מערכונים

דולה

בית חולים. חדר לידה. גבר על מיטה, נאנק מכאבים. לידו עומד גבר אחר, מחזיק בידו. לרגע אפשר לחשוב שמדובר בחברים טובים או בבני זוג. אבל לא – זהו הדולה של הגבר הנאנק מכאבים.

גבר: (צועק) אאאאאאהההההההה!!!

דולה: ששששש, אל תשכח את כל מה שלמדנו בשיעורים.

גבר: אני מנסה, באמת…

דולה: אני יודע, זה קשה.

גבר: שיט!

דולה: מה?

גבר: אני מרגיש עוד אחד בא.

דולה: הכל בסדר, תקפיד על הנשימות ו….

גבר: (צורח) אאאאההההההה!!!!

דולה: תזכור, מהכאב רק גדלים. תחזור אחרי, מהכאב רק גדלים. מהכאב רק גדלים. מהכאב רק…

גבר: מהכאב רק… אאאהההההההההההה!!!!!

נכנס רופא ומציץ בלוח של המטופל.

רופא: אז מה שלומנו?

הרופא מרים את ראשו ומביט לרגע בדולה, ואז בגבר השוכב.

דולה: הכל מצוין.

רופא: מבחוץ זה לא נשמע ככה. (לגבר) מתי הייתה לך יציאה אחרונה?

גבר: לפני יומיים בערך.

רופא: בערך או בדיוק?

דולה: הנה, זה הכל רשום אצלי (מוציא פנקס) לפני 32 שעות וארבעים ושבע דקות.

רופא: (לדולה, בעודו לובש כפפת גומי) ומי כבודו?

דולה: אני הדולה שלו.

רופא: הבנתי. (לגבר) אני הולך לבדוק אותך רגע. זה יכאב קצת לכמה שניות.

גבר: לא, בבקשה לא! (אוחז בשרוולו של הדולה) בבקשה תגיד לו שלא ייגע.

דולה: (לרופא) זה הכרחי?

רופא: כן.

דולה: ממש הכרחי?

רופא: ממש הכרחי.

דולה: אבל בעדינות, טוב? הוא רגיש שם.

גבר: (עדיין נאחז בדולה) בבקשה לא.

דולה: (מתכופף לעברו) זה בסדר, הוא יעשה את זה כאילו הוא מלטף גור חתולים. נכון, דוקטור?

רופא: בטח, גור חתולים.

הרופא שולח ידו לעבר הרקטום של הגבר. הגבר צורח מכאבים. גם הדולה נלחץ.

דולה: גור חתולים! גור חתולים!

הרופא מסיים את הבדיקה, מסיר את הכפפה ומשליך אותה לפח.

הרופא: זה טחור שדורש ניתוח.

גבר: לא, שום ניתוח.

דולה: אנחנו רוצים יציאה טבעית.

רופא: משלשלים הוא קיבל?

דולה: אמרנו יציאה טבעית.

רופא: במצבו הטחורים יכולים רק להחמיר.

גבר: אני רוצה להרגיש את היציאה, להתחבר ככה לאבא טבע.

דולה: הוא מרח את המשחה "שווה לתחת". זה טבעי. מכורכום ואלוורה.

רופא: אני לא יכול להכריח אותך, אבל שתדע ש…

גבר: (נדרך) זה מגיע! זה מגיע!

הרופא נעמד לצדו של הגבר, ששולח את ידיו לצדדים ואוחז בדולה וברופא.

דולה: לנשום. מהכאב רק גדלים. לנשום. מהכאב רק…

הרופא שולח את ידו אל אחוריו של הגבר.

רופא: קדימה, תדחוף!

הגבר ממש צורח עכשיו, כאילו גופו מתבקע לשניים.

רופא: קדימה, אני רואה את הראש.

דולה: מהכאב רק גדלים, מהכאב רק…

צווחה אחרונה של הגבר, וזהו. הרופא שולף את הגוש והגבר מתעלף. הדולה חיוור כולו.

רופא: בפעם הבאה ניתוח. (משליך את הצואה לפח ויוצא)

דולה: (מחפש משהו בתיק ואז מוציא שפופרת של משחה) באמת שווה לתחת.

הוא משליך את השפופרת לפח ויוצא. הגבר נשאר מעולף על המיטה. הסוף.

מודעות פרסומת
מערכונים

חשבונית מס

לקוח וזונה מסיימים לשכב. הלקוח מתלבש בזמן שהזונה מעשנת סיגריה ליד החלון.

לקוח: היה טוב, אה?

זונה: (מהמהמת) אה אה.

לקוח: כמה אמרנו שזה, ארבע מאות?

זונה: (מהמהמת) אה אה.

לקוח: (שולף את הארנק, מוציא את הכסף ושם על השולחן) לשים לך את זה פה?

זונה: (מהמהמת) אה אה.

לקוח: שמתי את זה מתחת לגיליון של "לאישה", שלא יעוף אם תהיה רוח או משהו, טוב?

זונה: (מביטה אחורה לכיוון השולחן ואז מחזירה מבטה לחלון. מהמהמת) אה אה.

לקוח: (קם על רגליו) טוב, אז אני אלך… (מחכה שהזונה תענה. היא אפילו לא מהמהמת) היה לי כיף. (שהייה) טוב, אז… ביי. (הוא משתהה עוד שנייה. משרואה שהזונה אינה מגיבה, הוא יוצא מהדלת. הזונה ממשיכה לעשן ליד החלון כשהדלת נפתחת שוב בתנופה).

לקוח: איזה מזל, כמעט שכחתי. תוכלי להוציא לי חשבונית מס?

שהייה. הזונה לא מבינה מאיפה זה נפל עליה. היא מסתובבת לעברו ומביטה בו כמו בחייזר.

לקוח: אני… אני צריך את זה בשביל העסק.

זונה: חשבונית מה?

לקוח: חשבונית מס.

זונה: מה אתה, מסתלבט עליי?

לקוח: חס וחלילה! אני פשוט צריך חשבונית בשביל ה…

זונה: תגיד לי, מאיזה כוכב נפלת? חשבונית מס עאלק.

לקוח: אני לא מבין, זאת פעם ראשונה שמבקשים ממך חשבונית מס?

זונה: אלא אם כן חשבונית מס זה שם של תנוחה שאני לא מכירה – אז כן, אף אחד לא ביקש ממני.

לקוח: זה אומר שאין לך פנקס חשבוניות.

זונה: בואנ'ה, אתה מתחיל להלחיץ אותי. אתה ממס הכנסה או משהו?

לקוח: איזה מס הכנ…

זונה: למה אם אתה הולך להלשין עליי אני אדווח לאשתך על ההכנסה הצדדית שלך, אפילו שהיא ממש קטנה ובכלל לא מרגישים אותה.

לקוח: מה פתאום מס הכנסה! יש לי עסק פרטי. אני יבואן.

זונה: וואלה. יבואן של מה?

לקוח: חלקי חילוף לאיירובוט רומבה.

זונה: מה זה, העגול הזה שמנקה את הרצפה?

לקוח: כן.

זונה: היה לי פעם אחד כזה. היה מנקה פה אחרי מספרים. לפעמים גם תוך כדי מספרים.

לקוח: כן, זה מכשיר מצוין. איפה הוא? (מסתכל סביב)

זונה: הוא נחנק מקונדום ומת.

לקוח: אה. (שהייה) אז לגבי החשבונית…

זונה: תקשיב, אני לא יודעת מה נפלת עליי עכשיו עם חשבונית מה חשבונית. אני עשרים שנה בעסק, בחיים לא הוצאתי חשבונית ואני לא מכירה אף זונה שמוציאה חשבוניות. זונות שמוציאות ללקוחות שחורים מהגב – פגשתי. זונות שמוציאות את הכלב כי הלקוח גמר תוך שנייה ונרדם אז נשאר להן זמן עד הלקוח הבא – פגשתי. זונות שמוציאות דברים מהמה שמו שלהן כי זה מזכיר ללקוח את החופשה המשפחתית בתאילנד – זה גם פגשתי. אבל חשבוניות מס – זה לא.

לקוח: זה רע מאוד. בשביל הלקוחות, הכוונה.

זונה: למה מה יש לך לעשות עם חשבונית מס מזונה?

לקוח: מה זאת אומרת? אני יכול לקבל על זה החזרי מס. זה הרבה כסף.

זונה: האמת, אף פעם לא הבנתי את הקטע הזה של חשבוניות מס. אני רואה אנשים מבקשים את זה בחנות ולא יודעת מה זה.

לקוח: אה, זה פשוט. את כבעל עסק…

זונה: איזה עסק בראש שלך? אני כולה זונה.

לקוח: אל תזלזלי בעצמך. את מוכרת שירותים.

זונה: לא לא, אני חייבת את השירותים! אחרי כל מספר אני חייבת להתיישב שם כמה דקות ו…

לקוח: לא, יא מצחיקה, לא כאלה שירותים. התכוונתי שאת מעניקה שירות כלשהו בתמורה לכסף.

זונה: הלו, אצלי זה לא סתם שירות – זה שירות עם הרפייה.

