מערכונים

הבדיקה

פנים. סלון – יום

גבר כבן 30 יושב על הספה. הוא מתופף ברגליו בעצבנות. נשמע קול של הדחת אסלה. אל החדר נכנסת בחורה כבת גילו. היא מחזיקה בידה מקל בדיקה. היא נעמדת מולו. שניהם שותקים לכמה שניות ואז:

גבר: נו?

אישה: תנחש.

גבר: נו תגידי כבר! זה חיובי?

אישה: אתה מבטיח אבל לא להתחרפן?

גבר: מבטיח, מבטיח, תגידי כבר…

אישה: ואתה לא תרוץ לפרסם בפייסבוק?

גבר: מבטיח, אומר לך. (נעמד) רגע, זה אומר ש…

אישה: ואתה לא תספר על זה לאמא שלך! היא תתחרפן מזה ותחרפן אותי!

גבר: לא מספר לאף אחד, נשבע. (מתקרב אליה לחיבוק)

אישה: (נרתעת לאחור) ואתה… אתה לא תתחרפן מזה?

גבר: (נעצר במקום) נשמה שלי, כמה זמן אנחנו מכירים? אני אי פעם התחרפנתי ממשהו שקשור אלייך?

אישה: אני לא…

גבר: כשנשך אותך בפנים הכלב ההוא בתאילנד, מי חבש לך את הפצעים עם תחבושת היגיינית שארגנתי מאיזה ליידי בוי?

אישה: אתה.

גבר: ומי החזיק לך את השיער בשירותים כשהקאת את כל התבשיל שהכנתי רק כי התקמצנתי לזרוק בשר שעמד בשמש יומיים?

אישה: אתה, חיים שלי.

גבר: אז למה את חושבת שזה יחרפן אותי? (מתקרב לעברה. האישה מראה לו את הסטיק)

אישה: זה חיובי!

גבר: יש! ידעתי! (הוא שועט לעבר הטלפון שלו ומחייג)

אישה: רגע, למי אתה…

גבר: הלו, אמא? (האישה מסמנת לו בידה שישתוק) נחשי מה?

אישה: שלא תעז…

גבר: לא, עוד לא מצאתי עבודה…

אישה: אני נשבעת לך ש…

גבר: לא, הטחור לא חזר…

אישה: (צועקת) תסגור מיד את הטלפון!

גבר: (שנייה אחר כך) יש לאושרת קורונה!

שתיקה. האישה מתיישבת באיטיות על הספה, המומה.

גבר: הלו, אמא? שמעת מה אמרתי? היא עשתה את הבדיקה הביתית. נו, ומה את אומרת? חשבת כבר ששום דבר טוב לא יצא מהבן הקטן שלך, אה? שהוא שורף את הכסף מהירושה של אבא שלו על לנסוע לראות את הסופר קלאסיקו. לא ככה אמרת? אז הנה, עשיתי משהו עם החיים שלי! (אומר לעבר האישה) אמא שלי רוצה לבוא עם סירים.

אישה: לא רוצה שום סירים.

גבר: היא מביאה לך אוכל לבידוד.

אישה: לא רוצה לראות לא אותה ולא אותך.

גבר: למה את כזאת? היא מתרגשת, זאת הקורונה הראשונה שלה.

אישה: אני לא רוצה.

גבר: (לטלפון) עזבי, עוד יומיים כשייגמר האוכל היא תשנה את דעתה. את יודעת איך זה עכשיו, הווירוסים מדברים מגרונה… את צודקת, אני אקבע תור לרופאה.

אישה: אמרתי שאני לא רוצה!

גבר: מה לא רוצה? חייבים ללכת לרופאה, לקבל אישור שזה באמת זה.

אישה: אני לא רוצה את הקורונה.

גבר: (לטלפון) טוב אמא, אני אדבר איתך, ביי. (מניח את הטלפון) נו אושרת, באמת…

אישה: מה אושרת, מה?

גבר: זה טבעי שאת חוששת…

אישה: חוששת? ברור שאני חוששת. אני מכירה אותך מספיק טוב בשביל לדעת שאני אשאר פה לבד להתמודד עם הקורונה הזאת. אני יודעת שאתה לא תקום באמצע הלילה אם אני אשתעל, אפילו שאתה לא צריך לקום בבוקר לעבודה. אני גם יודעת שלא תוותר על אף אחד מהדברים שאתה אוהב לעשות – לא על הכדורגל, לא על המסיבות, לא על ההתפרפרויות שלך…

גבר: על מה את מדברת?

אישה: אתה חושב שאני לא יודעת? אה?

גבר: נשבע לך בקבר של אבא שלי שאני לא…

אישה: אתה מדבר איתי על תאילנד? למי לוקח חמש שעות למצוא חתיכת פאקינג תחבושת?!

גבר: אף אחד לא דיבר שם אנגלית!

אישה: היה בית מרקחת שני מטר משם! אבל אתה בחרת לעלות לדירה של הליידי בוי הזה!

גבר: כי הוא אמר שהוא יכול לעזור!

אישה: חמש שעות!

גבר: לקח לו זמן לחפש!

שתיקה.

אישה: אתה יודע משהו? בסדר. אני אשמור על הקורונה.

גבר: הו, עכשיו את מתחילה לדבר בהיגיון.

אישה: אבל רק בתנאי שאתה עף מהחיים שלי.

גבר: מה? מה לעוף?

אישה: תיקח את הדברים שלך ואל תחזור לפה יותר לעולם. וגם אל תתקשר אליי יותר.

גבר: זאת גם הקורונה שלי, את יודעת!

אישה: (ניגשת למטבח ולוקחת סכין) אני נשבעת לך שאם אתה לא עף מפה תוך שלוש שניות אני גומרת עליה ועליי. אחת…

גבר: אושרת, די עם השטויות.

אישה: שתיים…

גבר: את תהרגי את עצמך!

אישה: ש….

גבר: בסדר, בסדר! אני הולך! חת'כת משוגעת. מי בכלל רוצה קורונה איתך? אמן תיחנקי איתה!

הגבר יוצא בטריקת דלת. האישה עומדת עוד מספר שניות, ואז מתיישבת על הספה. היא מדליקה טלוויזיה ובוחרת סדרה בנטפליקס. היא מלטפת לעצמה את עצם החזה, משתעלת ומחייכת. הסוף.

מערכונים

פודאקסטים

קבוצת תמיכה. מספר גברים ונשים יושבים במעגל.

מנחה: אני רוצה שנברך את המשתתף החדש שלנו. תגידו שלום לליאור.

כולם: היי ליאור.

ליאור: היי.

מנחה: אתה רוצה לספר לנו למה אתה פה, ליאור?

ליאור: אההה, כן, נראה לי.

מנחה: אז בוא ספר לנו.

ליאור: אני לא בדיוק יודע איך…

מנחה: תנסה לא לחשוב על זה יותר מדי. פשוט תספר, כמו שיוצא.

ליאור: טוב, אז… היי לכולם… אני ליאור, בן 40… ו… אהההה… אוף, זה ממש קשה לי.

מנחה: זה מובן לגמרי. אתה מעדיף שנמשיך עם מישהו אחר בינתיים?

ליאור: אתה יודע מה? אני פשוט אגיד את זה: התחלתי לשמוע פודקאסטים.

שתיקה.

ליאור: אההה… שמעתם? מה שאמרתי?

מנחה: שמענו.

ליאור: אז אתם לא אמורים כאילו להגיד עכשיו "אנחנו אוהבים אותך ליאור"?

מנחה: זה רק בסרטים השטויות האלה.

ליאור: אה. פשוט חשבתי…

מנחה: שזה מקום מכיל.

ליאור: כן.

מנחה: ולא שיפוטי.

ליאור: נכון.

מנחה: גם זה יש רק בסרטים.

ליאור: אני לא מבין, אז אתם כן שופטים אותי על זה? זאת השיטה שלכם, להשפיל אנשים?

מנחה: חס וחלילה. אנחנו לא משפילים פה אף אחד. (פונה לקבוצה) מישהו פה אי פעם הושפל?

המשתתפים האחרים מנידים בראשם לשלילה.

ליאור: אני מרגיש עכשיו די מושפל.

אחד המשתתפים: בצדק.

ליאור: סליחה?

מנחה: נתי, אתה רוצה לחלוק את התחושות שלך עם כולנו?

נתי: אמרתי שבצדק הוא צריך להרגיש מושפל.

ליאור: (למנחה) אתה תרשה לו לדבר אליי ככה?

נתי: מה לעשות, זאת האמת.

ליאור: (למנחה) למה אתה שותק אבל?

מנחה: אנחנו לא מאמינים פה בלשמור דברים בבטן. רוב המשתתפים בקבוצה הגיעו לאן שהגיעו בגלל ששמרו דברים בבטן.

ליאור: לזה אתם קוראים קבוצת תמיכה?

מנחה: תמיכה לא אומרת בהכרח לקבל בהבנה כל משגה שלנו.

