מערכונים

פרס נובל לספרות

[כינוס ועדת פרס נובל לספרות]

גוטפריד: חברים, נותרו לנו שעות ספורות להחליט ואנחנו לא מתקדמים לשום מקום.

אריקה: אם רק הייתם מקשיבים לי ומעניקים את הפרס למורקמי. הוא מפליא לשזור היפר-ריאליזם אל תוך מציאות מסויטת שהיא…

יורגן: עוד קשקוש יפני…

אריקה: אז אולי בחירה במשורר כמו אדוניס, שמולדתו נקרעת במלחמת אזרחים איומה.

יורגן: תצטטי לי שיר אחד שלו. אחד.

אריקה: אני כרגע לא בדיוק זוכרת…

יורגן: לא זוכרת…

גוטפריד: חברים, הוויכוחים העקרים הללו לא הביאו לשום מקום בשבוע האחרון, והם בטח לא יביאו אותנו לשם בשעתיים שנשארו.

יורגן: אתה יו"ר הוועדה – תציע משהו.

אריקה: כן, תעשה את התפקיד שלך במקום רק להגיד לנו "חברים, חברים".  

גוטפריד:  חברים (בולע את הרוק), אני חושב שהגיע הזמן שנחשוב מחוץ לקופסה. בשנים האחרונות כל ההחלטות שקיבלנו התקבלו בפיהוק. עיתונאית רוסייה, סופר סיני, משורר שבדי – חוץ מכמה עיתונאי תרבות משועממים, אף אחד אפילו לא טרח לדווח על הזכייה.

אריקה: אני לא מבינה…

גוטפריד: אתם זוכרים שלפני חודש ביקרתי בישראל? אז כשהייתי שם פגשתי את שרת התרבות שלהם, מירי רגב, והיא לימדה אותי את השיטה שלה.

יורגן: יש לישראל שרת תרבות? הם יודעים לעשות שם משהו חוץ מאפרטהייד?

גוטפריד: אני גם חשבתי כמוך בהתחלה, אבל אחרי שראיתי בעיניים את התוצאה של העבודה שלה הבנתי שהיא לא פחות מגאון.

אריקה: נו, אז ספר לנו, מה צריך לעשות?

גוטפריד: היא מכנה את השיטה שלה "עשה לך כותרת".

אריקה: אני עדיין לא מבינה…

גוטפריד: כל מה שצריך לעשות זה לקבל החלטה שאת יודעת בבירור שתעורר סערה.

יורגן: בפעם האחרונה שבדקתי התפקיד שלנו הוא לבחור מועמד ראוי לפרס נובל בספרות, לא לעורר סערות.

גוטפריד: אני אשאל אותך שאלה – אתה רוצה להישאר רלוונטי?

יורגן: מה?

גוטפריד: שמעת אותי טוב מאוד – אתה רוצה להישאר רלוונטי?

יורגן: לאיכות ספרותית אין שום קשר עם רלוונ…

גוטפריד: בולשיט! בוא נצא לרחוב ונשאל את העוברים ושבים מי זכה בפרס בשנה שעברה. אני מתערב איתכם על התפקיד שלי שלא נמצא אחד שיידע. אחד! אם אני צודק, אתה תחזור להיות עורך התרבות במקומון "כל סטוקהולם". ואת, אריקה, תחזרי להיות מזכירת מערכת בתוכנית הבוקר "מלמו זורחת עם ג'וזף וג'וזפינה". אז בואו עכשיו נרד למטה ו…

יורגן: רגע אחד עם זה… אני לא טענתי שההחלטה לא צריכה להיות מעוררת מחלוקת.

אריקה: גם אני. אני דווקא חושבת שזה יכול לשבור מוסכמות, להראות שהגבולות היום פתוחים מאי פעם, כמו שהם צריכים להיות עבור כל הפליטים באשר הם.

יורגן: אז על מי חשבת?

גוטפריד: דילן.

יורגן: דילן תומס? הוא כבר לא איתנו. שתה את עצמו למוות.

אריקה: אה, הבנתי! להעניק את הפרס למשורר מת! זה גאוני!

גוטפריד: בוב דילן.

יורגן ואריקה: אה.

גוטפריד: התייעצתי על זה עם מירי, והיא הציעה בהתחלה מישהו משלהם…

אריקה: עמוס עוז בטח.

גוטפריד: אייל גולן. הודיתי לה בנימוס ואמרתי שאנחנו בוחרים באנשי ספרות מובהקים, אבל בעזרת הרעיון שלה נוכל לתת לפרס את הסיקור התקשורתי שהוא ראוי לו.

אריקה: ואתה אומר שאצלה השיטה הזאת עובדת?

גוטפריד: בכל יום שהייתי שם היא קיבלה כותרת בעמוד הראשון. והייתם צריכים לראות איך העם אוהב אותה – פרחים, נשיקות, בר מצוות של בנים במרכז הליכוד.

יורגן: דילן, אתה אומר?

גוטפריד: Like a rolling stone, baby. Like a rolling stone

מערכונים·סיפורים קצרים

מנדלבאום (4)

ביום שבו מנדלבאום נולד, אמו צעקה "אני מתה!" ונשמתה אכן עלתה השמימה. תחילה היא צפתה בעצמה שוכבת על הסדינים המהוהים של מיטת בית החולים, רגליה פשוקות בעוד אחות מיילדת פוקדת עליה בתקיפות ללדת מתוכה את מנדלבאום [האחות לא השתמשה בשם המפורש, שכן לא ידעה שהוא עתיד להיקרא דווקא כך. היא פשוט ציוותה "תוציאי אותו עכשיו!", ולכולם היה ברור שהיא מתכוונת לתינוק שעתיד להפוך למנדלבאום ולא למשל, לתינוק שייקרא מאוחר יותר ציגלמן או מזרחי]. לאחר מכן היא עלתה אל גג בית החולים והשקיפה על העיר הפרושה תחתיה: נהג אחד צפר בעצבנות לכלי רכב שחנה באמצע הנתיב ["סע כבר, יא מזדיין בתחת! חכה חכה אני אתפוס אותך אחרי העבודה. מה, גברת? סליחה, פשוט זה מדינה פה של חארות, כל אחד חושב רק על עצמו. מונה? למה מונה? אני יעשה לך בחמישים"]; שני פועלי בניין עמדו על פיגום ושוחחו ביניהם על המצב במדינה ["אני אומר לך, כולם מושחתים. גיסי עובד בעירייה והוא אומר שבלי לשמן את המערכת אי אפשר לעשות פה כלום. לך תבנה ככה מדינה"], אנשי עסקים נשאו קלסרים תפוחים תחת בתי השחי [איש איש ובית שחיו]; וגור חתולים ג'ינג'י ניסה נואשות לחצות את הכביש בתקווה לעתיד טוב יותר, אבל לא ראה את משאית הזבל שהגיחה במהירות מהעבר השניו ["איכס! ראית את זה? אני אומר לך, החיים האלה יכולים להיגמר ככה, תוך שנייה. אם זה לא משאית זבל זה התקף לב, אם זה לא התקף לב זה סרטן, אם לא סרטן אז מישהו מתעצבן עליך בכביש ונותן לך דקירה בחזה. אנחנו אבק ברוח אנחנו, כלום"].

