מערכונים

טעם נרכש

פנים. מטבח – יום

צחי, 32, יושב לשולחן. חברתו נעמה, 29, מגישה לו צלחת עם אוכל מהביל. נעמה מתיישבת מולו.

צחי: ואוו, תודה מאמי, זה נראה מעולה. (טועם בתיאבון, ורגע אחר כך מעווה את פניו).

נעמה: מה קרה, מאמי? הכל בסדר?

צחי: כן… לא… זה פשוט קצת…

נעמה: זה חם מדי?

צחי: לא.

נעמה: קר מדי?

צחי: לא.

נעמה: אז מה? להוסיף לך קצת מלח?

צחי: לא, לא חסר מלח. אני לא יודע בדיוק איפה לשים את האצבע, אבל משהו שונה…

נעמה: חשבתי שזאת המנה האהובה עליך.

צחי: היא כן. פשוט היום היא קצת… שינית משהו במתכון?

נעמה: אההה… לא.

צחי: בטוחה? קנית את הבשר באותו מקום?

נעמה: כן. אצל הקצב הרגיל.

צחי: וזה היה אותו זמן בתנור? אותה טמפרטורה?

נעמה: הכל בדיוק לפי המתכון שאני תמיד מכינה איתו.

צחי: (טועם שוב) לא יודע, משהו פה מוזר. (מגיש לעברה את המזלג) קחי, תטעמי רגע. (טועמת) נו? מרגישה?

נעמה: לא.

צחי: מה לא? את לא מרגישה בהבדל?

נעמה: לא יודעת. אולי טיפ טיפונת.

צחי: (לוקח עוד ביס) איך טיפ טיפונת? זאת מנה אחרת לגמרי! (קם מהכיסא ופותח את המקרר) אולי יש פה משהו מקולקל. (מחטט בקדחתנות, בודק את תאריכי התפוגה של כל מוצר ומוצר)

נעמה: די, מאמי שלי, תירגע. שום דבר לא מקולקל.

צחי: אבל אין, אני משתגע, איך יכול להיות שהטעם כל כך שונה? (נעצר) אולי משהו בבלוטות הטעם שלי השתנה? נדמה לי שקראתי פעם שמי שמרגיש טעם שונה של האוכל זה אומר שתוך שעתיים הוא יקבל שבץ. (מחייך לעבר נעמה בצורה מוגזמת) תסתכלי רגע. איך החיוך שלי? ישר?

נעמה: כן, ישר.

צחי: (כמעט ממלמל לעצמו) איזה יום היום? שני. איפה אני גר? ברחוב שאול המלך. איזה מספר? 32. רגע, זה 32 או 34? שיט, זה מתחיל! תקראי מהר לאמבולנס! איפה הטלפון שלי?

נעמה: צחי, אתה מוכן להירגע?! אין לך שום שבץ.

צחי: אז מה זה? למה זה לא אותו טעם?

נעמה: (בחוסר רצון) כי היה חסר לי משהו.

צחי: ידעתי!

נעמה: הייתי בטוחה שלא תשים לב. זה משהו כל כך קטן…

צחי: מה זה? תבלין? שורש של משהו? אני אעבור אצל כל הירקנים בעיר עד שאני אמצא את זה.

נעמה: לא, זה לא תבלין. לא בדיוק.

צחי: נו אז מה זה?

נעמה: אני מעדיפה לא לגלות.

צחי: מה זה לא לגלות? מה זה, סוד?

נעמה: לא, פשוט… אי אפשר יותר להשיג את זה! אין!

צחי: תני לי לעשות את העבודה השחורה. היום יש הכל באינטרנט. נביא מאמזון, מאיביי, מעלי אקספרס. רק תגידי לי איך קוראים לזה.

נעמה: צחי, באמת שאני מעדיפה שלא…

צחי: נעמה, זה מתחיל לעצבן אותי. את עושה לי דווקא? אני רעב מת.

נעמה: אני אכין לך משהו חדש! מה בא לך? רק תגיד. רוצה שאני אכין לך מרק קובה כמו שאמא שלך עושה? אני אבקש את המתכון ו…

צחי: מה מרק קובה עכשיו? זה חצי יום הכנה הדבר הזה. אני רעב עכשיו.

נעמה: אז בוא נזמין מבחוץ! (לוקחת את הסלולרי) רוצה ג'פניקה? פעם קודמת אהבת את הנודלס החריף שלהם. יאללה, אני מזמינה לנו.

צחי: תורידי את הטלפון.

נעמה: מה?

צחי: אמרתי: תורידי את הטלפון.

נעמה מורידה את הטלפון.

צחי: זה כבר לא מצחיק אותי בכלל. אני חייב לדעת מה זה התבלין הזה. חייב. אני לא אעזוב אותך בשקט עד שלא תגידי לי מה זה. את לא מכירה אותי בקטעים האלה, אני אשגע לך את הנשמה. את לא תישני בלילה. אני אבוא אלייך לעבודה ויעשה לך בושות. רק תגידי לי מה חסר במנה ואני מבטיח לעזוב אותך בשקט. אפילו לא תצטרכי להכין אותה בשבילי השבוע. אני אנגב פיתה עם חומוס עד שזה יצא לי מהאוזניים. איך אני איתך?

נעמה: (מתחילה לבכות) אבל צחי, באמת לא כדאי…

צחי: כדאי. תאמיני לי שכדאי.

נעמה: (בעודה מתייפחת) זה משהו של האקס שלי.

צחי: מה זה? לא הבנתי.

נעמה: (מנסה להירגע, אך עדיין מתייפחת) האקס שלי נתן לי את זה.

צחי: איזה אקס? אסי?

נעמה: כן.

צחי: נו, ואי אפשר לשאול אותו מאיפה הוא משיג את זה?

נעמה: הוא לא בדיוק משיג את זה.

צחי: הוא מכין את זה לבד בבית?

נעמה: אאההה, כן, אפשר להגיד.

צחי: אז נשאל אותו איך הוא מכין את זה ונכין גם. בשביל זה עשית עכשיו את כל הסצנה הזאת? (שולף את הנייד שלו) מה הטלפון שלו?

נעמה: זה לא משהו שמכינים סתם ככה.

צחי: (צועק) למה את מזלזלת בי ככה? מה כבר האסי הזה שלך יכול להכין שאני לא? מה?

נעמה: זרע.

צחי: זרע? של מה?

נעמה: נו, אתה יודע, זרע.

צחי: כן, אבל של איזה צמח?

נעמה: של צמח אסי.

צחי: אני לא מבין.

נעמה: השתמשתי בזרע של אסי בתור תבלין.

שתיקה.

צחי: יופי, מצחיק מאוד. את יכולה לכתוב בדיחות לקטורזה את.

נעמה: אני לא צוחקת.

צחי: מה זאת אומרת לא צוחקת?

נעמה: זאת אומרת שהיה לי בקבוק עם זרע של אסי והייתי משתמשת בו בתור תבלין.

צחי: (מתחיל להפגין סימני זעזוע) מה? איך?