ליאור: מה משגה, מה? זה שהתחלתי לשמוע פודקאסטים אחרי ששנים לעגתי לאנשים ששומעים פודקאסטים וכיניתי אותם בסתר לבי סאחים?

משתתפת: אתה רואה? מי ששיפוטי פה זה אתה.

ליאור: נכון! ובדיוק בגלל זה אני פה! כי חשבתי – ולמען האמת, אני עדיין חושב – שמי שבגיל 40 מתחיל לרוץ מרתונים או לעשות איש הברזל, או מי שרוכב על קורקינטים עם קסדות דביליות כאלה בכל מיני צבעים, או מי שלובש חולצות של פינק פלויד כאילו הוא נער מתבגר בסבנטיז, הוא חתיכת פאקינג סאחי!!!

שתיקה.

מנחה: ליאור, בוא ננסה להתחיל מחדש, טוב? אני בטוח שעד מהרה תגלה שהתמיכה שאנחנו מעניקים תגרום לך לומר בגאווה שאתה סאחי.

ליאור: בחיים לא!

משתתף אחר: אתה מזכיר לי בדיוק את עצמי בהתחלה.

מנחה: זה נכון, איציק. אתה רוצה לספר לו איך החווייה הייתה עבורך בהתחלה?

איציק: אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול. הלכתי במסדרון בעבודה ושרתי שיר שלמה ארצי. אני חושב שזה היה "גבר הולך לאיבוד". בדיוק חלפה מולי איזו עובדת צעירה ונתנה בי מבט כזה של, איך אומרים היום, "אוקיי בומר"? רציתי לקבור את עצמי באדמה. הייתי בטוח עד לאותו רגע שאני בן אדם די מגניב. אולי לא הכי מגניב, אבל אחד שבכל זאת מחובר למה שמגניב, שיכול בכיף לדבר עם צעירים בלי להיות מעיק. ההכרה שזה לא המצב הכתה בי כמו פטיש חמישה קילו בראש. זה הגיע למצב שלא יכולתי יותר לראות את הפרצוף שלה, אז התפטרתי. משם זה די מהר הדרדר לגירושים קשים, לזה שאני לא יכול לראות את הילדים שלי, חזרתי לגור בבית של ההורים… (משתתק)

הקבוצה: אנחנו אוהבים אותך איציק.

ליאור: מה?! חשבתי שאתם לא עושים דברים כאלה!

מנחה: איציק, תרצה להמשיך?

איציק מנפנף בידו לשלילה.

מנחה: זה בסדר גמור. תרצה שאמשיך את הסיפור במקומך?

איציק מהנהן לחיוב.

מנחה: כשאיציק הגיע אלינו הוא היה שבר כלי. הוא ניסה בכל מאודו להתכחש לעובדה שהוא סאחי, למרות שלכולנו היה ברור שהוא כזה. בהתחלה הוא לא ממש דיבר, רק היה יושב בפינה ומביט ברצפה, אבל לאט לאט הוא נפתח והתחיל לקבל את הסאחיות שלו, להשלים איתה. איציק, זה בסדר אם אספר לליאור איפה היית בשבוע שעבר?

עוד הנהון לחיוב מצד איציק.

מנחה: הוא יצא עם בת הזוג החדשה שלו להופעה של שלמה ארצי. והוא לא התבייש לשיר את כל המילים בקול ולרקוד כמו הסאחי שהוא. ואתה יודע מה היה השיא? כששלמה עבר בין הקהל ונתן לו לשיר את "גבר הולך לאיבוד".

הקבוצה מוחאת כפיים. מי שלצידו של איציק טופח לו על הגב.

ליאור: אז שלמה ארצי כן ופודקאסטים לא?

מנחה: תשמע, כמו שיש רצח מדרגה ראשונה ושנייה, כך יש גם סאחיות בדרגות שונות. ולצערי פודקאסטים זה שיא הסאחיות. למרות שכולנו פה סאחים גאים, יש דברים שהם קשים אפילו עבורנו.

ליאור: אתה יודע מה זה?

מנחה: מה?

ליאור: קנאה. אתם פשוט מקנאים בי שעברתי ישר מלהיות לא סאחי ללהיות הכי סאחי. ככה, בלי שלבים, בום!

נתי: איזה קשקוש!

מנחה: (לליאור) אני חושב שנגעת פה בנקודה נכונה, אבל הפירוש שלך מוטעה. אתה אכן קפצת לדרגת הסאחיות העליונה ביותר, אבל אתה חייב להבין שמה שיותר חשוב הוא התהליך, הדרך שאתה עובר לשם.

ליאור: אני לא מבין.

מנחה: שאתה צריך זה להתחיל כמו כולם בצעד הראשון.

ליאור: שהוא?

מנחה: לרכוב על קורקינט.

ליאור: אין מצב.

מנחה: תקשיב לי בבקשה עד הסוף. אתה מוכן להקשיב?

ליאור: (נאנח) בסדר, אני מקשיב.

מנחה: בהתחלה זה יראה לך מוזר. אתה תהיה בטוח שכל האנשים סביבך מצביעים עליך ולועגים לך. ואתה יודע מה? יכול להיות שזה באמת יהיה המצב. אבל אז אתה תחלוף על פני גבר אחר על קורקינט, והוא יהנהן לעברך עם הראש, כאילו שאתם חברים באיזו כת סודית והרגע החלפתם ביניכם צופן, ואתה תרגיש פתאום שאתה לא לבד.

איציק: (בקול רועד) לא לבד. אנחנו לא לבד.

מנחה: ובשלב הבא אתה גם תתחיל להתאמן בריצות מרתון, ותחווה את אותה התחושה כשתראה מולך גבר אחר בן 40 עם טייץ שחורים ושעון שמודד דופק, ושוב תהנהנו אחד לשני.

נתי: לא לבד.

מנחה: ורק אז, כשתהיה שלם לגמרי עם הסאחיות שלך, תוכל להתחיל להאזין לפודאקסטים. אתה מבין?

ליאור: אההה… כן… נראה לי שכן.

מנחה: יופי. (לקבוצה) ומה אנחנו אומרים עכשיו?

קבוצה: אנחנו אוהבים אותך ליאור.

ליאור: אתם יודעים, זה באמת מרגיש טוב, לדעת שיש עוד סאחים בעולם. לדעת שאני לא לבד.

מערכונים

דולה

בית חולים. חדר לידה. גבר על מיטה, נאנק מכאבים. לידו עומד גבר אחר, מחזיק בידו. לרגע אפשר לחשוב שמדובר בחברים טובים או בבני זוג. אבל לא – זהו הדולה של הגבר הנאנק מכאבים.

גבר: (צועק) אאאאאאהההההההה!!!

דולה: ששששש, אל תשכח את כל מה שלמדנו בשיעורים.

גבר: אני מנסה, באמת…

דולה: אני יודע, זה קשה.

גבר: שיט!

דולה: מה?

גבר: אני מרגיש עוד אחד בא.

דולה: הכל בסדר, תקפיד על הנשימות ו….

גבר: (צורח) אאאאההההההה!!!!

דולה: תזכור, מהכאב רק גדלים. תחזור אחרי, מהכאב רק גדלים. מהכאב רק גדלים. מהכאב רק…

גבר: מהכאב רק… אאאהההההההההההה!!!!!

נכנס רופא ומציץ בלוח של המטופל.

רופא: אז מה שלומנו?

הרופא מרים את ראשו ומביט לרגע בדולה, ואז בגבר השוכב.

דולה: הכל מצוין.

רופא: מבחוץ זה לא נשמע ככה. (לגבר) מתי הייתה לך יציאה אחרונה?

גבר: לפני יומיים בערך.

רופא: בערך או בדיוק?

דולה: הנה, זה הכל רשום אצלי (מוציא פנקס) לפני 32 שעות וארבעים ושבע דקות.

רופא: (לדולה, בעודו לובש כפפת גומי) ומי כבודו?

דולה: אני הדולה שלו.

רופא: הבנתי. (לגבר) אני הולך לבדוק אותך רגע. זה יכאב קצת לכמה שניות.

גבר: לא, בבקשה לא! (אוחז בשרוולו של הדולה) בבקשה תגיד לו שלא ייגע.

דולה: (לרופא) זה הכרחי?

רופא: כן.

דולה: ממש הכרחי?

רופא: ממש הכרחי.

דולה: אבל בעדינות, טוב? הוא רגיש שם.

גבר: (עדיין נאחז בדולה) בבקשה לא.

דולה: (מתכופף לעברו) זה בסדר, הוא יעשה את זה כאילו הוא מלטף גור חתולים. נכון, דוקטור?

רופא: בטח, גור חתולים.

הרופא שולח ידו לעבר הרקטום של הגבר. הגבר צורח מכאבים. גם הדולה נלחץ.

דולה: גור חתולים! גור חתולים!

הרופא מסיים את הבדיקה, מסיר את הכפפה ומשליך אותה לפח.

הרופא: זה טחור שדורש ניתוח.

גבר: לא, שום ניתוח.

דולה: אנחנו רוצים יציאה טבעית.

רופא: משלשלים הוא קיבל?

