מערכונים

זרע של לוחמים 2

פנים. חדר תדרוכים צבאי. יום

ישיבה רמת דרג. קצינים וחיילים יושבים סביב השולחן, לכולם יש מחשבים ניידים. לחדר נכנס קצין בדרגת סגן אלוף.

סגן אלוף: בוקר טוב. כפי שכולכם יודעים, הגענו לרגע הכי קריטי שלנו, הרגע שבשבילו אנחנו קורעים את התחת כל השנה – היום אנחנו פותחים במבצע "נותנים זין לתקשורת".

הוא לוחץ על השלט הקטן שבידו ומפעיל את המצגת, שמוקרנת על הלוח שמאחוריו. בשקופית הראשונה כתוב: סודי ביותר. דובר צה"ל – יחידת קידום זרע לוחמים, ורואים תמונה לא מאוד מרומזת של גולנצ'יק שמאונן לתוך הכומתה שלו. בידו השנייה הוא מצדיע.

סגן אלוף: היום כל אחד מכם ייצא מהמשרד הממוזג וילך למרפסת כדי להתקשר לעיתונאים בכל כלי תקשורת אפשרי – אני חוזר! כל כלי תקשורת אפשרי – ואתם תעשו הכל בשביל שהם יפרסמו אייטם על הלוחמים שלנו שמחרפים את נפשם בעזה ובלבנון, וכל מה שהם רוצים זה לחזור הביתה בשלום, ללכת לבנק הזרע ולאונן לתוך כוסית בשביל אלפייה. שאלות?

אחת החיילות מרימה את ידה.

חיילת: כשאתה אומר כל כלי תקשורת אפשרי, אתה מתכוון גם לבלוגים וכאלה?

סגן אלוף: מצידי שזה יהיה עלון בית הספר היסודי על שם רבין בגבעת שמואל.

חיילת: אה, מעולה, כי יש לי קשרים עם העורך של מעריב לילדים.

סגן אלוף: אני לא צריך לספר לכם איך כלי התקשורת היום עושים לנו את המוות. הם כבר לא מקבלים כל אייטם שמציעים להם כמו פעם. אתם חייבים לפמפם חזק את המסר שיש הרבה נשים ימניות שרוצות זרע של לוחמים שהרגו איזה ערבי או שניים.

חייל: מה לגבי ראיונות עם חיילים קרביים? שנה שעברה זה עבד מצוין.

סגן אלוף: שאלה מצוינת! אני רוצה להזמין לחדר את אבי, אבל בגלל שאין לו סיווג ביטחוני אני צריך לכבות פה את המצגת ואתם תסגרו את הלפטופים (מכבה את המצגת. הלפטופים נסגרים) בוא, אבי, אתה יכול להיכנס.

אל החדר נכנס גולנצ'יק מזוקן וחרוך שמש.

סגן אלוף: תכירו, זה אבי, לוחם באגוז, אבל בשביל התקשורת הוא יהיה א'. אבי, בוא ספר לחבר'ה פה מה אתה עושה כשאתה חוזר הביתה מעזה.

אבי: ברגילות או בחופשים אני מתאם עם נציג של הבנק זרע שאני מגיע לתרום. מבחינתי זה נטו עניין כלכלי. משכורת של חייל לא מספיקה לכלום – סיגריות ובילויים ואתה כבר במינוס בחשבון. הכסף מהתרומות זרע עוזר לי לסגור פינות וליהנות מהחיים.

סגן אלוף: מעולה, אבי, תודה. יש לכם שאלות אליו? תחלבו אותו כמה שיותר.

חיילת ב': למה אתה עושה את זה? בגלל המצב בבית?

אבי: וואלה המצב בבית לא משהו, במיוחד אחרי שפיטרו את אבא מהעבודה.

חיילת ב': סגרו לו את המפעל בדרום?

אבי: לא, איזה דרום! אנחנו גרים בראשון. פיטרו אותו כי הוא גנב מהקופה.

קצין: הוא בטח עשה את זה כדי לממן לימודים לילדים, לא?

אבי: לא, הוא שם הכל בווינר.

סגן אלוף: טוב, אנחנו סוטים פה מהנושא. אבי, אתה מכיר עוד חברים קרביים שעושים את זה?

אבי: בטח! כל היחידה כמעט. אם יש לנו נהג אוטובוס גבר שגם היה אגוזניק אז בדרך הביתה הוא עוצר לנו בבנק זרע וכולנו יורדים, מביאים שם ביד וממשיכים הביתה עם הסטפה בכיס.

קצינה: מקסים. זו גאוות יחידה. שווה גם להדגיש את זה כשמדברים עם העיתונאים.

סגן אלוף: יאללה, דיברנו מספיק. הגיע הזמן לצאת למשימה. קדימה!

כל החיילים של דובר צה"ל קמים חדורי תחושת שליחות. הם יוצאים מהחדר, ונשארים בו רק סגן האלוף ואבי מאגוז. אבי מוציא מהכיס כוסית קטנה.

אבי: תגיד אחי, איפה השירותים פה? יש לחברה שלי היום יום הולדת, ועוד לא קניתי לה כלום.

סגן האלוף לוקח את אבי ומכווין אותו לשירותים.

סגן אלוף: יאללה, תקוף (קורץ לו).

אבי: תודה אחי. אתה יכול לשמור לי על הנשק בזמן שאני בפנים?

אבי נותן את הרובה שלו לסגן אלוף. הוא עומד מחוץ לשירותים עם הנשק עליו, מביט מצד לצד ושומר שאף אחד לא יפריע ללוחם לבצע את המשימה.

סוף.

>>  תזכורת: המשימה הצליחה גם בשנה שעברה

"יאללה, חזי, אתה יכול לעשות את זה! תחשוב על המש"קית ת"ש"
"יאללה, חזי, אתה יכול לעשות את זה! תחשוב על המש"קית ת"ש"
מערכונים

פתרון שתי המדינות (מערכון עצוב)

פנים. חדר מדרגות – יום

גבר כבן 40, ממושקף, מעט מקריח, דופק בדלת. לא עונים. דופק שוב. עדיין לא עונים. הוא מצלצל בפעמון. כלב מדירה סמוכה נובח. הדלת לבסוף נפתחת עד כדי סדק בלבד, המחסום הקטן שבמעלה הדלת לא מאפשר לה להיפתח יותר מזה. מבעד לסדק מציצה ישישה חביבה.

פתרון שתי המדינות: ערב טוב, גברתי, מה שלומך? שמי פתרון שתי המדינות ואני רוצה…

ישישה: (קוטעת אותו) לא, אני לבד פה, לא יכולה.

היא סוגרת עליו את הדלת. הוא לא אומר נואש ושוב מצלצל בפעמון. הכלב נובח. הדלת נפתחת כעבור מספר שניות.

פתרון שתי המדינות: אני מתנצל על ההפרעה, גברת, אבל מדובר בנושא חשוב שיכול לשנות את פני המדינה שלנו לעוד הרבה שנים קדימה.

האור בחדר המדרגות נכבה. הוא תר אחר המתג ומדליק את האור, ומגלה שהדלת סגורה. הוא מצלצל בפעמון. ואז שוב. הישישה פותחת.

ישישה: תקשיב, בחורצ'יק, אני לא יודעת מה אתה מוכר, אבל לשמחתי אין לי עוד הרבה שנים קדימה. מאז שיחזקאל הלך אף אחד לא דואג לי, הילדים רק מחכים שאני אתפגר כדי לקבל את הדירה, לחלק אותה לארבעים ולשכן בה חמישים סטודנטים ועשרים סודנים, ואם הנכדים באים זה בגלל שהכריחו אותם, וגם זה הם תקועים עם הראש כל היום בטלפונים שלהם.

פתרון שתי המדינות: צר לי לשמוע, אבל את בטח אוהבת אותם ורוצה שיהיה להם טוב, לא?

ישישה: לא.

הישישה סוגרת בפניו את הדלת. פתרון שתי המדינות ניגש לדלת ממנה נשמעו נביחות הכלב ומצלצל בפעמון. הנביחות נשמעות ביתר שאת. מפנים הבית נשמעות קריאות גבר שמנסה להשתיק את הכלבה. אחרי צלצול נוסף בפעמון הדלת נפתחת. גבר כבן 50 עומד בפתח. הוא לובש חולצת סוף מסלול מהוהה. כלבה קטנה ועצבנית לרגליו, נובחת כלפי פתרון שתי המדינות.

פתרון שתי המדינות: ערב טוב, אני…

גבר: (קוטע אותו) אתה לא מבוגר מדי בשביל להתרים?

פתרון שתי המדינות בולע את העלבון בשתיקה.