לקוח: בדיוק! והשירות הזה כולל מע"מ. נכון שאת תמיד שומעת את המשפט "כולל מע"מ"? מע"מ זה מס ערך מוסף – מס שאת משלמת למדינה על כל רכישה או קנייה שאת מבצעת.

זונה: (יורקת) פיייי, חבורה של נבלות אוכלי חינם כל הפוליטיקאים האלה! אני לא זוכרת שמישהו מהם שילם לי פה מע"מ על כל הדברים הדפוקים שהם ביקשו. אתה יודע שהיה אחד שביקש לשחק ביו"ר ועדת חוץ וביטחון ועוזרת פרלמנטרית צעירה שזה היום הראשון שלה בעבודה?

לקוח: בקיצור, זה כסף שאני יכול לבקש עליו החזר כי זה גם כסף שאני משלם בעסקאות אחרות שאני עושה.

זונה: תקשיב, חמוד שלי, אני יודעת שיש את הסטיגמה הזאת שזונות זה כל מיני סטודנטיות בטכניון שמשלמות ככה על הלימודים אבל וואלה אני בקושי סיימתי 12 שנות לימוד וגם זה כי אבא שלי היה כבר גוסס והבקשה האחרונה שלו הייתה שתהיה לי לפחות תעודת בגרות מלאה, למה הוא בחיים לא הייתה לו והוא תמיד היה מסתכל על האחרים שכן הייתה להם בגרות ואיך הם הצליחו בחיים, והוא היה בטוח שאם תהיה לי בגרות אני אוכל לפרנס את המשפחה שלי בצורה מכובדת, לא כמוהו שהיה זונה ממין זכר. אני זוכרת איך הוא תפס אותי חזק בחולצה, למרות שהוא כבר היה חצי מת, קירב אותי אליו ואמר לי: "שולמית…" – אני בדרך כלל לא אומרת את השם האמיתי שלי ללקוחות, אומרים שזה מביא מזל רע וגם יכולים אחר כך לחפש אותך בפייסבוק ולשלוח לך הצעת חברות, אבל אתה נראה לי בחור נחמד בלי פייסבוק אז אני מספרת לך – בקיצור, הוא אומר לי "שולמית, אני בזבזתי את כל החיים שלי על זנות ממין זכר בגלל שלא הייתה לי תעודת בגרות. אני רוצה שלך יהיו חיים יותר טובים משהיו לי. מגיע לך", ואז הוא נשכב אחורה על המיטה, עצם עיניים ומת, כשהוא עדיין מחזיק בחולצה שלי. אני עד היום שומרת את החולצה. ככה כל פעם שאני רוצה להיזכר בו אני פותחת את הארון ומלטפת אותה.

לקוח: ואוו, זה היה ממש…

זונה: אהבת? זה המונולוג שלי מהחוג תיאטרון שאני לוקחת במתנ"ס.

לקוח: את רוצה להגיד לי ש…

זונה: זה אני כתבתי.

לקוח: תקשיבי, זה היה מעולה!

זונה: תודה.

לקוח: אז אבא שלך לא היה…?

זונה: היה אחראי מחלקת ירקות בסופר.

לקוח: (קצת מאוכזב) אהה… (שהייה) אז לגבי מה שדיברנו…

זונה: חכה רגע (היא ניגשת לטלפון הנייד שלה ומחייגת) הלו, דויד… לא, הכל בסדר, אף אחד לא מרביץ לי… גם לא ברחו בלי לשלם… לא, זו לא עוד פעם מחלת מין מומצאת בשביל לקבל חופש… נו תקשיב רגע, יש פה בחור שרוצה חשבונית מס.

לקוח: מה… מי זה… זה ה…?

זונה: (מאותתת בידה שיהיה בשקט) לא, לא עובד במס הכנסה… כי שאלתי, זה למה… כן, אמרתי לו את הקטע שאני אדווח על ההכנסה הקטנה שלו מהצד…

לקוח: (נלחץ) שלא יבוא לפה, זה בסדר…

זונה: (מופתעת) יש לנו?

לקוח: את יודעת מה? לא צריך…

זונה: (עדיין בטלפון, מתעלמת ממנו. היא ניגשת לשידה ופותחת את אחת המגירות) פתחתי… יש פה ויברטור שחור (מוציאה אותו), אזיקים רגילים (מוציאה), אזיקים פרווה ורודה (מוציאה), ג'ל סיכוך מדיום (מוציאה), ג'ל סיכוך מוגבר (מוציאה), ג'ל סיכוך אקסטרא אפשר להעביר אחרי זה קנה של תותח (מוציאה)… רגע, יש פה משהו… (מוציאה פנקס של קבלות וקוראת) "דויד ובניו בע"מ, (קוראת בפליאה בעודה מישירה מבט אל הלקוח) יבואן חלקי חילוף לאיירובוט רומבה?".

לקוח: אה, גם הוא…

זונה: בסדר, אני ארשום לו. ביי… רגע, דויד! שומע? אני צריכה מחר ומחרתיים חופש. נוסעת לבריתה של אחיינית שלי באילת… כי יש לי רק אחות אחת, והיא המשפחה היחידה שנשארה לי מאז שאבא שלי נפטר. אני בדיוק מלטפת עכשיו את החולצה שלו. (בקול שעומד להישבר) זוכר שסיפרתי לך עליה? הזיכרון היחיד שלי ממנו (שהייה. חוזרת לקול הרגיל) בסדר, תודה. (מנתקת את השיחה) טוב, אז מה כאילו לרשום על זה?

לקוח: תכתבי "עבור אייבוט שיווק חלפים", המלאכה 6, אור עקיבא. (הזונה כותבת)

זונה: (בעודה כותבת) אחת האחיות שלי גרה באור עקיבא. וואלה לא זוכרת מה הכתובת שלה (מנסה להיזכר).

לקוח: אני צריך גם פירוט.

זונה: מה, אוראלי, אנאלי, כפות רגליים, כאלה?

לקוח: לא, לא… תכתבי "ציוד משרדי".

זונה: (מורה על עצמה) זה נראה לך כמו ציוד משרדי?

לקוח: זה בסדר, זה מקובל.

זונה: אם אתה אומר.

היא מסיימת לרשום ונותנת לו את הקבלה.

לקוח: תודה. (שם את הקבלה בארנק. רגע לפני שהוא יוצא) אז אבא שלך…

זונה: מסדר מלפפונים בסופר ברגע זה ממש.

לקוח: הבנתי… אז ביי. תודה.

זונה: ביי.

הלקוח יוצא. הזונה מתקשרת בטלפון.

זונה: בטי? זאת אסתר. אני בסוף לא יכולה להגיע לבריתה מחר, למה יש לי מבחן חשוב… אין מה לעשות, לפחות שמישהי במשפחה תסיים עם תואר מהטכניון. זה יעשה את אבא שלנו כל כך מאושר שם למעלה.

הסוף.

מערכונים·סאטירה

ילד חולה נולד

פנים. משרד ראש הממשלה – יום

ראש הממשלה יושב מול השולחן. מצידו האחד יושב יועץ התקשורת שלו, אחי תופל, ומהצד השני מנהל המדיה החברתית, בוקי סריקי. אם אתם מדמיינים שולחן של שופטים באקס פקטור או באודישנים לסרט קולנוע, אתם לא רחוקים מהמציאות (המדומיינת). השם והתפקיד של כל אחד כתוב על פתק מולו. לפניהם ערימה של דפים. אלו קורות החיים של המועמדים. דלת המשרד נפתחת, ראשה של המזכירה מציץ פנימה.

מזכירה: אדוני ראש הממשלה, הם מוכנים. להכניס את הראשון?

תופל: עוד רגע. אנחנו נודיע לך.

מזכירה: טוב… (מתמהמהת)

תופל: כן?

מזכירה: הם פשוט מחכים כבר שעות בחוץ, והם כל כך מסכנים…

סריקי: מלי, את רוצה אולי לנהל את העניינים במקום ראש הממשלה? שנזמין אותך בפעם הבאה שיש דיון בקבינט?

מזכירה: אני יודעת, אני יודעת, רק שכואב הלב…

סריקי: אני יכול להפנות אותך לקרדיולוג מצוין. תודה מלי.

מזכירה: סליחה (סוגרת אחריה את הדלת).

תופל: הראשון שייכנס הוא רביב אליהו, בן שש משכונת יד אליהו. מגיע ממשפחה מסורתית, מצביעי ליכוד אדוקים…

רה"מ: מצוין, מצוין…

תופל: חובש כיפה, מאמין שאלוהים שלח אותך כדי להציל את עם ישראל…

רה"מ: (בהתלהבות) נו, אז על מה אנחנו מדברים בכלל? זה הילד שלנו!

סריקי: (בחשש קל) יש רק בעיה אחת קטנה.

רה"מ: מה כבר יכול להיות? הוא קורא "הארץ" בלילה מתחת לשמיכה? הצביע פעם לציפי לבני כי חשב בטעות שזאת הציפור מרחוב סומסום?

סריקי: הוא… איך לומר… לא נראה חולה.

רה"מ: מה זאת אומרת לא נראה חולה? חשבתי שהבאתם רק ילדים עם מחלות קשות. סופניות.

תופל: זה בדיוק מה שעשינו. פרסמנו שאנחנו מחפשים את המקרים הכי קשים.