נעמה: תמיד ידעתי שיש לו זרע טעים, משהו יוצא דופן. באמת. אז יום אחד, כשעוד הייתי איתו, ניסיתי להשתמש בזה בתור תיבול לסלט, וזה יצא מדהים. אחר כך הכנתי עם זה פשטידות וממולאים ופסטות ופיצות ומה לא. זה היה משדרג את האוכל חבל על הזמן. אסי היה אומר לי שאני חייבת לפתוח מסעדה עם היכולות שלי.

צחי: והוא… הוא ידע מזה?

נעמה: אתה היית מוכן לאכול אוכל עם הזרע שלך בפנים?

צחי: הבנתי.

שתיקה.

צחי: במה…. במה שמת לי את זה?

נעמה: בהכל.

צחי: תגדירי הכל.

נעמה: בכל המאכלים, בסנדוויץ' לעבודה, בקפה…

צחי: (פניו מתכרכמות) גם בקפה? (לעצמו, לאחר שהייה) ותמיד הייתי אומר בעבודה שאני לא מתקמצן בבית על הקפה שלי, קונה רק את הכי טוב.

נעמה: זה היה כולה כמה טיפות, אני נשבעת. זה היה מספיק כדי לשדרג את הטעם.

צחי: כמה זמן זה כבר נמשך?

נעמה: מה?

צחי: כמה זמן שאני שותה את הזרע של אסי לארוחת בוקר, צהריים וערב?

נעמה: כמה זמן אנחנו ביחד?

צחי: שנה וחצי.

נעמה: אז שנה וחצי.

צחי: ואיך השגת ממנו כל כך הרבה זרע בלי שהוא ידע?

נעמה: אתה מכיר גבר שלא אוהב שיורדים לו?

צחי: אוקיי, אוקיי. הבנתי. מספיק שבלעתי את זה, אני לא צריך עכשיו גם לדמיין את זה. (עיניו נדלקות פתאום) איזה דפוקים אנחנו!

נעמה: למה?

צחי: כי אנחנו יכולים להשתמש בזרע שלי במקום! יא סתומה, איך לא חשבת על זה?

נעמה: דווקא חשבתי.

צחי: כנראה שלא חשבת מספיק. (מתחיל להוריד את המכנסיים) יאללה, בואי נתבלן.

נעמה: כבר ניסיתי את הזרע שלך.

צחי: מתי?

נעמה: זוכר את המעורב הירושלמי שהכנתי לפני שבועיים?

צחי: איך אפשר לשכוח? היה לזה טעם של חולדה שמתה משלשול… רגע, את רוצה להגיד לי ש…

נעמה: כן. ידעתי שהזרע של אסי עומד להיגמר, אז בדקתי אם בכל זאת אפשר להשתמש בשלך.

צחי: מה, גם כשאת יורדת לי זה…

נעמה: לא שמת לב שאני סותמת את האף?

צחי: חשבתי שזאת אלרגיה או משהו.

שתיקה.

צחי: טוב, אין ברירה.

נעמה: נכון. אתה תתרגל לטעמים החדשים בלי זה. זה טעם נרכש. עוד שבועיים כבר לא תזכור בכלל את הטעם של אסי.

צחי קם ופותח את אחד מארונות המטבח.

נעמה: מה אתה מחפש?

צחי: איפה הצנצנת הגדולה שאת משתמשת בה לחמוצים? אה, הנה, מצאתי.

צחי מוציא צנצנת גדולה.

נעמה: מה אתה מתכוון לעשות איתה?

צחי: ללכת לאסי ולהשיג את התבלין.

נעמה: השתגעת או מה?

צחי: מה הכתובת שלו?

נעמה: אין מצב בחיים שאני מגלה לך! אתה לא נורמלי!

צחי חוטף את הטלפון שלה מהשולחן. נעמה מנסה ללא הצלחה לקחת אותו בחזרה.

נעמה: תחזיר לי את זה!

צחי: (מקריא בקול) "היי אסי מותק. יש מצב לקפוץ אליך רגע? יש לי משהו חשוב להגיד לך. תוכל רק להזכיר לי מה הכתובת?" (נשמע צליל מהטלפון) "מעולה. תפתח את הדלת, אני כבר בדרך".

צחי שם את שני הטלפונים בכיס ויוצא עם הצנצנת. נעמה עומדת במשך כמה רגעים המומה, ואז מתיישבת לשולחן מול הצלחת. היא טועמת ממנה ומעווה את פניה. הסוף.

מודעות פרסומת
מערכונים·סאטירה

מותו של סוכן מוצרי הקוסמטיקה

בעקבות הכתבה במוסף "הארץ" על הטבת הבוטוקס שניתנת ללקוחות חדשים (אך לא צעירים) של היכל התאטרון בקרית מוצקין, ניסיתי לדמיין כיצד שיחת טלפון בין נציג מכירות של תאטרון כלשהו ובין לקוחה פוטנציאלית.

איש מכירות: שלום, גברת מיטלמן?

אישה (מבוגרת): נכון.

איש מכירות: מדבר יואש מתאטרון המרכז. רציתי להציע לך…

אישה: איזה תאטרון אמרת?

איש מכירות: תאטרון המרכז.

אישה: אתה מתכוון לתאטרון האמצע.

איש מכירות: לא, תאטרון האמצע הוא המתחרה שלנו.

אישה: אני כבר לא זוכרת למי מהם יש לי מנוי. או שאולי זה בכלל להיכל התרבות במועצה האזורית. בשנה שעברה הם הביאו כאלה הצגות יפות. היה שם יונה אליאן וששי קשת, והיה גם…

איש מכירות: כן, אני בטוח שאת ובעלך נהניתם, אבל אני רוצה להציע לך משהו אחר. שונה. פורץ דרך.

אישה: הוא לא.

איש מכירות: סליחה? איך את יודעת?

אישה: הוא לא נהנה.

איש מכירות: מי?

אשת מכירות: בעלי.

איש מכירות: מה קשור בעלך?

אישה: בהצגה של יונה אליאן וששי קשת הוא לא נהנה. אמר שזה קשקוש כי אי אפשר להיות מאוהבים אחרי כל כך הרבה זמן. אחרי זה התווכחנו אם זו פאה או לא.

איש מכירות: בסדר, אבל אני דיברתי על המבצע החדש של התאטרון שלנו. כל הרפטואר של השנה הבאה יהיה בסימן התחדשות. יהיו לנו הצגות בבכורה עולמית.

אישה: מחזמר עם ההוא ההומוסקסואל מהטלוויזיה יהיה? הוא זז כל כך יפה ההומו הזה.

איש מכירות: אני מדבר איתך על משהו שלא נעשה בשום מקום בעולם. "המלט" מכירה? אז לנו יהיה את "המלט בלי קמטים", עם המשפט האלמותי "לעשות בוטוקס או לא לעשות, זאת השאלה".

אישה: לא אוהבת את שייקספיר, כולם מתים שם בסוף.

איש מכירות: על "מחכים לגודו" שמעת?

אישה: בטח ששמעתי על יעקב בודו! איך אני מחכה לו!

איש מכירות: אצלנו קוראים למחזה "מחכים לגודו, כי דוקטור דב קליין עמוס", והוא יעסוק בשני גברים שמחכים שמישהו ירים להם את החזה הנפול.

