תינוקות בחיים שלי, אבל אף פעם לא ראיתי כזה מבט חדור להט ומזרה אימים". קולו של המוכר החל להישבר, סנטרו החל לרעוד, והוא הליט את פניו בידיו תוך שהוא ממרר בבכי. "ישר אחרי שהם יצאו סגרתי את החנות, עישנתי שלוש סיגריות ברצף והסתובבתי כמו סהרורי ברחובות קריית ים. כל האתיופים והרוסים שראו אותי שאלו אם הכל בסדר. הם מכירים אותי כאדם קשוח שלא עושה הנחות לאף אחד, גם אם הוא מביא לי אלף תמונות לפיתוח, אבל אני לא חושב שאצליח לחזור למקום ההוא. אמרתי לאשתי לארוז את כל הדירה תוך שעתיים, כי אנחנו עוברים למקום הכי רחוק מכאן שאנחנו יכולים – לקריית חיים".

מוצג א': תמונת הפספורט של "מתוקי"
מוצג א': תמונת הפספורט של "מתוקי"

לא עבר זמן רב, וקיבלנו דיווח נוסף אודות "מתוקי", דיווח שהבהיר לנו מדוע הוא לקח סיכון כשהותיר חתימה כה עזת מבע במצלמתו של בעל חנות הצילום, וצלקת כה עמוקה ומדממת בנפשו. עובדת בסניף של "צומת ספרים" התקשרה אלינו למוקד, ודיווחה אודות ניסיון רמייה מתוחכם.

"הוא נכנס אלינו לחנות, ובהתחלה עבר בין המדפים וליטף כמה ספרים. זה נראה כאילו ממש מבין ומתעניין", סיפרה הבחורה החיווריינית והממושקפת. "אחרי שעבר על כל החנות, והתעכב במיוחד ליד ספרי השירה, הוא הגיע אליי ושלף ספר לבן מתיק העגלה שלו. הוא אמר לי שקוראים לו ז'ורז' פרק, ושהוא סופר צרפתי-יהודי. הוא הסביר לי ששם המשפחה שלו בעבר היה אזולאי, אבל הוא החליף אותו כדי שיהיה לו סיכוי להתקדם בעולם הספרות. הוא נשמע לי מאוד אמין, במיוחד כאשר דיבר על זה שהספר הוא בעצם כתב האשמה נגד תרבות הצריכה הקפיטליסטית, ושבגלל זה בגד הגוף שלו היה קצת מלוכלך בכתמי מטרנה – לטענתו הוא נגד קנייה של בגדים חדשים, ולכן הוא ממחזר בגדים שהביאו לו אחרים".

IMG_2010
מוצג ב': הכריכה המזויפת של הספר

מוכרת הספרים השפילה פתאום את מבטה, וכבשה אותו בקרקע. "האמת, עכשיו כשאני חושבת על זה, זה באמת נראה כאילו התמונה הצבעונית הייתה מודבקת על הכריכה. אבל אני בחיים לא שמעתי על הז'ורז' פרק הזה, ולתינוק היה לוק אירופאי ועיניים חכמות כאלה, אז זה נראה לי הגיוני שהוא יכתוב ספר כזה".

המוכרת הוסיפה כי היא הסכימה לשלם ל"מתוקי" תמורת הספר, אך התרמית נחשפה כאשר התיישבה לקרוא בספר, ולא הבינה הרבה ממנו. "אני רגילה לקרוא ספרים של אורלי קראוס-ויינר ורם אורן, וכשראיתי שאני לא מבינה כלום מהספר נכנסתי לקרוא עליו קצת באינטרנט, ואז גיליתי את העטיפה המקורית. אני לא מאמינה שככה נפלתי בפח. חשבתי שאני יותר חכמה מזה".

זורז פרק
מוצג ג': הכריכה המקורית של הספר

מסקנות ביניים: מתברר שיש לנו עסק עם עבריין הרבה יותר מתוחכם ומסוכן ממה שחשבנו. הידע הנרחב שלו בפסיכולוגיה האנושית, בשילוב עם ההתמצאות בספרות המאה ה-20, יוצר מעין פרופסור מוריארטי מקומי ורב תחבולות. למרבה המזל, גם אני מצויד בידע המתאים כדי להתמודד עמו במישור האינטלקטואלי, בעיקר לאחר שעברתי באקדמיה לשוטרים את הקורס "עידן הפוסט-מודרניזם בראי התרבות – מבורחס ועד סרטי הבורקס". הפצנו את תמונתו בכל הספריות וחנויות הספרים המקומיות, ותדרכנו את העובדים לבל ייפלו שוב בפח.

יש לי הרגשה שהצעד הבא שלו יהיה קשור לעולם הקולנוע. אולי הוא ינסה לשכנע במאי סרטים ללהק אותו לתפקיד בסרט "תראו מי מדבר 4 – נקמת הפעוט", ובכך לגרוף הון עתק מהרווחים ולהטות לטובתו את דעת הקהל. לעצור כוכב קולנוע ולבקש להכניסו מאחורי סורג ובריח יהיה הרבה יותר קשה מאשר לפעול נגד עוד תינוק עבריין, מקסים ככל שיהיה. הזמן פועל לרעתנו. יש לפעול נגד "מתוקי" עכשיו, לפני שהוא פורץ בבכי קורע לב. שיהיה בהצלחה לכולנו.