רה"מ: והילד הזה עבד עליכם? הוא שתול של השמאל? זה ג'ורג' סורוס שלח אותו?

תופל: לא, לא. הוא ילד ימני אמיתי עם מחלה אמיתית, רק ש…

רה"מ: טוב, מספיק עם השטויות. תכניסו אותו. (לוחץ על כפתור בטלפון) מלי, תכניסי בבקשה את הילד הראשון.

הדלת נפתחת. הילד רביב אליהו נכנס בצעד מבויש. הוא חובש כיפה לבנה, לבוש יפה.

רה"מ: (לוחש לאחי תופל) מה זה השטויות האלה? זה ילד בריא לגמרי.

תופל: לא בדיוק (לילד) שלום, חמוד. מה שלומך?

רביב: ברוך השם. היום קצת לא הרגשתי טוב, אבל הקב"ה יעזור לי להתגבר.

רה"מ: מה יש לך?

רביב: אי ספיקת כליות.

רה"מ: מה זה אומר?

רביב: שאם לא ימצאו לי תורם כליה תוך שלושה חודשים, הקב"ה ייקח אותי אליו.

סריקי: תגיד, חמוד, זה השיער שלך?

רביב: מה?

סריקי: זה השיער אמיתי שלך או פאה?

רביב: אההה… השיער שלי.

תופל קם וניגש לילד. הוא מושך לילד בשיער בחוזקה ומכאיב לו.

תופל: שלו. (חוזר לשבת)

סריקי: אפשר יהיה לגלח לו את הראש. או להוריד בפוטושופ.

רה"מ: זה לא מספיק טוב. שבועיים אחרי זה יבקשו לראיין אותו ל"ישראל היום" ויראו שהשיער שלו צומח ושהוא בריא לגמרי.

רביב: אני לא כל כך בריא. אבל הקב"ה….

רה"מ: בסדר, חמוד, בסדר. הבנו, הקב"ה. אתה מתחיל להישמע קצת כמו תקליט שבור.

תופל: אנחנו גם לא רוצים שהסרטון יפנה רק לבייס הדתי.

סריקי: נכון. נרצה לטרגט בעיקר את הקולות הצפים. אלה שבחיים לא יצביעו לבנט.

תופל: עם הילד הנכון אנחנו יכולים בקלות להגיע ל-35-40 מנדטים.

סריקי: ולשלושה מיליון צפיות, 45 אלף לייקים ו-12 אלף שיירים.

רה"מ: טוב, הלאה.

תופל: תודה, חמוד, אתה יכול לצאת.

רביב: (בקול מלא תקווה) אז אני אשתתף בסרטון? אבא שלי אמר שזה יגדיל מאוד את הסיכוי למצוא תורם.

השלושה מביטים זה בזה.

תופל: תשמע, מתוק…

סריקי: אולי עוד שלושה-ארבעה חודשים…

תופל: כשתיראה קצת יותר חולה…

סריקי: מנופח מסטרואידים…

תופל: עם כובע שמכסה על הקרחת.

סריקי: ומתחת הכיפה!

תופל: ברור, מתחת הכיפה.

סריקי: תהיה בקשר עם מלי, המזכירה שבחוץ, בסדר?

הילד צועד החוצה, כל גופו אומר אכזבה. שוב מלי דוחפת ראשה פנימה.

מלי: איזה מלאך, נכון? הוא בטח התקבל…

רה"מ: אולי כשהוא יתקרב יותר למצב של מלאך.

מלי: מה?

תופל: מלי, להזכיר לך שוב את תפקידך?

מלי: סליחה, סליחה.

סריקי: תכניסי את הילד הבא.

מלי: בסדר… אה, לפני שאשכח. ראש המוסד התקשר, הוא ביקש…

רה"מ: לא עכשיו.

מלי: אתה בטוח? זה נשמע דחוף.

רה"מ: יותר דחוף מלמצוא ילד חולה לסרטון?

מלי: אה, אני לא יודעת…

רה"מ: אז תשאירי לי בבקשה להחליט על סדר העדיפויות. תודה.

מלי: סליחה.

היא יוצאת. לחדר נכנס יהלי שוורץ, בן 9, ממושקף, חובש כובע צמר שמסתיר קרחת, לובש חולצה עם הדפס של מיינקראפט או משחק וידאו פופולרי אחר.

תופל: אתה…

יהלי: יהלי שוורץ.

סריקי: בן כמה אתה, יהלי?

יהלי: תשע.

סריקי: מאיפה?

יהלי: הוד השרון.

שתיקה בת כמה שניות.

רה"מ: מה יש לך, יהלי?

יהלי: לוקמיה.

שוב שתיקה.

תופל: מה ההורים שלך עושים?

יהלי: אבא שלי מנכ"ל בהייטק, ואמא מנהלת משאבי אנוש.

סריקי: גם בהייטק?

יהלי: יש משהו אחר?

רה"מ: תאמר לי, מה אבא שלך עשה בצבא?

יהלי: הוא היה סגן אלוף בסיירת מטכ"ל.

רה"מ: (מכווץ את מצחו) רגע, אבא שלך הוא…

יהלי: (יחד ראש הממשלה) אבירם שוורץ. (שתיקה קצרה) הוא ביקש למסור לך דרישת שלום.

רה"מ: (די המום) תמסור לו… כן…

תופל: (לוחש לראש הממשלה) הכל בסדר?

רה"מ: (לוחש) אבא שלו היה המפקד שלי בסיירת.

תופל: נו, מעולה. נוכל לדבר על ערבות הדדית.

רה"מ: איזה ערבות הדדית בראש שלך? הוא השאיר אותי פעם שבת כי יצאנו כל הצוות לחגוג במסעדה איזה מבצע מוצלח, ואני לא הסכמתי להשתתף בטיפ.

סריקי: (מנסה להצטרף לשיחה) הכל בסדר?

רה"מ: זה לא יעבוד.

סריקי: למה?

סריקי: תסתכל עליו.

סריקי: (מסתכל) מה הבעיה? הוא באמת נראה חולה.

רה"מ: הוא אשכנזי.

תופל: מהוד השרון.

רה"מ: עם שני הורים בהיי-טק.

סריקי: אני מתחיל להבין את הבעיה…

תופל: הוא יכול לככב בסרטון של מרצ.

רה"מ: אנחנו צריכים מישהו שהעם יתחבר אליו.

סריקי: הוא יקבל יותר אימוג'י כועס מלייקים.

תופל: הוא בקלות מעביר חמישה מנדטים לגנץ.

סריקי: או ללפיד.

רה"מ: טוב, הלאה.

תופל: (לילד) תודה, אתה יכול ללכת.

רה"מ: תמסור לאבא שלכל שבת יש מוצאי שבת.

יהלי: מה?

רה"מ: לא משנה. ביי.

הילד יוצא. ראש הממשלה מזמזם למלי.

רה"מ: אל תכניסי עדיין את הילד הבא.

מלי: טוב, אדוני.

רה"מ: אני מקווה מאוד בשבילכם שהילד הבא יתאים, כי אין לי את כל היום לזה. בערב יש לי בר מצווה של ראש המטה באשקלון ואחרי זה מפגש עם חיילים בודדים. התקשורת מגיעה לזה, כן?

תופל: ברור.

רה"מ: ויהיה שידור חי בעמוד הפייסבוק?

סריקי: איזו שאלה.

תופל: הילד הבא יתאים, אני מבטיח.

סריקי: איתמר שמעוני מאשקלון. בן חמש, סרטן בכבד, גרורות בעצמות, כימותרפיה אגרסיבית, הקרנות, תלה פוסטרים שלך על קירות החדר, לא מפסיק לדבר עליך, חולם יום אחד להיות ראש ממשלה.

רה"מ: בטח, בטח. (מזמזם למלי) תכניסי בבקשה את איתמר שמעוני.

הדלת נפתחה. פנימה צועד בצליעה ילד קטן וחמוד, מנופח מסטרואידים, כובע מכסה את פדחתו.

השלושה מתבוננים בו בעיניים מצועפות.

רה"מ: הוא…

סריקי: פשוט…

תופל: מושלם…

שתיקה בת כמה שניות, שמופרת על ידי ראש הממשלה.

רה"מ: שלום איתמר.

איתמר: (מבויש) שלום.

רה"מ: זה נכון מה ששמעתי?

איתמר: מה?

רה"מ: שאתה מעריץ אותי?

איתמר: (מצחקק) כן.

רה"מ: איזה חמוד. ושמעתי גם שאתה רוצה להיות ראש ממשלה כשתהיה גדול?

איתמר: כמוך.

רה"מ: (מתמוגג) כמוני…

איתמר: (כובש מבטו בקרקע, כמעט ממלמל) אני אוהב אותך, ביבי.

רה"מ: מה זה? מה אמרת?

איתמר: (מרים את ראשו, פניו מסמיקות) אני אוהב אותך, ביבי.

תופל: תגיד את זה שוב, הפעם בקול קצת יותר רם.

איתמר: אההה… (בקול קצת רם יותר) אני אוהב אותך, ביבי.

סריקי: (שולף את הטלפון הנייד ומצלם) תגיד את זה עכשיו למצלמה.

איתמר: (בקול רם) אני אוהב אותך, ביבי.