בדרכה חזרה לחדר הלידה פגשה נשמת אמו של מנדלבאום בנשמתה של יולדת אחרת. "לאן את ממהרת?", תהתה האחרונה. "יש לי כבר שלושה ילדים, תאמיני לי שאין לך למה לחזור. כל היום זה רק מטלות והחתלות ובכי ועצבים. עד שיש לי זמן סוף סוף לישון נראה לי שאני אחזור לגוף שלי? אותי מפה לא יזיזו גם עם מנוף". "אבל זה לא אומר שהגוף שלך ימות?", שאלה אמו של מנדלבאום. "לימדו אותי תמיד להגיד שאני אנוח כבר בקבר. אז הנה, אני הולכת ליישם את זה. אם הבעל שלך פלגמט כמו שלי, להישאר פה זה הדבר הכי חכם שאת יכולה לעשות".

אמו של מנדלבאום תהתה האם יש צדק בדבריה של היולדת המחשבת גופה למות. היא ידעה שעזרה מצד אביו של מנדלבאום היא לא תקבל, והמחשבה על התערבות מצד חמותה העלתה סמרמורת בנפשה ["למה את מועכת לו את הבננה? הוא צריך ללמוד לבד לאכול. ולמה בלי סינר? את רוצה שהוא יגדל להיות חיה כמו אבא שלך? נו, מה לעשות, לפעמים צריך להגיד את האמת בפנים, אחרת הילדים גדלים להיות פרזיטים"]. צפירה עזה נשמעה מלמטה, מלווה ברצף קללות, "יאללה, תזיזי כבר את התחת שלך! עומדת פה בחנייה כפולה כאילו זה של אמא שלך!".

נפשה של גברת מנדלבאום עשתה את דרכה חזרה. היא הביטה באב השרוע על הכיסא, איבריו משתלשלים ממנו כמו גזירי עיתון ישן; באחות המיילדת שמשקפיה תלויים על שרוך וקמט ארוך של כעס חרוט במצחה; ולבסוף הסתכלה על גופה שלה. היא נראתה כמו סחבה שמישהו סחט והשאיר שעות רבות מדי בשמש. "אני אנוח כבר בקבר", אמרה, וחזרה אל עצמה.

כשהגיח מנדלבאום אל אוויר העולם פקדה עליה המיילדת חמוצת הסבר להניח אותו על עורה החשוף. האם הטרייה נשקה לראשו של התינוק ואז הרימה את ראשה מעלה, אל עבר התקרה. מחשבותיה נדדו אל היולדת שנשארה על הגג, ורגש קל של קנאה הציף את לבה.

עוד מעלילות מנדלבאום:

מנדלבאום (3)

מנדלבאום (2)

מנדלבאום (1)

מערכונים

מלחמת תש"ח

תור לקופת כרטיסים. זוג קשישים מגיע לאשנב. הגבר נעזר במקל הליכה.

קשישה: שני כרטיסים לחדש של אלמודובר.

קופאית: זה תשעים וארבעה שקלים.

קשישה: יש הנחה לאזרח ותיק?

קופאית: לא. בשביל זה יש לכם את שלישי בשלייקעס.

קשיש: יש הנחה לנכים?

קופאית: נכה רגיל או נכה צה"ל?

קשיש: נכה צה"ל.

קופאית: תן לי שנייה להסתכל… באיזו מלחמה נפצעת?

קשיש: תש"ח.

קופאית: אני לא מוצאת את זה במחשב. איך אתה מאיית את זה?

קשיש: תו, שין, גרשיים, חית.

קופאית: אה נו בטח, זה בגלל שהמחשב לא מזהה גרשיים. יש לך אולי שם אחר?

קשיש: מלחמת השחרור.

קופאית: בוא נראה, מלחמת השחרור… לא, לא מופיע לי פה.

קשישה: מה זאת אומרת לא מופיע?

קופאית: אין, הכי מוקדם שיש לי זה ששת הימים.

קשישה: מה זאת אומרת?! אפשר לדבר עם האחראי פה?

קופאית: (נפנית אחורה) ניסים, אתה יכול לבוא שנייה?

ניסים: כן, במה אפשר לעזור?

קופאית: האדון פה אומר שהוא נכה צה"ל ממלחמת… (לקשיש) איך אמרת שקוראים לזה?

קשיש: תש"ח.

קופאית: (לניסים) תש"ח. אבל זה לא מקבל גרשיים.

ניסים: כן, אני יודע (לקשיש) אפשר בבקשה לראות את תעודת הנכה?

קשישה: אני לא מבינה, אתה לא מאמין לו?

ניסים: בטח שאני מאמין, גברתי, אבל אני חייב להזין את המספר שלו במחשב לראות אם עולה לי משהו.

הקשיש מגיש את התעודה. ניסים והקופאית מחפשים במחשב, כל אחד בתורו.

קשישה: בושה וחרפה! מלחמת השחרור, תש"ח, נכבה, זה לא אומר לכם כלום? בעלי נתן את הדם שלו בשביל המדינה הזאת!

ניסים: גבירתי, אני מבין אותך, אבל אם המחשב לא נותן אז אין לי מה לעשות.

קשיש: נו, אז תרשום ששת הימים ונגמור עם זה כבר.

ניסים: זה לא נותן. כתוב שלפי הגיל שלך בששת הימים היית כבר די גמור.

קשישה שעומדת מאחור: סליחה, אבל זה ייקח עוד הרבה זמן? בעלי פה נכה צה"ל, הוא לא יכול לעמוד כל כך הרבה זמן.

קשישה ראשונה: סליחה, גברת, אבל גם בעלי נכה צה"ל. איבד אשך בתש"ח.

קשישה שנייה: שלי איבד את שניהם. (לבעלה) תראה להם, יענקל'ה.

קשישה ראשונה: תראה לו גם, מוישה.

שני הקשישים עומדים זה מול זה כמו אקדוחנים בצהרי היום.

קשישה ראשונה: תן לו אחת!

קשישה שנייה: שלוף, יענקל'ה, שלוף!

שני הקשישים פותחים את רוכסני מכנסיהם, ובדיוק אז נשמעות זעקות שבר מאחור.

אישה מבוגרת: (בהיסטריה) בעלי חטף התקף לב, שמישהו יעזור לו!

ניסים: (מגיע בריצה, מתחיל לבצע פעולות החייאה) איך זה קרה?

אישה מבוגרת: (בוכה) יש לו פוסט-טראומה ממלחמת ששת הימים… הוא ראה את החברים הכי טובים שלו מאבדים שם את הביצים.

ניסים: (תוך כדי החייאה) ששת הימים? לפחות הוא יכול לקבל הנחה.

קופאית: (צועקת) ניסים, על פוסט-טראומה לא נותנים.

ניסים: טוב, אז לא.

קשישה ראשונה: (לבעלה) יענקל'ה, תכניס אותו פנימה, חבל על הזמן. נחזור בשלישי בשלייקעס.

כל הקשישים עוזבים. ניסים ממשיך לבצע פעולות החייאה, ואז מתייאש וחוזר לקופה. הסוף.

מערכונים·סאטירה

ראש ממשלת גללים

סלון כל-ישראלי ממוצע. ארבעת בני המשפחה: אב, אם, ילדה בת 10 וילד בן 6 עומדים בשורה במרכז.

ילדה: אבל אבא, אני חייבת לשירותים.

אב: לא עכשיו!

ילדה: אבל יש לי קקי.

אב: הוא תיכף מגיע!

ילדה: כמעט יוצא לי.