דולה: אמרנו יציאה טבעית.

רופא: במצבו הטחורים יכולים רק להחמיר.

גבר: אני רוצה להרגיש את היציאה, להתחבר ככה לאבא טבע.

דולה: הוא מרח את המשחה "שווה לתחת". זה טבעי. מכורכום ואלוורה.

רופא: אני לא יכול להכריח אותך, אבל שתדע ש…

גבר: (נדרך) זה מגיע! זה מגיע!

הרופא נעמד לצדו של הגבר, ששולח את ידיו לצדדים ואוחז בדולה וברופא.

דולה: לנשום. מהכאב רק גדלים. לנשום. מהכאב רק…

הרופא שולח את ידו אל אחוריו של הגבר.

רופא: קדימה, תדחוף!

הגבר ממש צורח עכשיו, כאילו גופו מתבקע לשניים.

רופא: קדימה, אני רואה את הראש.

דולה: מהכאב רק גדלים, מהכאב רק…

צווחה אחרונה של הגבר, וזהו. הרופא שולף את הגוש והגבר מתעלף. הדולה חיוור כולו.

רופא: בפעם הבאה ניתוח. (משליך את הצואה לפח ויוצא)

דולה: (מחפש משהו בתיק ואז מוציא שפופרת של משחה) באמת שווה לתחת.

הוא משליך את השפופרת לפח ויוצא. הגבר נשאר מעולף על המיטה. הסוף.

מערכונים

חשבונית מס

לקוח וזונה מסיימים לשכב. הלקוח מתלבש בזמן שהזונה מעשנת סיגריה ליד החלון.

לקוח: היה טוב, אה?

זונה: (מהמהמת) אה אה.

לקוח: כמה אמרנו שזה, ארבע מאות?

זונה: (מהמהמת) אה אה.

לקוח: (שולף את הארנק, מוציא את הכסף ושם על השולחן) לשים לך את זה פה?

זונה: (מהמהמת) אה אה.

לקוח: שמתי את זה מתחת לגיליון של "לאישה", שלא יעוף אם תהיה רוח או משהו, טוב?

זונה: (מביטה אחורה לכיוון השולחן ואז מחזירה מבטה לחלון. מהמהמת) אה אה.

לקוח: (קם על רגליו) טוב, אז אני אלך… (מחכה שהזונה תענה. היא אפילו לא מהמהמת) היה לי כיף. (שהייה) טוב, אז… ביי. (הוא משתהה עוד שנייה. משרואה שהזונה אינה מגיבה, הוא יוצא מהדלת. הזונה ממשיכה לעשן ליד החלון כשהדלת נפתחת שוב בתנופה).

לקוח: איזה מזל, כמעט שכחתי. תוכלי להוציא לי חשבונית מס?

שהייה. הזונה לא מבינה מאיפה זה נפל עליה. היא מסתובבת לעברו ומביטה בו כמו בחייזר.

לקוח: אני… אני צריך את זה בשביל העסק.

זונה: חשבונית מה?

לקוח: חשבונית מס.

זונה: מה אתה, מסתלבט עליי?

לקוח: חס וחלילה! אני פשוט צריך חשבונית בשביל ה…

זונה: תגיד לי, מאיזה כוכב נפלת? חשבונית מס עאלק.

לקוח: אני לא מבין, זאת פעם ראשונה שמבקשים ממך חשבונית מס?

זונה: אלא אם כן חשבונית מס זה שם של תנוחה שאני לא מכירה – אז כן, אף אחד לא ביקש ממני.

לקוח: זה אומר שאין לך פנקס חשבוניות.

זונה: בואנ'ה, אתה מתחיל להלחיץ אותי. אתה ממס הכנסה או משהו?

לקוח: איזה מס הכנ…

זונה: למה אם אתה הולך להלשין עליי אני אדווח לאשתך על ההכנסה הצדדית שלך, אפילו שהיא ממש קטנה ובכלל לא מרגישים אותה.

לקוח: מה פתאום מס הכנסה! יש לי עסק פרטי. אני יבואן.

זונה: וואלה. יבואן של מה?

לקוח: חלקי חילוף לאיירובוט רומבה.

זונה: מה זה, העגול הזה שמנקה את הרצפה?

לקוח: כן.

זונה: היה לי פעם אחד כזה. היה מנקה פה אחרי מספרים. לפעמים גם תוך כדי מספרים.

לקוח: כן, זה מכשיר מצוין. איפה הוא? (מסתכל סביב)

זונה: הוא נחנק מקונדום ומת.

לקוח: אה. (שהייה) אז לגבי החשבונית…

זונה: תקשיב, אני לא יודעת מה נפלת עליי עכשיו עם חשבונית מה חשבונית. אני עשרים שנה בעסק, בחיים לא הוצאתי חשבונית ואני לא מכירה אף זונה שמוציאה חשבוניות. זונות שמוציאות ללקוחות שחורים מהגב – פגשתי. זונות שמוציאות את הכלב כי הלקוח גמר תוך שנייה ונרדם אז נשאר להן זמן עד הלקוח הבא – פגשתי. זונות שמוציאות דברים מהמה שמו שלהן כי זה מזכיר ללקוח את החופשה המשפחתית בתאילנד – זה גם פגשתי. אבל חשבוניות מס – זה לא.

לקוח: זה רע מאוד. בשביל הלקוחות, הכוונה.

זונה: למה מה יש לך לעשות עם חשבונית מס מזונה?

לקוח: מה זאת אומרת? אני יכול לקבל על זה החזרי מס. זה הרבה כסף.

זונה: האמת, אף פעם לא הבנתי את הקטע הזה של חשבוניות מס. אני רואה אנשים מבקשים את זה בחנות ולא יודעת מה זה.

לקוח: אה, זה פשוט. את כבעל עסק…

זונה: איזה עסק בראש שלך? אני כולה זונה.

לקוח: אל תזלזלי בעצמך. את מוכרת שירותים.

זונה: לא לא, אני חייבת את השירותים! אחרי כל מספר אני חייבת להתיישב שם כמה דקות ו…

לקוח: לא, יא מצחיקה, לא כאלה שירותים. התכוונתי שאת מעניקה שירות כלשהו בתמורה לכסף.

זונה: הלו, אצלי זה לא סתם שירות – זה שירות עם הרפייה.

לקוח: בדיוק! והשירות הזה כולל מע"מ. נכון שאת תמיד שומעת את המשפט "כולל מע"מ"? מע"מ זה מס ערך מוסף – מס שאת משלמת למדינה על כל רכישה או קנייה שאת מבצעת.

זונה: (יורקת) פיייי, חבורה של נבלות אוכלי חינם כל הפוליטיקאים האלה! אני לא זוכרת שמישהו מהם שילם לי פה מע"מ על כל הדברים הדפוקים שהם ביקשו. אתה יודע שהיה אחד שביקש לשחק ביו"ר ועדת חוץ וביטחון ועוזרת פרלמנטרית צעירה שזה היום הראשון שלה בעבודה?

לקוח: בקיצור, זה כסף שאני יכול לבקש עליו החזר כי זה גם כסף שאני משלם בעסקאות אחרות שאני עושה.

זונה: תקשיב, חמוד שלי, אני יודעת שיש את הסטיגמה הזאת שזונות זה כל מיני סטודנטיות בטכניון שמשלמות ככה על הלימודים אבל וואלה אני בקושי סיימתי 12 שנות לימוד וגם זה כי אבא שלי היה כבר גוסס והבקשה האחרונה שלו הייתה שתהיה לי לפחות תעודת בגרות מלאה, למה הוא בחיים לא הייתה לו והוא תמיד היה מסתכל על האחרים שכן הייתה להם בגרות ואיך הם הצליחו בחיים, והוא היה בטוח שאם תהיה לי בגרות אני אוכל לפרנס את המשפחה שלי בצורה מכובדת, לא כמוהו שהיה זונה ממין זכר. אני זוכרת איך הוא תפס אותי חזק בחולצה, למרות שהוא כבר היה חצי מת, קירב אותי אליו ואמר לי: "שולמית…" – אני בדרך כלל לא אומרת את השם האמיתי שלי ללקוחות, אומרים שזה מביא מזל רע וגם יכולים אחר כך לחפש אותך בפייסבוק ולשלוח לך הצעת חברות, אבל אתה נראה לי בחור נחמד בלי פייסבוק אז אני מספרת לך – בקיצור, הוא אומר לי "שולמית, אני בזבזתי את כל החיים שלי על זנות ממין זכר בגלל שלא הייתה לי תעודת בגרות. אני רוצה שלך יהיו חיים יותר טובים משהיו לי. מגיע לך", ואז הוא נשכב אחורה על המיטה, עצם עיניים ומת, כשהוא עדיין מחזיק בחולצה שלי. אני עד היום שומרת את החולצה. ככה כל פעם שאני רוצה להיזכר בו אני פותחת את הארון ומלטפת אותה.

לקוח: ואוו, זה היה ממש…

זונה: אהבת? זה המונולוג שלי מהחוג תיאטרון שאני לוקחת במתנ"ס.