פתרון שתי המדינות: ערב טוב, אני פתרון שתי המדינות. בטח שמעת עליי בחדשות.

פתרון שתי המדינות מושיט לגבר עלון, אבל זה האחרון לא טורח להציץ בו. הוא מסובב ראשו לכיוון הבית.

גבר: (צועק) שולה! שמעת על פתרון שתי המדינות? שולה!

שולה כבדת הגוף מגיעה.

פתרון שתי המדינות: שלום גברתי, ערב טוב. אני…

גבר: אמרת את זה כבר אלף פעם, אתה פתרון שתי המדינות (פונה לאשתו) את שמעת עליו משהו?

שולה: לא, אבל הוא נראה לי מוכר. אתה עושה דיאטה בקבוצה של חלי?

פתרון שתי המדינות: לא, אבל אולי שמעתם עליי בחדשות?

שולה: לא, אין שום סיכוי. אני לא מפספסת אף פרק בחדשות. מדברים עכשיו כבר חצי שעה על החתונה של בר רפאלי.

פתרון שתי המדינות: ובטח בכותרת הראשית של המהדורה ציינו שלפי נתוני משרד הפנים יש כבר קרוב לארבע מאות אלף מתנחלים ושפתרון שתי המדינות הופך עוד מעט בלתי אפשרי, נכון?

שולה: אההה, לא, לא דיברו על זה.

פתרון שתי המדינות: טוב, אולי יהיה על זה אייטם אחרי הפרסומות.

שולה: לא, אחרי הפרסומות ידברו על זה שבגלל המוסלמים אסור למכור אלכוהול באירופה, ובסוף המהדורה ילוו את אייל גולן לביקור בבית ספר יסודי. הוא עושה שם אודישנים לקראת המופע "אייל גולן קורא לך, בואי בהסכמה".

גבר: איזה גבר. והגיע הזמן שהאירופאים יתעוררו וילמדו לקח, למה אלה יהפכו את הנשים שלהם לשפחות מין.

פתרון שתי המדינות: בכל מקרה, אני רוצה להציע לכם לחתום על עצומה בעד פתרון שתי המדינות למען הישרדותה של ישראל ומניעת הפיכתה למדינה דו-לאומית.

פתרון שתי המדינות מושיט לעברם בלוק כתיבה ועט. באותה השנייה שוב נכבה האור. פתרון שתי המדינות מדליק אותו.

גבר: לא, לא, אנחנו לא חותמים על דברים סתם.

שולה: כן, סיפרו היום בתכנית הבוקר על מישהי שחתמה על טופס שהיא לא קראה עד הסוף ומסתבר שהיא חתמה על סעיף שמשאיר את הגז באדמה ובגלל זה היא לא קיבלה 2,500 שקל מהבנק שכולם אמורים לקבל.

פתרון שתי המדינות: טוב, זה נשמע לי קצת מופרך. אני רק מבקש שחתמו על הצרה דקלרטיבית שאתם בעד הבטחת עתידה של מדינת ישראל, ושאתם מעוניינים שישראל תושיט יד ל….

הדלת נטרקת בפניו. האור נכבה. פתרון מדינות ממתין מספר שניות, מדליק את האור ועובר לדפוק בדלת אחרת. היא נפתחה מהר מהצפוי, ונגלה לעיניו ילד כבן 10.

פתרון שתי המדינות: ערב טוב, אני פתרון שתי המדינות. רציתי לספר לכם על עצמי ועל הדרך בה אני מתכוון להבטיח עתיד טוב יותר עבורך ועבור מדינת ישראל ולמנוע את הפיכתה…

ילד: (קוטע אותו) אמא ואבא לא בבית.

הדלת נטרקת. פתרון שתי המדינות עומד מול הדלת ולא יודע את נפשו מרוב ייאוש. האור נכבה. הפעם אף אחד כבר לא מדליק אותו.

>> לא משנה, העיקר שיש לנו את אופיר אקוניס

פתרון שתי המדינות בדלת
שומר שפתרון שתי המדינות לא ייכנס בטעות בדלת
מערכונים

בעקבות הזמן האבוד

פנים. חנות – יום

לקוח כבן 30 נכנס לחנות. על הקירות יש פוסטרים של סדרות טלוויזיה מפורסמות (מד מאן, שובר שורות וכו'). הוא ניגש לקופה, שם עומדת היפסטרית צעירה בעלת מבט מתנשא.

לקוח: שלום.

מוכרת: כן.

לקוח: אני רוצה בבקשה החזר. עם מי מדברים על זה?

מוכרת: החזר על מה בדיוק?

לקוח: ארבע שעות מהחיים על צפייה במיני-סדרה הזאת של דיוויד סיימון.

מוכרת: אתה מתכוון ל-Show me a hero.

לקוח: לא יודע, זה עם הראש עיר והבתים לשחורים.

מוכרת: זו דרמה שמבוססת על סיפור אמיתי על הזכות לקבל דיור ציבורי נאות במקום שיכונים מטים לנפול מלאי עזובה, סמים ופשע.

לקוח: כן, החרא הזה.

מוכרת: אני מצטערת, אבל אין החזר על זמן צפייה בדיוויד סיימון. זה כתוב פה במפורש (מצביעה על שלט שכתוב עליו: אין החזר זמן על דיוויד סיימון)

לקוח: מה? למה?

מוכרת: כי יש עליו קונצנזוס. לא רק של המבקרים. גם אנשים רגילים חושבים שהוא גאון.

לקוח: אבל לא אכפת לי מה חושבים עליו. המיני-סדרה הזאת נראית כמו הפקה של הולמרק בשיתוף ערוץ ההיסטוריה. במיוחד הסיפורים המשניים על השחורים וההיספנים העניים והאמהות החד-אמהיות. כזה עולם של שחור ולבן לא ראיתי מאז משפחת קוסבי.

מוכרת: לא נעים לי להגיד לך את זה, אבל יכול להיות שפשוט לא הבנת את הסדרה?

לקוח: טוב, אני לא מוכן לקבל את ההתנשאות הזאת. אני רוצה לדבר עם המנהל.

מוכרת: המנהלת. מותר גם לנשים לנהל אתה יודע.

לקוח: תביאי לפה בבקשה את המנהלת.

מוכרת: היא לא נמצאת.

לקוח: אז תשיגי לי אותה בטלפון או שתבוא לפה בחללית מצידי.

המוכרת מגלגלת עיניים ומחייגת בטלפון הנייד שלה.

מוכרת: (לטלפון) היי. אני יודעת שאת ביום חופש, אבל יש פה לקוח שמתעקש לקבל החזר זמן מהחיים על הסדרה החדשה של דיוויד סיימון. (מקשיבה לצד השני) אוקיי, שנייה. (פונה ללקוח) היא שואלת אם אתה יודע שהוא כתב את הסמויה?

לקוח: יודע. אני יכול בבקשה לדבר איתה בעצמי?

מוכרת: שנייה. (לטלפון) הוא אומר שהוא יודע. (מקשיבה) היא שואלת אם ראית גם את טרמיי, או שאתה מאלה שרואים את מה שכולם רואים.

לקוח: זה בכלל לא משנה מה ראיתי או לא, המיני-סדרה הזאת היא קלישאה אחת גדולה. את מוכנה לתת לי לדבר איתה בעצמי, למען השם?

מוכרת: שנייה. (לטלפון) הוא שלף את הקלישאה של הקלישאה. (מקשיבה) היא שואלת מה חשבת על הסיום של מד מאן?

לקוח: אויש, זה היה גרוע ברמות. מניפסט להאדרת השיטה הקפיטליסטית, שום דבר מעבר.

מוכרת: (לטלפון) את מבינה עם מי יש לנו עסק? אני אומרת עזבי, בואי נחזיר לו את הזמן אחרת לא יהיה לנו שקט ממנו.

לקוח: (צועק) מה זה הדיבור הזה?! מה, בגלל שלא אהבתי משהו של דיוויד סיימון?! יאללה יאללה, אני ראיתי הבלש המזמר וטווין פיקס כשאת עוד למדת אנגלית עם דורה!

מוכרת: (לטלפון) טוב, אני מפצה אותו וזהו. (מנתקת את השיחה ופותחת את הקופה) רק שתדע שאנחנו חורגות מהנהלים בשבילך, כי לא בא לנו להתעסק עם אנשים לא תרבותיים כמוך. עד היום אף אחד לא ביקש החזר על דיוויד סיימון. על מאור זגורי כן, גם על סדרות שבדיות עם בלשים בעלי קשיים חברתיים על סף האוטיזם. היה פעם מישהו שאפילו ביקש החזר על סדרה של ארון סורקין כי הוא קיבל נקע במוח מהדיאלוגים. אבל דיוויד סיימון – זה לא. ואני עובדת פה כבר שנתיים וחצי, ראיתי הכל. רק שתבין עד כמה אנחנו באות לקראתך ומקוות לא לראות אותך פה יותר בחיים (מגישה לו דיסק שהוציאה מהקופה).