אם: (בעצבים) אבל מה אמרנו לך, אה?

ילדה: (בדמעות) לא ידעתי שהוא כבר…

אם: מה לא ידעת?! מה?! שבועיים שאנחנו מתכוננים לביקור שלו! שבועיים היו לך לעשות כמה קקי שאת רוצה.

ילדה: (בוכה בקול רם יותר) היום לא יצא.

ילד: (בלגלוג) מגיע לך ומגיע לך.

אב: שקט שניכם! אתם עושים לי בושות! דיר באלאק אתם הורסים את הביקור הזה עם הקקי שלכם!

קול צעדים כבדים מגיע מבחוץ. כל בני המשפחה מביטים בציפייה דרוכה אל עבר הדלת. כשהיא נפתחת, נכנסים פנימה שלושה שומרי ראש גברתנים, מרכיבים משקפי שמש שחורים, אוזנייה תחובה בתוך אוזנם. כל אחד מהם נעמד בפינה אחרת של הסלון. רגעים ספורים לאחר מכן נכנס גבר לבוש בהידור. הוא מלווה במזכירתו הצעירה.

ראש הממשלה: ערב טוב משפחת… (המזכירה לוחשת לו) רחמים.

אב: ערב טוב, אדוני ראש הממשלה. זה כבוד גדול בשבילנו ש…

ראש הממשלה: אני תמיד שמח לפגוש את הנתינים שלי (המזכירה לוחשת מאחור)… את האזרחים שלי באזור המחיה הטבעי שלהם. (ניגש ללחוץ את ידי בני המשפחה).

אב: אדוני ראש הממשלה, אנחנו כל כך שמחים שבחרת דווקא בנו לביקור השבועי שלך.

ראש הממשלה: מה זאת אומרת? הכבוד הוא כולו שלי. אנשים פשוטים כמוכם נותנים לי את הכוחות לעשות את העבודה הקשה יום יום.

אב: תרצה משהו לשתות? לאכול? אשתי הכינה את עוגת הבננות המפורסמת שלה, היא…

ראש הממשלה: בננות עושות לי עצירות.

אם: כן, אבל היא עשויה מרכיבים טבעיים…

ראש הממשלה: (נרגז) עצירות, גברת, שמעת פעם על עצירות?

אב: תסלח לה, אדוני ראש הממשלה, היא פשוט קצת מתרגשת, כמו כולנו.

ראש הממשלה: זה בסדר, אתם יודעים, בגילי זה לא קל…

אב: כן, בטח, בטח.

ראש הממשלה: … עד שמגיע הרגע שבו אתה יכול לעשות משהו טוב בשביל העם שלך, שעבר את הפוגרומים והשואה והערבים וכל החרא הזה, הדבר האחרון שאתה רוצה זה עצירות.

אם: אני מתנצלת, לא ידעתי…

ראש הממשלה: שלוש מאות שישים וחמישה ימים אני עובד בשבילכם, אין לי לילות, אין לי סופי שבוע, אין לי חגים, את התחת אני נותן בשביל המדינה הזאת.

אם: כן, בטח, אנחנו מרגישים את זה!

ראש הממשלה: אז אמרתי לאחד מיועצי התקשורת שלי, אני לא זוכר כרגע מי מהם בדיוק כי כולם נראים לי אותו הדבר, אמרתי לו: אני רוצה להיפגש עם האנשים הנפלאים של המדינה הזאת ולהראות להם עד כמה הם חשובים לי.

אב: תשמע, אדוני ראש הממשלה, כששמענו שבחרת בנו מכל השכנים לא עצמנו עין שבועיים.

אם: הברקנו את הבית לכבודך.

ילד: אני הכנתי את כל השיעורי בית.

ילדה: יש לי קקי.

ראשיהם של בני המשפחה נפנים אליה, נזעמים.

אב: (מסנן לעבר הילדה) נשבע לך שאם את לא סותמת את הפה שלך עכשיו… (לראש הממשלה) תסלח לה, הוד מעלתו, יש לה קצת מעי רגיז ובעיות באישיות.

ראש הממשלה: זה בסדר גמור. איך אומרים אצלנו? I don't give a shit (ניגש לילדה ומלטף אותה על ראשה) בן כמה אתה, חמוד? שלוש? ארבע?

ילדה: אני בת עשר.

ראש הממשלה: (צוחק) איך הזמן עף כשנהנים במדינה הזאת, אה?

ילדה: אבל באמת יש לי קקי.

ראש הממשלה: (מתכופף אליה ולוחש באוזנה) אבל קודם אני (למזכירתו) אני מוכן.

המזכירה מסמנת לשומרי הראש, ואחד מהם שולף סדין כהה. יחד עם שומרי הראש הנוספים הם יוצרים וילון באמצע הסלון. גובהו של הווילון הוא כמחצית גובהו של אדם. ראש הממשלה נכנס אל מאחורי הפרגוד המאולתר, רק פלג גופו העליון מציץ מתוכו.

אם: אני בדיוק ניקיתי את השטיח כדי שתוכל…

ראש הממשלה: אני מבקש לא להפריע לי.

אם: סליחה.

ראש הממשלה מפשיל את מכנסיו וכורע אל מאחורי הווילון, כך שלא רואים אותו בכלל. הוא מתחיל להשמיע קולות מאמץ גוברים והולכים.

ראש הממשלה: (במאמץ) ז-ה… ל-א… י-ו-צ-א… (מתרומם, פניו אדומות ממאמץ) יש לכם שזיפים?

אב: שזיפים?

ראש הממשלה: שזיפים, שזיפים.

אב: (לאם, בלחץ) תביאי שזיפים.

אם: (לילדה) תביאי שזיפים.

ילדה: אבל יש לי קקי (לילד) תביא שזיפים.

הילד רץ החוצה. כולם מחכים, קוברים מבטיהם ברצפה. הילד חוזר עם פרי עגול בידו. הוא מגיש אותו לראש הממשלה.

ראש הממשלה: זה תפוח. הבאת לי תפוח.

ילד: חשבתי ש….

ראש הממשלה: חשבת (בקול מתיילד) "לא משנה איזה פרי אביא, זה בטח יהיה כמו שזיף". אתה יודע מה תפוחים עושים?

ילד: (מבוהל) ל.. לא.

ראש ממשלה: עצירות! תפוחי עץ מלאים בסיבים והם עושים עצירות! אתה יודע מה זה אומר?

ילד: לא.

ראש הממשלה: זה אומר שאני אהיה תקוע איתכם, משפחה של פרימטיבים, בסלון, עם עצירות מהגיהנום!

אב: תסלח לו, אדוני, הוא לא התכוון…

ראש הממשלה: בטח לא התכוון! גם אני לא התכוונתי לקצץ בקצבאות הזקנה כשהייתי שר אוצר, ולא התכוונתי לצאת למלחמה כשהייתי שר הביטחון, ולא התכוונתי להיות ראש ממשלה שתקוע עם עצירות בסלון!

מזכירה: ראש הממשלה, אנחנו צריכים להמשיך לישיבת הקבינט.

ראש הממשלה: ומה את מצפה, שאני פשוט אלבש חזרה את התחתונים והמכנסיים ואמשיך לישיבת הקבינט כאילו כלום? האנשים הטובים האלה כבר חודש לא ישנים מאז שהודיעו להם שהם זכו…

אב: שבועיים.

ראש הממשלה: מה?