אישה: אולי בעלי יאהב את זה.

איש מכירות: וגולת הכותרת של העונה הבאה, הדובדבן בקצפת המלאכותית – עיבוד מופתי למחזה הקלאסי "מותו של סוכן".

אישה: אמרתי לך, אני לא אוהבת דברים עם מוות.

איש מכירות: זה מוות מטאפורי בלבד, כי אצלנו מדובר בסוכן של חברת קוסמטיקה שעוד לא הפנים שהעתיד טמון בניתוחים קוסמטיים.

אישה: לא יודעת, אני צריכה להתייעץ עם בעלי.

איש מכירות: אין בעיה, קחי את הזמן, אבל את יודעת, אנחנו לא נעשים צעירים יותר.

אישה: סליחה?!

איש מכירות: אלא אם כן את עושה מנוי אצלנו לתאטרון. אפשר גם לפרוס את זה ל-12 תשלומים ו-11 זריקות. אז מה את אומרת?

אישה: אולי בשנה הבאה. אבל תביאו את המחזמר עם ההומוסקסואל, כן?

מערכונים

דיווח: איש דיבר על פוליטיקה בעבודה

שיחות אגביות בעבודה, שזכו לכינוי "שיחות ברזייה", נסובות לרוב סביב נושאים קבועים: המשפחה, מזג האוויר, תכנית טלוויזיה אהובה, לפעמים אפילו על המשימה האחרונה שהבוס הטיל על המחלקה. אבל חבריו לעבודה של שי מזרחי, בן 37 מיהוד, לא שיערו בנפשם שבין שלל הנושאים הפרוזאיים הוא ידבר פתאום על פוליטיקה.

"רגע אחד הוא סיפר לנו שהבן הקטן שלו חולה ונשאר בבית עם אשתו, ושנייה אחרי זה הוא אמר שאין לנו מה לחפש בשטחים", סיפרה מזי כהן, מזכירת החברה. "אני זוכרת שכולם השתתקו פתאום והסתובבו אליו מופתעים. אף פעם לא האמנו שהוא מסוגל לדבר על פוליטיקה".

צחי שטרן, חברו הטוב ביותר של מזרחי בעבודה, התקשה להסתיר את ההלם. לדבריו, "מרוב שלא האמנתי שהוא אמר את זה ביקשתי ממנו שיחזור על דבריו שוב. הוא היה ממש נבוך, ראינו כולנו שהוא מרגיש לא בנוח עם מה שאמר, אז פשוט שתקנו כולנו במשך כמה דקות עד שהיינו צריכים להיכנס לישיבה".

זו לא הייתה הפעם היחידה בה מזרחי התבטא בנושא פוליטי. שעות בודדות לאחר אותה פליטת פה במטבחון, כשראשי כולם היו שקועים במסכי המחשב שלהם, הוא תועד אומר: "אני לא חושב שאלאור אזריה גיבור". כמה דקות לאחר מכן הוא התבקש על ידי מנהל המחלקה ללכת הביתה. "יש פה עניין של אחריות", הסביר גורם המקורב לבוס. "בדיוק כמו שאני אשלח הביתה מישהו עם שפעת כדי שלא ידביק את שאר העובדים, ככה גם עם דיבורים על פוליטיקה. זה נורא מדבק".

למרבה המזל, לסיפור הזה יש סוף טוב. על פי אחד הדיווחים, מזרחי שב למחרת לעבודה ולא דיבר יותר על פוליטיקה בחיים.

מערכונים

פרס נובל לספרות

[כינוס ועדת פרס נובל לספרות]

גוטפריד: חברים, נותרו לנו שעות ספורות להחליט ואנחנו לא מתקדמים לשום מקום.

אריקה: אם רק הייתם מקשיבים לי ומעניקים את הפרס למורקמי. הוא מפליא לשזור היפר-ריאליזם אל תוך מציאות מסויטת שהיא…

יורגן: עוד קשקוש יפני…

אריקה: אז אולי בחירה במשורר כמו אדוניס, שמולדתו נקרעת במלחמת אזרחים איומה.

יורגן: תצטטי לי שיר אחד שלו. אחד.

אריקה: אני כרגע לא בדיוק זוכרת…

יורגן: לא זוכרת…

גוטפריד: חברים, הוויכוחים העקרים הללו לא הביאו לשום מקום בשבוע האחרון, והם בטח לא יביאו אותנו לשם בשעתיים שנשארו.

יורגן: אתה יו"ר הוועדה – תציע משהו.

אריקה: כן, תעשה את התפקיד שלך במקום רק להגיד לנו "חברים, חברים".  

גוטפריד:  חברים (בולע את הרוק), אני חושב שהגיע הזמן שנחשוב מחוץ לקופסה. בשנים האחרונות כל ההחלטות שקיבלנו התקבלו בפיהוק. עיתונאית רוסייה, סופר סיני, משורר שבדי – חוץ מכמה עיתונאי תרבות משועממים, אף אחד אפילו לא טרח לדווח על הזכייה.

אריקה: אני לא מבינה…

גוטפריד: אתם זוכרים שלפני חודש ביקרתי בישראל? אז כשהייתי שם פגשתי את שרת התרבות שלהם, מירי רגב, והיא לימדה אותי את השיטה שלה.

יורגן: יש לישראל שרת תרבות? הם יודעים לעשות שם משהו חוץ מאפרטהייד?

גוטפריד: אני גם חשבתי כמוך בהתחלה, אבל אחרי שראיתי בעיניים את התוצאה של העבודה שלה הבנתי שהיא לא פחות מגאון.

אריקה: נו, אז ספר לנו, מה צריך לעשות?

גוטפריד: היא מכנה את השיטה שלה "עשה לך כותרת".

אריקה: אני עדיין לא מבינה…

גוטפריד: כל מה שצריך לעשות זה לקבל החלטה שאת יודעת בבירור שתעורר סערה.

יורגן: בפעם האחרונה שבדקתי התפקיד שלנו הוא לבחור מועמד ראוי לפרס נובל בספרות, לא לעורר סערות.

גוטפריד: אני אשאל אותך שאלה – אתה רוצה להישאר רלוונטי?

יורגן: מה?

גוטפריד: שמעת אותי טוב מאוד – אתה רוצה להישאר רלוונטי?

יורגן: לאיכות ספרותית אין שום קשר עם רלוונ…

גוטפריד: בולשיט! בוא נצא לרחוב ונשאל את העוברים ושבים מי זכה בפרס בשנה שעברה. אני מתערב איתכם על התפקיד שלי שלא נמצא אחד שיידע. אחד! אם אני צודק, אתה תחזור להיות עורך התרבות במקומון "כל סטוקהולם". ואת, אריקה, תחזרי להיות מזכירת מערכת בתוכנית הבוקר "מלמו זורחת עם ג'וזף וג'וזפינה". אז בואו עכשיו נרד למטה ו…

יורגן: רגע אחד עם זה… אני לא טענתי שההחלטה לא צריכה להיות מעוררת מחלוקת.