לקוח: מה זה?

מוכרת: כל הפרקים של עמוד האש, כולל מאחורי הקלעים של ועדת פיל.

לקוח: תשמרי את זה לעצמך. אני חוזר לקרוא ספרים וזהו. אבל קודם אני אדאג לכתוב עליכם בפייסבוק. אף אחד לא ירצה להתקרב אליכם אחרי זה.

מוכרת: (בלגלוג) כן, אז על מה הם ידברו אחרי זה בעבודה, על ספרים? מה בני זוג יעשו בערב אחרי שהשכיבו את הילדים, יקראו ביחד ספר? הצחקת אותי.

הלקוח מתחיל לצעוד לכיוון הדלת. רגע לפני שהוא יוצא הוא מסתובב לכיוון המוכרת ואומר: איך הסדרה החדשה עם ההאקרים? טובה?

מערכונים

מפטרים את אראלה ממפעל הפיס

פנים. משרד הסתדרותי – יום

במשרד האפרורי הזה, עם השולחן הסטנדרטי, והמחשב הסטנדרטי, וכוס הקפה הסטנדרטית, יושב יחיאל, פקיד סטנדרטי כבן 50. הוא עושה משהו במחשב, אבל זה יכול להיות משחק סוליטייר באותה מידה שזה פיצוח סודות הגרעין האיראני. נשמעת דפיקה בדלת.

יחיאל: כן.

אל המשרד נכנסת אראלה, גם היא כבת 50. היא לא יודעת מה בדיוק עליה לעשות.

יחיאל: בואי, אראלה, שבי.

אראלה מתיישבת. יחיאל ממשיך לעשות עוד משהו במחשב, ובזמן הזה אראלה קוברת מבטה ברצפה. יחיאל מסיים ופונה אליה.

יחיאל: מה שלומך, אראלה? את רוצה אולי כוס מים? קפה? תה?

אראלה: (בחיישנות) לא, תודה.

יחיאל: טוב, אם תרצי בהמשך רק תבקשי. אראלה, לפני שנתחיל אני רוצה להגיד שהסיטואציה הזאת לא נעימה לי בכלל, והייתי נותן הכל בשביל לוותר עליה. אבל כמו שאת יודעת, הטכנולוגיה לא פוסחת גם עלינו, ומחייבת אותנו לנקוט בצעדי התייעלות כואבים.

יחיאל מחכה לתגובה כלשהי, אבל אראלה ממשיכה לשתוק.

יחיאל: בחלק הראשון של השימוע אני אביא את הטיעונים בעד הפיטורים, ובחלק השני את תטעני את הטענות שלך נגד. בסדר?

אראלה מושכת בכתפיה.

יחיאל: אז נתחיל. אראלה, את עובדת איתנו כבר 31 שנים, במסירות גדולה, עושה מדי יום את עבודת הקודש של להתקשר למנויים של מפעל הפיס ולהודיע להם בנחישות וברגישות שהם זכו בפרסים. לעתים זה אוטו, לעתים אלה חמש מאות אלף שקלים, לעתים זה כרטיס גירוד נוסף של חיש גד אירוויזיון. תמיד מסרת את ההודעה בנועם, תוך שמירה על מוטיב ההפתעה המשמחת והבעת התעניינות כנה במצבם של הזוכים.

אראלה סוף סוף מתערבת בשיחה.

אראלה: זה היה חשוב לי שהם יבינו איזה מזל היה להם.

יחיאל: ועשית את זה בצורה נפלאה! אבל, וכאן מגיע החלק המצער של האבל, ההתפתחויות הטכנולוגיות של ימינו אפשרו לנו לרכוש מערכת קולית ממוחשבת עם אינטליגנציה מלאכותית מספיק מפותחת כדי שתוכל לענות בטבעיות על כל הבעת תודה וכל שאלה של מי מהזוכים, החל מ"יוווו, זו באמת אראלה ממפעל הפיס?! אתם לא עובדים עליי?????" ועד "מתי אני יקבל את הצ'ק, למה אני חייבת דחוף עוד מנה יא בני זונות!!!!". הוספנו אפילו אפשרות בעשרה דולר לחודש שהיא תדע להזמין לזוכה אמבולנס אם הוא זקן שחטף התקף לב כי הבין שבעזרת הכסף הוא יוכל סוף סוף לנסוע לחודש של תענוגות עם ליידי בויז בתאילנד.

אראלה: רובוט ידבר עם הזוכים?

יחיאל: תאמיני לי שניסיתי לשכנע את הדירקטוריון ששום רובוט או מחשב לא יכול להחליף אותך, אבל אז החברה שמכרה לנו את התוכנה הדגימה איך חברי הדירקטוריון יכולים ללמד אותה להשתמש בקול שלהם כדי לדבר עם הנשים שלהם במשך שעות בזמן שהם צופים בפורנו עם גמדים, ונגד זה לא היה לי שום סיכוי. יש לך משהו לומר להגנתך? כל מה שתגידי יהיה מתועד פה במחשב, כמובן.

אראלה: אם תפטרו אותי אתם תהרסו משפחה שלמה. גם את בעלי פיטרו לא מזמן בדיוק מאותה הסיבה – אמרו שהרובוטים יחליפו אותו בתחנה של הטוטו, כי הם הגיעו לרמה כזאת שהם יכולים להכין אספרסו, לקלל את הכדורגל הישראלי ולהגיד שכולם בפוליטיקה מושחתים. מה יהיה איתנו עכשיו? אולי עדיף פשוט שנתאבד וניתן לרובוטים לחיות במקומנו?

יחיאל: אראלה, אני מבין את הקושי, אבל אין צורך להיכנס למרה שחורה. בהתחלה אולי יהיה קשה, אבל שניכם אנשים מוכשרים עם הרבה מאוד ניסיון – אני בטוח שלא תהיו לכם בעיה למצוא עבודה אחרת בגיל 56.

אראלה: (עם דמעות בעיניים) אני יכולה לפחות לעשות שיחת טלפון אחת אחרונה לזוכה מאושר?

יחיאל: לא, אני מצטער. ההוראות שקיבלתי היו חד משמעיות – לא עוד טלפונים. הם לא רוצים שבטעות, מתוך סערת רגשות, תגידי לזוכה שהוא זכה בחצי מיליון שקלים, כשבעצם התקשרת אליו לשאול אם הוא רוצה לעשות כרטיס אשראי של מפעל הפיס. זה מוצר חדש שיש לנו, וההנהלה בונה עליו.

אראלה:(בקול חנוק מדמעות) תגיד, שמרית ממשאבי אנוש לא אמורה להיות נוכחת גם בשימוע?

יחיאל: אה, כבר לא. החלפנו אותה בתוכנה הזאת (מסובב לעברה את מסך המחשב. רואים שם דמות וירטואלית שדומה דמיון מדאיג לעירית ענבי) היא הייתה איתנו כל השיחה, תיעדה הכל ואישרה שהנוהל היה תקין.

אראלה: אז מה? פשוט ללכת?

יחיאל: אני מצטער, אבל כן – פשוט ללכת.

אראלה הבוכייה יוצאת מהמשרד. יחיאל חוזר למחשב. עינב גלילי הממוחשבת מדברת אליו.

תוכנה: תודה, יחיאל. הוועד המנהל של מפעל הפיס רוצה לך להודות על שנים רבות של עשייה…

Pais_stand

מערכונים·סאטירה

מוסך אלי נכות ובניו בע"מ

פנים. מוסך – יום

על השלט שמקדם את פני הבאים למוסך כתוב "אלי נכות ובניו בע"מ", אבל זהו לא מוסך רגיל – על הג'ק, במקום מכוניות, יש מיטות בית חולים שצעירים שוכבים עליהן. על הקירות תלויים פוסטרים של הרמטכ"ל וכרזות "חייל, שמור בבקשה על השבת – בפקודה!!!" שבהן רואים חיילת מדליקה נרות שבת ומכסה פניה בזמן שהחייל שלידה מניח תפילין ביד אחת ויורה ברובה ביד השנייה. לתוך המוסך מדדה צחי, חייל שנתמך על ידיו אביו אבי. אלי, בעל הבית, ניגש אליהם.

אלי: בוקר טוב, חברים, מה המצב?

אבי: וואלה, לא משהו. הבן שלי פה צחי לא מרגיש את הרגל ויש לו לחצים חזקים בחזה. קשה לו לנשום.

