סאטירה

המרוקאים החדשים

קראתי לשני הילדים לבוא לסלון ולשבת על הספה. אמרתי להם שבפי הודעה חשובה.
"אתה הולך לקנות לנו פלייסטיישן 5?", הם שאלו בתקווה.
"לא. זה משהו יותר טוב", עניתי.
"מחשב גיימיינג!!" הם החלו לקפוץ על הספה בהתלהבות.
"לא מחשב גיימינג! ושבו כבר, זה חשוב!"
הם התיישבו נפולי פנים.
"מה שם המשפחה שלכם?"
הם לא הבינו מה אני רוצה מחייהם.
"תענו לי. מה שם המשפחה שלכם?"
"אההה, גלציאנו?" הם ענו כשספק מהול בקולם.
"לא! אין יותר גלציאנו. תשכחו מגלציאנו. מהיום אתם משתמשים בשם המשפחה של אמא שלכם. מהיום אתם נדב ואלון אזולאי".
שניהם כיווצו גביניהם באי אמון כאילו אמרתי להם שביטלו את בית הספר לצמיתות.
"כן, מה שאתם שומעים. בעקבות תזוזה בלוחות הטקטוניים של החברה הישראלית והפיכתם של המרוקאים לאליטה החדשה, זה יהיה שם המשפחה שלכם מעכשיו".
הבן הצעיר שאל אם טקטוניים זה כמו תחתונים רק במרוקאית והשניים החלו לצחוק מהבדיחה.
"יש לכם שעה בלי מסכים!" הטחתי בהם. "זה מה שקורה למי שמזלזל במורשת המרוקאית שלו".
הבנתי שאם הם לא יכירו את המסורת ממנה הם באים, לעולם לא יוכלו להיות מרוקאים חדשים אסלים. החלטתי לערוך להם מבחן התמצאות.
"אתם יודעים מה סבא שלכם, צ'רלי, היה במרוקו?" שאלתי.
"אין לנו סבא צ'רלי" הם ענו בגאווה, כאילו נמלטו הרגע מפח יקוש שטמנתי להם.
"טעות! סבא שלום הוא מעכשיו סבא צ'רלי אזולאי. זה השם שאיתו הוא נולד במרוקו, ואתם תכבדו את זה. אז אם שואלים אתכם מי הסבא שלכם, מה אתם עונים?"
"סבא צרלי".
"לא צרלי. זה נשמע כמו התנצלות של אשכנזים. צ'רלי. צ'-ר-ל-י אזולאי. ואם שואלים אתכם מה הוא היה במרוקו, מה אתם עונים?"
"יש פלייסטיישן במרוקו?", הם תהו.
"זה בכלל לא משנה עכשיו אם יש או אין פלייסטיישן במרוקו!" זעקתי. "הוא היה המהנדס של המלך. הוא עזר לו לבנות… אענא עארף, דברים שיש במרוקו. בארות מים או משהו".
הלאה לשאלה השנייה.
"מה המאכל שאמא מכינה שאתם הכי אוהבים?"
"שניצל ואורז לבן בלי כלום", הם ענו יחד.
"פסטייה. ומטבוחה. ומופלטה. ומרק חרירה. ומעקודה. וחריימה. והכי אתם אוהבים זה את החריימה של אמא בשישי בערב."
"פסטייה זה כמו פסטה?" שאל הגדול. "כי אני אוהב גם פסטה, אבל בלי כלום. כמו שאמא מכינה".
"אבא, יש לי חריימה", ציין הצעיר. "אני יכול ללכת לשירותים?".
שיעור המורשת לא התקדם כמתוכנן. הייתי חייב לנקוט בצעד קיצוני. לא ייתכן שאשלח את ילדיי אל ישראל של 2020 מבלי שידעו היכן מרוחה החמאה. או המעקודה. כשהצעיר חזר מהשירותים ביקשתי מהם להוציא קלמרים.
"בבקשה, אבא, זה חופש עכשיו", הם התחננו.
"תוציאו את הצבע החום. אנחנו הולכים לעשות עכשיו חינה".
"לעשות מה?"
"חינה, חינה. זה טקס כזה של מרוקאים שמורחים צבע חום על היד."
הבן הצעיר ציין שחבל ששטף הרגע ידיים אחרי השירותים.
"לא נורא. פשוט תעשו עיגול חום על כף היד. אם שואלים אתכם, הייתם בחינה של אחת מארבע מאות קרובות המשפחה שיש לכם."
הילדים היו כבר על סף ייאוש. עברו חמש דקות בלי מסכים, והם היו מוכנים לעשות הכל כדי שאניח להם לחזור כבר לפלייסטיישן. עשינו חינה.
"אז אם שואלים אתכם מאיזה מוצא אתם, מה אתם עונים?"
"מרוקאים, מרוקאים. עכשיו אפשר…"
"מאכל אהוב?"
"אלון ספינג' ואני מופלטה", אמר הגדול, שכבר תופף בעצבנות על הרצפה כי ראה בזווית העין שחברים שלו משחקים בפורטנייט בלעדיו. שמחתי שהוא כבר מפגין את קוצר הרוח שמאפיין את העדה המרוקאית.
"אוקיי, שאלה אחרונה ואז אני עוזב אתכם לנפשכם", אמרתי. "למי תצביעו בבחירות?"
"ביבי, ביבי, רק ביבי. זה מה שאמרת לנו להגיד, לא?"
חייכתי בסיפוק וסרתי הצידה. הם עטו על השלטים כמו מרוקאים שרואים הפגנה של שמאלנים. "זהו", אמרתי לעצמי, "עכשיו הם חלק מהאליטה החדשה. אני רק מקווה שאפשר לעשות את האוכל המרוקאי בלי רוטב, כמו שהם אוהבים".