אב: הודיעו לנו לפני שבועיים.

ראש הממשלה: (למזכירה) תגידי ליצחקי שאם הוא לא רוצה לעבוד כל שארית החיים שלו בתור פקח בסחנה מטעם רשות שמורות הטבע והגנים, כדאי לו מאוד שיתנו לאנשים התראה של חודש לפחות לפני שאני מגיע (פונה לאב) נכון שהיה עדיף אם לא הייתם ישנים חודש מראש?

אב: תראה, אנחנו דאגנו להכל…

ראש הממשלה: כן, אבל תחשוב כמה עוד הייתם יכול להספיק אם היה לכם חודש התארגנות – הייתם עושים איזה רמונט קטן, מחליפים את הבלטות הישנות האלה, צנרת, חשמל, צבע, ריסוס…

אם: אבל אין פה נמלים או משהו.

ראש הממשלה: מספיק שנמלה אחת קטנה תצליח לעבור את מעגלי האבטחה ולהיכנס לי לתוך התחת בזמן שאני מחרבן לכם בסלון – וכל העתיד של מדינת ישראל בסכנה. אתם מסוגלים בכלל להבין את זה?

אם: אני מבטיחה לך ש…

ראש הממשלה: מבטיחה, מבטיחה. גם לי הבטיחו במלחמה האחרונה שהצבא יעצור את הטילים תוך ארבעים ושמונה שעות. אז הבטיחו!

מזכירה: אפשר לעשות את מה שעשינו בבית הקודם.

ראש הממשלה: לא, עזבי, זה לא נעים…

אב: כן, בטח, מה שצריך. רק תגידו.

מזכירה: (לאב) טוב, אז אני אצטרך שתשכב פה באמצע (מחווה על אמצע הסלון).

אב: מה, ככה באמצע? פשוט לשכב?

מזכירה: כן, מתחת לראש הממשלה.

האב נשכב מתחת לראש הממשלה.

אב: ככה זה טוב?

ראש הממשלה: בוא נראה (כורע מעל הראש של האב) קח קצת שמאלה (האב זז) קצת ימינה (האב זז) עוד טיפ טיפה שמאלה (זז) זהו!

ילד: אמא, מה אבא עושה?

אם: שששש, חמוד, אבא עוזר למדינה.

ראש הממשלה: (במאמץ, מזיע) צא, גוש חוסם, צא! צא בשביל ששת המיליונים! צא בשביל אנוסי ספרד! למען השם ולתפארת מדינת ישראל – צא!

הילדה מתחיל לייבב חרישית.

אם: (לוחשת לעבר הילדה בעצבים) מה קרה עכשיו?

ילדה: ברח לי.

ראש הממשלה: מה היא אמרה?

אם: שברח לה.

ראש הממשלה: ככה? פשוט ברח לה?

ילדה: סליחה, הייתי חייבת.

ראש הממשלה: זה בסדר, חמודה, ככה אני מבין את המצוקות של הדור הצעיר פה במדינה, דור שבלעדיו אין לנו עת… רגע! נראה לי שיצא! (מביט אל האב הכורע תחתיו) הרגשת משהו?

אב: (בפה מלא, מחרחר) כככככ….

ראש הממשלה: (בשמחה מתפרצת) זה יצא! זה יצא! אחרי עשרה ימים – זה יצא!

המזכירה מגישה לו חבילת מגבונים לחים. ראש הממשלה מנגב ומשליך את המגבונים על האב.

אם: זה בסדר, אני אנקה.

ראש הממשלה: לא נעים לי להטריח אתכם, אבל אצל אחת המשפחות הקודמות הבן הגולנצ'יק לא התקלח שבועיים אחרי הביקור שלי. הוא השתמש בזה בתור הסוואה כשנכנס לעזה. חבל רק שהכלבים נבחו עליו וחשפו את המיקום שלו…. טוב, לא נורא, עכשיו המשפחה שלו מקבלת קצבה ממשרד הביטחון, אז הכל בסדר.

ראש הממשלה לוחץ את ידו של האב השוכב, ועובר ללחוץ את ידיהם של שאר בני המשפחה.

ראש הממשלה: (כשהוא עומד מול הילדה) איכס, משהו פה מסריח… (למזכירה ולשומרי ראש) בואו נעוף מפה לפני שניחנק למוות. יש לי עוד ישיבה של ממשלת גללים לנהל (צוחק מהבדיחה של עצמו).

ראש הממשלה ופמלייתו יוצאים. בני המשפחה נותרים נטועים במקומם. הבת בוכה. הסוף.

מערכונים

משכב זכר (מחזה קצר)

לכבוד מצעד הגאווה – שכתבתי קצת את המחזה הקצר "משכב זכר"

חראקירי - הבלוג של ליאור גלציאנו

הדמויות:

דוד, תלמיד ישיבה

יהונתן, תלמיד ישיבה

הרב אוירבך, הרב הראשי של הישיבה

ירמי, שרת הישיבה

בנצי גופשטיין

בצלאל סמוטריץ'

מקהלת נערי ציצית

התפאורה:

מחסן של ישיבה תיכונית גדולה. בימין הבמה דלת הכניסה. על רחבי הבמה פזורות כונניות ועליהן שורות שורות של מזוזות, תמונות של רבנים ושאר דברי קודש. בחלק האחורי עומדת מקהלת נערי ציצית, כ-5 נערים צעירים לובשי לבן, כיפה צחה לראשיהם וציציותיהם בחוץ. בכל פעם שהם שרים התאורה מאירה אותם בעוד שאר הבמה חשוכה. האורות עולים על נערי המקהלה.

מקהלה: הצבי ישראל על במותיך חלל

איך נפלו סטרייטים

אל תגידו בגת

אל תבשרו בחוצות אשקלון

הם לא אוהבים שם הומואים

מרביצים להם המון

המקהלה נמוגה בחשיכה. דוד, צעיר צנום וחובש כיפה, נכנס דרך הדלת.  

דוד: כבוד הרב, אתה פה? (מסתכל אנה ואנה) הרב אוירבך? (נפנה לאחור) בוא, יהונתן, אין פה אף אחד.

נכנס יהונתן, צעיר חסון, חובש כיפה גם הוא. יהונתן מביט לכל עבר בחשש.

יהונתן:…

View original post 1,737 מילים נוספות

מערכונים·סאטירה

נכים

פנים. חדר חקירות – יום

צעיר לבוש מדים של שוטר מג"ב יושב ליד השולחן, שלווה סטואית נסוכה על פניו. החוקר יושב מולו, מביט בו בדריכות, ואז פונה אליו בתקיפות.

חוקר: (צועק) נכה על כיסא גלגלים! העפת נכה על כיסא גלגלים! איזה מין חייל אתה?!

מג"בניק: (רגוע) שוטר. אני שוטר.

פאוזה. החוקר מעכל את הבשורה.

חוקר: (צועק) איזה מין שוטר אתה?!

מג"בניק: שוטר מג"ב.

עוד פאוזה. החוקר חושב.

חוקר: תגיד, אתה בא לעבוד עליי?! מה זה משנה חייל לא חייל, שוטר לא שוטר, אתה העפת נכה מכיסא גלגלים!

מג"בניק: כי הוא איים עליי.