לקוח: את רוצה להגיד לי ש…

זונה: זה אני כתבתי.

לקוח: תקשיבי, זה היה מעולה!

זונה: תודה.

לקוח: אז אבא שלך לא היה…?

זונה: היה אחראי מחלקת ירקות בסופר.

לקוח: (קצת מאוכזב) אהה… (שהייה) אז לגבי מה שדיברנו…

זונה: חכה רגע (היא ניגשת לטלפון הנייד שלה ומחייגת) הלו, דויד… לא, הכל בסדר, אף אחד לא מרביץ לי… גם לא ברחו בלי לשלם… לא, זו לא עוד פעם מחלת מין מומצאת בשביל לקבל חופש… נו תקשיב רגע, יש פה בחור שרוצה חשבונית מס.

לקוח: מה… מי זה… זה ה…?

זונה: (מאותתת בידה שיהיה בשקט) לא, לא עובד במס הכנסה… כי שאלתי, זה למה… כן, אמרתי לו את הקטע שאני אדווח על ההכנסה הקטנה שלו מהצד…

לקוח: (נלחץ) שלא יבוא לפה, זה בסדר…

זונה: (מופתעת) יש לנו?

לקוח: את יודעת מה? לא צריך…

זונה: (עדיין בטלפון, מתעלמת ממנו. היא ניגשת לשידה ופותחת את אחת המגירות) פתחתי… יש פה ויברטור שחור (מוציאה אותו), אזיקים רגילים (מוציאה), אזיקים פרווה ורודה (מוציאה), ג'ל סיכוך מדיום (מוציאה), ג'ל סיכוך מוגבר (מוציאה), ג'ל סיכוך אקסטרא אפשר להעביר אחרי זה קנה של תותח (מוציאה)… רגע, יש פה משהו… (מוציאה פנקס של קבלות וקוראת) "דויד ובניו בע"מ, (קוראת בפליאה בעודה מישירה מבט אל הלקוח) יבואן חלקי חילוף לאיירובוט רומבה?".

לקוח: אה, גם הוא…

זונה: בסדר, אני ארשום לו. ביי… רגע, דויד! שומע? אני צריכה מחר ומחרתיים חופש. נוסעת לבריתה של אחיינית שלי באילת… כי יש לי רק אחות אחת, והיא המשפחה היחידה שנשארה לי מאז שאבא שלי נפטר. אני בדיוק מלטפת עכשיו את החולצה שלו. (בקול שעומד להישבר) זוכר שסיפרתי לך עליה? הזיכרון היחיד שלי ממנו (שהייה. חוזרת לקול הרגיל) בסדר, תודה. (מנתקת את השיחה) טוב, אז מה כאילו לרשום על זה?

לקוח: תכתבי "עבור אייבוט שיווק חלפים", המלאכה 6, אור עקיבא. (הזונה כותבת)

זונה: (בעודה כותבת) אחת האחיות שלי גרה באור עקיבא. וואלה לא זוכרת מה הכתובת שלה (מנסה להיזכר).

לקוח: אני צריך גם פירוט.

זונה: מה, אוראלי, אנאלי, כפות רגליים, כאלה?

לקוח: לא, לא… תכתבי "ציוד משרדי".

זונה: (מורה על עצמה) זה נראה לך כמו ציוד משרדי?

לקוח: זה בסדר, זה מקובל.

זונה: אם אתה אומר.

היא מסיימת לרשום ונותנת לו את הקבלה.

לקוח: תודה. (שם את הקבלה בארנק. רגע לפני שהוא יוצא) אז אבא שלך…

זונה: מסדר מלפפונים בסופר ברגע זה ממש.

לקוח: הבנתי… אז ביי. תודה.

זונה: ביי.

הלקוח יוצא. הזונה מתקשרת בטלפון.

זונה: בטי? זאת אסתר. אני בסוף לא יכולה להגיע לבריתה מחר, למה יש לי מבחן חשוב… אין מה לעשות, לפחות שמישהי במשפחה תסיים עם תואר מהטכניון. זה יעשה את אבא שלנו כל כך מאושר שם למעלה.

הסוף.

מערכונים·סאטירה

ילד חולה נולד

פנים. משרד ראש הממשלה – יום

ראש הממשלה יושב מול השולחן. מצידו האחד יושב יועץ התקשורת שלו, אחי תופל, ומהצד השני מנהל המדיה החברתית, בוקי סריקי. אם אתם מדמיינים שולחן של שופטים באקס פקטור או באודישנים לסרט קולנוע, אתם לא רחוקים מהמציאות (המדומיינת). השם והתפקיד של כל אחד כתוב על פתק מולו. לפניהם ערימה של דפים. אלו קורות החיים של המועמדים. דלת המשרד נפתחת, ראשה של המזכירה מציץ פנימה.

מזכירה: אדוני ראש הממשלה, הם מוכנים. להכניס את הראשון?

תופל: עוד רגע. אנחנו נודיע לך.

מזכירה: טוב… (מתמהמהת)

תופל: כן?

מזכירה: הם פשוט מחכים כבר שעות בחוץ, והם כל כך מסכנים…

סריקי: מלי, את רוצה אולי לנהל את העניינים במקום ראש הממשלה? שנזמין אותך בפעם הבאה שיש דיון בקבינט?

מזכירה: אני יודעת, אני יודעת, רק שכואב הלב…

סריקי: אני יכול להפנות אותך לקרדיולוג מצוין. תודה מלי.

מזכירה: סליחה (סוגרת אחריה את הדלת).

תופל: הראשון שייכנס הוא רביב אליהו, בן שש משכונת יד אליהו. מגיע ממשפחה מסורתית, מצביעי ליכוד אדוקים…

רה"מ: מצוין, מצוין…

תופל: חובש כיפה, מאמין שאלוהים שלח אותך כדי להציל את עם ישראל…

רה"מ: (בהתלהבות) נו, אז על מה אנחנו מדברים בכלל? זה הילד שלנו!

סריקי: (בחשש קל) יש רק בעיה אחת קטנה.

רה"מ: מה כבר יכול להיות? הוא קורא "הארץ" בלילה מתחת לשמיכה? הצביע פעם לציפי לבני כי חשב בטעות שזאת הציפור מרחוב סומסום?

סריקי: הוא… איך לומר… לא נראה חולה.

רה"מ: מה זאת אומרת לא נראה חולה? חשבתי שהבאתם רק ילדים עם מחלות קשות. סופניות.

תופל: זה בדיוק מה שעשינו. פרסמנו שאנחנו מחפשים את המקרים הכי קשים.

רה"מ: והילד הזה עבד עליכם? הוא שתול של השמאל? זה ג'ורג' סורוס שלח אותו?

תופל: לא, לא. הוא ילד ימני אמיתי עם מחלה אמיתית, רק ש…

רה"מ: טוב, מספיק עם השטויות. תכניסו אותו. (לוחץ על כפתור בטלפון) מלי, תכניסי בבקשה את הילד הראשון.

הדלת נפתחת. הילד רביב אליהו נכנס בצעד מבויש. הוא חובש כיפה לבנה, לבוש יפה.

רה"מ: (לוחש לאחי תופל) מה זה השטויות האלה? זה ילד בריא לגמרי.

תופל: לא בדיוק (לילד) שלום, חמוד. מה שלומך?

רביב: ברוך השם. היום קצת לא הרגשתי טוב, אבל הקב"ה יעזור לי להתגבר.

רה"מ: מה יש לך?

רביב: אי ספיקת כליות.

רה"מ: מה זה אומר?

רביב: שאם לא ימצאו לי תורם כליה תוך שלושה חודשים, הקב"ה ייקח אותי אליו.

סריקי: תגיד, חמוד, זה השיער שלך?

רביב: מה?

סריקי: זה השיער אמיתי שלך או פאה?

רביב: אההה… השיער שלי.

תופל קם וניגש לילד. הוא מושך לילד בשיער בחוזקה ומכאיב לו.

תופל: שלו. (חוזר לשבת)

סריקי: אפשר יהיה לגלח לו את הראש. או להוריד בפוטושופ.

רה"מ: זה לא מספיק טוב. שבועיים אחרי זה יבקשו לראיין אותו ל"ישראל היום" ויראו שהשיער שלו צומח ושהוא בריא לגמרי.

רביב: אני לא כל כך בריא. אבל הקב"ה….

רה"מ: בסדר, חמוד, בסדר. הבנו, הקב"ה. אתה מתחיל להישמע קצת כמו תקליט שבור.

תופל: אנחנו גם לא רוצים שהסרטון יפנה רק לבייס הדתי.

סריקי: נכון. נרצה לטרגט בעיקר את הקולות הצפים. אלה שבחיים לא יצביעו לבנט.

תופל: עם הילד הנכון אנחנו יכולים בקלות להגיע ל-35-40 מנדטים.

סריקי: ולשלושה מיליון צפיות, 45 אלף לייקים ו-12 אלף שיירים.

רה"מ: טוב, הלאה.

תופל: תודה, חמוד, אתה יכול לצאת.