בתמונה: שני מרוקאים חדשים.

סאטירה

מר תרבות

אזרחים יקרים,

ימים לא קלים עוברים על עולם התרבות. האמנים, היוצרים, אנשי הבמה, הכותבים, השחקנים, העובדים מאחורי הקלעים – כולם נאלצים לראות בעיניים כלות כיצד מטה לחמם נשבר. מחובתנו כעם, ומחובתי כראש ממשלה, לעזור להם.
ישנם אנשים שלא מבינים מדוע התרבות כה חשובה לשרידותנו. "לכו לעבוד, פרזיטים", הם קוראים לאמנים. לאותם אנשים אצטט את יגאל אלון שאמר, "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל". לא בכדי נקרא העם היהודי "עם הספר". אלה הרוח, הנשמה היתרה, היצירה, שאיחדו את אבותינו ואבות אבותינו בגולה הדוויה.

לאחר התייעצות קדחתנית עם שרי הממשלה ובעיקר עם בני ביתי החלטתי כי הכחדת התרבות היא גזירה שהעם לא יוכל ולא צריך לעמוד בה. ולכן, מדי שבוע אעלה כאן, בשידור חי, חלקים ממיטב תרבות הארץ והעולם. והיום: מונולוגים קלאסיים מהתיאטרון. (שולף גולגולת)

"לסגור, או לא לסגור, זאת השאלה.
מה נעלה יותר: לשאת באורך רוח
חיצי בנט אכזר, אבני מרגמותיו,
או אם חמוש לצאת מול ים המפגינים
למרוד, וקץ לשים להם? להיות מפוטר:
לישון, ולא יותר; ודעת: המענק הזה
ישבית מכאוב הלב לכל העצמאים,
זה חלק כל בשר – הנהי התכלית,
אליה יכסף מובטל, לחלו"ת: לישון,
לישון!"

(משליך את הגולגולת הצידה) אחרי המונולוג המפורסם בעולם אפנה לביצוע של יצירה משלנו, ועוד אחת שנוגעת בעצב החשוף ביותר של העם היהודי: השואה. זהו תפקיד שתפור למידותיי, כמי שהיה הראשון לזהות את גודל איום הקורונה.

"מה הבכי יהודים, מה היללה? קשה? קשה!
מתי ליהודים לא היה קשה? א-נו תגידו לי!
הקושי בונה אותנו, יהודים, נותן לנו כוח.
קחו אותי לדוגמה: גם אני יכולתי לעמוד היום ולבכות. סיבות לא היו חסרות לי. לפני הקורונה היו לי מניות של חברת פלדה. באה הקורונה הכניסו אותנו לסגר, אויס מניות. קאפוט. אז יכולתי לבכות? אה? אוי יכולתי! אבל אני לא בכיתי. אמרתי לעצמי: ביבי, הבכי יעזור? הדמעות יחזירו את המניות? א-פייג יחזירו. אז במקום לבכות אמרתי לעצמי: למה קוראים לך ביבי? בי-בי! (טופח על חזהו) בי הכוחות להציל את העם היהודי!
הסתכלתי מסביב: מחסומי משטרה. הכל סגור. חיפשתי איפה יש פרצה בחוק – ומצאתי! מה הייתי לפני ראשות הממשלה? מוכר רהיטים פשוט. מה אני עכשיו? ראש הממשלה עם האיי.קיו הכי גבוה בעולם!"

תודה רבה. וכעת ליצירה שקרובה מאוד ללבי, על אף שנכתבה לפני למעלה מ-350 שנה. ככה זה עם יצירות אמנות אמיתיות – הן על-זמניות.

"גנבה! גנבה! רצח! תפסו את הפושע! צדק, צדק, אלוהי המשפט! אני אבוד, אני הרוג, שחטו אותי, גנבו ממני את כספי. מי הוא זה? איזה הוא? איה הוא? איפה הוא מתחבא? מה עליי לעשות כדי למצאו? לאן לרוץ? לאן לא לרוץ? האין הוא שם? האין הוא פה? מי זה? עמוד! (אל עצמו, בתפסו את עצמו בזרועו) השב לי את כספי, נבל… הה, אני הוא זה! ראשי סחרחר עליי ואיני יודע איפה אני, מי אני ומה אני עושה. אבוי, כסף מסכן שלי, כסף מסכן שלי, ידיד נפשי היקר! הנה נלקחת מעמי, ומאחר שנטלת ממני נטלה משענתי, נטלה נחמתי, נטלה שמחתי, הכל חשוך בעדי, אין לי תכלית ואין טעם בעולם. אם אין אתה לי למה לי חיים? תם ונשלם. אין בי כוח לשאת עוד. אני הולך למות, אני מת, אני קבור. האין איש בעולם שיבוא להקימני לתחיה על ידי שישיב לי את כספי או שיודיע לי מי לקח אותו? אה? מה אתם אומרים? לא, אין איש. זה שעשה את המעשה, יהיה מי שיהיה, הרי ארב יפה-יפה לשעת הכושר ובחר בדיוק את הזמן שדיברתי עם בני יאיר. לדרך! אלך לעורר את הדין ולדרוש שיעמידו לחקירה את העם כולו!"