אלי: (בוחן את צחי, לוחץ קצת על הבטן) ממתי זה?

אבי: הוא נפצע בעזה לפני שבוע. המחבל בדיוק יצא מהמנהרה וצחי לא ראה אותו.

אלי: איזו באסה. (לצחי) בוא נבדוק אותך. (צועק לעבר אחד הפועלים) יאסין, תביא לי לפה מיטה.

הפועל מביא מיטת חולים.

אלי: (לצחי) תוריד חולצה ותעלה.

צחי מציית להוראות. אלי הולך לארגז כלים מלוכלך, מפשפש בו – מוציא ממנו מזרקים, פדי גזה מרובבים, מדחום שחור מרוב שימוש – ולבסוף מוצא את מבוקשו: סטתוסקופ חלוד. הוא מצמיד אותו לחזה של החייל ומקשיב במספר אזורים, מדי פעם דופק על בית הצלעות.

אלי: אני לא שומע כלום.

אבי: (לבנו) צחי, תראה לו בדיוק איפה כואב לך.

החייל מצביע על נקודה מסוימת בחזה. אלי מקשיב שוב, אבל מניד בראשו לשלילה.

אלי: לא, כלום.

אבי: צחי, תשתעל קצת, אולי הוא ישמע משהו.

צחי משתעל.

אלי: תקשיב, הריאות שלו נקיות לגמרי. אין הרבה מה לעשות אם לא שומעים כלום. חבל סתם לפתוח אותו ולגלות שהכל בסדר.

אבי: נו, ככה זה תמיד – כל השבוע יש עשן שחור שיוצא מהאגזוז, ואיך שאתה מגיע למוסך הכל דופק כמו שצריך. תגיד, מה לגבי הרגל? הילד בקושי מצליח לדרוך עליה.

אלי: בשביל זה אני צריך לעשות לו צילום.

אבי: (עצבני) מה צילום עכשיו?! למה לדחוף לילד המסכן קרינה? לא מספיק הוא בסמרטפון כל היום? יש ג'ובניקים שקיבלו שמונים אחוזי נכות על זה שנפל להם על הריס מדף עם קלסרים פרחוניים, אז הבן שלי שנתן את הדם שלו בשביל המדינה המזדיינת הזאת לא יקבל כלום?!

אלי: (צועק לאותו הפועל) יאסין, תביא לי רגע את המחירון לפה.

יאסין מביא את המחירון.

אלי: תראה פה (מצביע על שורה במחירון). פציעה מפמצ"ר, קטיעה חלקית – עשרים וחמש אחוז נכות. קטיעה מלאה – חמישים אחוז. פציעת ראש מקליע או טיל נ"ט – שמונים וחמש אחוז. קטיעה מלאה של כל הגפיים פלוס תרדמת פלוס נאלץ לעשות קקי בחיתול מבוגרים  – מאה אחוז נכות. הכל כתוב פה, שחור על גבי לבן.

אבי: עזוב אותי ממחירונים, זה הכל עבודה בעיניים. רושמים משהו על הנייר בשביל שיהיה מה להראות לפראיירים כשדופקים אותם. שנינו יודעים שבתכל'ס אתם מחליטים כמה אחוזים הוא יקבל.

אלי: בוא, בוא שנייה הצידה.

אלי שם את היד סביב כתפיו של אבי ומדבר איתו בלחש בצד.

אלי: איך השם?

אבי: אבי.

תקשיב אבי מה אני יכול לעשות בשבילך, וזה רק בגלל שאתה יהודי, למה באים לי לפה גם דרוזים ובדואים והם לא מקבלים ממני כלום אלה. אני יכול להוריד לבן שלך רגל או יד, מה שתבחרו, ואני מסדר לך פה שישים אחוז נכות, שזה עשר יותר ממה שהוא אמור לקבל.

אבי: מה אתה רציני? זה ילד זה, עוד לא זיין אפילו, איך יסתובב עכשיו בעולם בלי יד או רגל? מי תרצה בכלל להיות איתו?

אלי: זה לא המוסך של אבא שלי, אני לא יכול לעשות פה מה שבא לי, למה אגף השיקום יושבים לי על הווריד. אחרי זה הם באים אליי עם שאלות, "למה נתת לו עשרים אחוז אם הוא איבד רק ביצה אחת?", "הוא עדיין יכול לאכול דרך האף", "דברים כאלה. יש מוסך פה ליד שהיה עושה קומבינות לחיילים, מבצע אחד פלוס אחד על קטיעת גפיים פלוס פחית שתייה, עד שעשו עליו פשיטה וסגרו אותו.

האב חושב על זה כמה שניות.

אבי: טוב, יאללה, בוא נלך על זה. אנחנו צריכים את הקצבה הזאת, למה המצב בבית קצת קשה מאז שפיטרו את אשתי.

אלי: יד או רגל?

אבי: בוא נלך על רגל, כי תמיד אפשר לשים פרותזה ולהסתיר את זה עם המכנס. יש אפילו את ההוא בלי הרגליים שהשתתף באולימפיאדה של הרגילים. שמעת פעם על מישהו בלי ידיים שהשתתף באולימיפיאדה?

אלי: (צועק לעבר הפועל) יאסין, תוריד רגל לבחור.

צחי: (מבוהל) מה, מה להוריד רגל? אבא, מה קורה פה?

אבי ואלי ניגש למיטת הצעיר.

אבי: אנחנו עושים את זה בשביל המשפחה, נשמה של אבא.

צחי: (עם דמעות בעיניים) אבל נפצעתי כבר, אבא, נתתי את הדם למדינה הזאת.

אלי: ככה זה במדינה המזדיינת הזאת, ימצצו לך את הדם עד שתקבל משהו.

יאסין מתקרב למיטה.

יאסין: אלי, ראית את המסור? אתמול השתמשנו בו על השיריונר ההוא, אבל עכשיו אני לא מוצא אותו. דוד הדפוק הזה לא זוכר איפה הוא שם אותו.

נכנס דוד, ג'ינג'י קטן ומתולתל, חמום מוח עד מאוד.

דוד: (עצבני) כוס אמא ש'ך, יאסין, מה עוד פעם דוד, דוד, דוד?! אני עבדתי אתמול רק עם הדיסק חיתוך על החייל בלי העין. לא נגעתי במסור המזדיין שלך!

אלי: טוב, טוב, תירגע. סיימת עם הדיסק?

דוד: כן.

אלי: יופי, אז תן אותו ליאסין שיעבוד פה על החייל. (פונה לאב) בסדר, הבן שלך בידיים טובות. אתה יכול לחזור עוד שעתיים.

אבי: בטוח?

אלי: בטוח.

אבי: טוב, אז ביי. (פונה לצחי) ביי, אני הולך לשבת פה בבית קפה ליד. תתקשר אליי אם יש בעיה.

האב נושק על הלחי של בנו ויוצא.

אלי: (ליאסין) תוריד לו כבר את שתי הרגליים. נגיד שגילינו משהו במהלך העבודה. האבא לא יודע מהחיים שלו.

יאסין מצמיד מטלית שחורה מרוב לכלוך לפניו של צחי, שמתעלף תוך מספר שניות. יאסין לוקח את הדיסק מידיו של דוד ומתחיל לעבוד.

CarService

מערכונים·סאטירה

מאמאזון דאעש #3: רילוקיישן

מאמא עדן: יוווו מאמות אתן לא מאמינות איזה לחץ!!! בעלי העורף כפרה עליו קיבל הצעה לעשות רילוקיישן לסוריה, ואני לא יודעת מה לעשות!! אחותי אומרת לי תעברו תעברו בטח תעברו, יש שם חינוך פונדמנטליסטי טוב לילדים ואין שם יוקר מחיה כמו פה, הכל זול כי בוזזים את זה מהכופרים המקומיים, אבל אני לא יודעת, כאן זה הבית שלי וכל החברים שלנו פה.

מאמא נור: ואי איזה דילמה.

מאמא חנין: יש לנו חברים שעברו לתימן כי בדיוק פתחו שם סניף חדש ורצו שבעלה ינהל את העניינים, ואני יודעת שהאישה לא מרוצה. היא אומרת שהתימנים נורא קמצנים ולא היו מוכנים לעזור להם בהתחלה עם רהיטים לכלוב של השפחה, עד שבעלה התערב ועכשיו יש לשפחה ספה ולכל הגברים בכפר אין ראש.

מאמא נור: פחחחחחחחחח זה אמיתי?