אריקה: גם אני. אני דווקא חושבת שזה יכול לשבור מוסכמות, להראות שהגבולות היום פתוחים מאי פעם, כמו שהם צריכים להיות עבור כל הפליטים באשר הם.

יורגן: אז על מי חשבת?

גוטפריד: דילן.

יורגן: דילן תומס? הוא כבר לא איתנו. שתה את עצמו למוות.

אריקה: אה, הבנתי! להעניק את הפרס למשורר מת! זה גאוני!

גוטפריד: בוב דילן.

יורגן ואריקה: אה.

גוטפריד: התייעצתי על זה עם מירי, והיא הציעה בהתחלה מישהו משלהם…

אריקה: עמוס עוז בטח.

גוטפריד: אייל גולן. הודיתי לה בנימוס ואמרתי שאנחנו בוחרים באנשי ספרות מובהקים, אבל בעזרת הרעיון שלה נוכל לתת לפרס את הסיקור התקשורתי שהוא ראוי לו.

אריקה: ואתה אומר שאצלה השיטה הזאת עובדת?

גוטפריד: בכל יום שהייתי שם היא קיבלה כותרת בעמוד הראשון. והייתם צריכים לראות איך העם אוהב אותה – פרחים, נשיקות, בר מצוות של בנים במרכז הליכוד.

יורגן: דילן, אתה אומר?

גוטפריד: Like a rolling stone, baby. Like a rolling stone

מערכונים·סיפורים קצרים

מנדלבאום (4)

ביום שבו מנדלבאום נולד, אמו צעקה "אני מתה!" ונשמתה אכן עלתה השמימה. תחילה היא צפתה בעצמה שוכבת על הסדינים המהוהים של מיטת בית החולים, רגליה פשוקות בעוד אחות מיילדת פוקדת עליה בתקיפות ללדת מתוכה את מנדלבאום [האחות לא השתמשה בשם המפורש, שכן לא ידעה שהוא עתיד להיקרא דווקא כך. היא פשוט ציוותה "תוציאי אותו עכשיו!", ולכולם היה ברור שהיא מתכוונת לתינוק שעתיד להפוך למנדלבאום ולא למשל, לתינוק שייקרא מאוחר יותר ציגלמן או מזרחי]. לאחר מכן היא עלתה אל גג בית החולים והשקיפה על העיר הפרושה תחתיה: נהג אחד צפר בעצבנות לכלי רכב שחנה באמצע הנתיב ["סע כבר, יא מזדיין בתחת! חכה חכה אני אתפוס אותך אחרי העבודה. מה, גברת? סליחה, פשוט זה מדינה פה של חארות, כל אחד חושב רק על עצמו. מונה? למה מונה? אני יעשה לך בחמישים"]; שני פועלי בניין עמדו על פיגום ושוחחו ביניהם על המצב במדינה ["אני אומר לך, כולם מושחתים. גיסי עובד בעירייה והוא אומר שבלי לשמן את המערכת אי אפשר לעשות פה כלום. לך תבנה ככה מדינה"], אנשי עסקים נשאו קלסרים תפוחים תחת בתי השחי [איש איש ובית שחיו]; וגור חתולים ג'ינג'י ניסה נואשות לחצות את הכביש בתקווה לעתיד טוב יותר, אבל לא ראה את משאית הזבל שהגיחה במהירות מהעבר השניו ["איכס! ראית את זה? אני אומר לך, החיים האלה יכולים להיגמר ככה, תוך שנייה. אם זה לא משאית זבל זה התקף לב, אם זה לא התקף לב זה סרטן, אם לא סרטן אז מישהו מתעצבן עליך בכביש ונותן לך דקירה בחזה. אנחנו אבק ברוח אנחנו, כלום"].

בדרכה חזרה לחדר הלידה פגשה נשמת אמו של מנדלבאום בנשמתה של יולדת אחרת. "לאן את ממהרת?", תהתה האחרונה. "יש לי כבר שלושה ילדים, תאמיני לי שאין לך למה לחזור. כל היום זה רק מטלות והחתלות ובכי ועצבים. עד שיש לי זמן סוף סוף לישון נראה לי שאני אחזור לגוף שלי? אותי מפה לא יזיזו גם עם מנוף". "אבל זה לא אומר שהגוף שלך ימות?", שאלה אמו של מנדלבאום. "לימדו אותי תמיד להגיד שאני אנוח כבר בקבר. אז הנה, אני הולכת ליישם את זה. אם הבעל שלך פלגמט כמו שלי, להישאר פה זה הדבר הכי חכם שאת יכולה לעשות".

אמו של מנדלבאום תהתה האם יש צדק בדבריה של היולדת המחשבת גופה למות. היא ידעה שעזרה מצד אביו של מנדלבאום היא לא תקבל, והמחשבה על התערבות מצד חמותה העלתה סמרמורת בנפשה ["למה את מועכת לו את הבננה? הוא צריך ללמוד לבד לאכול. ולמה בלי סינר? את רוצה שהוא יגדל להיות חיה כמו אבא שלך? נו, מה לעשות, לפעמים צריך להגיד את האמת בפנים, אחרת הילדים גדלים להיות פרזיטים"]. צפירה עזה נשמעה מלמטה, מלווה ברצף קללות, "יאללה, תזיזי כבר את התחת שלך! עומדת פה בחנייה כפולה כאילו זה של אמא שלך!".

נפשה של גברת מנדלבאום עשתה את דרכה חזרה. היא הביטה באב השרוע על הכיסא, איבריו משתלשלים ממנו כמו גזירי עיתון ישן; באחות המיילדת שמשקפיה תלויים על שרוך וקמט ארוך של כעס חרוט במצחה; ולבסוף הסתכלה על גופה שלה. היא נראתה כמו סחבה שמישהו סחט והשאיר שעות רבות מדי בשמש. "אני אנוח כבר בקבר", אמרה, וחזרה אל עצמה.

כשהגיח מנדלבאום אל אוויר העולם פקדה עליה המיילדת חמוצת הסבר להניח אותו על עורה החשוף. האם הטרייה נשקה לראשו של התינוק ואז הרימה את ראשה מעלה, אל עבר התקרה. מחשבותיה נדדו אל היולדת שנשארה על הגג, ורגש קל של קנאה הציף את לבה.

עוד מעלילות מנדלבאום:

מנדלבאום (3)

מנדלבאום (2)

מנדלבאום (1)

מערכונים

מלחמת תש"ח

תור לקופת כרטיסים. זוג קשישים מגיע לאשנב. הגבר נעזר במקל הליכה.

קשישה: שני כרטיסים לחדש של אלמודובר.

קופאית: זה תשעים וארבעה שקלים.

קשישה: יש הנחה לאזרח ותיק?

קופאית: לא. בשביל זה יש לכם את שלישי בשלייקעס.

קשיש: יש הנחה לנכים?

קופאית: נכה רגיל או נכה צה"ל?

קשיש: נכה צה"ל.

קופאית: תן לי שנייה להסתכל… באיזו מלחמה נפצעת?

קשיש: תש"ח.

קופאית: אני לא מוצאת את זה במחשב. איך אתה מאיית את זה?

קשיש: תו, שין, גרשיים, חית.