רה"מ: עוד פעם.

איתמר: (כמעט צועק) אני אוהב אותך, ביבי!

תופל: תגיד: ביבי, אני רוצה אותך.

איתמר: ביבי, אני רוצה אותך!

רה"מ: ביבי, אני צריך אותך!

איתמר: ביבי, אני צריך אותך!

השלושה עומדים ומוחאים כפיים. ניכר שהילד התעייף מהעמידה והצעקות. סריקי מפסיק את ההקלטה. הם מתיישבים.

תופל: (לילד, בעודו מביט בטלפון שלו) איך אתה ביום ראשון? אנחנו יכולים לצלם בין 10 ל-12.

איתמר: אני צריך לשאול את אמא. יכול להיות שיש לי כימו.

תופל: וזה יותר חשוב מצילום עם ראש הממשלה?

איתמר: אני צריך לשאול את…

סריקי: אין בעיה, תשאל, אבל תזכור שיש עוד הרבה ילדים שמחכים להצטלם עם ראש הממשלה. והם חולים לא פחות ממך ואוהבים את ביבי לא פחות ממך.

איתמר: בסדר, אני…

תופל: יופי, אז תתאם עם מלי שלנו בחוץ, בסדר?

איתמר: בסדר.

הילד מדדה דרכו החוצה.

השלושה מביטים זה בזה.

סריקי: זה יהיה ויראלי.

רה"מ: מה? מה שיש לילד?

סריקי: הסרטון.

רה"מ: אה.

סריקי: לפחות 300 אלף לייקים.

תופל: עשרה מנדטים של קולות צפים. קל.

רה"מ: יופי, עבודה טובה. (קם ללכת) רגע, איפה אמרתם שהוא גר?

תופל: (מביט בניירות) באשקלון.

רה"מ: אז כדאי שנזדרז עם הסרטון.

סריקי: למה?

רה"מ: ראיתם פעם את המחלקה האונקולוגית שם?

מערכונים

טעם נרכש

פנים. מטבח – יום

צחי, 32, יושב לשולחן. חברתו נעמה, 29, מגישה לו צלחת עם אוכל מהביל. נעמה מתיישבת מולו.

צחי: ואוו, תודה מאמי, זה נראה מעולה. (טועם בתיאבון, ורגע אחר כך מעווה את פניו).

נעמה: מה קרה, מאמי? הכל בסדר?

צחי: כן… לא… זה פשוט קצת…

נעמה: זה חם מדי?

צחי: לא.

נעמה: קר מדי?

צחי: לא.

נעמה: אז מה? להוסיף לך קצת מלח?

צחי: לא, לא חסר מלח. אני לא יודע בדיוק איפה לשים את האצבע, אבל משהו שונה…

נעמה: חשבתי שזאת המנה האהובה עליך.

צחי: היא כן. פשוט היום היא קצת… שינית משהו במתכון?

נעמה: אההה… לא.

צחי: בטוחה? קנית את הבשר באותו מקום?

נעמה: כן. אצל הקצב הרגיל.

צחי: וזה היה אותו זמן בתנור? אותה טמפרטורה?

נעמה: הכל בדיוק לפי המתכון שאני תמיד מכינה איתו.

צחי: (טועם שוב) לא יודע, משהו פה מוזר. (מגיש לעברה את המזלג) קחי, תטעמי רגע. (טועמת) נו? מרגישה?

נעמה: לא.

צחי: מה לא? את לא מרגישה בהבדל?

נעמה: לא יודעת. אולי טיפ טיפונת.

צחי: (לוקח עוד ביס) איך טיפ טיפונת? זאת מנה אחרת לגמרי! (קם מהכיסא ופותח את המקרר) אולי יש פה משהו מקולקל. (מחטט בקדחתנות, בודק את תאריכי התפוגה של כל מוצר ומוצר)

נעמה: די, מאמי שלי, תירגע. שום דבר לא מקולקל.

צחי: אבל אין, אני משתגע, איך יכול להיות שהטעם כל כך שונה? (נעצר) אולי משהו בבלוטות הטעם שלי השתנה? נדמה לי שקראתי פעם שמי שמרגיש טעם שונה של האוכל זה אומר שתוך שעתיים הוא יקבל שבץ. (מחייך לעבר נעמה בצורה מוגזמת) תסתכלי רגע. איך החיוך שלי? ישר?

נעמה: כן, ישר.

צחי: (כמעט ממלמל לעצמו) איזה יום היום? שני. איפה אני גר? ברחוב שאול המלך. איזה מספר? 32. רגע, זה 32 או 34? שיט, זה מתחיל! תקראי מהר לאמבולנס! איפה הטלפון שלי?

נעמה: צחי, אתה מוכן להירגע?! אין לך שום שבץ.

צחי: אז מה זה? למה זה לא אותו טעם?

נעמה: (בחוסר רצון) כי היה חסר לי משהו.

צחי: ידעתי!

נעמה: הייתי בטוחה שלא תשים לב. זה משהו כל כך קטן…

צחי: מה זה? תבלין? שורש של משהו? אני אעבור אצל כל הירקנים בעיר עד שאני אמצא את זה.

נעמה: לא, זה לא תבלין. לא בדיוק.

צחי: נו אז מה זה?

נעמה: אני מעדיפה לא לגלות.

צחי: מה זה לא לגלות? מה זה, סוד?

נעמה: לא, פשוט… אי אפשר יותר להשיג את זה! אין!

צחי: תני לי לעשות את העבודה השחורה. היום יש הכל באינטרנט. נביא מאמזון, מאיביי, מעלי אקספרס. רק תגידי לי איך קוראים לזה.

נעמה: צחי, באמת שאני מעדיפה שלא…

צחי: נעמה, זה מתחיל לעצבן אותי. את עושה לי דווקא? אני רעב מת.

נעמה: אני אכין לך משהו חדש! מה בא לך? רק תגיד. רוצה שאני אכין לך מרק קובה כמו שאמא שלך עושה? אני אבקש את המתכון ו…

צחי: מה מרק קובה עכשיו? זה חצי יום הכנה הדבר הזה. אני רעב עכשיו.

נעמה: אז בוא נזמין מבחוץ! (לוקחת את הסלולרי) רוצה ג'פניקה? פעם קודמת אהבת את הנודלס החריף שלהם. יאללה, אני מזמינה לנו.

צחי: תורידי את הטלפון.

נעמה: מה?

צחי: אמרתי: תורידי את הטלפון.

נעמה מורידה את הטלפון.

צחי: זה כבר לא מצחיק אותי בכלל. אני חייב לדעת מה זה התבלין הזה. חייב. אני לא אעזוב אותך בשקט עד שלא תגידי לי מה זה. את לא מכירה אותי בקטעים האלה, אני אשגע לך את הנשמה. את לא תישני בלילה. אני אבוא אלייך לעבודה ויעשה לך בושות. רק תגידי לי מה חסר במנה ואני מבטיח לעזוב אותך בשקט. אפילו לא תצטרכי להכין אותה בשבילי השבוע. אני אנגב פיתה עם חומוס עד שזה יצא לי מהאוזניים. איך אני איתך?

נעמה: (מתחילה לבכות) אבל צחי, באמת לא כדאי…

צחי: כדאי. תאמיני לי שכדאי.

נעמה: (בעודה מתייפחת) זה משהו של האקס שלי.

צחי: מה זה? לא הבנתי.

נעמה: (מנסה להירגע, אך עדיין מתייפחת) האקס שלי נתן לי את זה.

צחי: איזה אקס? אסי?

נעמה: כן.

צחי: נו, ואי אפשר לשאול אותו מאיפה הוא משיג את זה?

נעמה: הוא לא בדיוק משיג את זה.

צחי: הוא מכין את זה לבד בבית?

נעמה: אאההה, כן, אפשר להגיד.

צחי: אז נשאל אותו איך הוא מכין את זה ונכין גם. בשביל זה עשית עכשיו את כל הסצנה הזאת? (שולף את הנייד שלו) מה הטלפון שלו?

נעמה: זה לא משהו שמכינים סתם ככה.

צחי: (צועק) למה את מזלזלת בי ככה? מה כבר האסי הזה שלך יכול להכין שאני לא? מה?

נעמה: זרע.

צחי: זרע? של מה?

נעמה: נו, אתה יודע, זרע.

צחי: כן, אבל של איזה צמח?

נעמה: של צמח אסי.

צחי: אני לא מבין.

נעמה: השתמשתי בזרע של אסי בתור תבלין.

שתיקה.

צחי: יופי, מצחיק מאוד. את יכולה לכתוב בדיחות לקטורזה את.

נעמה: אני לא צוחקת.

צחי: מה זאת אומרת לא צוחקת?

נעמה: זאת אומרת שהיה לי בקבוק עם זרע של אסי והייתי משתמשת בו בתור תבלין.

צחי: (מתחיל להפגין סימני זעזוע) מה? איך?

נעמה: תמיד ידעתי שיש לו זרע טעים, משהו יוצא דופן. באמת. אז יום אחד, כשעוד הייתי איתו, ניסיתי להשתמש בזה בתור תיבול לסלט, וזה יצא מדהים. אחר כך הכנתי עם זה פשטידות וממולאים ופסטות ופיצות ומה לא. זה היה משדרג את האוכל חבל על הזמן. אסי היה אומר לי שאני חייבת לפתוח מסעדה עם היכולות שלי.