מאמא חנין: בטח אמיתי. תכתבי ביוטיוב דאעש שורפים בוזזים אונסים ורוצחים בתימן, ותוכלי לראות בעצמך. אבל תדלגי ישר לדקה 3:50, כי עד אז זה סתם דיבורים.

מאמא פאטמה: אני במקומך לא הייתי עוברת. פה זה המדינה שלי. מה, קצת קשה אז נשברים? תחשבי אם כולם היו עוזבים, לא הייתה חליפות איסלמית ולא נעליים מחוץ למסגד.

מאמא אָלָאא': נכון מאוד!!! אני ישבתי בצד ולא התערבתי כי זה לא באופי שלי, אבל אחרי מה שמאמא פאטמה אמרה אני לא יכולה לשתוק יותר. אני איבדתי אח ודוד בשביל המדינה האיסלמית, ואתם רוצים לעזוב כי המחיר של הבשר כבש קצת יותר יקר מבסוריה?

מאמא נור: תרדו ממנה. כמעט כל החברים שלנו עשו רילוקיישן עם כל המשפחה, וזה לא אומר שהם פחות איסלאמים ממני או ממכם.

מאמא עדן: תודה מאמא נור, אני צריכה חיזוקים חיוביים. אני מפחדת שלא נכיר שם חברים חדשים ושהילדים לא יתאקלמו, אבל זה בטח סתם חששות טבעיים.

מאמא נור: אם את רוצה יש לנו חברים טובים שעברו לפני שנה לסוריה ואני בטוחה שהם ישמחו לעזור לכם להסתדר. הם יכולים להכיר לכם את כל המסגדים השווים.

מאמא עדן: יווווו מה זה תודה!!!!

מאמא חנין: תחשבי על זה גם שבמקרה הכי גרוע אם לא תסתדרו תמיד תוכלו לחזור לפה.

מאמא פאטמה: איזה גועל נפש. זה מה שעיראק בשבילכם? מקום שאפשר לעזוב ולחזור אליו אם משהו לא מסתדר? אוי ואבוי אם זה מה שכולם יחשבו. השיעים יעשו לנו שואה שנייה.

מאמא חנין: חמודה שלי, היום כל העולם זה כפר גלובלי שאנחנו באים לשרוף ולהרוס. ואי אפשר לחיות כל הזמן עם המחשבה על שואה שנייה. זו רק הדרך של המנהיגים שלנו לשמור אותנו צייתנים ופחדנים.

מאמא אָלָאא': כופרת מגעילה. אינשאללה יאנוס אותך דרום-סודאני.

מאמא נור: עזבי אותך, מאמא עדן, ככה זה העדר של הבהמות מלחכות הקש.

מאמא אָלָאא': בהמה תקראי לאמא שלך יא חתיכת חילונית מזדיינת.

מאמא עדן: רק בגלל תגובות כאלה בא לי להגיד כוס אמק על כולכם, תיחנקו פה עם הפרימיטיביות שלכם, אני עוברת עם המשפחה שלי למקום מתורבת.

מאמא פאטמה: אינשאללה הסורים יראו לך יום אחד את הפרצוף האמיתי שלהם. נראה מי יקבל אותך בחזרה.

מאמא עדן: את יודע מה?? אינשאללה.

מאמא פאטמה: אינשאללה!

מאמא אָלָאא': אינשאללה!!

מאמא נור: אינשאללה!!!

מאמא חנין: אינשאללה!!!!!!!!!

מאמא עדן: תגידו, יש לכן אולי מתכון טוב לקבב כבש?

מאמאזון דאעש
"אבא כבר מחכה לנו שם עם השפחה החדשה שלנו"

בפרקים הקודמים:

המאמות של דאעש עם טיפים למסיבת יום הולדת מעיפת ראשים לילדים

המאמות מתלבטות איך לגמול את הילד

מערכונים

אפרסק או נקטרינה?

פנים. חדר ישיבות במשרד פרסום – יום

יקי, סמנכ"ל הקריאייטיב הצעיר והאופנתי, מכניס לחדר הישיבות גבר כבן 60 עם שפם ושתי נשים, גם הן באותו הגיל פחות או יותר, שלושתם לבושים בפשטות ונראים כמו פקידים הסתדרותיים מהמאה שעברה. בחדר יושבים כבר שני גברים צעירים.

יקי: הנה, פה מחכים לנו כבר הארט-דיירקטור יונתן והקופירייטר מתן (פונה אל השניים) יוני, מתן, אני רוצה שתכירו את יעקב, מנהל מחלקת פירות קיץ, ציפורה, אחראית מחלקת אפרסקים ואהובה, אחראית מחלקת נקטרינות. הם ממועצת הפירות במשרד החקלאות.

יעקב: אני מבקש לתקן, זה מועצת הפירות והירקות הגלעיניים במחלקת הצמחים במשרד החקלאות. יש מועצה שלמה שמוקדשת לפירות וירקות ללא גלעינים. אנחנו לא מתערבים אחד בעבודה של השני.

יקי: ברור, ברור. טעות שלי.

כולם מתיישבים מסביב לשולחן – הפרסומאים בצד אחד, אנשי משרד החקלאות בצד שני.

יקי: אני חושב שאתם הולכים לאהוב מאוד את מה שתראו כאן, אבל ברשותכם אני אעביר את השרביט ליונתן. יוני.

יונתן קם מכיסאו ונעמד מול המסך, עליו כתוב "קמפיין מועצת הפירות 2015 – אפרסק ו/או נקטרינה".

יונתן: קודם כל, אני רוצה לומר לכם ברוכים הבאים ותודה שבאתם כל הדרך מיהוד. אני יודע שאתם בטח עסוקים מאוד וזה לא פשוט בשבילכם להגיע לכאן באמצע יום עבודה.

השלושה מביטים בו ושותקים. הם מחזיקים מולם מחברות ועט, מחכים לרשום.

יונתן: אוקיי… אז בואו נעבור קודם בקצרה על הבריף שקיבלנו, מטרות הקמפיין.

מתן, שיושב מול המחשב, מתפעל את המצגת. על המסך מוצג כעת שקף שכותרות בריף.

יונתן: אז המטרה שהוצבה בפנינו היא העלאת המכירות של האפרסק והנקטרינה באמצעות הגברת המודעות לזה שהם פירות קיץ כיפיים ולגיטימיים לא פחות מאבטיח וענבים, אם לא יותר.

השקופית מתחלפת. אנחנו רואים גבר ישראלי שעיר ושמן עם גופיית סבא מחזיק פלח אבטיח ענק ומחייך. בלחיצה של מתן מופיע איקס אדום גדול על התמונה, והיא נדחקת הצידה לטובת תמונה של אותו הגבר, אלא שהפעם הוא מחזיק בידו נקטרינה קטנה ומחייך חיוך עוד יותר גדול.

יונתן: האסטרטגיה שבחרנו היא מה שמכונה בפרסום "אסטרטגיית ה'בואו נשטוף ללקוחות הפוטנציאליים את המוח עם פרסומת מפגרת עד שהם יעשו כל מה שנגיד להם אחרת הם יקפצו מהגג". אז מה שנעשה זה נלך רק על קמפיין רדיו, משהו גרילה כזה ברשת ב', כשבעשרים וארבע חודשים הראשונים אנחנו נעשה למאזינים טיזינג כזה שהם לא ידעו למה הפרסומת, אם לאפרסק או לנקטרינה, ורק בתום התקופה נגלה להם שזה גם לאפרסק וגם לנקטרינה!

יעקב, ציפורה ואהובה רושמים את הכל במחברת. ציפורה מרימה את ראשה.

ציפורה: רגע, אני רוצה להבין – במשך שנתיים תמימות אנחנו נתעתע בציבור ולא נגיד לו על מה הפרסומת?

יונתן: אה, זה לא מדויק. אנחנו…

יקי: (מתערב בשיחה) אני רוצה רגע לחדד את הדברים. אנחנו לא מסתירים פה שום דבר מהלקוחות שלכם. בסופו של דבר אתם רוצים הרי לקדם את שני הפירות כפירות קיץ כיפיים ולגיטימיים, לא רק משהו שאמהות טבעוניות ממרכז תל אביב מציעות לילדים שלהן, גאיה-אל ותום-פרידמן, בגן המשחקים האנתרופוסופי. אנחנו מדברים פה על קהל יעד אחר, הרבה יותר עממי במרכאות, וזה צריך להיעשות בצורה קצת יותר אגרסיבית. אבל כדי למנוע את הבלבול ולהעביר טוב יותר את הנקודה, אני רוצה להכניס לפה שני שחקנים שידגימו לכם על מה חשבנו.

יקי קם, פותח את הדלת ומכניס פנימה גבר ואישה, שניהם כבני 30. השניים נעמדים מול השולחן.