(מקבל פתק) אני רואה שהגיעה בקשה מן הקהל בבית. לשם כך עליי לחבוש פאה (חובש פאה בלונדינית).

מה זה? נשאר כאן כתם. צא, כתם רע! צא אני אומרת!
בושה אישי! בושה! גיבור כזה פוחד?!
והרי למה לנו לפחד? פן ידעו זאת?
הרי איש לא יעז לתבוע מאיתנו דין וחשבון!
מה איתכן ידיים? לעולם לא תהיינה נקיות?!
חדל מזה ביבי! חדל מזה!
החלחלה הזאת מקלקלת הכל…
בוא למיטה. בוא למיטה, יש דפיקות בשער!
בוא, ביבי, בוא הושט לי יד! את הנעשה, אין להשיב… בוא למיטה, בוא למיטה, בוא.

(משתחווה) בשבוע אקריא קטעים נבחרים מהספר "שרה בורחת מבשורה". (מוריד את הפאה ומדבר אליה) בואי שרהל'ה, הולכים. (יוצא)

היצירות המצוטטות (ומסולפות): המלט / שייקספיר (תרגום: אברהם שלונסקי); גטו / יהושע סובול; הקמצן / מולייר (תרגום: נתן אלתרמן); מקבת / שייקספיר (תרגום: מאיר ויזלטיר)

סאטירה

יום הזעם

בסרטון: אלון פרידמן מתיאטרון "גשר" מבצע את המונולוג

פגשתי פעם ערבי מחייך.

שאלתי אותו, "תגיד, ערבי, למה אתה מחייך?" ומה הוא עשה הערבי, אתם יודעים? הוא המשיך לחייך. פשוט ככה. התקרבתי קצת לפרצוף שלו. רציתי לראות אם זה חיוך אמיתי או שאולי זו עווית לא רצונית כזאת, כמו שקורה לי לפעמים כשאני קורץ בלי הפסקה ובחורות חושבות שאני מתחיל איתן. פעם איזה בחור עצבני פירק אותי במכות על הקריצות האלה, כי הוא חשב שאני מפלרטט עם חברה שלו. נראה לי שהוא היה ערבי כי הוא היה מלא בזעם.

בכל מקרה, הערבי המחייך עדיין מולי וזה מתחיל להטריף אותי. הייתי חייב למחוק לו את החיוך מהפנים לפני שעוד אנשים רואים את זה ומתחילים לחשוב שהערבים גם יודעים לחייך. מילא אני, אני קולט את הזיוף הזה מקילומטר, אבל לא חסרים תמימים בעולם הזה, אלה עוד יכולים לאכול את הבלוף הזה ולחשוב שהערבים יודעים לעשות עוד דברים חוץ מלהיות כועסים.

"עליי אתה לא תעבוד", אמרתי לו. "אני יודע טוב מאוד שהמצב קבוע שלכם זה זעם. תמיד זעם. אצלנו יש יום העצמאות ויום ירושלים ויום האישה הבינלאומי ואצלכם – יום הזעם. כל יום זה יום הזעם". הסתכלתי לערבי טוב טוב בעיניים לראות אם מתחיל לגדול שם זעם, אבל הערבי הזה היה יותר מתוחכם ממה שחשבתי. הוא המשיך לחייך.

"מה אתה אומר על תכנית הסיפוח", שאלתי אותו. "שמעתי ביבי הולך להעביר לכם את כל המשולש לרשות הפלסטינית. נראה אם תמשיכו לטנף על ישראל אחרי שזה יקרה". חייך. "כל הקורונה זה בגללכם, אתם עם החמולות שלכם והרמדאן שלכם והעיד אל פיטר שלכם. חבורה של פרימיטיבים, בחיים לא תגיעו לשום מקום". חייך. "ואני בכלל לא מדבר על זה שאתם מקבלים את כל הקצבאות של הביטוח הלאומי, ומתקבלים ללימודי רפואה בלי פסיכומטרי ותופסים את כל העבודות של הרוקחים. בכל מדינה נורמלית היו מזמן מעיפים אתכם על טיל". זהו, משהו מתחיל לזוז שם בפנים. אני מרגיש את זה. הבהוב באמצע האישון. ניצוץ של זעם. זעם ערבי טהור. ידעתי שההצגה הקטנה שלו תיחשף. איך אמר אברי גלעד? אין להם בפלטה, בארגז הכלים הרגשי, שום דבר אחר חוץ מזעם וכעס. ראיתם פעם ערבי עם הומור? ערבי מחייך? אוהב? נותן? מקבל? משהו?

הערבי הפסיק לחייך ופתח את הפה, הנה הוא עוד שנייה שולף את הסכין מבין השיניים. 

"מה בשבילך, אדון? פשוט יש תור ארוך מאחוריך."

"אהההה… יש לך משהו נגד עצבים?"

"מתח כאילו?"

"כן, אני נורא מתוח בזמן האחרון. עצבני, לא ישן טוב בלילה."

"יש לי דברים טבעיים, כדורי קמומיל."

"וזה עובד?"