צחי: והוא… הוא ידע מזה?

נעמה: אתה היית מוכן לאכול אוכל עם הזרע שלך בפנים?

צחי: הבנתי.

שתיקה.

צחי: במה…. במה שמת לי את זה?

נעמה: בהכל.

צחי: תגדירי הכל.

נעמה: בכל המאכלים, בסנדוויץ' לעבודה, בקפה…

צחי: (פניו מתכרכמות) גם בקפה? (לעצמו, לאחר שהייה) ותמיד הייתי אומר בעבודה שאני לא מתקמצן בבית על הקפה שלי, קונה רק את הכי טוב.

נעמה: זה היה כולה כמה טיפות, אני נשבעת. זה היה מספיק כדי לשדרג את הטעם.

צחי: כמה זמן זה כבר נמשך?

נעמה: מה?

צחי: כמה זמן שאני שותה את הזרע של אסי לארוחת בוקר, צהריים וערב?

נעמה: כמה זמן אנחנו ביחד?

צחי: שנה וחצי.

נעמה: אז שנה וחצי.

צחי: ואיך השגת ממנו כל כך הרבה זרע בלי שהוא ידע?

נעמה: אתה מכיר גבר שלא אוהב שיורדים לו?

צחי: אוקיי, אוקיי. הבנתי. מספיק שבלעתי את זה, אני לא צריך עכשיו גם לדמיין את זה. (עיניו נדלקות פתאום) איזה דפוקים אנחנו!

נעמה: למה?

צחי: כי אנחנו יכולים להשתמש בזרע שלי במקום! יא סתומה, איך לא חשבת על זה?

נעמה: דווקא חשבתי.

צחי: כנראה שלא חשבת מספיק. (מתחיל להוריד את המכנסיים) יאללה, בואי נתבלן.

נעמה: כבר ניסיתי את הזרע שלך.

צחי: מתי?

נעמה: זוכר את המעורב הירושלמי שהכנתי לפני שבועיים?

צחי: איך אפשר לשכוח? היה לזה טעם של חולדה שמתה משלשול… רגע, את רוצה להגיד לי ש…

נעמה: כן. ידעתי שהזרע של אסי עומד להיגמר, אז בדקתי אם בכל זאת אפשר להשתמש בשלך.

צחי: מה, גם כשאת יורדת לי זה…

נעמה: לא שמת לב שאני סותמת את האף?

צחי: חשבתי שזאת אלרגיה או משהו.

שתיקה.

צחי: טוב, אין ברירה.

נעמה: נכון. אתה תתרגל לטעמים החדשים בלי זה. זה טעם נרכש. עוד שבועיים כבר לא תזכור בכלל את הטעם של אסי.

צחי קם ופותח את אחד מארונות המטבח.

נעמה: מה אתה מחפש?

צחי: איפה הצנצנת הגדולה שאת משתמשת בה לחמוצים? אה, הנה, מצאתי.

צחי מוציא צנצנת גדולה.

נעמה: מה אתה מתכוון לעשות איתה?

צחי: ללכת לאסי ולהשיג את התבלין.

נעמה: השתגעת או מה?

צחי: מה הכתובת שלו?

נעמה: אין מצב בחיים שאני מגלה לך! אתה לא נורמלי!

צחי חוטף את הטלפון שלה מהשולחן. נעמה מנסה ללא הצלחה לקחת אותו בחזרה.

נעמה: תחזיר לי את זה!

צחי: (מקריא בקול) "היי אסי מותק. יש מצב לקפוץ אליך רגע? יש לי משהו חשוב להגיד לך. תוכל רק להזכיר לי מה הכתובת?" (נשמע צליל מהטלפון) "מעולה. תפתח את הדלת, אני כבר בדרך".

צחי שם את שני הטלפונים בכיס ויוצא עם הצנצנת. נעמה עומדת במשך כמה רגעים המומה, ואז מתיישבת לשולחן מול הצלחת. היא טועמת ממנה ומעווה את פניה. הסוף.

מערכונים·סאטירה

מותו של סוכן מוצרי הקוסמטיקה

בעקבות הכתבה במוסף "הארץ" על הטבת הבוטוקס שניתנת ללקוחות חדשים (אך לא צעירים) של היכל התאטרון בקרית מוצקין, ניסיתי לדמיין כיצד שיחת טלפון בין נציג מכירות של תאטרון כלשהו ובין לקוחה פוטנציאלית.

איש מכירות: שלום, גברת מיטלמן?

אישה (מבוגרת): נכון.

איש מכירות: מדבר יואש מתאטרון המרכז. רציתי להציע לך…

אישה: איזה תאטרון אמרת?

איש מכירות: תאטרון המרכז.

אישה: אתה מתכוון לתאטרון האמצע.

איש מכירות: לא, תאטרון האמצע הוא המתחרה שלנו.

אישה: אני כבר לא זוכרת למי מהם יש לי מנוי. או שאולי זה בכלל להיכל התרבות במועצה האזורית. בשנה שעברה הם הביאו כאלה הצגות יפות. היה שם יונה אליאן וששי קשת, והיה גם…

איש מכירות: כן, אני בטוח שאת ובעלך נהניתם, אבל אני רוצה להציע לך משהו אחר. שונה. פורץ דרך.

אישה: הוא לא.

איש מכירות: סליחה? איך את יודעת?

אישה: הוא לא נהנה.

איש מכירות: מי?

אשת מכירות: בעלי.

איש מכירות: מה קשור בעלך?

אישה: בהצגה של יונה אליאן וששי קשת הוא לא נהנה. אמר שזה קשקוש כי אי אפשר להיות מאוהבים אחרי כל כך הרבה זמן. אחרי זה התווכחנו אם זו פאה או לא.

איש מכירות: בסדר, אבל אני דיברתי על המבצע החדש של התאטרון שלנו. כל הרפטואר של השנה הבאה יהיה בסימן התחדשות. יהיו לנו הצגות בבכורה עולמית.

אישה: מחזמר עם ההוא ההומוסקסואל מהטלוויזיה יהיה? הוא זז כל כך יפה ההומו הזה.

איש מכירות: אני מדבר איתך על משהו שלא נעשה בשום מקום בעולם. "המלט" מכירה? אז לנו יהיה את "המלט בלי קמטים", עם המשפט האלמותי "לעשות בוטוקס או לא לעשות, זאת השאלה".

אישה: לא אוהבת את שייקספיר, כולם מתים שם בסוף.

איש מכירות: על "מחכים לגודו" שמעת?

אישה: בטח ששמעתי על יעקב בודו! איך אני מחכה לו!

איש מכירות: אצלנו קוראים למחזה "מחכים לגודו, כי דוקטור דב קליין עמוס", והוא יעסוק בשני גברים שמחכים שמישהו ירים להם את החזה הנפול.

אישה: אולי בעלי יאהב את זה.

איש מכירות: וגולת הכותרת של העונה הבאה, הדובדבן בקצפת המלאכותית – עיבוד מופתי למחזה הקלאסי "מותו של סוכן".

אישה: אמרתי לך, אני לא אוהבת דברים עם מוות.

איש מכירות: זה מוות מטאפורי בלבד, כי אצלנו מדובר בסוכן של חברת קוסמטיקה שעוד לא הפנים שהעתיד טמון בניתוחים קוסמטיים.

אישה: לא יודעת, אני צריכה להתייעץ עם בעלי.

איש מכירות: אין בעיה, קחי את הזמן, אבל את יודעת, אנחנו לא נעשים צעירים יותר.

אישה: סליחה?!

איש מכירות: אלא אם כן את עושה מנוי אצלנו לתאטרון. אפשר גם לפרוס את זה ל-12 תשלומים ו-11 זריקות. אז מה את אומרת?

אישה: אולי בשנה הבאה. אבל תביאו את המחזמר עם ההומוסקסואל, כן?

מערכונים

דיווח: איש דיבר על פוליטיקה בעבודה

שיחות אגביות בעבודה, שזכו לכינוי "שיחות ברזייה", נסובות לרוב סביב נושאים קבועים: המשפחה, מזג האוויר, תכנית טלוויזיה אהובה, לפעמים אפילו על המשימה האחרונה שהבוס הטיל על המחלקה. אבל חבריו לעבודה של שי מזרחי, בן 37 מיהוד, לא שיערו בנפשם שבין שלל הנושאים הפרוזאיים הוא ידבר פתאום על פוליטיקה.

"רגע אחד הוא סיפר לנו שהבן הקטן שלו חולה ונשאר בבית עם אשתו, ושנייה אחרי זה הוא אמר שאין לנו מה לחפש בשטחים", סיפרה מזי כהן, מזכירת החברה. "אני זוכרת שכולם השתתקו פתאום והסתובבו אליו מופתעים. אף פעם לא האמנו שהוא מסוגל לדבר על פוליטיקה".