חוקר: אהההה, אז נכה בכיסא גלגלים איים עליך! מה הוא היה עושה לך, עוקף אותך בתור לקופת הנכים בסופר בדיוק כשהיית בטוח שהגיע התור שלך? מה קרה, הקופאית נורא איטית ומציעה לכל אחד לעשות כרטיס אשראי שופרסל כי זה נותן עשר אחוז הנחה על הקנייה ובא לה למות מבפנים כל פעם שהיא אומרת את זה אבל היא עושה את זה כי היא מפחדת שלא יפטרו אותה, אז אתה פשוט מעיף את הנכה לרצפה?!

מג"בניק: עשיתי מה שצריך לעשות כדי לשמור על החיים של החברים שלי.

חוקר: לשמור על החברים שלך, מי ישמע? הם חתמו לך על ערבות בנקאית למשכנתה שכל כך חשוב לך לשמור עליהם? הם ניגבו לך את התחת כשהיית חולה סיעודי וכל מה שיכולת להגיד זה "גררררר, בא לי פרילי בטעם מישמיש"?

מג"בניק: הייתה שם התקהלות מסוכנת, בדיוק דקרו מישהו רחוב לידנו…

חוקר: יאללה יאללה, דוקרים בכל מקום היום במדינה הזאת. אתה רואה את הבניין פה ממול? רק אתמול דקרו שם למוות אישה שהתלוננה שבעלה מכה אותה, אבל אף אחד מהמשטרה לא עשה עם זה כלום. אתה רואה אותי עכשיו הולך ומעיף נכים מכיסאות גלגלים כאילו זה איזה משחק באולינג רק בגלל שדקרו מישהי בסביבה?

מג"בניק: זה לא אותו דבר, שם…

חוקר: אתה לא תגיד לי אם מותר להשוות או לא להשוות! אני זה שעושה את האנלוגיות פה, הבנת?

מג"בניק: אבל הפלסטינים…

חוקר: מה קשור עכשיו פלסטינים?

מג"בניק: הפלסטינים בחברון, איפה שאני משרת. הם הקיפו אותנו ו…

חוקר: רגע, רגע (החוקר מדפדף בניירת כאחוז אמוק) לא כתוב לי פה שום דבר על פלסטינים.

מג"בניק: בטח פלסטינים אחי, זה אמצע חברון, כל החיות שם. דקרו יהודי רחוב מעלינו, ואנחנו סגרנו את האזור כדי לנסות לתפוס את המחבל הבן זונה, ואז הנכה הזה…

חוקר: (מופתע עוד יותר) גם הנכה היה פלסטיני?! לא ידעתי שיש להם נכים בכלל, ועוד על כיסא גלגלים. מאיפה יש להם כיסא גלגלים? זה בטח מהאיחוד האירופי האנטישימים האלה.

מג"בניק: אז איך שאני צועק להם לעוף מהרחוב הם מתחילים להתבכיין לי שזה הבית שלהם ושאין להם איפה להיות, אבל אני לא רואה בעיניים במקרים כאלה, אף אחד לא זז מילימטר בלי אישור שלי. אבל הנכה הזה, שלך תדע אם הוא באמת נכה, כי כבר היה לי מקרה פעם של מישהו שיריתי לו גומי בגב מטווח אפס והוא בכה שהוא נהיה נכה בגלל זה אבל אין מצב כי אמרו לנו שגומי לא פוגע, בקיצור הנכה הזה מתקדם לכיווני כאילו זה הרחוב של אבא שלו וסבא שלו וסבא רבאק שלו, וכבר הייתי עם האצבע על ההדק כי לך תדע אם זה לא נכה תופת, אבל אני יהודי אני, לא זבל כמוהם, אז במקום זה פשוט העפתי אותו בבעיטה לרצפה. למזלי הוא לא התפוצץ.

חוקר: אני… אני… אני בכלל לא ידעתי…. אף אחד לא אמר לי שום דבר על פלסטינים (לוחץ למג"בניק את היד) אתם עושים שם עבודת קודש, כל הכבוד לכם. יאללה, לך הביתה, תנוח קצת.

המג"בניק קם ללכת, אבל מוצא את הדלת נעולה.

חוקר: אה, רגע, המפתח אצלי.

החוקר יוצא מאחורי השולחן, ואז אנחנו רואים שהוא יושב על כיסא גלגלים. הוא פותח את הדלת.

חוקר: תגיד, יש מצב שאתה עוזר לי להגיע לאוטו? פשוט הבניין הזה לא כל כך נגיש לנכים.

מג"בניק: בטח אחי, בטח. זה מצווה.

השניים יוצאים מהחדר. הסוף.

מערכונים

בית קפה פמיניסטי (או: סלט ביצים)

פנים. בית קפה – יום

זוהי שעת בוקר מנומנמת בבית הקפה. על הקירות יש תמונות נשים בשחור לבן המציגות לראווה את בתי השחי השעירים שלהן. אל אחד השולחנות מסבות עידית וירגזית, שתי נשים כבנות 40. מלצרית צעירה ניגשת אליהן ומניחה תפריטים על השולחן מבלי לומר מילה.

עידית: קצת אנטיפתית המלצרית, לא? אפילו לא אמרה בוקר טוב.

ירגזית: עזבי אותה, בטח גבר התעלל בה.

עידית: את חושבת?

ירגזית: אני בטוחה.

עידית: מסכנה.

השתיים מביטות מספר שניות בתפריט.

עידית: טוב, נראה לי שאני אלך על הסלט ביצים. מה את אומרת?

ירגזית: לא שמעת שיש עכשיו התפרצות של סלמונלה? צריך לשאול את המלצרית מאיפה הביצים.

עידית מרימה יד, מנסה לתפוס את תשומת לבה של המלצרית, אבל זו עוברת לידן מבלי להתייחס אליה.

עידית: היא לא…

ירגזית: אמרתי לך, גבר התעלל בה.

עידית: כן, אבל…

ירגזית: אין אבל. צריך להתחשב בה. היא תבוא כשהיא תרצה.

אחרי מספר שניות המלצרית זעופת הפנים נאותה להגיע אליהן. היא מביטה במסך הטלפון שלה בזמן שהיא משוחחת איתן.

מלצרית: כן?

עידית: רציתי לשאול לגבי הסלט ביצים. מאיפה הן מגיעות?

מלצרית: אלה ביצים מקומיות.

עידית: אני מבינה, אני פשוט קצת דואגת בגלל…

מלצרית: בגלל הסלמונלה, אני יודעת. אצלנו הביצים נקיות.

ירגזית: אלה ביצים בפיקוח?

עידית: את יודעת מה? עזבי, אני אקח את הקיש פטריות במקום.

מלצרית: חבל. הביצים שלנו מגיעות מגברים ישראלים פריבילגיים בלבד.

עידית: מה זאת אומרת פריבילגיים?

מלצרית: אשכנזים, מבוססים, אף פעם לא היה חסר להם משהו בחיים, תמיד הייתה להם מנקה בבית, פעמיים בשנה נסיעות לחו"ל, כל שבת נוסעים לרכוב על אופניים ביער בן שמן עם חברים מהמילואים, כזה.

עידית: כן, זו באמת פריבילגיה.

ירגזית: האמת, עשית לי עכשיו חשק גם. זה טבעוני?

מלצרית: מה טבעוני?

ירגזית: הסלט ביצים. הוא טבעוני?

מלצרית: אני צריכה לשאול.

המלצרית הולכת.

עידית: לא ידעתי שאת טבעונית.