"הכי טוב זה כדורים פסיכיאטריים. ציפרלקס, רסיטל. יש לך מרשם?"

"אה, לא…"

"מי הרופא שלך?"

"ד"ר יונס. אתה בטח מכיר."

"לא, אבל תבקש ממנו מרשם. זה עוזר להרבה אנשים. להביא לך בינתיים את הכדורי קמומיל?"

לקחתי את הקמומיל והלכתי. בדרך החוצה חלפתי על פני מי שעמדה מאחוריי בתור ולחשתי לה באוזן: "תיזהרי ממנו, הוא עצבני. לא נותן כלום בלי מרשם".

 

סאטירה

ריד מיי ליפס (מונולוג)

* כל ההערות בסוגריים הן כביכול הערות לנואם, אבל הוא יקרא אותן בקול כאילו הן חלק מהנאום.

ריד מיי ליפס: לא אבגוד בכם.

קראו את אודם שפתיי, את לובן שיניי ואת המבט הכחול החודר של עיניי: לא אמעל באמונכם.

אני עומד כאן לפניכם ומצהיר קבל עם ועדה ושידור חי ברשתות החברתיות (אומרים לי באוזנייה שתעשו סאב ושייר ולייק): ידי לא תהיה במעל, לא אתן יד לדבר עבירה, אושיט יד לשלום, אנהג ברוחב יד ואטפל בכם כיד המלך. אני מניח את ידי על לוח לבי כאות להבטחתי.

אני יודע, נפגעתם לא אחת בעבר. הבטחות של פוליטיקאים הן כמו מכוות אש. אתם שולחים יד מהוססת, רוצים להאמין שהפעם לא תפגעו, שלא תמשכו את היד אחורה בבהלה תוך סינון קללה, אבל בכל פעם מחדש זה קורה: אתם נכווים, מקללים ונשבעים שזה לא יקרה שוב.

ובכן, לא עוד! (להטיח יד בשולחן)

לא במשמרת שלי.

כשאחזיק בהגה השלטון לא אזרוק אתכם לצד הדרך כמו שזורקים כלב שאיש במשפחה אינו רוצה. אצלי לא תרדפו אחר המכונית עד שיתושו כוחותיכם, לא תייללו מגעגועים ולא תשתו משלוליות ביוב שנקוו בצד הדרך עד שתיפגעו ממכונית דוהרת. 

מי שנתן בי אמון, מי שהעניק לי את קולו, מי שהשקיע לילות כימים ומי שהקריב את חייו עבורי, בשביל כל אלו יש לי רק מילה אחת: תודה. כן, מילה אחת בודדה בת שתי הברות וארבע אותיות, אבל היא אוצרת בתוכה את כל רגשות הוקרת התודה שהלב האנושי מסוגל להכיל. עצם המחשבה על זה מעלה לחלוחית בעיניי וסמרמורת בבשרי (אומרים לי באוזנייה שזה זמן טוב לאקסטרים קלוז-אפ).

אפשר בבקשה כוס מים? (לשתות שלוק קטן. לתת לזה לשקוע)

תודה.

ברשותכם, אספר לכם סיפור קטן. כשהייתי קצין צעיר בסיירת יצאנו למשימה סודית מעבר לקווי האויב. איזה אויב ואילו קווים, על כך לא אוכל להרחיב את הדיבור, מסיבות מובנות מאליהן. הכוח שבפיקודי היה אמור לארוב למחבל בכיר – כל כך בכיר שאפילו הוא עצמו לא ידע שהוא כזה – ולהעביר לו מסר חד משמעי, אם אתם מבינים למה אני מתכוון (קריצה למצלמה). אבל כמו שאומרים, האדם מתכנן תוכניות ואלוהים צוחק, ובאותו יום לא רק שהוא צחק, הוא עשה במכנסיים. איך שאנחנו מתקרבים לבית של אותו מחבל, מחופשים לרועי צאן שאיבדו את העדר, הגיע משום מקום נער מקומי – אמרתי נער? יותר כמו ילד בן 8 עם סיגריה בזווית הפה – שגם הוא רעה את הצאן שלו באזור. הוא התחיל לדבר איתנו בערבית ולנפנף בידיים, ואנחנו פחדנו שהוא הולך לחשוף  אותנו ולסכן את כל המשימה. בתור מפקד הכוח ניגשתי אליו ואמרתי לו "אוסקוט! ג'יבל אהוויה! אנא מן עארף!", אבל הוא רק המשיך לדבר בשטף ולנפנף בידיים. ברגע שראיתי שנדלק אור באחד מחלונות הבית שהיינו אמורים להסתער עליו, הוצאתי את האקדח עם המשתיק קול ויריתי לו ישר בפה. הוא נפל על האדמה והדם שלו התחיל לנזול לכיווני. למזלי הנעליים שלי היו אדומות – הנה כבר נתתי לכם רמז קטן לגבי היחידה, אבל לא שמעתם את זה ממני – אז האויב לא שם לב. בכל מקרה, התלבטנו האם עלינו להמשיך במשימה או לחדול אותה. בתור מפקד הכוח קיבלתי החלטה: ניקח את גופת הנער בן השמונה ואת כל הצאן שלו, נדפוק על דלת הבית ונגיד שאחת הכבשים נשכה אותו בפנים ושהוא חייב עזרה. ברגע שיכניסו אותנו פנימה נוציא את האקדחים ונחתור למגע עם היעד. מכיוון שיש עדיין צו איסור פרסום על הפרשה, אני יכול לגלות רק את זה: המשימה בוצעה על הצד הטוב ביותר. אלא מה, איך שאנחנו באים לחבור למסוק החילוץ אנחנו מגלים שכל העדר של הכבשים נדבק אלינו. ניסינו להבריח אותן, צעקנו "רוּח מן הוּן! רוּח מן הוּן!", הרמנו תאורה באוויר, ירינו לכיוון הרגליים, אבל הן בשלהן: "מממהה, מממהה, מממההה", לא עוזבות אותנו. בתור מפקד הכוח עשיתי את הדבר היחיד שיכולנו לעשות: על האש. בשטח האויב. מחופשים לרועי צאן. ליד מסוקי החילוץ. הזמנו כמובן גם את הטייסים להצטרף, אבל אחד היה צמחוני והשני אמר שהוא לא רעב. מכיוון שהם טייסים הם חיכו בסבלנות עד שנסיים, ורק אז חזרנו הביתה.