יקי: אנחנו נתחיל עם הפרסומת המקדימה, זו שתרוץ במשך שנתיים (פונה לשחקן) תתחיל בבקשה.

שחקן: (בקול מאנפף ומעצבן) רינה! רינה! אפרסק, או נקטרינה?

שלושת עובדי מועצת הפירות שותקים.

יקי: תן להם את זה עוד פעם. הפעם בטון אחר.

שחקן: (בטון עוד יותר מעצבן) רררררינה! ררררררינה! אפרססססק, או נקטטטרינה?

יקי מחייך חיוך רחב. הוא מסתכל על הלקוחות. הם רושמים במחברות.

יקי: נו, מה אתם אומרים?

יעקב: זה עוד מוקדם לדעת. אפשר עכשיו לשמוע את הפרסומת שתבוא אחר כך?

יונתן: בטח, בטח (לשחקנים) עכשיו בבקשה את הקטע השני.

שחקן: רררררררריייייינננננה, רררררררייייננננה!

שחקנית: (עצבנית) מה?

שחקן: אפרסק (פאוזה קצרה) או נקטרינה?

שחקנית: למה לא שניהם?

השניים קדים לקהל. יונתן מוחא להם כפיים.

יונתן: (לשחקנים) תודה, חבר'ה, עבודה מעולה.

השחקנים יוצאים מהחדר.

יונתן: אין, אין עליהם. כאלה מוכשרים. אבל עזבו אותי, אני משוחד כי אני אוהב את כל הפירות, אפילו גויאבה. מה דעתכם?

אהובה: אני אהבתי, יש בזה משהו חדשני. חתרני אפילו.

ציפורה: כן, זה יעזור לנו לשבור את הדימוי המרובע. אנשים עד היום זוכרים את הפרסומת של הקיווי עסיסי עם ויטמין סי, אבל הם לא יודעים שהמשרד מאוד התקדם מאז. שלא לדבר על זה שהפעם לא יטיחו בנו שאנחנו מבזבזים כספי ציבור על פרסומות אידיוטיות.

יעקב: אם כך מבחינתנו זה בסדר, אבל אנחנו נצטרך להעביר את זה הלאה, לתת-המועצה לקידום משפחת הוורדניים. שם מתקבלות ההחלטות החשובות, ואז הן מועברות לאישור קדם-סופי של המועצה העליונה הראשונה, אחר כך לאישור תת-סופי של המועצה העליונה השנייה ולבסוף לאישור סופי של השר. אני מאמין שתוך שנה וחצי תהיה לנו תשובה.

יונתן: אם אתם צריכים עזרה שלנו לקדם את זה מול משרד החקלאות, רק תגידו. חבל שתפספסו את הקיץ הקרוב. מי יודע אם אחרי זה לא תהיה מלחמה, או חלילה יהיו בחירות ויתחלף השר הממונה.

כולם קמים, לוחצים את זה ידיו של זה.

יעקוב: תודה לכם. עשיתם עבודה נהדרת.

ציפורה: כן, אני לחלוטין יכולה לראות איך ה"ריננננה, אפרסק – או נקטרינה?" הופך למטבע לשון שגור בפי כולם.

יונתן: אל תודו לי, תודו לחבר'ה המוכשרים פה שעבדו על זה במשך חודשים עד מאוחר ולא ראו את המשפחה שלהם בגלל זה.

שוב לחיצות ידיים. עובדי משרד החקלאות יוצאים.

יונתן: כל הכבוד חבר'ה, עבודה טובה. בואו נלך לאכול צהריים וכשנחזור חייבים לעבוד בכל הכוח על הקמפיין של פרימה מלונות. יש לנו עוד שבועיים את הפרזנטציה.

מתן: יש לי כיוון מעולה לקמפיין. תחשבו על מלון עם רעיון.

יונתן: נשמע מעולה. תשמור את זה עד שנחזור מהאוכל.

השלושה יוצאים מהחדר. על המסך מופיעה תמונתו של הגבר השמן עם הנקטרינה הקטנה. הוא מחייך.

אפרסק או נקטרינה
נקטרינות. כי לא הייתה תמונה ביחד עם אפרסק
מערכונים

נשר בגשר

פנים. מערכת מקומון – יום

ישיבת מערכת ב"נשר בגשר", המקומון של העיר גשר. על הקיר תלויים שערי עיתונים ששינו עולמות עם הכותרות האלמותיות "חשיפה לצפון", "חשיפה לצפון 2" ו"חשיפה לצפון 3 – נקמת הסייעת בגן של טובה". העורך הראשי יושב מאחורי השולחן. מולו יושבים בחצי עיגול הכתבים.

עורך: (צועק) העיתון האחרון שלנו היה על הפנים. זוועה! לא יכול להיות שהראשית שלנו תהיה על האבטחה המוגברת בבתי ספר! זה ביזיון!

העורך מראה לכתבים את השער של הגיליון האחרון. רואים בו תמונה של שומר אתיופי מחייך בכניסה לבית ספר, ולידו זוג הורים ושני תלמידים מחייכים גם הם ומרימים את אגודליהם לאות שביעות רצון. זה נראה כמו תמונה שקונים מסוכנויות של תמונות מבוימות. העורך משליך את הגיליון על אחד הכתבים.

עורך: (ממשיך לצעוק) אין יותר תירוצים! אני רוצה ראשית פצצה, או שאני מקצץ לכולכם במשכורת!

אחד העיתונאים, בחור צעיר וממושקף, מעז לענות, יותר מתמימות מאשר מחוצפה.

עיתונאי: אבל אי אפשר לשלם פחות משכר מינימום.

עורך: אתה תיזהר ממני! תזכיר לי מה הסיפור האחרון שהבאת.

עיתונאי: חשפתי את המחדלים התברואתיים במטבח של בית החולים.

עורך: (מחקה את הקול שלו בזלזול) חשפתי את המחדלים התברואתיים במטבח של בית החולים (חוזר לקול הרגיל שלו, הצועק) זה פח! מה אנשים בדיוק אמורים לעשות עם המידע הזה? להפסיק ללכת לבית חולים? להפסיק לאכול? אז בוא תכתוב להם 'עדיף שתמותו וזהו'. מה אתה אומר??

כל העיתונאים יושבים בשקט, קוברים מבטיהם ברצפה.

 עורך: זה מה שחשבתי… מירית, תגידי לי בבקשה שיש לך סיפור אמיתי בשבילי.

מירית, עיתונאית בת 40 פלוס, מקריאה מהפנקס שלה.

מירית: יש לי ככה: כבאים הצילו חתול ג'ינג'י עם עין אחת שנפל עליו עמוד חשמל באמצע הרחוב הראשי; רופאים הצילו זקנה שנפלה מהמיטה שלה במסדרון; וסיפור על תלמיד ביסודי שהיה בטוח שהוא הומו אבל אז המורה שלו שכבה איתו והוא הבין שהוא לא הומו.

עורך: תביאי לי את הראשון, על החתול, אבל אני רוצה ציטוטים מהכבאים, 'זה הכל בזכות זה שהוסיפו לנו תקציב', 'בלי ראש העיר חינמו החתול הזה היה מת עכשיו', דברים כאלה.

מירית: יש לי גם ציטוט של תושב שעבר במקום ואמר שהעמוד הזה היה יכול ליפול גם על ילד ולהרוג אותו, אבל אני כמובן לא מכניסה אותו.

העורך פונה לעיתונאי הצעיר.

עורך: אתה רואה? זו עיתונאית אמיתית. יודעת להבחין בין עיקר לטפל, להביא רק את האינפורמציה שחשובה. יש לך הרבה מה ללמוד ממנה. כל הכבוד, מירית.

מירית: תודה, בוס.

עורך: טוב, מה עוד יש לכם? מי נותן פה פייט על הראשית?

עיתונאי אחר, כבן 50, מציע את מרכולתו.

 עיתונאי מבוגר: יש לי מקור בסופר שאומר שהם הולכים להוריד מחירים לקראת החג. אני צריך עוד להצליב מקורות עם הקופאית, אבל אני סומך עליו. הוא זה שהביא לי את הטיפ על הטרופית בשקל.

עורך: מעולה. אם אתה מצליח לבסס את זה, יש פה בהחלט פוטנציאל לכפולה פותחת. יש לעוד מישהו סיפורים טובים? עמי, אולי משהו מהספורט?

עמי הוא כתב הספורט הצעיר והאופנתי. הוא מעלעל ברשימות שלו.

עמי: מאמן ילדים ב' עובר לאמן את נערים ג', מאמן נערים ג' עובר לשחק בבוגרים ד' ומאמן הכושר של בוגרים ד' הטריד מינית ילדה בכיתה ה'.