ירגזית: אני מנסה. מאז שראיתי את ההרצאה הזאת באינטרנט אני חושבת פעמיים לפני שאני מכניסה משהו לפה.

עידית: מה, ההרצאה של היורופסקי הזה? זה באמת נורא.

ירגזית: לא, של אנדראה דבורקין.

עידית: לא ראיתי. תשלחי לי לינק אחר כך?

המלצרית חוזרת.

מלצרית: הטבח אמר שזה טבעוני.

ירגזית: סליחה?!

מלצרית: אמרתי ש…

ירגזית: שמעתי מה אמרת! את אמרת שיש לכם טבח?!

מלצרית: כן, הוא ממש טוב. הוא למד בסורבון בלו הזה.

עידית: ואוו! אז אני בטוח לוקחת את הסלט ביצים.

ירגזית קמה נרגזת.

ירגזית: בואי, הולכים. אני לא מוכנה שגבר ייגע לי בסלט ביצים. או בכל דבר אחר.

עידית: אבל ירגזית, הוא למד בסורדון…

ירגזית: מצידי שילמד קולינריה בטכניון. הוא עדיין גבר (מתחילה לצעוק ברחבי בית הקפה) בנות, אל תיגעו באוכל, הוא מורעל. גבר נגע בו.

מתחילות התלחששויות בשולחנות הסמוכים.

מלצרית: אבל הוא באמת…

ירגזית: אני אדאג לעשות לכם שיימינג בקבוצה "ללא מגע יד גבר" – אף אחת לא תיכנס לפה יותר! בואי, עידית, הולכים.

ירגזית לוקחת את התיק שלה ויוצאת בסערה.

עידית: (למלצרית) תוכלי לארוז לי מהר את הסלט ביצים? אבל שימי בשקית שחורה, שהיא לא תראה.

חוץ. ליד בית הקפה – יום

עידית מחזיקה בידה את השקית השחורה. ירגזית לא שמה לב בכלל.

עידית: אז איפה בא לך לשבת?

ירגזית: בואי נלך לארומה.

עידית: אבל יש שם גברים, לא?

ירגזית: כן, אבל כולם שם במטבח ערבים או סודנים.

עידית: והם לא…?

ירגזית: הם לא פריבילגיים. זה מותר.

עידית: אוקיי. אבל אני לא רעבה. אולי אני אזמין רק שוקו טבעוני.

השתיים משלבות ידיים ומתחילות לצעוד לעבר ארומה.

salad-844875_1280

מערכונים

חלקי חילוף

פנים. מעבדת מחשבים – יום

אל המעבדה נכנסת אישה כבת 70, בידה שקית. מאחורי הדלפק עומד איציק, 50. על המדפים מאחוריו נמצאים חלקי מחשבים שונים.

איציק: שלום גברת מוסקוביץ', מה שלומך?

גברת מוסקוביץ': לא משהו.

איציק: מה קרה עכשיו?

גברת מוסקוביץ' מוציאה מהשקית מעי דק ארוך שבסופו חיבור USB ומניחה אותו על הדלפק.

גברת מוסקוביץ': מערכת העיכול עדיין לא עובדת טוב.

איציק: המעי הדק ששמתי לך לא עשה את העבודה?

גברת מוסקוביץ': בכלל לא. יש לי כאלה גזים, למות מהם. לפני כמה ימים אכלתי כרובית וכמעט שרפתי את הבית.

איציק: אני אמרתי לך מראש שזה יכול לקרות כשמשתמשים בחלקים משופצים.

גברת מוסקוביץ': אני לא יכולה להרשות לעצמי מעי חדש באלף חמש מאות שקל. אני חיה על ביטוח לאומי.

איציק לוקח את המעי ומחבר אותו למחשב. המעי מתעוות, מוציא כמה נפיחות מעלות אד ופולט עיסה לא ברור על השולחן.

איציק: הבנתי. אני אראה מה אני יכול לעשות, אבל אני לא מבטיח כלום. יכול להיות שזה היה מעי של מישהו שהגזים עם החומוס.

גברת מוסקוביץ': אז בינתיים אתה מביא לי מעי חלופי?

איציק: אין לי חלופי.

גברת מוסקוביץ': אז מה אני אמורה לעשות? לא לאכול?

איציק: לא יודע מה להגיד לך. תנסי לחיות על נוזלים כמה ימים.

גברת מוסקוביץ': אצל באג נותנים ישר משהו חלופי עד שמתקנים. לבעלי עליו השלום אפילו הביאו עיניים כחולות עד שתיקנו לו את שלו. הוא היה ממש חתיך לכמה ימים.

איציק: אין לי מאיפה להביא לך עכשיו מעי. אתמול עוד הייתה לי מערכת עורקים שהייתי יכול לנסות לחבר לך במקום לבינתיים, אבל לקחו לי את זה.

גברת מוסקוביץ': הזהירו אותי שהשירות פה גרוע, אבל אני התעקשתי לבוא לפה בגלל שאתה חנות שכונתית ואני בעד עסקים קטנים. אני רוצה את הכסף בחזרה.

איציק: אבל השתמשת במעי, הוצאת דרכו אוכל. איך אני יכול עכשיו למכור את זה למישהו אחר?

גברת מוסקוביץ': זה לא מעניין אותי. אני לא אסתובב עכשיו שבועיים בלי מעי דק. תביא לי את החמש מאות שקל שלי, או שאני קורא למשטרה ומדווחת עליך שאתה גנב.

איציק נאנח, פותח את הקופה ומוציא ממנה את הכסף. הוא מגיש את השטרות לגברת מוסקוביץ', שלוקחת את הכסף בזעף ויוצאת מהחנות. איציק לוקח את המעי, שוטף אותו קצת מתחת לברז שבירכתי החנות, מריח אותו וזורק אותו ליד שאר חלקי החילוף. בדיוק אז נכנסים אל החנות אב ובנו המתבגר.

איציק: שלום, במה אפשר לעזור?

אב: קראתי באינטרנט שהגיע לארץ השבב החדש של הנטייה המינית. יש לך את זה?

האב מראה את הטלפון הנייד לאיציק. מופיעה שם כתבה על השבב.

איציק: כן, זה הגיע ביום ראשון. עבור מי זה?

אב: (מחווה בראשו לעבר הבן) עבורו.

בן: אבא, אמרתי לך שאני לא רוצה.

אב: אין לא רוצה. הבן שלי לא יהיה הומו כשיש לזה פתרון.

בן: אבל אבא, טוב לי כמו שאני.

אב: מה יהיה כשתתגייס לצבא? אה? ומה יקרה כשתרצה להתחתן ולהביא ילדים? גם אז יהיה לך טוב כמו שאתה?

בן: אבא, אנחנו כבר לא ב-2015.

אב: נכון מאוד! ב-2015 היו רק טיפולי המרה מטופשים, היום יש לזה פתרון טכנולוגי מוכח.

בן: איזה מוכח איזה! אתה לא קולט שכל הכתבות האלה זה רק יחסי ציבור?

אב: (לאיציק) תגיד לו שזה באמת עובד.

איציק: אני לא יודע, אף אחד עוד לא קנה את זה.

אב: עזוב, אני קראתי על זה באינטרנט, זה עובד. יש כתבה שלמה על לסבית ששמו לה את השבב והיא ישר התחילה לשכב עם גברים, בלי הפסקה.

בן: טוב, אני מזדיין מפה, אין לי כוח לשטויות האלה.

הבן פונה ללכת.