קופאית: אה נו בטח, זה בגלל שהמחשב לא מזהה גרשיים. יש לך אולי שם אחר?

קשיש: מלחמת השחרור.

קופאית: בוא נראה, מלחמת השחרור… לא, לא מופיע לי פה.

קשישה: מה זאת אומרת לא מופיע?

קופאית: אין, הכי מוקדם שיש לי זה ששת הימים.

קשישה: מה זאת אומרת?! אפשר לדבר עם האחראי פה?

קופאית: (נפנית אחורה) ניסים, אתה יכול לבוא שנייה?

ניסים: כן, במה אפשר לעזור?

קופאית: האדון פה אומר שהוא נכה צה"ל ממלחמת… (לקשיש) איך אמרת שקוראים לזה?

קשיש: תש"ח.

קופאית: (לניסים) תש"ח. אבל זה לא מקבל גרשיים.

ניסים: כן, אני יודע (לקשיש) אפשר בבקשה לראות את תעודת הנכה?

קשישה: אני לא מבינה, אתה לא מאמין לו?

ניסים: בטח שאני מאמין, גברתי, אבל אני חייב להזין את המספר שלו במחשב לראות אם עולה לי משהו.

הקשיש מגיש את התעודה. ניסים והקופאית מחפשים במחשב, כל אחד בתורו.

קשישה: בושה וחרפה! מלחמת השחרור, תש"ח, נכבה, זה לא אומר לכם כלום? בעלי נתן את הדם שלו בשביל המדינה הזאת!

ניסים: גבירתי, אני מבין אותך, אבל אם המחשב לא נותן אז אין לי מה לעשות.

קשיש: נו, אז תרשום ששת הימים ונגמור עם זה כבר.

ניסים: זה לא נותן. כתוב שלפי הגיל שלך בששת הימים היית כבר די גמור.

קשישה שעומדת מאחור: סליחה, אבל זה ייקח עוד הרבה זמן? בעלי פה נכה צה"ל, הוא לא יכול לעמוד כל כך הרבה זמן.

קשישה ראשונה: סליחה, גברת, אבל גם בעלי נכה צה"ל. איבד אשך בתש"ח.

קשישה שנייה: שלי איבד את שניהם. (לבעלה) תראה להם, יענקל'ה.

קשישה ראשונה: תראה לו גם, מוישה.

שני הקשישים עומדים זה מול זה כמו אקדוחנים בצהרי היום.

קשישה ראשונה: תן לו אחת!

קשישה שנייה: שלוף, יענקל'ה, שלוף!

שני הקשישים פותחים את רוכסני מכנסיהם, ובדיוק אז נשמעות זעקות שבר מאחור.

אישה מבוגרת: (בהיסטריה) בעלי חטף התקף לב, שמישהו יעזור לו!

ניסים: (מגיע בריצה, מתחיל לבצע פעולות החייאה) איך זה קרה?

אישה מבוגרת: (בוכה) יש לו פוסט-טראומה ממלחמת ששת הימים… הוא ראה את החברים הכי טובים שלו מאבדים שם את הביצים.

ניסים: (תוך כדי החייאה) ששת הימים? לפחות הוא יכול לקבל הנחה.

קופאית: (צועקת) ניסים, על פוסט-טראומה לא נותנים.

ניסים: טוב, אז לא.

קשישה ראשונה: (לבעלה) יענקל'ה, תכניס אותו פנימה, חבל על הזמן. נחזור בשלישי בשלייקעס.

כל הקשישים עוזבים. ניסים ממשיך לבצע פעולות החייאה, ואז מתייאש וחוזר לקופה. הסוף.

מערכונים·סאטירה

ראש ממשלת גללים

סלון כל-ישראלי ממוצע. ארבעת בני המשפחה: אב, אם, ילדה בת 10 וילד בן 6 עומדים בשורה במרכז.

ילדה: אבל אבא, אני חייבת לשירותים.

אב: לא עכשיו!

ילדה: אבל יש לי קקי.

אב: הוא תיכף מגיע!

ילדה: כמעט יוצא לי.

אם: (בעצבים) אבל מה אמרנו לך, אה?

ילדה: (בדמעות) לא ידעתי שהוא כבר…

אם: מה לא ידעת?! מה?! שבועיים שאנחנו מתכוננים לביקור שלו! שבועיים היו לך לעשות כמה קקי שאת רוצה.

ילדה: (בוכה בקול רם יותר) היום לא יצא.

ילד: (בלגלוג) מגיע לך ומגיע לך.

אב: שקט שניכם! אתם עושים לי בושות! דיר באלאק אתם הורסים את הביקור הזה עם הקקי שלכם!

קול צעדים כבדים מגיע מבחוץ. כל בני המשפחה מביטים בציפייה דרוכה אל עבר הדלת. כשהיא נפתחת, נכנסים פנימה שלושה שומרי ראש גברתנים, מרכיבים משקפי שמש שחורים, אוזנייה תחובה בתוך אוזנם. כל אחד מהם נעמד בפינה אחרת של הסלון. רגעים ספורים לאחר מכן נכנס גבר לבוש בהידור. הוא מלווה במזכירתו הצעירה.

ראש הממשלה: ערב טוב משפחת… (המזכירה לוחשת לו) רחמים.

אב: ערב טוב, אדוני ראש הממשלה. זה כבוד גדול בשבילנו ש…

ראש הממשלה: אני תמיד שמח לפגוש את הנתינים שלי (המזכירה לוחשת מאחור)… את האזרחים שלי באזור המחיה הטבעי שלהם. (ניגש ללחוץ את ידי בני המשפחה).

אב: אדוני ראש הממשלה, אנחנו כל כך שמחים שבחרת דווקא בנו לביקור השבועי שלך.

ראש הממשלה: מה זאת אומרת? הכבוד הוא כולו שלי. אנשים פשוטים כמוכם נותנים לי את הכוחות לעשות את העבודה הקשה יום יום.

אב: תרצה משהו לשתות? לאכול? אשתי הכינה את עוגת הבננות המפורסמת שלה, היא…

ראש הממשלה: בננות עושות לי עצירות.

אם: כן, אבל היא עשויה מרכיבים טבעיים…

ראש הממשלה: (נרגז) עצירות, גברת, שמעת פעם על עצירות?

אב: תסלח לה, אדוני ראש הממשלה, היא פשוט קצת מתרגשת, כמו כולנו.

ראש הממשלה: זה בסדר, אתם יודעים, בגילי זה לא קל…

אב: כן, בטח, בטח.

ראש הממשלה: … עד שמגיע הרגע שבו אתה יכול לעשות משהו טוב בשביל העם שלך, שעבר את הפוגרומים והשואה והערבים וכל החרא הזה, הדבר האחרון שאתה רוצה זה עצירות.

אם: אני מתנצלת, לא ידעתי…

ראש הממשלה: שלוש מאות שישים וחמישה ימים אני עובד בשבילכם, אין לי לילות, אין לי סופי שבוע, אין לי חגים, את התחת אני נותן בשביל המדינה הזאת.

אם: כן, בטח, אנחנו מרגישים את זה!