לפתע מתפרץ לישיבה דוד, עיתונאי צעיר ורעב.

דוד: תעצרו את העמוד שלנו בפייסבוק! יש לנו את סיפור השנה.

הנשימה של כולם נעתקה והם נושאים עיניהם אל דוד.

עורך: נו, דוד, דבר.

דוד: גיליתי שלראש העיר יש מאהבת.

נשמעים קולות תדהמה. העורך מרים את הטלפון ומחייג.

עורך: תני לי את ראש העיר עכשיו… לא מעניין אותי שהוא בישיבה. תגידי לו שזה העורך הראשי של נשר בגשר, ושיש לי סיפור שיפיל אותו (כעבור מספר שניות). גבי, אתה לא מאמין מה דוד שלנו גילה… מה חשבת, שזה לא יתגלה אף פעם? בשביל מה אנחנו פה, בשביל ללקק לך כל היום? בקיצור, אני חושב שהכותרת הראשית תהיה: חשיפה נקודתיים, לראש העיר יש מאהבת, שלוש נקודות, בשביל המתח, העיר גשר. מה אתה אומר? סבבה, ידעתי שתאהב. ביי, אחי, שבוע טוב.

העורך מנתק את השיחה. מצבו רוח טוב עליו.

עורך: טוב, אז יש לנו ראשית פצצה ליום שישי. דוד, כל הכבוד. קח לך יום חופש על חשבוני.

דוד: אפשר מחר? למה היום יש לי משמרת באופיס דיפו.

עמי: אתה סגור על זה, אחי? כי גם לי יש היום משמרת.

דוד: כן, אנחנו היום ביחד בהדפסות.

עמי: אה, מגניב, אחי. אפשר לתפוס איתך טרמפ?

דוד: בטח, בכיף.

עורך: טוב, נראה לי שאנחנו סגרנו להשבוע. דוד, אפשר גם לבוא איתך? אני היום במחלקה של הדיסק און קי.

דוד: בטח, בטח.

כל העיתונאים מתפזרים, איש איש לעבודתו הנוספת.

"תגיד, יש סיבה שאתה מחזיק את המיקרופון כאילו זה בולבול של בדואי?"

מערכונים

אחרי מות

פנים. דירת אבלים – ערב

אל הבית נכנס עיתונאי. אנחנו מזהים אותו לפי מכשיר ההקלטה והפנקס והעט שבידו. תמונה גדולה של המנוח מונחת על כורסה לצד היושבים שבעה. פניהם נפולות. שתיקה שוררת בחדר. העיתונאי ניגש אל מי שנראה כמו האב, פניו עטויי זיפים.

עיתונאי: שלום, שלא תדעו עוד צער.

הוא לוחץ את ידו של הגבר, שמבטו תקוע ברצפה.

עיתונאי: אני מבין שאתה האבא?

הגבר מניד בראשו שמאלה, אל הגבר שיושב לידו. עם תזוזת המצלמה אנחנו רואים שמדובר בגבר שנראה אותו הדבר.

עיתונאי: אה, סליחה, חשבתי…

הוא ניגש לאב האמיתי ולוחץ את ידו. גם מבטו של הגבר הזה תקוע ברצפה.

עיתונאי: שלא תדעו עוד צער.

הגבר מהנהן בראשו, שותק.

עיתונאי: אני עיתונאי מ"בקעת אונו על המפה". רציתי לשמוע קצת על עילי שלכם, ספרו לי איזה ילד הוא היה, דברים יפים שהוא עשה בחיים, אולי איזו סבתא שהוא עזר לה פעם לחצות את הכביש.

האב השתקן מושך בכתפיו. מבטו עדיין קבוע ברצפה.

עיתונאי: אני מבין את הכאב הנורא שאתם חשים, זו טרגדיה נוראית להיהרג ככה בתוך מטחנת בשר תעשייתית, אבל כל המטרה שלי זה שאנשים יכירו את עילי ואת הבן האדם הטוב שהוא היה.

האב שותק. מיואש, העיתונאי תר אחר מרואיין אחר שישפוך אור על דמותו העלומה של עילי. הוא רואה שכל הגברים שם נראים פחות או יותר אותו הדבר, עם המבטים ברצפה והכל, ולכן הוא פונה לשתי נשים שמתלחששות ביניהן.

עיתונאי: שלום, אני כתב של "בקעת אונו על המפה". מאיפה אתן מכירות את המנוח?

אישה: אני הייתי המחנכת שלו בתיכון.

זיק ניצת בעיניו של העיתונאי.

עיתונאי: או, מצוין. אז ספרי לי, איזה מין תלמיד היה עילי? איזה מין חבר הוא היה?

אישה: האמת, אני לא ממש זוכרת אותו.

עיתונאי: טוב, בטח כבר לימדת מאז הרבה מאוד תלמידים, אבל בכל זאת, את בטח זוכרת משהו ממנו.

אישה: לא, שום דבר. כאילו היה אוויר.

עיתונאי: מה, אין איזה מקצוע שהוא היה טוב בו במיוחד? אולי איזו הצגה שהוא השתתף בה? משהו?

אישה: וואלה לא.

עיתונאי: אני לא מבין, אז למה בכלל באת לפה?

אישה: כי אני מכירה את האמא. היינו ביחד בצבא. אז תגיד, אני בכל זאת יופיע בעיתון?

העיתונאי מיואש. הוא תר את הסביבה בעיניו ורואה שלושה צעירים בני גילו של המנוח מסתודדים להם בצד, מביטים במסך של טלפון ומנסים להחניק צחוק. הוא ניגש אליהם.

עיתונאי: אהל'ן חברה, מה העניינים?

אחד הצעירים מרים אליו את עיניו מהמסך.

צעיר: בסדר.

אחד משני הצעירים האחרים אומר לחבריו:

צעיר 2: קלטו, קלטו עכשיו את הקטע.

שוב השלושה מביטים במסך, ושנייה אחר כך מתפוצצים מצחוק, בקושי מצליחים להבליע את הרעש.

צעיר  3: (בעודו צוחק)  ששששש, די, לא נעים.

עיתונאי: חבר'ה, רוצים להופיע בעיתון של יום שישי? תוכלו להיות הכי מפורסמים בשכבה.

צעיר: אחי, עיתון זה של זקנים. מי בכלל קורא את זה?

עיתונאי: אני יכול לדאוג גם שיעלו את זה לפייסבוק של העיתון.

צעיר 2: אחי, לסבתא שלי יש פייסבוק, אתה קולט? פעם היא עשתה לייק לעמוד של הצ'יפנדיילס כי היא חשבה שאף אחד לא רואה את זה.

עיתונאי: אני יכול לסדר לכם ג'וינט.

צעיר 3: ירוק או חום?

עיתונאי: אאההה, לא יודע, איך יודעים? נראה לי חום-ירוק כזה.

צעיר 3: תביא.

העיתונאי מסתכל מסביב לוודא שאף אחד לא רואה, ומוציא ג'וינט מגולגל מהתיק. הוא מגיש אותו לצעיר, שמרחרח את הג'וינט.

צעיר 3: אחי, זה נראה לי חרא של גמלים מעורבב עם כבד של אתיופי.

עיתונאי: טוב, אז תביא.

העיתונאי מושיט את ידו, אבל הצעיר בולם אותו.

צעיר 3: זה בסדר, אחי, כל דבר שידפוק את הראש הולך. מצידי שזה יהיה עשוי מחרבונים של יונה עם איידס… אז מה רצית לשאול אותנו?

עיתונאי: אני רוצה שתספרו לי כל מה שאתם יודעים על עילי – איזה תלמיד הוא היה, איזה חבר, מה הוא היה עושה אחרי הבית ספר. הכל.

צעיר 3: וואלה אחי הייתי עוזר לך בכיף, אבל בחיים שלי לא פגשתי את הבן אדם.

עיתונאי: מה?! איך זה יכול להיות? מה, אף אחד מכם לא פגש אותו אף פעם? לא שיחק איתו כדורגל למטה בשכונה? לא הלך איתו מכות? העתיק ממנו שיעורי בית בתושב"ע? כלום?!

צעיר 2: אחי, אנחנו פה רק בגלל שיש אוכל. מלא בורקסים. אנחנו מתים על בורקסים.

צעיר 1: כן, אחי, חולים על זה.

צעיר 3: חבל לך על הזמן. פעם פירקתי קופסה שלמה של בורקס תפוחי אדמה. נהייתה לי כזאת צרבת שהיו צריכים לעשות לי שטיפת קיבה וחוקן רפואי.