רביב: (בקול מלא תקווה) אז אני אשתתף בסרטון? אבא שלי אמר שזה יגדיל מאוד את הסיכוי למצוא תורם.

השלושה מביטים זה בזה.

תופל: תשמע, מתוק…

סריקי: אולי עוד שלושה-ארבעה חודשים…

תופל: כשתיראה קצת יותר חולה…

סריקי: מנופח מסטרואידים…

תופל: עם כובע שמכסה על הקרחת.

סריקי: ומתחת הכיפה!

תופל: ברור, מתחת הכיפה.

סריקי: תהיה בקשר עם מלי, המזכירה שבחוץ, בסדר?

הילד צועד החוצה, כל גופו אומר אכזבה. שוב מלי דוחפת ראשה פנימה.

מלי: איזה מלאך, נכון? הוא בטח התקבל…

רה"מ: אולי כשהוא יתקרב יותר למצב של מלאך.

מלי: מה?

תופל: מלי, להזכיר לך שוב את תפקידך?

מלי: סליחה, סליחה.

סריקי: תכניסי את הילד הבא.

מלי: בסדר… אה, לפני שאשכח. ראש המוסד התקשר, הוא ביקש…

רה"מ: לא עכשיו.

מלי: אתה בטוח? זה נשמע דחוף.

רה"מ: יותר דחוף מלמצוא ילד חולה לסרטון?

מלי: אה, אני לא יודעת…

רה"מ: אז תשאירי לי בבקשה להחליט על סדר העדיפויות. תודה.

מלי: סליחה.

היא יוצאת. לחדר נכנס יהלי שוורץ, בן 9, ממושקף, חובש כובע צמר שמסתיר קרחת, לובש חולצה עם הדפס של מיינקראפט או משחק וידאו פופולרי אחר.

תופל: אתה…

יהלי: יהלי שוורץ.

סריקי: בן כמה אתה, יהלי?

יהלי: תשע.

סריקי: מאיפה?

יהלי: הוד השרון.

שתיקה בת כמה שניות.

רה"מ: מה יש לך, יהלי?

יהלי: לוקמיה.

שוב שתיקה.

תופל: מה ההורים שלך עושים?

יהלי: אבא שלי מנכ"ל בהייטק, ואמא מנהלת משאבי אנוש.

סריקי: גם בהייטק?

יהלי: יש משהו אחר?

רה"מ: תאמר לי, מה אבא שלך עשה בצבא?

יהלי: הוא היה סגן אלוף בסיירת מטכ"ל.

רה"מ: (מכווץ את מצחו) רגע, אבא שלך הוא…

יהלי: (יחד ראש הממשלה) אבירם שוורץ. (שתיקה קצרה) הוא ביקש למסור לך דרישת שלום.

רה"מ: (די המום) תמסור לו… כן…

תופל: (לוחש לראש הממשלה) הכל בסדר?

רה"מ: (לוחש) אבא שלו היה המפקד שלי בסיירת.

תופל: נו, מעולה. נוכל לדבר על ערבות הדדית.

רה"מ: איזה ערבות הדדית בראש שלך? הוא השאיר אותי פעם שבת כי יצאנו כל הצוות לחגוג במסעדה איזה מבצע מוצלח, ואני לא הסכמתי להשתתף בטיפ.

סריקי: (מנסה להצטרף לשיחה) הכל בסדר?

רה"מ: זה לא יעבוד.

סריקי: למה?

סריקי: תסתכל עליו.

סריקי: (מסתכל) מה הבעיה? הוא באמת נראה חולה.

רה"מ: הוא אשכנזי.

תופל: מהוד השרון.

רה"מ: עם שני הורים בהיי-טק.

סריקי: אני מתחיל להבין את הבעיה…

תופל: הוא יכול לככב בסרטון של מרצ.

רה"מ: אנחנו צריכים מישהו שהעם יתחבר אליו.

סריקי: הוא יקבל יותר אימוג'י כועס מלייקים.

תופל: הוא בקלות מעביר חמישה מנדטים לגנץ.

סריקי: או ללפיד.

רה"מ: טוב, הלאה.

תופל: (לילד) תודה, אתה יכול ללכת.

רה"מ: תמסור לאבא שלכל שבת יש מוצאי שבת.

יהלי: מה?

רה"מ: לא משנה. ביי.

הילד יוצא. ראש הממשלה מזמזם למלי.

רה"מ: אל תכניסי עדיין את הילד הבא.

מלי: טוב, אדוני.

רה"מ: אני מקווה מאוד בשבילכם שהילד הבא יתאים, כי אין לי את כל היום לזה. בערב יש לי בר מצווה של ראש המטה באשקלון ואחרי זה מפגש עם חיילים בודדים. התקשורת מגיעה לזה, כן?

תופל: ברור.

רה"מ: ויהיה שידור חי בעמוד הפייסבוק?

סריקי: איזו שאלה.

תופל: הילד הבא יתאים, אני מבטיח.

סריקי: איתמר שמעוני מאשקלון. בן חמש, סרטן בכבד, גרורות בעצמות, כימותרפיה אגרסיבית, הקרנות, תלה פוסטרים שלך על קירות החדר, לא מפסיק לדבר עליך, חולם יום אחד להיות ראש ממשלה.

רה"מ: בטח, בטח. (מזמזם למלי) תכניסי בבקשה את איתמר שמעוני.

הדלת נפתחה. פנימה צועד בצליעה ילד קטן וחמוד, מנופח מסטרואידים, כובע מכסה את פדחתו.

השלושה מתבוננים בו בעיניים מצועפות.

רה"מ: הוא…

סריקי: פשוט…

תופל: מושלם…

שתיקה בת כמה שניות, שמופרת על ידי ראש הממשלה.

רה"מ: שלום איתמר.

איתמר: (מבויש) שלום.

רה"מ: זה נכון מה ששמעתי?

איתמר: מה?

רה"מ: שאתה מעריץ אותי?

איתמר: (מצחקק) כן.

רה"מ: איזה חמוד. ושמעתי גם שאתה רוצה להיות ראש ממשלה כשתהיה גדול?

איתמר: כמוך.

רה"מ: (מתמוגג) כמוני…

איתמר: (כובש מבטו בקרקע, כמעט ממלמל) אני אוהב אותך, ביבי.

רה"מ: מה זה? מה אמרת?

איתמר: (מרים את ראשו, פניו מסמיקות) אני אוהב אותך, ביבי.

תופל: תגיד את זה שוב, הפעם בקול קצת יותר רם.

איתמר: אההה… (בקול קצת רם יותר) אני אוהב אותך, ביבי.

סריקי: (שולף את הטלפון הנייד ומצלם) תגיד את זה עכשיו למצלמה.

איתמר: (בקול רם) אני אוהב אותך, ביבי.

רה"מ: עוד פעם.

איתמר: (כמעט צועק) אני אוהב אותך, ביבי!

תופל: תגיד: ביבי, אני רוצה אותך.

איתמר: ביבי, אני רוצה אותך!

רה"מ: ביבי, אני צריך אותך!

איתמר: ביבי, אני צריך אותך!

השלושה עומדים ומוחאים כפיים. ניכר שהילד התעייף מהעמידה והצעקות. סריקי מפסיק את ההקלטה. הם מתיישבים.

תופל: (לילד, בעודו מביט בטלפון שלו) איך אתה ביום ראשון? אנחנו יכולים לצלם בין 10 ל-12.

איתמר: אני צריך לשאול את אמא. יכול להיות שיש לי כימו.

תופל: וזה יותר חשוב מצילום עם ראש הממשלה?

איתמר: אני צריך לשאול את…

סריקי: אין בעיה, תשאל, אבל תזכור שיש עוד הרבה ילדים שמחכים להצטלם עם ראש הממשלה. והם חולים לא פחות ממך ואוהבים את ביבי לא פחות ממך.

איתמר: בסדר, אני…

תופל: יופי, אז תתאם עם מלי שלנו בחוץ, בסדר?

איתמר: בסדר.

הילד מדדה דרכו החוצה.

השלושה מביטים זה בזה.

סריקי: זה יהיה ויראלי.

רה"מ: מה? מה שיש לילד?

סריקי: הסרטון.

רה"מ: אה.

סריקי: לפחות 300 אלף לייקים.

תופל: עשרה מנדטים של קולות צפים. קל.

רה"מ: יופי, עבודה טובה. (קם ללכת) רגע, איפה אמרתם שהוא גר?

תופל: (מביט בניירות) באשקלון.

רה"מ: אז כדאי שנזדרז עם הסרטון.

סריקי: למה?

רה"מ: ראיתם פעם את המחלקה האונקולוגית שם?

מערכונים

טעם נרכש

פנים. מטבח – יום

צחי, 32, יושב לשולחן. חברתו נעמה, 29, מגישה לו צלחת עם אוכל מהביל. נעמה מתיישבת מולו.

צחי: ואוו, תודה מאמי, זה נראה מעולה. (טועם בתיאבון, ורגע אחר כך מעווה את פניו).

נעמה: מה קרה, מאמי? הכל בסדר?