מה שרציתי לומר בכל הסיפור הזה הוא שאני אדם שדבק במטרה שלו עד הסוף, לא משנה אם רועה צאן בן שמונה או עדר כבשים עומדים בדרכו. אני אוביל אתכם כפי שהובלתי את העדר אל מסוקי החילוץ. ואם זה אומר שניאלץ להילחם מהאופוזיציה רק כדי לא לוותר על העקרונות שלנו, זה בדיוק מה שנעשה. עד הסטייק המושלם. אהה, סליחה, התכוונתי עד הניצחון המוחלט. תודה. (להדק כף יד אחת לשנייה ולהשתחוות קלות. לא יותר מדי, אנחנו לא יפנים).

[ירידה מהבמה לקול מחיאות הכפיים. חזרה כעבור מספר שניות]

פעילים נכבדים ואזרחים יקרים. בתום חודשיים שלמים בתפקיד אני אומר לכם: דברים שרואים מכאן לא רואים משם. אנו נמצאים בצוק העתים, בתקופה עתירת אתגריים ביטחוניים, כלכליים ומדיניים שכמוהם לא היו מאז 73, 67 וארבע עצרת. זוהי אינה העת לוויכוחים קטנוניים ולעמידה על עקרונות מיושנים. זוהי עת לאחדות, לגבורה ולהקרבה של כל אחד מאיתנו, ובראש ובראשונה אני.

יש לכם את מילתי שאמשיך לשרת אתכם נאמנה וביתר שאת מהקואליציה. בתור שר בכיר יהיה בידי הכוח להשפיע על חייכם כפי שלא יכולתי להשפיע באופוזיציה. עם זאת, לא אתן לשררה ולכורסת עור הצבי לשכוח מאין באתי ואת מי אני מייצג. אתם הדבר הראשון שאני חושב עליו כשאני קם בבוקר והדבר האחרון שאני הוגה בו לפני שעיניי נעצמות. אפילו בחלומות אתם מופיעים לי, פועים ומבקשים את עזרתי, אומרים לי "הולך אותנו, המפקד. אנחנו אחריך, במים ועל האש".

אני עומד כאן לפניכם ומצהיר קבל עם ועדה ושידור חי ברשתות החברתיות (מזכירים לי באוזנייה שמי שלא עשה סאב ושייר ולייק – שיעשה עכשיו): ידי לא תהיה במעל, לא אתן יד לדבר עבירה, אושיט יד לשלום, אנהג ברוחב יד ואטפל בכם כיד המלך. אני מניח את ידי על לוח לבי כאות להבטחתי.

לשירת התקווה הקהל יעבור לדום. 

ריד מיי ליפס: עמוד דום! (להצדיע!)

מערכונים·סאטירה

זיכרון בסלון

מערכון לזום ושלושה משתתפים:

יאשה, 90, ניצול שואה

מירב, כבת 35-40

יפתח, כבן 35-40 (בני זוג. חולקים את אותו החלון בזום)

בצד אחד של המסך בני הזוג. בצד השני הקשיש, שהטלפון שלו על הצד ולכן התמונה הפוכה ב-90 מעלות.

מירב: היי יאשה. אתה שומע אותי? (מהנהן בראשו שכן)

יפתח: תהפוך את הטלפון.

יאשה הופך את הטלפון, אך עדיין לא שומעים אותו.

יפתח: אתה רואה למטה את הסימן של המיקרופון? (יאשה מהנהן בראשו) יופי, אז תלחץ עליו. (יאשה לוחץ)

יאשה: שומעים אותי?

מירב ויפתח: כן! מעולה. מה שלומך, יאשה?

יאשה: היום כאבים קצת כשנותן שתן. יציאה אחרונה לפני… (מנסה לחשוב)

מירב: יופי, יופי, זה נהדר. התכנסנו פה לזיכרון בסלון אינטימי כזה, רק בעלי יפתח ואני, מירב. חשבנו שאולי השנה הגיע הזמן שתהיה לנו שואה רק לעצמנו.

יפתח: אנחנו רוצים שתספר לנו מה עבר עליך בשואה. אם אתה יכול, ככה, לפרט כמה שיותר, זה יהיה נהדר.