העיתונאי מפלבל בעיניו, מיואש. הוא מחליט לחזור אל האב. הוא ידובב אותו ויהי מה.

עיתונאי: אבאל'ה, אני יודע שקשה ועצוב וכל החרא הזה, אבל אתה חייב לספר לי משהו על הילד שלך. משהו כלשהו. מצידי תספר לי שהוא נגמל מחיתולים רק בגיל שבע והמשיך להרטיב במיטה גם בצבא, עד שהרס"ר עשה לו מסדר בושה מול כל המחלקה ובגלל זה חייל אחר שגם היה משתין במיטה התאבד. או שהוא היה זורק אבנים על זקנות ולאחת זה פגע בעין והיא ישר נזכרה בזה שזרקו על כל המשפחה שלה אבנים בשואה והיא היחידה שניצלה בגלל שהיה איזה גרמני אחד ששם עליה עין. לא מעניין אותי. תן לי משהו! משהו!

אבא: מצטער, אבל לא הכרתי אותו בכלל.

העיתונאי זורק את הפנקס ומכשיר ההקלטה על הרצפה, לוקח בורקס תפוח אדמה ויוצא מהבית.

"אוף, אם רק הייתי מכירה אותו"
"אוף, אם רק הייתי מכירה אותו"
מערכונים

הכוונה

פנים, לובי מכון להכוונת פנסיונרים – יום 

שושי, פנסיונרית בת 60 וקצת, ניגשת אל דוכן הקבלה, שם יושבת פקידה צעירה, יפה וחייכנית.

שושי: בוקר טוב. כאן זה הכנס להכוונת פנסיונרים משוחררים?

פקידה: בוקר אור. כאן זה הכנס, אבל אנחנו מעדיפים לקרוא לו "כנס צעירים חסרי מנוח ועבודה ו/או זיקפה".

הפקידה מצביעה על השלט שמעליה, עליו כתוב הסלוגן ולצידו תמונה של גבר משופם וקירח שזוקף אגודל.

שושי: אוקיי. השם שלי הוא שושי גוטמן.

הפקידה בודקת ברשימות.

פקידה: כן, שושי גוטמן. את משובצת לסדנת פיתוי-פיצוי.

שושי: מה זה אומר?

פקידה: זו הסדנה שמיועדת לגרושים גרושות שיוצאים ממעגל העבודה, מה שאומר שאם עד עכשיו עוד היה להם סיכוי למצוא בן זוג, גם אם זה משה הפיסח מהנהלת חשבונות, אז עכשיו גם זה הלך קפוט.

שושי: מה, את מכירה את משה הצולע מהנהלת חשבונות? זה עם הרגל הקצרה שתמיד אומר שהוא נפצע ביום כיפור?

פקידה: בכל מקום עבודה יש את משה הצולע מהנהלת חשבונות עם הרגל הקצרה שסיפר שהוא נפצע ביום כיפור, למרות שבתכל'ס נתקעה לו הרגל במעבד מזון כשהיה בן 24.

שושי: אה.

פקידה: הסדנה שלך באולם מספר חמש פה מימין. היא מתחילה בעוד עשר דקות. יש לך בפנים שתייה חמה וכיבוד. תיהני ותזדייני.

שושי: סליחה?

פקידה: זה מה שאנחנו מאחלים לכל מי שמשתתף בסדנת פיתוי-פיצוי.

שושי: (נבוכה) תודה.

שושי לוקחת את הברושור ונכנסת לאולם.

פנים, אולם – יום 

באולם עומדים כמה פנסיונרים שמחזיקים כוסות שתייה וצלחות חד-פעמיות. הם אבודים, אבל משדרים בכל זאת איזה ביטחון עצמי מזויף. שושי ניגשת לשולחן שעליו הכיבוד, ובעודה מכינה לעצמה קפה ניגש אליה יחזקאל, פנסיונר בטוח בעצמו, עם כרס גאה ויותר מדי כפתורים פתוחים בחולצה.

יחזקאל: שלום לך, נסיכת הפנסיה.

שושי: (שוב נבוכה) שלום אדוני.

יחזקאל: (צוחק) אדוני? לא קראו לי ככה מאז כיתה ג'. אני מרשה לך לקרוא לי יחזקאל.

שושי: שלום יחזקאל. תסלח לי, אני פשוט חדשה פה.

יחזקאל: נו, בטח, כולם חדשים פה. תסתכלי סביבך, נראה לך שאלה אנשים שיודעים מהחיים שלהם?

המבט סוקר את הנוכחים באולם. פנסיונרית אחת מחזיקה ביד צלחת עם בורקס אבל לא נוגעת בו, פנסיונר לידה מכין לעצמו קפה נמס עלית עם עשרים כפיות סוכר, ופנסיונרית אחרת מנפנפת על עצמה עם מניפה. חוזרים לשושי ויחזקאל.

יחזקאל: את מבינה? כל הפנסיונרים פה הם בשר טרי, ציד קל, טרף פוטנציאלי (מפליג בהרהורים), כוס זמין, תחת רוטט, פה לוהט (קולט שהוא נסחף וחוזר לעצמו). בקיצור, את ממש לא לבד פה, אה? יש לך אותי.

שושי: זה נראה שאתה מאוד מנוסה.

יחזקאל: זו כבר סדנה שמינית שלי.

שושי: באמת?? חשבתי שנותנים לעשות אותה רק פעם אחת.

יחזקאל: זה מה שהם אומרים לך, הנבלות האלה, אבל אני דפקתי את השיטה – במבחן סיום אני עונה לא נכון על כל השאלות, ואז יש לי זכאות לקורס חוזר. הם חייבים, זה החוק. למשל, בשאלה "אתה עולה על האוטובוס ובמושב שמאחורי הנהג, זה ששייך למבוגרים, יושבים שני ערסים ששומעים מזרחית בטלפון בפול ווליום ולא קמים בשבילך. כיצד תנהג?", אז אני כותב להם שאני לוקח לום ברזל ודופק לערסים בראש.

שושי: ואוו.

יחזקאל: כן. ובשאלה "אתה הולך ברחוב ופתאום תוקע נוד בלי שהתכוונת כי אתה זקן מסריח. האם תתחיל ללבוש חיתול של מבוגרים?" אני כותב "אני מחרבן עליכם ועל כל החיתולים שלכם".

שושי: אתה ממש אמיץ.

יחזקאל: (בחזה נפוח) אה, זה שטויות. בדיוק בשביל זה אני פה – ללמד את הפנסיונרים החדשים איך לא לצאת פראיירים. רוצה שאני אלמד אותך?

שושי: מה, ככה, בחינם?

יחזקאל: בחינם, בטח בחינם. את רואה מה זה המדינה המחורבנת הזאת, הרגילו אותנו שעל אוויר צריך לשלם. בואי איתי.

יחזקאל נותן יד לשושי ולוקח אותה לכיוון השירותים.

שושי: מה זה, לאן אנחנו הולכים?

יחזקאל נעצר ומסתובב אליה.

יחזקאל: את רוצה ללמוד או לא?

שושי: רוצה, רוצה.

יחזקאל מושך אותה אחריו לשירותים.

קאט ל: אותו המקום, כמה דקות מאוחר יותר. שושי ויחזקאל יוצאים מהשירותים. שושי סתורת שיער, בגדיה מקומטים, יחזקאל סוגר כפתור בחולצה (עכשיו פתוחים רק חמישה) ומעביר את חמש השערות שעל ראשו מצד לצד.

יחזקאל: נו, שושק'ה, מה אמרתי לך?

שושי: (המומה) אה… כן… אני… אני מתחילה להבין למה קוראים לסדנה פיצוי-פיתוי.

יחזקאל: אין בעד מה. אם את רוצה, אני מלמד גם בסדנאות "69 זה לא רק גיל" ו"תפירה, מקרמה ומה שביניהם".

יחזקאל נותן לה כרטיס ביקור.

שושי: תודה, יחזקאל. נהיה בקשר.

שושי הולכת. יחזקאל מפזר חיוכים סביבו ופתאום צועק לעברו של מישהו:

יחזקאל: משה, תוריד את הידיים מהבורקסים! זה לחדשים!

אנחנו רואים את משה מרים את ידיו בהכנעה והולך משם, צולע על רגלו האחת הקצרה יותר. חוזרים ליחזקאל שיורד על ידו ומעביר את שיער ראשו מהצד שני לצד האחד. הוא מרוצה. עוד פנסיונרים טריים התחילו את חייהם החדשים ברגל ימין (חוץ ממשה, אבל זה בגלל מעבד המזון).

"הראיתי לך כבר את השעון מזהב שקיבלתי?"
"הראיתי לך כבר את השעון מזהב שקיבלתי?"