צחי: כן… לא… זה פשוט קצת…

נעמה: זה חם מדי?

צחי: לא.

נעמה: קר מדי?

צחי: לא.

נעמה: אז מה? להוסיף לך קצת מלח?

צחי: לא, לא חסר מלח. אני לא יודע בדיוק איפה לשים את האצבע, אבל משהו שונה…

נעמה: חשבתי שזאת המנה האהובה עליך.

צחי: היא כן. פשוט היום היא קצת… שינית משהו במתכון?

נעמה: אההה… לא.

צחי: בטוחה? קנית את הבשר באותו מקום?

נעמה: כן. אצל הקצב הרגיל.

צחי: וזה היה אותו זמן בתנור? אותה טמפרטורה?

נעמה: הכל בדיוק לפי המתכון שאני תמיד מכינה איתו.

צחי: (טועם שוב) לא יודע, משהו פה מוזר. (מגיש לעברה את המזלג) קחי, תטעמי רגע. (טועמת) נו? מרגישה?

נעמה: לא.

צחי: מה לא? את לא מרגישה בהבדל?

נעמה: לא יודעת. אולי טיפ טיפונת.

צחי: (לוקח עוד ביס) איך טיפ טיפונת? זאת מנה אחרת לגמרי! (קם מהכיסא ופותח את המקרר) אולי יש פה משהו מקולקל. (מחטט בקדחתנות, בודק את תאריכי התפוגה של כל מוצר ומוצר)

נעמה: די, מאמי שלי, תירגע. שום דבר לא מקולקל.

צחי: אבל אין, אני משתגע, איך יכול להיות שהטעם כל כך שונה? (נעצר) אולי משהו בבלוטות הטעם שלי השתנה? נדמה לי שקראתי פעם שמי שמרגיש טעם שונה של האוכל זה אומר שתוך שעתיים הוא יקבל שבץ. (מחייך לעבר נעמה בצורה מוגזמת) תסתכלי רגע. איך החיוך שלי? ישר?

נעמה: כן, ישר.

צחי: (כמעט ממלמל לעצמו) איזה יום היום? שני. איפה אני גר? ברחוב שאול המלך. איזה מספר? 32. רגע, זה 32 או 34? שיט, זה מתחיל! תקראי מהר לאמבולנס! איפה הטלפון שלי?

נעמה: צחי, אתה מוכן להירגע?! אין לך שום שבץ.

צחי: אז מה זה? למה זה לא אותו טעם?

נעמה: (בחוסר רצון) כי היה חסר לי משהו.

צחי: ידעתי!

נעמה: הייתי בטוחה שלא תשים לב. זה משהו כל כך קטן…

צחי: מה זה? תבלין? שורש של משהו? אני אעבור אצל כל הירקנים בעיר עד שאני אמצא את זה.

נעמה: לא, זה לא תבלין. לא בדיוק.

צחי: נו אז מה זה?

נעמה: אני מעדיפה לא לגלות.

צחי: מה זה לא לגלות? מה זה, סוד?

נעמה: לא, פשוט… אי אפשר יותר להשיג את זה! אין!

צחי: תני לי לעשות את העבודה השחורה. היום יש הכל באינטרנט. נביא מאמזון, מאיביי, מעלי אקספרס. רק תגידי לי איך קוראים לזה.

נעמה: צחי, באמת שאני מעדיפה שלא…

צחי: נעמה, זה מתחיל לעצבן אותי. את עושה לי דווקא? אני רעב מת.

נעמה: אני אכין לך משהו חדש! מה בא לך? רק תגיד. רוצה שאני אכין לך מרק קובה כמו שאמא שלך עושה? אני אבקש את המתכון ו…

צחי: מה מרק קובה עכשיו? זה חצי יום הכנה הדבר הזה. אני רעב עכשיו.

נעמה: אז בוא נזמין מבחוץ! (לוקחת את הסלולרי) רוצה ג'פניקה? פעם קודמת אהבת את הנודלס החריף שלהם. יאללה, אני מזמינה לנו.

צחי: תורידי את הטלפון.

נעמה: מה?

צחי: אמרתי: תורידי את הטלפון.

נעמה מורידה את הטלפון.

צחי: זה כבר לא מצחיק אותי בכלל. אני חייב לדעת מה זה התבלין הזה. חייב. אני לא אעזוב אותך בשקט עד שלא תגידי לי מה זה. את לא מכירה אותי בקטעים האלה, אני אשגע לך את הנשמה. את לא תישני בלילה. אני אבוא אלייך לעבודה ויעשה לך בושות. רק תגידי לי מה חסר במנה ואני מבטיח לעזוב אותך בשקט. אפילו לא תצטרכי להכין אותה בשבילי השבוע. אני אנגב פיתה עם חומוס עד שזה יצא לי מהאוזניים. איך אני איתך?

נעמה: (מתחילה לבכות) אבל צחי, באמת לא כדאי…

צחי: כדאי. תאמיני לי שכדאי.

נעמה: (בעודה מתייפחת) זה משהו של האקס שלי.

צחי: מה זה? לא הבנתי.

נעמה: (מנסה להירגע, אך עדיין מתייפחת) האקס שלי נתן לי את זה.

צחי: איזה אקס? אסי?

נעמה: כן.

צחי: נו, ואי אפשר לשאול אותו מאיפה הוא משיג את זה?

נעמה: הוא לא בדיוק משיג את זה.

צחי: הוא מכין את זה לבד בבית?

נעמה: אאההה, כן, אפשר להגיד.

צחי: אז נשאל אותו איך הוא מכין את זה ונכין גם. בשביל זה עשית עכשיו את כל הסצנה הזאת? (שולף את הנייד שלו) מה הטלפון שלו?

נעמה: זה לא משהו שמכינים סתם ככה.

צחי: (צועק) למה את מזלזלת בי ככה? מה כבר האסי הזה שלך יכול להכין שאני לא? מה?

נעמה: זרע.

צחי: זרע? של מה?

נעמה: נו, אתה יודע, זרע.

צחי: כן, אבל של איזה צמח?

נעמה: של צמח אסי.

צחי: אני לא מבין.

נעמה: השתמשתי בזרע של אסי בתור תבלין.

שתיקה.

צחי: יופי, מצחיק מאוד. את יכולה לכתוב בדיחות לקטורזה את.

נעמה: אני לא צוחקת.

צחי: מה זאת אומרת לא צוחקת?

נעמה: זאת אומרת שהיה לי בקבוק עם זרע של אסי והייתי משתמשת בו בתור תבלין.

צחי: (מתחיל להפגין סימני זעזוע) מה? איך?

נעמה: תמיד ידעתי שיש לו זרע טעים, משהו יוצא דופן. באמת. אז יום אחד, כשעוד הייתי איתו, ניסיתי להשתמש בזה בתור תיבול לסלט, וזה יצא מדהים. אחר כך הכנתי עם זה פשטידות וממולאים ופסטות ופיצות ומה לא. זה היה משדרג את האוכל חבל על הזמן. אסי היה אומר לי שאני חייבת לפתוח מסעדה עם היכולות שלי.

צחי: והוא… הוא ידע מזה?

נעמה: אתה היית מוכן לאכול אוכל עם הזרע שלך בפנים?

צחי: הבנתי.

שתיקה.

צחי: במה…. במה שמת לי את זה?

נעמה: בהכל.

צחי: תגדירי הכל.

נעמה: בכל המאכלים, בסנדוויץ' לעבודה, בקפה…

צחי: (פניו מתכרכמות) גם בקפה? (לעצמו, לאחר שהייה) ותמיד הייתי אומר בעבודה שאני לא מתקמצן בבית על הקפה שלי, קונה רק את הכי טוב.

נעמה: זה היה כולה כמה טיפות, אני נשבעת. זה היה מספיק כדי לשדרג את הטעם.

צחי: כמה זמן זה כבר נמשך?

נעמה: מה?

צחי: כמה זמן שאני שותה את הזרע של אסי לארוחת בוקר, צהריים וערב?

נעמה: כמה זמן אנחנו ביחד?

צחי: שנה וחצי.

נעמה: אז שנה וחצי.

צחי: ואיך השגת ממנו כל כך הרבה זרע בלי שהוא ידע?

נעמה: אתה מכיר גבר שלא אוהב שיורדים לו?

צחי: אוקיי, אוקיי. הבנתי. מספיק שבלעתי את זה, אני לא צריך עכשיו גם לדמיין את זה. (עיניו נדלקות פתאום) איזה דפוקים אנחנו!

נעמה: למה?

צחי: כי אנחנו יכולים להשתמש בזרע שלי במקום! יא סתומה, איך לא חשבת על זה?

נעמה: דווקא חשבתי.

צחי: כנראה שלא חשבת מספיק. (מתחיל להוריד את המכנסיים) יאללה, בואי נתבלן.

נעמה: כבר ניסיתי את הזרע שלך.

צחי: מתי?

נעמה: זוכר את המעורב הירושלמי שהכנתי לפני שבועיים?