יאשה: אז ככה: אני נולדתי ב-1930 בכפר רדזילוב, שבהתחלה היה חלק מפולין…

מירב: אני אקטע אותך לשנייה, יאשה, אם זה בסדר מצידך. אנחנו רוצים בעיקר לשמוע על… איך נגיד את זה?

יפתח: הדברים הקשים.

יאשה: לא בטוח שאני מבין מה… 

מירב: אם נגיד איבדת את כל המשפחה.

יאשה: את כולה? לא…

יפתח: או אם נאלצת להרוג חבר בשביל אוכל.

מירב: או אם קצין גרמני אנס אותך.

יפתח: אפילו אם סתם היית על סף מוות בגלל דיזנטריה.

מירב: אלה הסיפורים שאנחנו מחפשים. אז אולי תתחיל בלספר לנו על המשפחה שכן איבדת?

יאשה: איבדתי הרבה אצל הנאצים יימח שמם.

יפתח: זה נהדר. כמה מתו?

יאשה: סליחה?

יפתח: מהמשפחה. כמה מתו מהמשפחה?

מירב: ואיך. חשוב לנו גם לשמוע את האיך.

יפתח: נכון. כי אם הם סתם מתו מזקנה, זה… איך נגיד בעדינות… פחות מעניין.

יאשה: אני עד היום זוכר את הנשיקה האחרונה של אמא. היא חיבקה אותי חזק חזק ואמרה לי: "יאשינקה שלי, אפרוח שלי, אמא צריכה עכשיו ללכת. תשמור על עצמך" (עוצר, מנגב דמעה)

יפתח: נו, ו…?

יאשה: מה ו…?

יפתח: היא מתה?

מירב: יפתח, באמת, קצת רגישות. מה שבעלי התכוון לשאול הוא: ירו לה בראש?

יאשה: לא ראיתי אותה מאז. אני עדיין כל כך מתגעגע…

יפתח: בטח, בטח. תגיד, בתאי הגזים היית? בצעדות המוות אולי?

יאשה: למזלי לא הייתי במקומות הנוראים האלה. הייתי…

יפתח שם את יאשה על מיוט. יאשה ממשיך לדבר מבלי שנשמע בזמן שיפתח ומירב מדברים.

יפתח: תגידי, מאיפה הבאת את הניצול שואה המייבש הזה?

מירב: הוא היה בשנה שעברה בסלון של אמיתי וצהלה. הם עשו מסיבת חילופי שואה. אמרו שהיה נהדר.

יפתח: לא יודע… את רוצה לתת לו עוד צ'אנס?

מירב: כן. גם ככה קצת מאוחר עכשיו להביא ניצול אחר. זה לא שהמבחר כזה גדול.

יפתח: טוב, בסדר (מחזיר את הקול של יאשה).

יאשה: … ואז עמדנו כולנו מול בור ההריגה, ואני החזקתי ביד של יעקב וכבר עצמתי עיניים ואמרתי "שמע ישראל" וחיכיתי לשמוע את הבום, אבל בגלל שהייתי קטנצ'יק כזה ומכונת הירייה הייתה גבוהה הכדור רק גירד לי הראש מלמעלה, וכשנפלתי עם כולם לבור התעלפתי ובגלל זה חשבו שאני מת, ובלילה התעוררתי ושחררתי את היד שלי מהיד של יעקב וזחלתי החוצה בין כל הגופות.

מירב: אויש, זה נהדר.

יפתח: כן. זה כל כך… חי.

מירב: ומרגש.

הם מתחילים להתחרמן.

מירב: (ליאשה) תמשיך. אל תפסיק.

יאשה: כל הלילה הייתי ביער. זה היה אחרי שבוע שלא אכלתי כלום. בסוף תפסתי ארנבת והרגתי אותה בידיים שלי…

מירב: כן, בידיים…

יאשה: הייתי צריך להחביא את הגופה עמוק כדי שלא יבואו זאבים…

מירב: זה עמוק…

מירב ויפתח נופלים על הרצפה בלהט. כבר לא רואים אותם.

יאשה: גמרתי עליה תוך כמה שניות. (מדליק סיגריה) הלו? תזדרזו בבקשה, יש לי עוד שואה עם ועד העובדים של מילועוף ואחת עם צעירים מתגלית. שאלוהים יעזור לי, אלה לא מתעייפים אף פעם… הלו? סיימתם? 

הסוף.