אב: אני מבין שאתה לא רוצה את מה שביקשת ליום הולדת.

בן: (נעצר) די, אבא, זה לא הוגן.

אב: זה גם לא הוגן שיהיה לי בן הומו כשאפשר תוך שנייה לסדר את זה.

בן: אבל אתה הבטחת לי!

אב: אני אמרתי שאתה תוכל לקבל את הזין הדיגיטלי הענק רק אם תעשה כל מה שאני ואמא שלך אומרים. אלא אם כן אתה מעדיף להיות הומו עם זין קטן.

איציק: חבל על הריב שלכם, באמת. תראו מה אני מציע: קח את השבב החדש ליומיים שלושה, תראה איך אתה מרגיש איתו. אם אחרי ההתנסות תרגיש שאתה עדיין רוצה להיות הומו, תחזיר אותו אליי. אני לא אחייב אתכם על כלום. מה אתם אומרים?

אב: נשמע לי הוגן. (פונה לבן) נו, מה אתה אומר?

בן: טוב, לא יודע, אני אקח את זה הביתה ואחשוב על זה.

השניים לוקחים את השבב ופונים לצאת, אלא שאז הבן מסתובב.

בן: אני יכול רק ללטף את הזין הדיגיטלי הענק?

איציק: בטח.

איציק מחפש את מבוקשו על המדפים המבולגנים שמאחוריו, עד שהוא שולף את הזין הדיגיטלי הענק. הוא מגיש אותו לבן, שמביט בו בעיניים נוצצות. הוא בולע את הרוק.

אב: לא חבל שלא יהיה לך כזה?

הבן משתהה עוד כמה שניות עם הזין ביד, ואז מחזיר אותו לאיציק. האב ובנו יוצאים מהחנות. איציק מוודא שהם הלכו, ואז הוא מלטף את הזין הענק ומחזיר אותו למדף.

הסוף.

hard-drive-611517_1920

מערכונים

פרשננו לענייני העניין המזרחי

פנים. אולפן של תוכנית בוקר. יום

מגיש: [למצלמה] בוקר טוב. אנחנו שמחים להודיע כי החל מהיום ילווה את המהדורה פרשן חדש – פרשננו לעניין העניין המזרחי. [פונה לפרשן] בוקר טוב.

פרשננו לענייני העניין המזרחי: בוקר טוב זו הדרך של ההגמוניה האשכנזית מאז ימי בן גוריון לעשות לנו אינדוקטרינציה ולגרום לנו לחשוב שהבוקר טוב בשביל כולם, למרות שבבירור הבוקר של האשכנזים הרבה יותר טוב מזה של המזרחים.

מגיש חדשות: אז מה אתה מציע לאחל?

פרשננו לענייני העניין המזרחי: בוקר. ככה אין אפליה סמויה.

מגיש: אוקיי, אז בוקר. נתחיל עם הנושא הראשון שלנו – מחקר חדש קבע שבשר מעובד הוא מסוכן ומסרטן לפחות כמו סיגריות. מה יש לך להגיד בנושא?

פרשננו לענייני העניין המזרחי: במגרב זה היה ידוע כבר לפחות 500 שנה. לסבתא רבתא שלי, סעדונה לוזון עליה השלום, היה משפט קבוע שהלך ככה: "בוקרה פיל מישמיש פסטרמה", שזה אומר בעברית "דיר באלאק אתה נוגע בפסטרמה", מה שאומר שהיא ידעה שזה לא בריא. אבל יכול להיות שזה גם בגלל שסבא רבא שלי זכרונו לברכה היה קמצן.

מגיש: מעניין. בוא נדבר על גל הטרור הפלסטיני. האם לדעתך אנחנו צפויים לראות דעיכה שלו, או שאנחנו עומדים בפתחה של אינתיפאדה שלישית?

פרשננו לענייני העניין המזרחי: אצלנו במעברה היו אומרים "מי שמנסה לדקור אותך עם סכין, תקום עליו עם גרזן. מי שמנסה לקום עליך עם גרזן, תקום עליו עם אקדח. מי שמנסה לקום עליך עם אקדח, תגיד לו שההורים לא בבית ושהם יחזרו יותר מאוחר, ושאולי ינסה לדפוק אצל השכנים שעלו מרומניה".

מגיש: חשבתי שגדלת ברמת השרון.

פרשננו לענייני העניין המזרחי: זה בכלל לא העניין. אנחנו המזרחים נושאים בתוכנו את זכרון המעברה גם אם בחיים לא היינו בה.

מגיש: אני לא בטוח שאני מבין.

פרשננו לענייני העניין המזרחי: זה בגלל שאתה אשכנזי. אתם לא מבינים מה זה לשאת בדנ"א שלכם את ההשפלה, את הדיכוי, את הגזענות, את זה שבמוסך אומרים לי "אה, ביטון, מה המצב אחי?" ועדיין דופקים אותי במחיר כי אני לא יודע מה ההבדל בין שאסי לוונטיל.

מגיש: אני חצי מרוקאי.

פרשננו לענייני העניין המזרחי: אתה משתכנז.

מגיש: אני לא חושב ש…

פרשננו לענייני העניין המזרחי: הכי גרוע זה המשתכנזים. אתם חושבים שאם תתחתנו עם ההגמוניה אז היא תחבק אתכם בחזרה, אה? זו רק הדרך שלהם למשמע את המזרחים ולגרום להם להמשיך להיות מוחלשים.

מגיש: אבא שלי אף פעם לא…

פרשננו לענייני העניין המזרחי: כן, כן, אבא שלך אף פעם לא התבכיין, לא ביקש שיעשו לו טובות, עבד קשה, אני מכיר את כל הטיעונים האשכנזיים האלה. אתה לא מבין שהממסד שיחק בכם כל השנים? בטח בתיכון הסלילו אותך ללימודי מכונאות, אה?

מגיש: למדתי סוציולוגיה מורחב.

פרשננו לענייני העניין המזרחי: אז הסלילו אותך לסוציולוגיה כי ידעו שאין מה לעשות עם זה אחר כך.

מגיש: טוב, אנחנו סוטים פה מהנושא. אולי נעבור לדבר על נושא אחר שמסעיר את העולם – הקליפ החדש של אדל. מה חשבת עליו?

פרשננו לענייני העניין המזרחי: רואים שם בבירור שהאשכנזייה ההגמונית בוכה על זה שהמזרחי מסרב לעשות את מה שהיא רוצה ושהיא רוצה למחוק תת-תרבות שלמה שלא מתיישרת לפי הקודים התרבותיים שלה.

מגיש: אני לא חושב שזה מה שרואים שם.

פרשננו לענייני העניין המזרחי: זה בגלל שאתה משתכנז. הממסד ההגמוני שותל לך בראש שזה בסך הכל קליפ גרוע של זמרת מנייריסטית עם חיבה מוגזמת לעוגות אנגליות, אלה עם הפירות המסוכרים שהם לא באמת פירות, סתם ג'לי עם צבע מאכל.