ראש הממשלה: אז אמרתי לאחד מיועצי התקשורת שלי, אני לא זוכר כרגע מי מהם בדיוק כי כולם נראים לי אותו הדבר, אמרתי לו: אני רוצה להיפגש עם האנשים הנפלאים של המדינה הזאת ולהראות להם עד כמה הם חשובים לי.

אב: תשמע, אדוני ראש הממשלה, כששמענו שבחרת בנו מכל השכנים לא עצמנו עין שבועיים.

אם: הברקנו את הבית לכבודך.

ילד: אני הכנתי את כל השיעורי בית.

ילדה: יש לי קקי.

ראשיהם של בני המשפחה נפנים אליה, נזעמים.

אב: (מסנן לעבר הילדה) נשבע לך שאם את לא סותמת את הפה שלך עכשיו… (לראש הממשלה) תסלח לה, הוד מעלתו, יש לה קצת מעי רגיז ובעיות באישיות.

ראש הממשלה: זה בסדר גמור. איך אומרים אצלנו? I don't give a shit (ניגש לילדה ומלטף אותה על ראשה) בן כמה אתה, חמוד? שלוש? ארבע?

ילדה: אני בת עשר.

ראש הממשלה: (צוחק) איך הזמן עף כשנהנים במדינה הזאת, אה?

ילדה: אבל באמת יש לי קקי.

ראש הממשלה: (מתכופף אליה ולוחש באוזנה) אבל קודם אני (למזכירתו) אני מוכן.

המזכירה מסמנת לשומרי הראש, ואחד מהם שולף סדין כהה. יחד עם שומרי הראש הנוספים הם יוצרים וילון באמצע הסלון. גובהו של הווילון הוא כמחצית גובהו של אדם. ראש הממשלה נכנס אל מאחורי הפרגוד המאולתר, רק פלג גופו העליון מציץ מתוכו.

אם: אני בדיוק ניקיתי את השטיח כדי שתוכל…

ראש הממשלה: אני מבקש לא להפריע לי.

אם: סליחה.

ראש הממשלה מפשיל את מכנסיו וכורע אל מאחורי הווילון, כך שלא רואים אותו בכלל. הוא מתחיל להשמיע קולות מאמץ גוברים והולכים.

ראש הממשלה: (במאמץ) ז-ה… ל-א… י-ו-צ-א… (מתרומם, פניו אדומות ממאמץ) יש לכם שזיפים?

אב: שזיפים?

ראש הממשלה: שזיפים, שזיפים.

אב: (לאם, בלחץ) תביאי שזיפים.

אם: (לילדה) תביאי שזיפים.

ילדה: אבל יש לי קקי (לילד) תביא שזיפים.

הילד רץ החוצה. כולם מחכים, קוברים מבטיהם ברצפה. הילד חוזר עם פרי עגול בידו. הוא מגיש אותו לראש הממשלה.

ראש הממשלה: זה תפוח. הבאת לי תפוח.

ילד: חשבתי ש….

ראש הממשלה: חשבת (בקול מתיילד) "לא משנה איזה פרי אביא, זה בטח יהיה כמו שזיף". אתה יודע מה תפוחים עושים?

ילד: (מבוהל) ל.. לא.

ראש ממשלה: עצירות! תפוחי עץ מלאים בסיבים והם עושים עצירות! אתה יודע מה זה אומר?

ילד: לא.

ראש הממשלה: זה אומר שאני אהיה תקוע איתכם, משפחה של פרימטיבים, בסלון, עם עצירות מהגיהנום!

אב: תסלח לו, אדוני, הוא לא התכוון…

ראש הממשלה: בטח לא התכוון! גם אני לא התכוונתי לקצץ בקצבאות הזקנה כשהייתי שר אוצר, ולא התכוונתי לצאת למלחמה כשהייתי הביטחון, ולא התכוונתי להיות ראש ממשלה שתקוע עם עצירות בסלון!

מזכירה: ראש הממשלה, אנחנו צריכים להמשיך לישיבת הקבינט.

ראש הממשלה: ומה את מצפה, שאני פשוט אלבש חזרה את התחתונים והמכנסיים ואמשיך לישיבת הקבינט כאילו כלום? האנשים הטובים האלה כבר חודש לא ישנים מאז שהודיעו להם שהם זכו…

אב: שבועיים.

ראש הממשלה: מה?

אב: הודיעו לנו לפני שבועיים.

ראש הממשלה: (למזכירה) תגידי ליצחקי שאם הוא לא רוצה לעבוד כל שארית החיים שלו בתור פקח בסחנה של רשות שמורות הטבע והגנים, כדאי לו מאוד שיתנו לאנשים התראה של חודש לפחות לפני שאני מגיע (פונה לאב) נכון שהיה עדיף אם לא הייתם ישנים חודש מראש?

אב: תראה, אנחנו דאגנו להכל…

ראש הממשלה: כן, אבל תחשוב כמה עוד הייתם יכול להספיק אם היה לכם חודש התארגנות – הייתם עושים איזה רמונט קטן, מחליפים את הבלטות הישנות האלה, צנרת, חשמל, צבע, ריסוס…

אם: אבל אין פה נמלים או משהו.

ראש הממשלה: מספיק שנמלה אחת קטנה תצליח לעבור את מעגלי האבטחה ולהיכנס לי לתוך התחת בזמן שאני מחרבן לכם בסלון – וכל העתיד של מדינת ישראל בסכנה. אתם מסוגלים בכלל להבין את זה?

אם: אני מבטיחה לך ש…

ראש הממשלה: מבטיחה, מבטיחה. גם לי הבטיחו במלחמה האחרונה שהצבא יעצור את הטילים תוך ארבעים ושמונה שעות. אז הבטיחו!

מזכירה: אפשר לעשות את מה שעשינו בבית הקודם.

ראש הממשלה: לא, עזבי, זה לא נעים…

אב: כן, בטח, מה שצריך. רק תגידו.

מזכירה: (לאב) טוב, אז אני אצטרך שתשכב פה באמצע (מחווה על אמצע הסלון).

אב: מה, ככה באמצע? פשוט לשכב?

מזכירה: כן, מתחת לראש הממשלה.

האב נשכב מתחת לראש הממשלה.

אב: ככה זה טוב?

ראש הממשלה: בוא נראה (כורע מעל הראש של האב) קח קצת שמאלה (האב זז) קצת ימינה (האב זז) עוד טיפ טיפה שמאלה (זז) זהו!

ילד: אמא, מה אבא עושה?

אם: שששש, חמוד, אבא עוזר למדינה.

ראש הממשלה: (במאמץ, מזיע) צא, גוש חוסם, צא! צא בשביל ששת המיליונים! צא בשביל אנוסי ספרד! למען השם ולתפארת מדינת ישראל – צא!

הילדה מתחיל לייבב חרישית.

אם: (לוחשת לעבר הילדה בעצבים) מה קרה עכשיו?

ילדה: ברח לי.

ראש הממשלה: מה היא אמרה?

אם: שברח לה.

ראש הממשלה: ככה? פשוט ברח לה?

ילדה: סליחה, הייתי חייבת.