סאטירה

בשירות הפפיון

52439671_10156206842635686_7759585145870352384_n

– שלום, הגעתי לשירות הלקוחות של חנות בוטיק אוטומטית לעניבות פפיון?
– כן.
– רציתי להתלונן.
– להתלונן?
– כן, להתלונן. זה מפתיע אותך?
– קצת.
– מה, את רוצה להגיד לי שעד עכשיו כולם היו מרוצים?
– לא יודעת, פשוט לא קיבלנו תלונות.
– בסדר, אז אני *כן* רוצה להתלונן. ביום חמישי הגעתי למכונה שלכם בדיזנגוף סנטר במטרה לרכוש סט עניבת פפיון קשירה ומטפחת כיס מסדרת הבוטיק שלכם…
– אוקיי, ו…
– והכנסתי שטר של מאה, כי זה עולה 99.90…
– ולא קיבלת את העודף.
– איפה, הלוואי לא הייתי מקבל את העודף! המכונה הדפוקה שלכם לא הורידה לי את הסט! הוא נתקע שם בין הזכוכית למדף כאילו זו איזו שקית במבה מסכנה שאתה מנסה להוציא במכונה בתחנת רכבת באמצע הלילה אחרי שהחברה שלך זרקה אותך והורדת בקבוק ויסקי וכל מה שבא לך עכשיו זה לאכול במבה כדי לספוג את האלכוהול ואת הבושה.
– אני באמת מצטערת לשמוע, זה…
– התחלתי לדפוק שם על המכונה, בהתחלה חלש ובהדרגה יותר ויותר חזק, ואנשים מסביב כבר הסתכלו עליי במבט מוזר, עד שצעקתי להם "זה בלע לי את הכסף! אני רוצה את הפפיון!", ומרוב עצבים בעטתי במכונה המזורגגת הזאת. כבר לא היה אכפת לי מהכסף, שיישרף הכסף, רציתי את הפאקינג סט עניבת פפיון קשירה ומטפחת כיס מסדרת הבוטיק!
(שתיקה) הלו?
– רגע, אתה בעטת במכונה?
– (מגמגם) אה, כן, כאילו, בעדינות, את מבינה, הייתי קצת עצבני…
– אז אני מצטערת, אני לא יכולה לפצות אותך.
– סליחה?
– יש לנו מדיניות וונדליזם מאוד ברורה: מי שתוקף את אחת המכונות שלנו לא זכאי לפיצוי.
– זאת גניבה, את מבינה את זה? גניבה! אני אפנה למשטרה!
– זה לא יעזור לך. יש לנו תיעוד מוקלט שלך אומר שתקפת את המכונה…
– שלא נתנה לי פפיון!
– תבין, לבעל הבית שלנו יש חוק ברזל: מי שתוקף את אחת המכונות שלו זה כאילו הוא תקף אותו עצמו. מאז שהוא היה ילד שלבש עניבות פפיון לבית הספר היסודי בבת ים וספג מלא כאפות, הוא נשבע שכשיהיה גדול הוא לא ירשה שום סוג של אלימות כלפי הפפיונים או מי שלובש אותם.
– אתם עושים טעות ענקית, את שומעת, ענקית! אני אעשה לכם שיימינג בפייסבוק, בצנרת, ברואים עולם עם יעקב אחימאיר!
– יש עוד משהו שאני יכולה לעזור, אדוני?
– (שתיקה) העניבת פפיון נוצות מנומרת – יש את זה רק בזהב?

אם הם כבר נתנו השראה, לפחות שיקבלו לינק.

מערכונים·סאטירה

ילד חולה נולד

פנים. משרד ראש הממשלה – יום

ראש הממשלה יושב מול השולחן. מצידו האחד יושב יועץ התקשורת שלו, אחי תופל, ומהצד השני מנהל המדיה החברתית, בוקי סריקי. אם אתם מדמיינים שולחן של שופטים באקס פקטור או באודישנים לסרט קולנוע, אתם לא רחוקים מהמציאות (המדומיינת). השם והתפקיד של כל אחד כתוב על פתק מולו. לפניהם ערימה של דפים. אלו קורות החיים של המועמדים. דלת המשרד נפתחת, ראשה של המזכירה מציץ פנימה.

מזכירה: אדוני ראש הממשלה, הם מוכנים. להכניס את הראשון?

תופל: עוד רגע. אנחנו נודיע לך.

מזכירה: טוב… (מתמהמהת)

תופל: כן?

מזכירה: הם פשוט מחכים כבר שעות בחוץ, והם כל כך מסכנים…

סריקי: מלי, את רוצה אולי לנהל את העניינים במקום ראש הממשלה? שנזמין אותך בפעם הבאה שיש דיון בקבינט?

מזכירה: אני יודעת, אני יודעת, רק שכואב הלב…

סריקי: אני יכול להפנות אותך לקרדיולוג מצוין. תודה מלי.

מזכירה: סליחה (סוגרת אחריה את הדלת).

תופל: הראשון שייכנס הוא רביב אליהו, בן שש משכונת יד אליהו. מגיע ממשפחה מסורתית, מצביעי ליכוד אדוקים…

רה"מ: מצוין, מצוין…

תופל: חובש כיפה, מאמין שאלוהים שלח אותך כדי להציל את עם ישראל…

רה"מ: (בהתלהבות) נו, אז על מה אנחנו מדברים בכלל? זה הילד שלנו!

סריקי: (בחשש קל) יש רק בעיה אחת קטנה.

רה"מ: מה כבר יכול להיות? הוא קורא "הארץ" בלילה מתחת לשמיכה? הצביע פעם לציפי לבני כי חשב בטעות שזאת הציפור מרחוב סומסום?

סריקי: הוא… איך לומר… לא נראה חולה.

רה"מ: מה זאת אומרת לא נראה חולה? חשבתי שהבאתם רק ילדים עם מחלות קשות. סופניות.

תופל: זה בדיוק מה שעשינו. פרסמנו שאנחנו מחפשים את המקרים הכי קשים.

רה"מ: והילד הזה עבד עליכם? הוא שתול של השמאל? זה ג'ורג' סורוס שלח אותו?

תופל: לא, לא. הוא ילד ימני אמיתי עם מחלה אמיתית, רק ש…

רה"מ: טוב, מספיק עם השטויות. תכניסו אותו. (לוחץ על כפתור בטלפון) מלי, תכניסי בבקשה את הילד הראשון.