מגיש: אנחנו נמצא עכשיו להפסקת פרסומות וכשנחזור נשאל – האם בעשרים השנים שחלפו מאז רצח רבין מתברר שהוא בכלל נרצח על ידי אשכנזי? וגם: האם יוסי גיספן הוא המצאה של הממסד האשכנזי שיצר אותו כדי שנחשוב שכל המזרחים מפגרים? לפרשננו לענייני העניין המזרחי יש תשובה נחרצת. הישארו עמנו.

feedback-796135_1920

מערכונים

ראיון עבודה 2

פנים. משרד. יום

לפני השולחן יושב בחור צעיר, לבוש חולצה משובצת ומכנסי ג'ינס. הכיסא עליו הוא יושב הוא כיסא פלסטיק לבן, מן הפשוט שבפשוטים. אל החדר נכנס ג'ורג', בן 45, כרסו הולכת לפניו, ומתיישב מאחורי השולחן.

ג'ורג': שלום (מציץ בתיקייה) מוחמד אסלאן?

מוחמד: כן.

ג'ורג': נעים מאוד, אתה יכול לקרוא לי ג'ורג'. הציעו לך לשתות משהו בחוץ?

מוחמד: כן.

ג'ורג': אני רואה שאתה לא מכביר במילים, אה? (צוחק) טוב, זה עוד ישתנה. בוא ספר לי קצת על עצמך.

מוחמד שותק.

ג'ורג': אני מבין.

ג'ורג' מוציא חתיכת בד שחורה מהמגירה וקם לכסות איתה את עיניו של מוחמד. הוא חוזר להתיישב.

ג'ורג': עכשיו, ספר לי על תכונה חיובית אחת שלך ותכונה שלילית אחת.

מוחמד שותק. ג'ורג' קם ממקומו, סוטר למוחמד על פניו בחוזקה וחוזר לשבת.

ג'ורג': אני חוזר על השאלה – תכונה אחת חיובית ותכונה אחת שלילית שלך. ולא, פרפקציוניזם לא נחשב.

מוחמד ממשיך לשתוק. ג'ורג' מוציא מהמגירה נוצה, ניגש אל מאחורי מוחמד, תופס את ראשו בחוזקה ומתחיל לדגדג אותו באף עם הנוצה. מוחמד מתפתל, אבל האחיזה של ג'ורג' חזקה מדי.

ג'ורג': אין לך אף תכונה שלילית, אה? על מי אתה חושב שאתה עובד? אין אף אחד בעולם שאין לו תכונות שליליות!

ג'ורג' עוזב את מוחמד, שממשיך לנענע את ראשו מצד לצד בטירוף. רק כשהוא מבין שג'ורג' הפסיק, הוא נרגע. ג'ורג' עדיין עומד מעליו.

ג'ורג': תקשיב, מוחמד, אני רוצה לעזור לך להתקדם בחיים. גם זה שהיה פה לפניך שתק בהתחלה, אבל באיזשהו שלב נכנס לו שכל לראש והוא התחיל לדבר ולדבר ולדבר, הייתי צריך להפסיק אותו כי הגיעה הפסקת הצהריים. אתה יודע איפה הוא היום? בוא אני אספר לך – הוא היום הסוכן שטח הכי טוב שלנו! מביא את התוצאות הכי טובות כבר חצי שנה. הנה, רק אתמול הוא זכה בתואר הסוכן המצטיין.

ג'ורג' לוקח תמונה ממוסגרת ומראה אותה למוחמד, רק כדי להיזכר שהוא לא רואה כלום. הוא מסיר לרגע את הכיסוי מעל אחת מעיניו, דוחף לו את המסגרת עד כדי מילימטר מהאישון ואז מחזיר את כיסוי העיניים למקומו.

ג'ורג': אז מה אתה אומר? אתה לא רוצה להיות הסוכן המצטיין הבא שלנו? אמא שלך תהיה מאוד גאה בך.

מוחמד מניד בראשו לשלילה. ג'ורג' מהנהן. הוא מקים את מוחמד ולוקח אותו עד לקיר, משעין אותו עליו ומכופף את רגליו עד שברכיו יוצרות זווית של 90 מעלות. מוחמד מנסה להתיישב אבל ג'ורג' בועט ברגליו.

ג'ורג': לא, לא יושבים. אצלנו יושב רק מי שמראה נכונות לעבוד קשה. ובינתיים, אני חייב להודות, אתה לא מראה יותר מדי רצון להשתלב. תבין, פה זה כמו משפחה, אנחנו דואגים אחד לשני לא משנה מה. אז אם אתה רוצה שאני אדאג לתחת שלך, אתה צריך לדאוג גם לאחרים. אתה מבין?

מוחמד שוב מנסה להתיישב. התנוחה המכופפת קשה עליו מאוד. אבל ברגע שהישבן שלו מתקרב לרצפה ג'ורג' חובט בו ומחזיר אותו לתנוחה המקורית.

מוחמד: טייב, טייב, תכונה שלילית זה לפעמים אני לא מספיק אסרטיבי, ותכונה חיובית זה יחסי אנוש.

ג'ורג': נו, אתה רואה שכשאתה רוצה אתה יכול?

מוחמד: אני יכול לקום עכשיו?

ג'ורג': בטח, בטח.

מוחמד מתרומם ומשפשף את רגליו הדואבות. כשהוא רוצה להוריד את כיסוי העיניים, ג'ורג' סוטר לו על ידו.

ג'ורג': עוד לא סיימנו.  מה לגבי התנאים?

מוחמד: אני לא מבין.

ג'ורג' מוליך את מוחמד בחזרה לכיסא, אבל במקום להושיב אותו הוא מכופף אותו בצורה כזו שגופו יוצר צורת בננה. מוחמד בקושי מצליח לנשום.

ג'ורג': אני יודע שזה נושא שלא נעים לדבר עליו, אבל אני חייב לדעת מה התנאים שהיו לך קודם כדי לדעת מה להציע לך, אתה מבין?

מוחמד: (נאנק) אני… אני…

ג'ורג': אז בוא אני אעזור לך. לבחור עליו השלום שאתה אמור להחליף נתנו 250 על כל משימה שהצליחה.

מוחמד: זה… זה… קצת נמוך…

ג'ורג': תשמע, אני לא צריך להגיד לך שהמצב קשה (מכופף את מוחמד עוד קצת. מוחמד נאנק). גם אני ויתרתי השנה על הבונוס (עוד כיפוף). אמרתי לך כבר, אנחנו זה כמו משפחה פה, כולם נותנים כתף כשצריך (משתמש בכתף כדי להפעיל לחץ על הבטן של מוחמד).

מוחמד: (בקול חנוק) 250, 250, בסדר.

ג'ורג' מתרצה. הוא מקים את מוחמד מהתנוחה הכפויה, מוריד לו את כיסוי העיניים ולוחץ את ידו.

ג'ורג': אז נראה אותך ביום ראשון, אה?

מוחמד מדדה בקושי רב את דרכו החוצה.

ג'ורג' מתיישב מאחורי השולחן ומחייג בטלפון.

ג'ורג': היי. יש לי עוד שלושה מרואיינים להיום, אז אני אגיע הביתה מאוחר… לא, לא שכחתי, ביצים אורגניות וקמח כוסמין מלא. אני אקנה בדרך. טוב מותק, ביי.

הוא מנתק, הולך לדלת ופותח אותה. בחוץ ממתין צעיר נוסף.

ג'ורג': פאדי? בוא, תיכנס. הציעו לך משהו לשתות?

הסוף.

>> תחקיר "הארץ": עלייה חדה בעינויים בחקירות שב"כ

>> וזה מה שקרה בראיון העבודה הקודם

המדריך המאויר לילד: כך תענה בחקירות
המדריך המאויר לילד: כך תענה בחקירות