צחי שטרן, חברו הטוב ביותר של מזרחי בעבודה, התקשה להסתיר את ההלם. לדבריו, "מרוב שלא האמנתי שהוא אמר את זה ביקשתי ממנו שיחזור על דבריו שוב. הוא היה ממש נבוך, ראינו כולנו שהוא מרגיש לא בנוח עם מה שאמר, אז פשוט שתקנו כולנו במשך כמה דקות עד שהיינו צריכים להיכנס לישיבה".

זו לא הייתה הפעם היחידה בה מזרחי התבטא בנושא פוליטי. שעות בודדות לאחר אותה פליטת פה במטבחון, כשראשי כולם היו שקועים במסכי המחשב שלהם, הוא תועד אומר: "אני לא חושב שאלאור אזריה גיבור". כמה דקות לאחר מכן הוא התבקש על ידי מנהל המחלקה ללכת הביתה. "יש פה עניין של אחריות", הסביר גורם המקורב לבוס. "בדיוק כמו שאני אשלח הביתה מישהו עם שפעת כדי שלא ידביק את שאר העובדים, ככה גם עם דיבורים על פוליטיקה. זה נורא מדבק".

למרבה המזל, לסיפור הזה יש סוף טוב. על פי אחד הדיווחים, מזרחי שב למחרת לעבודה ולא דיבר יותר על פוליטיקה בחיים.

מערכונים

פרס נובל לספרות

[כינוס ועדת פרס נובל לספרות]

גוטפריד: חברים, נותרו לנו שעות ספורות להחליט ואנחנו לא מתקדמים לשום מקום.

אריקה: אם רק הייתם מקשיבים לי ומעניקים את הפרס למורקמי. הוא מפליא לשזור היפר-ריאליזם אל תוך מציאות מסויטת שהיא…

יורגן: עוד קשקוש יפני…

אריקה: אז אולי בחירה במשורר כמו אדוניס, שמולדתו נקרעת במלחמת אזרחים איומה.

יורגן: תצטטי לי שיר אחד שלו. אחד.

אריקה: אני כרגע לא בדיוק זוכרת…

יורגן: לא זוכרת…

גוטפריד: חברים, הוויכוחים העקרים הללו לא הביאו לשום מקום בשבוע האחרון, והם בטח לא יביאו אותנו לשם בשעתיים שנשארו.

יורגן: אתה יו"ר הוועדה – תציע משהו.

אריקה: כן, תעשה את התפקיד שלך במקום רק להגיד לנו "חברים, חברים".  

גוטפריד:  חברים (בולע את הרוק), אני חושב שהגיע הזמן שנחשוב מחוץ לקופסה. בשנים האחרונות כל ההחלטות שקיבלנו התקבלו בפיהוק. עיתונאית רוסייה, סופר סיני, משורר שבדי – חוץ מכמה עיתונאי תרבות משועממים, אף אחד אפילו לא טרח לדווח על הזכייה.

אריקה: אני לא מבינה…

גוטפריד: אתם זוכרים שלפני חודש ביקרתי בישראל? אז כשהייתי שם פגשתי את שרת התרבות שלהם, מירי רגב, והיא לימדה אותי את השיטה שלה.

יורגן: יש לישראל שרת תרבות? הם יודעים לעשות שם משהו חוץ מאפרטהייד?

גוטפריד: אני גם חשבתי כמוך בהתחלה, אבל אחרי שראיתי בעיניים את התוצאה של העבודה שלה הבנתי שהיא לא פחות מגאון.

אריקה: נו, אז ספר לנו, מה צריך לעשות?

גוטפריד: היא מכנה את השיטה שלה "עשה לך כותרת".

אריקה: אני עדיין לא מבינה…

גוטפריד: כל מה שצריך לעשות זה לקבל החלטה שאת יודעת בבירור שתעורר סערה.

יורגן: בפעם האחרונה שבדקתי התפקיד שלנו הוא לבחור מועמד ראוי לפרס נובל בספרות, לא לעורר סערות.

גוטפריד: אני אשאל אותך שאלה – אתה רוצה להישאר רלוונטי?

יורגן: מה?

גוטפריד: שמעת אותי טוב מאוד – אתה רוצה להישאר רלוונטי?

יורגן: לאיכות ספרותית אין שום קשר עם רלוונ…

גוטפריד: בולשיט! בוא נצא לרחוב ונשאל את העוברים ושבים מי זכה בפרס בשנה שעברה. אני מתערב איתכם על התפקיד שלי שלא נמצא אחד שיידע. אחד! אם אני צודק, אתה תחזור להיות עורך התרבות במקומון "כל סטוקהולם". ואת, אריקה, תחזרי להיות מזכירת מערכת בתוכנית הבוקר "מלמו זורחת עם ג'וזף וג'וזפינה". אז בואו עכשיו נרד למטה ו…

יורגן: רגע אחד עם זה… אני לא טענתי שההחלטה לא צריכה להיות מעוררת מחלוקת.

אריקה: גם אני. אני דווקא חושבת שזה יכול לשבור מוסכמות, להראות שהגבולות היום פתוחים מאי פעם, כמו שהם צריכים להיות עבור כל הפליטים באשר הם.

יורגן: אז על מי חשבת?

גוטפריד: דילן.

יורגן: דילן תומס? הוא כבר לא איתנו. שתה את עצמו למוות.

אריקה: אה, הבנתי! להעניק את הפרס למשורר מת! זה גאוני!

גוטפריד: בוב דילן.

יורגן ואריקה: אה.

גוטפריד: התייעצתי על זה עם מירי, והיא הציעה בהתחלה מישהו משלהם…

אריקה: עמוס עוז בטח.

גוטפריד: אייל גולן. הודיתי לה בנימוס ואמרתי שאנחנו בוחרים באנשי ספרות מובהקים, אבל בעזרת הרעיון שלה נוכל לתת לפרס את הסיקור התקשורתי שהוא ראוי לו.

אריקה: ואתה אומר שאצלה השיטה הזאת עובדת?

גוטפריד: בכל יום שהייתי שם היא קיבלה כותרת בעמוד הראשון. והייתם צריכים לראות איך העם אוהב אותה – פרחים, נשיקות, בר מצוות של בנים במרכז הליכוד.

יורגן: דילן, אתה אומר?

גוטפריד: Like a rolling stone, baby. Like a rolling stone

מערכונים·סיפורים קצרים

מנדלבאום (4)

ביום שבו מנדלבאום נולד, אמו צעקה "אני מתה!" ונשמתה אכן עלתה השמימה. תחילה היא צפתה בעצמה שוכבת על הסדינים המהוהים של מיטת בית החולים, רגליה פשוקות בעוד אחות מיילדת פוקדת עליה בתקיפות ללדת מתוכה את מנדלבאום [האחות לא השתמשה בשם המפורש, שכן לא ידעה שהוא עתיד להיקרא דווקא כך. היא פשוט ציוותה "תוציאי אותו עכשיו!", ולכולם היה ברור שהיא מתכוונת לתינוק שעתיד להפוך למנדלבאום ולא למשל, לתינוק שייקרא מאוחר יותר ציגלמן או מזרחי]. לאחר מכן היא עלתה אל גג בית החולים והשקיפה על העיר הפרושה תחתיה: נהג אחד צפר בעצבנות לכלי רכב שחנה באמצע הנתיב ["סע כבר, יא מזדיין בתחת! חכה חכה אני אתפוס אותך אחרי העבודה. מה, גברת? סליחה, פשוט זה מדינה פה של חארות, כל אחד חושב רק על עצמו. מונה? למה מונה? אני יעשה לך בחמישים"]; שני פועלי בניין עמדו על פיגום ושוחחו ביניהם על המצב במדינה ["אני אומר לך, כולם מושחתים. גיסי עובד בעירייה והוא אומר שבלי לשמן את המערכת אי אפשר לעשות פה כלום. לך תבנה ככה מדינה"], אנשי עסקים נשאו קלסרים תפוחים תחת בתי השחי [איש איש ובית שחיו]; וגור חתולים ג'ינג'י ניסה נואשות לחצות את הכביש בתקווה לעתיד טוב יותר, אבל לא ראה את משאית הזבל שהגיחה במהירות מהעבר השניו ["איכס! ראית את זה? אני אומר לך, החיים האלה יכולים להיגמר ככה, תוך שנייה. אם זה לא משאית זבל זה התקף לב, אם זה לא התקף לב זה סרטן, אם לא סרטן אז מישהו מתעצבן עליך בכביש ונותן לך דקירה בחזה. אנחנו אבק ברוח אנחנו, כלום"].

בדרכה חזרה לחדר הלידה פגשה נשמת אמו של מנדלבאום בנשמתה של יולדת אחרת. "לאן את ממהרת?", תהתה האחרונה. "יש לי כבר שלושה ילדים, תאמיני לי שאין לך למה לחזור. כל היום זה רק מטלות והחתלות ובכי ועצבים. עד שיש לי זמן סוף סוף לישון נראה לי שאני אחזור לגוף שלי? אותי מפה לא יזיזו גם עם מנוף". "אבל זה לא אומר שהגוף שלך ימות?", שאלה אמו של מנדלבאום. "לימדו אותי תמיד להגיד שאני אנוח כבר בקבר. אז הנה, אני הולכת ליישם את זה. אם הבעל שלך פלגמט כמו שלי, להישאר פה זה הדבר הכי חכם שאת יכולה לעשות".