צחי: איך אפשר לשכוח? היה לזה טעם של חולדה שמתה משלשול… רגע, את רוצה להגיד לי ש…

נעמה: כן. ידעתי שהזרע של אסי עומד להיגמר, אז בדקתי אם בכל זאת אפשר להשתמש בשלך.

צחי: מה, גם כשאת יורדת לי זה…

נעמה: לא שמת לב שאני סותמת את האף?

צחי: חשבתי שזאת אלרגיה או משהו.

שתיקה.

צחי: טוב, אין ברירה.

נעמה: נכון. אתה תתרגל לטעמים החדשים בלי זה. זה טעם נרכש. עוד שבועיים כבר לא תזכור בכלל את הטעם של אסי.

צחי קם ופותח את אחד מארונות המטבח.

נעמה: מה אתה מחפש?

צחי: איפה הצנצנת הגדולה שאת משתמשת בה לחמוצים? אה, הנה, מצאתי.

צחי מוציא צנצנת גדולה.

נעמה: מה אתה מתכוון לעשות איתה?

צחי: ללכת לאסי ולהשיג את התבלין.

נעמה: השתגעת או מה?

צחי: מה הכתובת שלו?

נעמה: אין מצב בחיים שאני מגלה לך! אתה לא נורמלי!

צחי חוטף את הטלפון שלה מהשולחן. נעמה מנסה ללא הצלחה לקחת אותו בחזרה.

נעמה: תחזיר לי את זה!

צחי: (מקריא בקול) "היי אסי מותק. יש מצב לקפוץ אליך רגע? יש לי משהו חשוב להגיד לך. תוכל רק להזכיר לי מה הכתובת?" (נשמע צליל מהטלפון) "מעולה. תפתח את הדלת, אני כבר בדרך".

צחי שם את שני הטלפונים בכיס ויוצא עם הצנצנת. נעמה עומדת במשך כמה רגעים המומה, ואז מתיישבת לשולחן מול הצלחת. היא טועמת ממנה ומעווה את פניה. הסוף.

מערכונים·סאטירה

מותו של סוכן מוצרי הקוסמטיקה

בעקבות הכתבה במוסף "הארץ" על הטבת הבוטוקס שניתנת ללקוחות חדשים (אך לא צעירים) של היכל התאטרון בקרית מוצקין, ניסיתי לדמיין כיצד שיחת טלפון בין נציג מכירות של תאטרון כלשהו ובין לקוחה פוטנציאלית.

איש מכירות: שלום, גברת מיטלמן?

אישה (מבוגרת): נכון.

איש מכירות: מדבר יואש מתאטרון המרכז. רציתי להציע לך…

אישה: איזה תאטרון אמרת?

איש מכירות: תאטרון המרכז.

אישה: אתה מתכוון לתאטרון האמצע.

איש מכירות: לא, תאטרון האמצע הוא המתחרה שלנו.

אישה: אני כבר לא זוכרת למי מהם יש לי מנוי. או שאולי זה בכלל להיכל התרבות במועצה האזורית. בשנה שעברה הם הביאו כאלה הצגות יפות. היה שם יונה אליאן וששי קשת, והיה גם…

איש מכירות: כן, אני בטוח שאת ובעלך נהניתם, אבל אני רוצה להציע לך משהו אחר. שונה. פורץ דרך.

אישה: הוא לא.

איש מכירות: סליחה? איך את יודעת?

אישה: הוא לא נהנה.

איש מכירות: מי?

אשת מכירות: בעלי.

איש מכירות: מה קשור בעלך?

אישה: בהצגה של יונה אליאן וששי קשת הוא לא נהנה. אמר שזה קשקוש כי אי אפשר להיות מאוהבים אחרי כל כך הרבה זמן. אחרי זה התווכחנו אם זו פאה או לא.

איש מכירות: בסדר, אבל אני דיברתי על המבצע החדש של התאטרון שלנו. כל הרפטואר של השנה הבאה יהיה בסימן התחדשות. יהיו לנו הצגות בבכורה עולמית.

אישה: מחזמר עם ההוא ההומוסקסואל מהטלוויזיה יהיה? הוא זז כל כך יפה ההומו הזה.

איש מכירות: אני מדבר איתך על משהו שלא נעשה בשום מקום בעולם. "המלט" מכירה? אז לנו יהיה את "המלט בלי קמטים", עם המשפט האלמותי "לעשות בוטוקס או לא לעשות, זאת השאלה".

אישה: לא אוהבת את שייקספיר, כולם מתים שם בסוף.

איש מכירות: על "מחכים לגודו" שמעת?

אישה: בטח ששמעתי על יעקב בודו! איך אני מחכה לו!

איש מכירות: אצלנו קוראים למחזה "מחכים לגודו, כי דוקטור דב קליין עמוס", והוא יעסוק בשני גברים שמחכים שמישהו ירים להם את החזה הנפול.

אישה: אולי בעלי יאהב את זה.

איש מכירות: וגולת הכותרת של העונה הבאה, הדובדבן בקצפת המלאכותית – עיבוד מופתי למחזה הקלאסי "מותו של סוכן".

אישה: אמרתי לך, אני לא אוהבת דברים עם מוות.

איש מכירות: זה מוות מטאפורי בלבד, כי אצלנו מדובר בסוכן של חברת קוסמטיקה שעוד לא הפנים שהעתיד טמון בניתוחים קוסמטיים.

אישה: לא יודעת, אני צריכה להתייעץ עם בעלי.

איש מכירות: אין בעיה, קחי את הזמן, אבל את יודעת, אנחנו לא נעשים צעירים יותר.

אישה: סליחה?!

איש מכירות: אלא אם כן את עושה מנוי אצלנו לתאטרון. אפשר גם לפרוס את זה ל-12 תשלומים ו-11 זריקות. אז מה את אומרת?

אישה: אולי בשנה הבאה. אבל תביאו את המחזמר עם ההומוסקסואל, כן?

מערכונים

דיווח: איש דיבר על פוליטיקה בעבודה

שיחות אגביות בעבודה, שזכו לכינוי "שיחות ברזייה", נסובות לרוב סביב נושאים קבועים: המשפחה, מזג האוויר, תכנית טלוויזיה אהובה, לפעמים אפילו על המשימה האחרונה שהבוס הטיל על המחלקה. אבל חבריו לעבודה של שי מזרחי, בן 37 מיהוד, לא שיערו בנפשם שבין שלל הנושאים הפרוזאיים הוא ידבר פתאום על פוליטיקה.

"רגע אחד הוא סיפר לנו שהבן הקטן שלו חולה ונשאר בבית עם אשתו, ושנייה אחרי זה הוא אמר שאין לנו מה לחפש בשטחים", סיפרה מזי כהן, מזכירת החברה. "אני זוכרת שכולם השתתקו פתאום והסתובבו אליו מופתעים. אף פעם לא האמנו שהוא מסוגל לדבר על פוליטיקה".

צחי שטרן, חברו הטוב ביותר של מזרחי בעבודה, התקשה להסתיר את ההלם. לדבריו, "מרוב שלא האמנתי שהוא אמר את זה ביקשתי ממנו שיחזור על דבריו שוב. הוא היה ממש נבוך, ראינו כולנו שהוא מרגיש לא בנוח עם מה שאמר, אז פשוט שתקנו כולנו במשך כמה דקות עד שהיינו צריכים להיכנס לישיבה".

זו לא הייתה הפעם היחידה בה מזרחי התבטא בנושא פוליטי. שעות בודדות לאחר אותה פליטת פה במטבחון, כשראשי כולם היו שקועים במסכי המחשב שלהם, הוא תועד אומר: "אני לא חושב שאלאור אזריה גיבור". כמה דקות לאחר מכן הוא התבקש על ידי מנהל המחלקה ללכת הביתה. "יש פה עניין של אחריות", הסביר גורם המקורב לבוס. "בדיוק כמו שאני אשלח הביתה מישהו עם שפעת כדי שלא ידביק את שאר העובדים, ככה גם עם דיבורים על פוליטיקה. זה נורא מדבק".

למרבה המזל, לסיפור הזה יש סוף טוב. על פי אחד הדיווחים, מזרחי שב למחרת לעבודה ולא דיבר יותר על פוליטיקה בחיים.

מערכונים

פרס נובל לספרות

[כינוס ועדת פרס נובל לספרות]

גוטפריד: חברים, נותרו לנו שעות ספורות להחליט ואנחנו לא מתקדמים לשום מקום.

אריקה: אם רק הייתם מקשיבים לי ומעניקים את הפרס למורקמי. הוא מפליא לשזור היפר-ריאליזם אל תוך מציאות מסויטת שהיא…

יורגן: עוד קשקוש יפני…

אריקה: אז אולי בחירה במשורר כמו אדוניס, שמולדתו נקרעת במלחמת אזרחים איומה.

יורגן: תצטטי לי שיר אחד שלו. אחד.

אריקה: אני כרגע לא בדיוק זוכרת…

יורגן: לא זוכרת…

גוטפריד: חברים, הוויכוחים העקרים הללו לא הביאו לשום מקום בשבוע האחרון, והם בטח לא יביאו אותנו לשם בשעתיים שנשארו.