ראש הממשלה: זה בסדר, חמודה, ככה אני מבין את המצוקות של הדור הצעיר פה במדינה, דור שבלעדיו אין לנו עת… רגע! נראה לי שיצא! (מביט אל האב הכורע תחתיו) הרגשת משהו?

אב: (בפה מלא, מחרחר) כככככ….

ראש הממשלה: (בשמחה מתפרצת) זה יצא! זה יצא! אחרי עשרה ימים – זה יצא!

המזכירה מגישה לו חבילת מגבונים לחים. ראש הממשלה מנגב ומשליך את המגבונים על האב.

אם: זה בסדר, אני אנקה.

ראש הממשלה: לא נעים לי להטריח אתכם, אבל אצל אחת המשפחות הקודמות הבן הגולנצ'יק לא התקלח שבועיים אחרי הביקור שלי. הוא השתמש בזה בתור הסוואה כשנכנס לעזה. חבל רק שהכלבים נבחו עליו וחשפו את המיקום שלו…. טוב, לא נורא, עכשיו המשפחה שלו מקבלת קצבה ממשרד הביטחון, אז הכל בסדר.

ראש הממשלה לוחץ את ידו של האב השוכב, ועובר ללחוץ את ידיהם של שאר בני המשפחה.

ראש הממשלה: (כשהוא עומד מול הילדה) איכס, משהו פה מסריח… (למזכירה ולשומרי ראש) בואו נעוף מפה לפני שניחנק למוות. יש לי עוד ישיבה של ממשלת גללים לנהל (צוחק מהבדיחה של עצמו).

ראש הממשלה ופמלייתו יוצאים. בני המשפחה נותרים נטועים במקומם. הבת בוכה. הסוף.

מערכונים

משכב זכר (מחזה קצר)

לכבוד מצעד הגאווה – שכתבתי קצת את המחזה הקצר "משכב זכר"

חראקירי - סאטירה, מערכונים ושאר ירקות

הדמויות:

דוד, תלמיד ישיבה

יהונתן, תלמיד ישיבה

הרב אוירבך, הרב הראשי של הישיבה

ירמי, שרת הישיבה

בנצי גופשטיין

בצלאל סמוטריץ'

מקהלת נערי ציצית

התפאורה:

מחסן של ישיבה תיכונית גדולה. בימין הבמה דלת הכניסה. על רחבי הבמה פזורות כונניות ועליהן שורות שורות של מזוזות, תמונות של רבנים ושאר דברי קודש. בחלק האחורי עומדת מקהלת נערי ציצית, כ-5 נערים צעירים לובשי לבן, כיפה צחה לראשיהם וציציותיהם בחוץ. בכל פעם שהם שרים התאורה מאירה אותם בעוד שאר הבמה חשוכה. האורות עולים על נערי המקהלה.

מקהלה: הצבי ישראל על במותיך חלל

איך נפלו סטרייטים

אל תגידו בגת

אל תבשרו בחוצות אשקלון

הם לא אוהבים שם הומואים

מרביצים להם המון

המקהלה נמוגה בחשיכה. דוד, צעיר צנום וחובש כיפה, נכנס דרך הדלת.  

דוד: כבוד הרב, אתה פה? (מסתכל אנה ואנה) הרב אוירבך? (נפנה לאחור) בוא, יהונתן, אין פה אף אחד.

נכנס יהונתן, צעיר חסון, חובש כיפה גם הוא. יהונתן מביט לכל עבר בחשש.

יהונתן:…

View original post 1,737 מילים נוספות

מערכונים·סאטירה

נכים

פנים. חדר חקירות – יום

צעיר לבוש מדים של שוטר מג"ב יושב ליד השולחן, שלווה סטואית נסוכה על פניו. החוקר יושב מולו, מביט בו בדריכות, ואז פונה אליו בתקיפות.

חוקר: (צועק) נכה על כיסא גלגלים! העפת נכה על כיסא גלגלים! איזה מין חייל אתה?!

מג"בניק: (רגוע) שוטר. אני שוטר.

פאוזה. החוקר מעכל את הבשורה.

חוקר: (צועק) איזה מין שוטר אתה?!

מג"בניק: שוטר מג"ב.

עוד פאוזה. החוקר חושב.

חוקר: תגיד, אתה בא לעבוד עליי?! מה זה משנה חייל לא חייל, שוטר לא שוטר, אתה העפת נכה מכיסא גלגלים!

מג"בניק: כי הוא איים עליי.

חוקר: אהההה, אז נכה בכיסא גלגלים איים עליך! מה הוא היה עושה לך, עוקף אותך בתור לקופת הנכים בסופר בדיוק כשהיית בטוח שהגיע התור שלך? מה קרה, הקופאית נורא איטית ומציעה לכל אחד לעשות כרטיס אשראי שופרסל כי זה נותן עשר אחוז הנחה על הקנייה ובא לה למות מבפנים כל פעם שהיא אומרת את זה אבל היא עושה את זה כי היא מפחדת שלא יפטרו אותה, אז אתה פשוט מעיף את הנכה לרצפה?!

מג"בניק: עשיתי מה שצריך לעשות כדי לשמור על החיים של החברים שלי.

חוקר: לשמור על החברים שלך, מי ישמע? הם חתמו לך על ערבות בנקאית למשכנתה שכל כך חשוב לך לשמור עליהם? הם ניגבו לך את התחת כשהיית חולה סיעודי וכל מה שיכולת להגיד זה "גררררר, בא לי פרילי בטעם מישמיש"?

מג"בניק: הייתה שם התקהלות מסוכנת, בדיוק דקרו מישהו רחוב לידנו…

חוקר: יאללה יאללה, דוקרים בכל מקום היום במדינה הזאת. אתה רואה את הבניין פה ממול? רק אתמול דקרו שם למוות אישה שהתלוננה שבעלה מכה אותה, אבל אף אחד מהמשטרה לא עשה עם זה כלום. אתה רואה אותי עכשיו הולך ומעיף נכים מכיסאות גלגלים כאילו זה איזה משחק באולינג רק בגלל שדקרו מישהי בסביבה?

מג"בניק: זה לא אותו דבר, שם…

חוקר: אתה לא תגיד לי אם מותר להשוות או לא להשוות! אני זה שעושה את האנלוגיות פה, הבנת?

מג"בניק: אבל הפלסטינים…

חוקר: מה קשור עכשיו פלסטינים?

מג"בניק: הפלסטינים בחברון, איפה שאני משרת. הם הקיפו אותנו ו…

חוקר: רגע, רגע (החוקר מדפדף בניירת כאחוז אמוק) לא כתוב לי פה שום דבר על פלסטינים.

מג"בניק: בטח פלסטינים אחי, זה אמצע חברון, כל החיות שם. דקרו יהודי רחוב מעלינו, ואנחנו סגרנו את האזור כדי לנסות לתפוס את המחבל הבן זונה, ואז הנכה הזה…

חוקר: (מופתע עוד יותר) גם הנכה היה פלסטיני?! לא ידעתי שיש להם נכים בכלל, ועוד על כיסא גלגלים. מאיפה יש להם כיסא גלגלים? זה בטח מהאיחוד האירופי האנטישימים האלה.