אמו של מנדלבאום תהתה האם יש צדק בדבריה של היולדת המחשבת גופה למות. היא ידעה שעזרה מצד אביו של מנדלבאום היא לא תקבל, והמחשבה על התערבות מצד חמותה העלתה סמרמורת בנפשה ["למה את מועכת לו את הבננה? הוא צריך ללמוד לבד לאכול. ולמה בלי סינר? את רוצה שהוא יגדל להיות חיה כמו אבא שלך? נו, מה לעשות, לפעמים צריך להגיד את האמת בפנים, אחרת הילדים גדלים להיות פרזיטים"]. צפירה עזה נשמעה מלמטה, מלווה ברצף קללות, "יאללה, תזיזי כבר את התחת שלך! עומדת פה בחנייה כפולה כאילו זה של אמא שלך!".

נפשה של גברת מנדלבאום עשתה את דרכה חזרה. היא הביטה באב השרוע על הכיסא, איבריו משתלשלים ממנו כמו גזירי עיתון ישן; באחות המיילדת שמשקפיה תלויים על שרוך וקמט ארוך של כעס חרוט במצחה; ולבסוף הסתכלה על גופה שלה. היא נראתה כמו סחבה שמישהו סחט והשאיר שעות רבות מדי בשמש. "אני אנוח כבר בקבר", אמרה, וחזרה אל עצמה.

כשהגיח מנדלבאום אל אוויר העולם פקדה עליה המיילדת חמוצת הסבר להניח אותו על עורה החשוף. האם הטרייה נשקה לראשו של התינוק ואז הרימה את ראשה מעלה, אל עבר התקרה. מחשבותיה נדדו אל היולדת שנשארה על הגג, ורגש קל של קנאה הציף את לבה.

עוד מעלילות מנדלבאום:

מנדלבאום (3)

מנדלבאום (2)

מנדלבאום (1)

מערכונים

מלחמת תש"ח

תור לקופת כרטיסים. זוג קשישים מגיע לאשנב. הגבר נעזר במקל הליכה.

קשישה: שני כרטיסים לחדש של אלמודובר.

קופאית: זה תשעים וארבעה שקלים.

קשישה: יש הנחה לאזרח ותיק?

קופאית: לא. בשביל זה יש לכם את שלישי בשלייקעס.

קשיש: יש הנחה לנכים?

קופאית: נכה רגיל או נכה צה"ל?

קשיש: נכה צה"ל.

קופאית: תן לי שנייה להסתכל… באיזו מלחמה נפצעת?

קשיש: תש"ח.

קופאית: אני לא מוצאת את זה במחשב. איך אתה מאיית את זה?

קשיש: תו, שין, גרשיים, חית.

קופאית: אה נו בטח, זה בגלל שהמחשב לא מזהה גרשיים. יש לך אולי שם אחר?

קשיש: מלחמת השחרור.

קופאית: בוא נראה, מלחמת השחרור… לא, לא מופיע לי פה.

קשישה: מה זאת אומרת לא מופיע?

קופאית: אין, הכי מוקדם שיש לי זה ששת הימים.

קשישה: מה זאת אומרת?! אפשר לדבר עם האחראי פה?

קופאית: (נפנית אחורה) ניסים, אתה יכול לבוא שנייה?

ניסים: כן, במה אפשר לעזור?

קופאית: האדון פה אומר שהוא נכה צה"ל ממלחמת… (לקשיש) איך אמרת שקוראים לזה?

קשיש: תש"ח.

קופאית: (לניסים) תש"ח. אבל זה לא מקבל גרשיים.

ניסים: כן, אני יודע (לקשיש) אפשר בבקשה לראות את תעודת הנכה?

קשישה: אני לא מבינה, אתה לא מאמין לו?

ניסים: בטח שאני מאמין, גברתי, אבל אני חייב להזין את המספר שלו במחשב לראות אם עולה לי משהו.

הקשיש מגיש את התעודה. ניסים והקופאית מחפשים במחשב, כל אחד בתורו.

קשישה: בושה וחרפה! מלחמת השחרור, תש"ח, נכבה, זה לא אומר לכם כלום? בעלי נתן את הדם שלו בשביל המדינה הזאת!

ניסים: גבירתי, אני מבין אותך, אבל אם המחשב לא נותן אז אין לי מה לעשות.

קשיש: נו, אז תרשום ששת הימים ונגמור עם זה כבר.

ניסים: זה לא נותן. כתוב שלפי הגיל שלך בששת הימים היית כבר די גמור.

קשישה שעומדת מאחור: סליחה, אבל זה ייקח עוד הרבה זמן? בעלי פה נכה צה"ל, הוא לא יכול לעמוד כל כך הרבה זמן.

קשישה ראשונה: סליחה, גברת, אבל גם בעלי נכה צה"ל. איבד אשך בתש"ח.

קשישה שנייה: שלי איבד את שניהם. (לבעלה) תראה להם, יענקל'ה.

קשישה ראשונה: תראה לו גם, מוישה.

שני הקשישים עומדים זה מול זה כמו אקדוחנים בצהרי היום.

קשישה ראשונה: תן לו אחת!

קשישה שנייה: שלוף, יענקל'ה, שלוף!

שני הקשישים פותחים את רוכסני מכנסיהם, ובדיוק אז נשמעות זעקות שבר מאחור.

אישה מבוגרת: (בהיסטריה) בעלי חטף התקף לב, שמישהו יעזור לו!

ניסים: (מגיע בריצה, מתחיל לבצע פעולות החייאה) איך זה קרה?

אישה מבוגרת: (בוכה) יש לו פוסט-טראומה ממלחמת ששת הימים… הוא ראה את החברים הכי טובים שלו מאבדים שם את הביצים.

ניסים: (תוך כדי החייאה) ששת הימים? לפחות הוא יכול לקבל הנחה.

קופאית: (צועקת) ניסים, על פוסט-טראומה לא נותנים.

ניסים: טוב, אז לא.

קשישה ראשונה: (לבעלה) יענקל'ה, תכניס אותו פנימה, חבל על הזמן. נחזור בשלישי בשלייקעס.

כל הקשישים עוזבים. ניסים ממשיך לבצע פעולות החייאה, ואז מתייאש וחוזר לקופה. הסוף.

מערכונים·סאטירה

ראש ממשלת גללים

סלון כל-ישראלי ממוצע. ארבעת בני המשפחה: אב, אם, ילדה בת 10 וילד בן 6 עומדים בשורה במרכז.

ילדה: אבל אבא, אני חייבת לשירותים.

אב: לא עכשיו!

ילדה: אבל יש לי קקי.

אב: הוא תיכף מגיע!

ילדה: כמעט יוצא לי.

אם: (בעצבים) אבל מה אמרנו לך, אה?

ילדה: (בדמעות) לא ידעתי שהוא כבר…

אם: מה לא ידעת?! מה?! שבועיים שאנחנו מתכוננים לביקור שלו! שבועיים היו לך לעשות כמה קקי שאת רוצה.

ילדה: (בוכה בקול רם יותר) היום לא יצא.

ילד: (בלגלוג) מגיע לך ומגיע לך.

אב: שקט שניכם! אתם עושים לי בושות! דיר באלאק אתם הורסים את הביקור הזה עם הקקי שלכם!

קול צעדים כבדים מגיע מבחוץ. כל בני המשפחה מביטים בציפייה דרוכה אל עבר הדלת. כשהיא נפתחת, נכנסים פנימה שלושה שומרי ראש גברתנים, מרכיבים משקפי שמש שחורים, אוזנייה תחובה בתוך אוזנם. כל אחד מהם נעמד בפינה אחרת של הסלון. רגעים ספורים לאחר מכן נכנס גבר לבוש בהידור. הוא מלווה במזכירתו הצעירה.

ראש הממשלה: ערב טוב משפחת… (המזכירה לוחשת לו) רחמים.

אב: ערב טוב, אדוני ראש הממשלה. זה כבוד גדול בשבילנו ש…

ראש הממשלה: אני תמיד שמח לפגוש את הנתינים שלי (המזכירה לוחשת מאחור)… את האזרחים שלי באזור המחיה הטבעי שלהם. (ניגש ללחוץ את ידי בני המשפחה).

אב: אדוני ראש הממשלה, אנחנו כל כך שמחים שבחרת דווקא בנו לביקור השבועי שלך.

ראש הממשלה: מה זאת אומרת? הכבוד הוא כולו שלי. אנשים פשוטים כמוכם נותנים לי את הכוחות לעשות את העבודה הקשה יום יום.

אב: תרצה משהו לשתות? לאכול? אשתי הכינה את עוגת הבננות המפורסמת שלה, היא…

ראש הממשלה: בננות עושות לי עצירות.

אם: כן, אבל היא עשויה מרכיבים טבעיים…

ראש הממשלה: (נרגז) עצירות, גברת, שמעת פעם על עצירות?

אב: תסלח לה, אדוני ראש הממשלה, היא פשוט קצת מתרגשת, כמו כולנו.

ראש הממשלה: זה בסדר, אתם יודעים, בגילי זה לא קל…

אב: כן, בטח, בטח.

ראש הממשלה: … עד שמגיע הרגע שבו אתה יכול לעשות משהו טוב בשביל העם שלך, שעבר את הפוגרומים והשואה והערבים וכל החרא הזה, הדבר האחרון שאתה רוצה זה עצירות.