יורגן: אתה יו"ר הוועדה – תציע משהו.

אריקה: כן, תעשה את התפקיד שלך במקום רק להגיד לנו "חברים, חברים".  

גוטפריד:  חברים (בולע את הרוק), אני חושב שהגיע הזמן שנחשוב מחוץ לקופסה. בשנים האחרונות כל ההחלטות שקיבלנו התקבלו בפיהוק. עיתונאית רוסייה, סופר סיני, משורר שבדי – חוץ מכמה עיתונאי תרבות משועממים, אף אחד אפילו לא טרח לדווח על הזכייה.

אריקה: אני לא מבינה…

גוטפריד: אתם זוכרים שלפני חודש ביקרתי בישראל? אז כשהייתי שם פגשתי את שרת התרבות שלהם, מירי רגב, והיא לימדה אותי את השיטה שלה.

יורגן: יש לישראל שרת תרבות? הם יודעים לעשות שם משהו חוץ מאפרטהייד?

גוטפריד: אני גם חשבתי כמוך בהתחלה, אבל אחרי שראיתי בעיניים את התוצאה של העבודה שלה הבנתי שהיא לא פחות מגאון.

אריקה: נו, אז ספר לנו, מה צריך לעשות?

גוטפריד: היא מכנה את השיטה שלה "עשה לך כותרת".

אריקה: אני עדיין לא מבינה…

גוטפריד: כל מה שצריך לעשות זה לקבל החלטה שאת יודעת בבירור שתעורר סערה.

יורגן: בפעם האחרונה שבדקתי התפקיד שלנו הוא לבחור מועמד ראוי לפרס נובל בספרות, לא לעורר סערות.

גוטפריד: אני אשאל אותך שאלה – אתה רוצה להישאר רלוונטי?

יורגן: מה?

גוטפריד: שמעת אותי טוב מאוד – אתה רוצה להישאר רלוונטי?

יורגן: לאיכות ספרותית אין שום קשר עם רלוונ…

גוטפריד: בולשיט! בוא נצא לרחוב ונשאל את העוברים ושבים מי זכה בפרס בשנה שעברה. אני מתערב איתכם על התפקיד שלי שלא נמצא אחד שיידע. אחד! אם אני צודק, אתה תחזור להיות עורך התרבות במקומון "כל סטוקהולם". ואת, אריקה, תחזרי להיות מזכירת מערכת בתוכנית הבוקר "מלמו זורחת עם ג'וזף וג'וזפינה". אז בואו עכשיו נרד למטה ו…

יורגן: רגע אחד עם זה… אני לא טענתי שההחלטה לא צריכה להיות מעוררת מחלוקת.

אריקה: גם אני. אני דווקא חושבת שזה יכול לשבור מוסכמות, להראות שהגבולות היום פתוחים מאי פעם, כמו שהם צריכים להיות עבור כל הפליטים באשר הם.

יורגן: אז על מי חשבת?

גוטפריד: דילן.

יורגן: דילן תומס? הוא כבר לא איתנו. שתה את עצמו למוות.

אריקה: אה, הבנתי! להעניק את הפרס למשורר מת! זה גאוני!

גוטפריד: בוב דילן.

יורגן ואריקה: אה.

גוטפריד: התייעצתי על זה עם מירי, והיא הציעה בהתחלה מישהו משלהם…

אריקה: עמוס עוז בטח.

גוטפריד: אייל גולן. הודיתי לה בנימוס ואמרתי שאנחנו בוחרים באנשי ספרות מובהקים, אבל בעזרת הרעיון שלה נוכל לתת לפרס את הסיקור התקשורתי שהוא ראוי לו.

אריקה: ואתה אומר שאצלה השיטה הזאת עובדת?

גוטפריד: בכל יום שהייתי שם היא קיבלה כותרת בעמוד הראשון. והייתם צריכים לראות איך העם אוהב אותה – פרחים, נשיקות, בר מצוות של בנים במרכז הליכוד.

יורגן: דילן, אתה אומר?

גוטפריד: Like a rolling stone, baby. Like a rolling stone

מערכונים·סיפורים קצרים

מנדלבאום (4)

ביום שבו מנדלבאום נולד, אמו צעקה "אני מתה!" ונשמתה אכן עלתה השמימה. תחילה היא צפתה בעצמה שוכבת על הסדינים המהוהים של מיטת בית החולים, רגליה פשוקות בעוד אחות מיילדת פוקדת עליה בתקיפות ללדת מתוכה את מנדלבאום [האחות לא השתמשה בשם המפורש, שכן לא ידעה שהוא עתיד להיקרא דווקא כך. היא פשוט ציוותה "תוציאי אותו עכשיו!", ולכולם היה ברור שהיא מתכוונת לתינוק שעתיד להפוך למנדלבאום ולא למשל, לתינוק שייקרא מאוחר יותר ציגלמן או מזרחי]. לאחר מכן היא עלתה אל גג בית החולים והשקיפה על העיר הפרושה תחתיה: נהג אחד צפר בעצבנות לכלי רכב שחנה באמצע הנתיב ["סע כבר, יא מזדיין בתחת! חכה חכה אני אתפוס אותך אחרי העבודה. מה, גברת? סליחה, פשוט זה מדינה פה של חארות, כל אחד חושב רק על עצמו. מונה? למה מונה? אני יעשה לך בחמישים"]; שני פועלי בניין עמדו על פיגום ושוחחו ביניהם על המצב במדינה ["אני אומר לך, כולם מושחתים. גיסי עובד בעירייה והוא אומר שבלי לשמן את המערכת אי אפשר לעשות פה כלום. לך תבנה ככה מדינה"], אנשי עסקים נשאו קלסרים תפוחים תחת בתי השחי [איש איש ובית שחיו]; וגור חתולים ג'ינג'י ניסה נואשות לחצות את הכביש בתקווה לעתיד טוב יותר, אבל לא ראה את משאית הזבל שהגיחה במהירות מהעבר השניו ["איכס! ראית את זה? אני אומר לך, החיים האלה יכולים להיגמר ככה, תוך שנייה. אם זה לא משאית זבל זה התקף לב, אם זה לא התקף לב זה סרטן, אם לא סרטן אז מישהו מתעצבן עליך בכביש ונותן לך דקירה בחזה. אנחנו אבק ברוח אנחנו, כלום"].

בדרכה חזרה לחדר הלידה פגשה נשמת אמו של מנדלבאום בנשמתה של יולדת אחרת. "לאן את ממהרת?", תהתה האחרונה. "יש לי כבר שלושה ילדים, תאמיני לי שאין לך למה לחזור. כל היום זה רק מטלות והחתלות ובכי ועצבים. עד שיש לי זמן סוף סוף לישון נראה לי שאני אחזור לגוף שלי? אותי מפה לא יזיזו גם עם מנוף". "אבל זה לא אומר שהגוף שלך ימות?", שאלה אמו של מנדלבאום. "לימדו אותי תמיד להגיד שאני אנוח כבר בקבר. אז הנה, אני הולכת ליישם את זה. אם הבעל שלך פלגמט כמו שלי, להישאר פה זה הדבר הכי חכם שאת יכולה לעשות".

אמו של מנדלבאום תהתה האם יש צדק בדבריה של היולדת המחשבת גופה למות. היא ידעה שעזרה מצד אביו של מנדלבאום היא לא תקבל, והמחשבה על התערבות מצד חמותה העלתה סמרמורת בנפשה ["למה את מועכת לו את הבננה? הוא צריך ללמוד לבד לאכול. ולמה בלי סינר? את רוצה שהוא יגדל להיות חיה כמו אבא שלך? נו, מה לעשות, לפעמים צריך להגיד את האמת בפנים, אחרת הילדים גדלים להיות פרזיטים"]. צפירה עזה נשמעה מלמטה, מלווה ברצף קללות, "יאללה, תזיזי כבר את התחת שלך! עומדת פה בחנייה כפולה כאילו זה של אמא שלך!".

נפשה של גברת מנדלבאום עשתה את דרכה חזרה. היא הביטה באב השרוע על הכיסא, איבריו משתלשלים ממנו כמו גזירי עיתון ישן; באחות המיילדת שמשקפיה תלויים על שרוך וקמט ארוך של כעס חרוט במצחה; ולבסוף הסתכלה על גופה שלה. היא נראתה כמו סחבה שמישהו סחט והשאיר שעות רבות מדי בשמש. "אני אנוח כבר בקבר", אמרה, וחזרה אל עצמה.

כשהגיח מנדלבאום אל אוויר העולם פקדה עליה המיילדת חמוצת הסבר להניח אותו על עורה החשוף. האם הטרייה נשקה לראשו של התינוק ואז הרימה את ראשה מעלה, אל עבר התקרה. מחשבותיה נדדו אל היולדת שנשארה על הגג, ורגש קל של קנאה הציף את לבה.

עוד מעלילות מנדלבאום:

מנדלבאום (3)

מנדלבאום (2)

מנדלבאום (1)