מג"בניק: אז איך שאני צועק להם לעוף מהרחוב הם מתחילים להתבכיין לי שזה הבית שלהם ושאין להם איפה להיות, אבל אני לא רואה בעיניים במקרים כאלה, אף אחד לא זז מילימטר בלי אישור שלי. אבל הנכה הזה, שלך תדע אם הוא באמת נכה, כי כבר היה לי מקרה פעם של מישהו שיריתי לו גומי בגב מטווח אפס והוא בכה שהוא נהיה נכה בגלל זה אבל אין מצב כי אמרו לנו שגומי לא פוגע, בקיצור הנכה הזה מתקדם לכיווני כאילו זה הרחוב של אבא שלו וסבא שלו וסבא רבאק שלו, וכבר הייתי עם האצבע על ההדק כי לך תדע אם זה לא נכה תופת, אבל אני יהודי אני, לא זבל כמוהם, אז במקום זה פשוט העפתי אותו בבעיטה לרצפה. למזלי הוא לא התפוצץ.

חוקר: אני… אני… אני בכלל לא ידעתי…. אף אחד לא אמר לי שום דבר על פלסטינים (לוחץ למג"בניק את היד) אתם עושים שם עבודת קודש, כל הכבוד לכם. יאללה, לך הביתה, תנוח קצת.

המג"בניק קם ללכת, אבל מוצא את הדלת נעולה.

חוקר: אה, רגע, המפתח אצלי.

החוקר יוצא מאחורי השולחן, ואז אנחנו רואים שהוא יושב על כיסא גלגלים. הוא פותח את הדלת.

חוקר: תגיד, יש מצב שאתה עוזר לי להגיע לאוטו? פשוט הבניין הזה לא כל כך נגיש לנכים.

מג"בניק: בטח אחי, בטח. זה מצווה.

השניים יוצאים מהחדר. הסוף.

מערכונים

בית קפה פמיניסטי (או: סלט ביצים)

פנים. בית קפה – יום

זוהי שעת בוקר מנומנמת בבית הקפה. על הקירות יש תמונות נשים בשחור לבן המציגות לראווה את בתי השחי השעירים שלהן. אל אחד השולחנות מסבות עידית וירגזית, שתי נשים כבנות 40. מלצרית צעירה ניגשת אליהן ומניחה תפריטים על השולחן מבלי לומר מילה.

עידית: קצת אנטיפתית המלצרית, לא? אפילו לא אמרה בוקר טוב.

ירגזית: עזבי אותה, בטח גבר התעלל בה.

עידית: את חושבת?

ירגזית: אני בטוחה.

עידית: מסכנה.

השתיים מביטות מספר שניות בתפריט.

עידית: טוב, נראה לי שאני אלך על הסלט ביצים. מה את אומרת?

ירגזית: לא שמעת שיש עכשיו התפרצות של סלמונלה? צריך לשאול את המלצרית מאיפה הביצים.

עידית מרימה יד, מנסה לתפוס את תשומת לבה של המלצרית, אבל זו עוברת לידן מבלי להתייחס אליה.

עידית: היא לא…

ירגזית: אמרתי לך, גבר התעלל בה.

עידית: כן, אבל…

ירגזית: אין אבל. צריך להתחשב בה. היא תבוא כשהיא תרצה.

אחרי מספר שניות המלצרית זעופת הפנים נאותה להגיע אליהן. היא מביטה במסך הטלפון שלה בזמן שהיא משוחחת איתן.

מלצרית: כן?

עידית: רציתי לשאול לגבי הסלט ביצים. מאיפה הן מגיעות?

מלצרית: אלה ביצים מקומיות.

עידית: אני מבינה, אני פשוט קצת דואגת בגלל…

מלצרית: בגלל הסלמונלה, אני יודעת. אצלנו הביצים נקיות.

ירגזית: אלה ביצים בפיקוח?

עידית: את יודעת מה? עזבי, אני אקח את הקיש פטריות במקום.

מלצרית: חבל. הביצים שלנו מגיעות מגברים ישראלים פריבילגיים בלבד.

עידית: מה זאת אומרת פריבילגיים?

מלצרית: אשכנזים, מבוססים, אף פעם לא היה חסר להם משהו בחיים, תמיד הייתה להם מנקה בבית, פעמיים בשנה נסיעות לחו"ל, כל שבת נוסעים לרכוב על אופניים ביער בן שמן עם חברים מהמילואים, כזה.

עידית: כן, זו באמת פריבילגיה.

ירגזית: האמת, עשית לי עכשיו חשק גם. זה טבעוני?

מלצרית: מה טבעוני?

ירגזית: הסלט ביצים. הוא טבעוני?

מלצרית: אני צריכה לשאול.

המלצרית הולכת.

עידית: לא ידעתי שאת טבעונית.

ירגזית: אני מנסה. מאז שראיתי את ההרצאה הזאת באינטרנט אני חושבת פעמיים לפני שאני מכניסה משהו לפה.

עידית: מה, ההרצאה של היורופסקי הזה? זה באמת נורא.

ירגזית: לא, של אנדראה דבורקין.

עידית: לא ראיתי. תשלחי לי לינק אחר כך?

המלצרית חוזרת.

מלצרית: הטבח אמר שזה טבעוני.

ירגזית: סליחה?!

מלצרית: אמרתי ש…

ירגזית: שמעתי מה אמרת! את אמרת שיש לכם טבח?!

מלצרית: כן, הוא ממש טוב. הוא למד בסורבון בלו הזה.

עידית: ואוו! אז אני בטוח לוקחת את הסלט ביצים.

ירגזית קמה נרגזת.

ירגזית: בואי, הולכים. אני לא מוכנה שגבר ייגע לי בסלט ביצים. או בכל דבר אחר.

עידית: אבל ירגזית, הוא למד בסורדון…

ירגזית: מצידי שילמד קולינריה בטכניון. הוא עדיין גבר (מתחילה לצעוק ברחבי בית הקפה) בנות, אל תיגעו באוכל, הוא מורעל. גבר נגע בו.

מתחילות התלחששויות בשולחנות הסמוכים.

מלצרית: אבל הוא באמת…

ירגזית: אני אדאג לעשות לכם שיימינג בקבוצה "ללא מגע יד גבר" – אף אחת לא תיכנס לפה יותר! בואי, עידית, הולכים.

ירגזית לוקחת את התיק שלה ויוצאת בסערה.

עידית: (למלצרית) תוכלי לארוז לי מהר את הסלט ביצים? אבל שימי בשקית שחורה, שהיא לא תראה.

חוץ. ליד בית הקפה – יום

עידית מחזיקה בידה את השקית השחורה. ירגזית לא שמה לב בכלל.

עידית: אז איפה בא לך לשבת?

ירגזית: בואי נלך לארומה.

עידית: אבל יש שם גברים, לא?

ירגזית: כן, אבל כולם שם במטבח ערבים או סודנים.

עידית: והם לא…?

ירגזית: הם לא פריבילגיים. זה מותר.

עידית: אוקיי. אבל אני לא רעבה. אולי אני אזמין רק שוקו טבעוני.

השתיים משלבות ידיים ומתחילות לצעוד לעבר ארומה.

salad-844875_1280