אם: אני מתנצלת, לא ידעתי…

ראש הממשלה: שלוש מאות שישים וחמישה ימים אני עובד בשבילכם, אין לי לילות, אין לי סופי שבוע, אין לי חגים, את התחת אני נותן בשביל המדינה הזאת.

אם: כן, בטח, אנחנו מרגישים את זה!

ראש הממשלה: אז אמרתי לאחד מיועצי התקשורת שלי, אני לא זוכר כרגע מי מהם בדיוק כי כולם נראים לי אותו הדבר, אמרתי לו: אני רוצה להיפגש עם האנשים הנפלאים של המדינה הזאת ולהראות להם עד כמה הם חשובים לי.

אב: תשמע, אדוני ראש הממשלה, כששמענו שבחרת בנו מכל השכנים לא עצמנו עין שבועיים.

אם: הברקנו את הבית לכבודך.

ילד: אני הכנתי את כל השיעורי בית.

ילדה: יש לי קקי.

ראשיהם של בני המשפחה נפנים אליה, נזעמים.

אב: (מסנן לעבר הילדה) נשבע לך שאם את לא סותמת את הפה שלך עכשיו… (לראש הממשלה) תסלח לה, הוד מעלתו, יש לה קצת מעי רגיז ובעיות באישיות.

ראש הממשלה: זה בסדר גמור. איך אומרים אצלנו? I don't give a shit (ניגש לילדה ומלטף אותה על ראשה) בן כמה אתה, חמוד? שלוש? ארבע?

ילדה: אני בת עשר.

ראש הממשלה: (צוחק) איך הזמן עף כשנהנים במדינה הזאת, אה?

ילדה: אבל באמת יש לי קקי.

ראש הממשלה: (מתכופף אליה ולוחש באוזנה) אבל קודם אני (למזכירתו) אני מוכן.

המזכירה מסמנת לשומרי הראש, ואחד מהם שולף סדין כהה. יחד עם שומרי הראש הנוספים הם יוצרים וילון באמצע הסלון. גובהו של הווילון הוא כמחצית גובהו של אדם. ראש הממשלה נכנס אל מאחורי הפרגוד המאולתר, רק פלג גופו העליון מציץ מתוכו.

אם: אני בדיוק ניקיתי את השטיח כדי שתוכל…

ראש הממשלה: אני מבקש לא להפריע לי.

אם: סליחה.

ראש הממשלה מפשיל את מכנסיו וכורע אל מאחורי הווילון, כך שלא רואים אותו בכלל. הוא מתחיל להשמיע קולות מאמץ גוברים והולכים.

ראש הממשלה: (במאמץ) ז-ה… ל-א… י-ו-צ-א… (מתרומם, פניו אדומות ממאמץ) יש לכם שזיפים?

אב: שזיפים?

ראש הממשלה: שזיפים, שזיפים.

אב: (לאם, בלחץ) תביאי שזיפים.

אם: (לילדה) תביאי שזיפים.

ילדה: אבל יש לי קקי (לילד) תביא שזיפים.

הילד רץ החוצה. כולם מחכים, קוברים מבטיהם ברצפה. הילד חוזר עם פרי עגול בידו. הוא מגיש אותו לראש הממשלה.

ראש הממשלה: זה תפוח. הבאת לי תפוח.

ילד: חשבתי ש….

ראש הממשלה: חשבת (בקול מתיילד) "לא משנה איזה פרי אביא, זה בטח יהיה כמו שזיף". אתה יודע מה תפוחים עושים?

ילד: (מבוהל) ל.. לא.

ראש ממשלה: עצירות! תפוחי עץ מלאים בסיבים והם עושים עצירות! אתה יודע מה זה אומר?

ילד: לא.

ראש הממשלה: זה אומר שאני אהיה תקוע איתכם, משפחה של פרימטיבים, בסלון, עם עצירות מהגיהנום!

אב: תסלח לו, אדוני, הוא לא התכוון…

ראש הממשלה: בטח לא התכוון! גם אני לא התכוונתי לקצץ בקצבאות הזקנה כשהייתי שר אוצר, ולא התכוונתי לצאת למלחמה כשהייתי שר הביטחון, ולא התכוונתי להיות ראש ממשלה שתקוע עם עצירות בסלון!

מזכירה: ראש הממשלה, אנחנו צריכים להמשיך לישיבת הקבינט.

ראש הממשלה: ומה את מצפה, שאני פשוט אלבש חזרה את התחתונים והמכנסיים ואמשיך לישיבת הקבינט כאילו כלום? האנשים הטובים האלה כבר חודש לא ישנים מאז שהודיעו להם שהם זכו…

אב: שבועיים.

ראש הממשלה: מה?

אב: הודיעו לנו לפני שבועיים.

ראש הממשלה: (למזכירה) תגידי ליצחקי שאם הוא לא רוצה לעבוד כל שארית החיים שלו בתור פקח בסחנה מטעם רשות שמורות הטבע והגנים, כדאי לו מאוד שיתנו לאנשים התראה של חודש לפחות לפני שאני מגיע (פונה לאב) נכון שהיה עדיף אם לא הייתם ישנים חודש מראש?

אב: תראה, אנחנו דאגנו להכל…

ראש הממשלה: כן, אבל תחשוב כמה עוד הייתם יכול להספיק אם היה לכם חודש התארגנות – הייתם עושים איזה רמונט קטן, מחליפים את הבלטות הישנות האלה, צנרת, חשמל, צבע, ריסוס…

אם: אבל אין פה נמלים או משהו.

ראש הממשלה: מספיק שנמלה אחת קטנה תצליח לעבור את מעגלי האבטחה ולהיכנס לי לתוך התחת בזמן שאני מחרבן לכם בסלון – וכל העתיד של מדינת ישראל בסכנה. אתם מסוגלים בכלל להבין את זה?

אם: אני מבטיחה לך ש…

ראש הממשלה: מבטיחה, מבטיחה. גם לי הבטיחו במלחמה האחרונה שהצבא יעצור את הטילים תוך ארבעים ושמונה שעות. אז הבטיחו!

מזכירה: אפשר לעשות את מה שעשינו בבית הקודם.

ראש הממשלה: לא, עזבי, זה לא נעים…

אב: כן, בטח, מה שצריך. רק תגידו.

מזכירה: (לאב) טוב, אז אני אצטרך שתשכב פה באמצע (מחווה על אמצע הסלון).

אב: מה, ככה באמצע? פשוט לשכב?

מזכירה: כן, מתחת לראש הממשלה.

האב נשכב מתחת לראש הממשלה.

אב: ככה זה טוב?

ראש הממשלה: בוא נראה (כורע מעל הראש של האב) קח קצת שמאלה (האב זז) קצת ימינה (האב זז) עוד טיפ טיפה שמאלה (זז) זהו!

ילד: אמא, מה אבא עושה?

אם: שששש, חמוד, אבא עוזר למדינה.

ראש הממשלה: (במאמץ, מזיע) צא, גוש חוסם, צא! צא בשביל ששת המיליונים! צא בשביל אנוסי ספרד! למען השם ולתפארת מדינת ישראל – צא!

הילדה מתחיל לייבב חרישית.

אם: (לוחשת לעבר הילדה בעצבים) מה קרה עכשיו?

ילדה: ברח לי.

ראש הממשלה: מה היא אמרה?

אם: שברח לה.

ראש הממשלה: ככה? פשוט ברח לה?

ילדה: סליחה, הייתי חייבת.

ראש הממשלה: זה בסדר, חמודה, ככה אני מבין את המצוקות של הדור הצעיר פה במדינה, דור שבלעדיו אין לנו עת… רגע! נראה לי שיצא! (מביט אל האב הכורע תחתיו) הרגשת משהו?

אב: (בפה מלא, מחרחר) כככככ….

ראש הממשלה: (בשמחה מתפרצת) זה יצא! זה יצא! אחרי עשרה ימים – זה יצא!

המזכירה מגישה לו חבילת מגבונים לחים. ראש הממשלה מנגב ומשליך את המגבונים על האב.

אם: זה בסדר, אני אנקה.

ראש הממשלה: לא נעים לי להטריח אתכם, אבל אצל אחת המשפחות הקודמות הבן הגולנצ'יק לא התקלח שבועיים אחרי הביקור שלי. הוא השתמש בזה בתור הסוואה כשנכנס לעזה. חבל רק שהכלבים נבחו עליו וחשפו את המיקום שלו…. טוב, לא נורא, עכשיו המשפחה שלו מקבלת קצבה ממשרד הביטחון, אז הכל בסדר.

ראש הממשלה לוחץ את ידו של האב השוכב, ועובר ללחוץ את ידיהם של שאר בני המשפחה.

ראש הממשלה: (כשהוא עומד מול הילדה) איכס, משהו פה מסריח… (למזכירה ולשומרי ראש) בואו נעוף מפה לפני שניחנק למוות. יש לי עוד ישיבה של ממשלת גללים לנהל (צוחק מהבדיחה של עצמו).

ראש הממשלה ופמלייתו יוצאים. בני המשפחה נותרים נטועים במקומם. הבת בוכה. הסוף.