הדלת נפתחת. הילד רביב אליהו נכנס בצעד מבויש. הוא חובש כיפה לבנה, לבוש יפה.

רה"מ: (לוחש לאחי תופל) מה זה השטויות האלה? זה ילד בריא לגמרי.

תופל: לא בדיוק (לילד) שלום, חמוד. מה שלומך?

רביב: ברוך השם. היום קצת לא הרגשתי טוב, אבל הקב"ה יעזור לי להתגבר.

רה"מ: מה יש לך?

רביב: אי ספיקת כליות.

רה"מ: מה זה אומר?

רביב: שאם לא ימצאו לי תורם כליה תוך שלושה חודשים, הקב"ה ייקח אותי אליו.

סריקי: תגיד, חמוד, זה השיער שלך?

רביב: מה?

סריקי: זה השיער אמיתי שלך או פאה?

רביב: אההה… השיער שלי.

תופל קם וניגש לילד. הוא מושך לילד בשיער בחוזקה ומכאיב לו.

תופל: שלו. (חוזר לשבת)

סריקי: אפשר יהיה לגלח לו את הראש. או להוריד בפוטושופ.

רה"מ: זה לא מספיק טוב. שבועיים אחרי זה יבקשו לראיין אותו ל"ישראל היום" ויראו שהשיער שלו צומח ושהוא בריא לגמרי.

רביב: אני לא כל כך בריא. אבל הקב"ה….

רה"מ: בסדר, חמוד, בסדר. הבנו, הקב"ה. אתה מתחיל להישמע קצת כמו תקליט שבור.

תופל: אנחנו גם לא רוצים שהסרטון יפנה רק לבייס הדתי.

סריקי: נכון. נרצה לטרגט בעיקר את הקולות הצפים. אלה שבחיים לא יצביעו לבנט.

תופל: עם הילד הנכון אנחנו יכולים בקלות להגיע ל-35-40 מנדטים.

סריקי: ולשלושה מיליון צפיות, 45 אלף לייקים ו-12 אלף שיירים.

רה"מ: טוב, הלאה.

תופל: תודה, חמוד, אתה יכול לצאת.

רביב: (בקול מלא תקווה) אז אני אשתתף בסרטון? אבא שלי אמר שזה יגדיל מאוד את הסיכוי למצוא תורם.

השלושה מביטים זה בזה.

תופל: תשמע, מתוק…

סריקי: אולי עוד שלושה-ארבעה חודשים…

תופל: כשתיראה קצת יותר חולה…

סריקי: מנופח מסטרואידים…

תופל: עם כובע שמכסה על הקרחת.

סריקי: ומתחת הכיפה!

תופל: ברור, מתחת הכיפה.

סריקי: תהיה בקשר עם מלי, המזכירה שבחוץ, בסדר?

הילד צועד החוצה, כל גופו אומר אכזבה. שוב מלי דוחפת ראשה פנימה.

מלי: איזה מלאך, נכון? הוא בטח התקבל…

רה"מ: אולי כשהוא יתקרב יותר למצב של מלאך.

מלי: מה?

תופל: מלי, להזכיר לך שוב את תפקידך?

מלי: סליחה, סליחה.

סריקי: תכניסי את הילד הבא.

מלי: בסדר… אה, לפני שאשכח. ראש המוסד התקשר, הוא ביקש…

רה"מ: לא עכשיו.

מלי: אתה בטוח? זה נשמע דחוף.

רה"מ: יותר דחוף מלמצוא ילד חולה לסרטון?

מלי: אה, אני לא יודעת…

רה"מ: אז תשאירי לי בבקשה להחליט על סדר העדיפויות. תודה.

מלי: סליחה.

היא יוצאת. לחדר נכנס יהלי שוורץ, בן 9, ממושקף, חובש כובע צמר שמסתיר קרחת, לובש חולצה עם הדפס של מיינקראפט או משחק וידאו פופולרי אחר.

תופל: אתה…

יהלי: יהלי שוורץ.

סריקי: בן כמה אתה, יהלי?

יהלי: תשע.

סריקי: מאיפה?

יהלי: הוד השרון.

שתיקה בת כמה שניות.

רה"מ: מה יש לך, יהלי?

יהלי: לוקמיה.

שוב שתיקה.

תופל: מה ההורים שלך עושים?

יהלי: אבא שלי מנכ"ל בהייטק, ואמא מנהלת משאבי אנוש.

סריקי: גם בהייטק?

יהלי: יש משהו אחר?

רה"מ: תאמר לי, מה אבא שלך עשה בצבא?

יהלי: הוא היה סגן אלוף בסיירת מטכ"ל.

רה"מ: (מכווץ את מצחו) רגע, אבא שלך הוא…

יהלי: (יחד ראש הממשלה) אבירם שוורץ. (שתיקה קצרה) הוא ביקש למסור לך דרישת שלום.

רה"מ: (די המום) תמסור לו… כן…

תופל: (לוחש לראש הממשלה) הכל בסדר?

רה"מ: (לוחש) אבא שלו היה המפקד שלי בסיירת.

תופל: נו, מעולה. נוכל לדבר על ערבות הדדית.

רה"מ: איזה ערבות הדדית בראש שלך? הוא השאיר אותי פעם שבת כי יצאנו כל הצוות לחגוג במסעדה איזה מבצע מוצלח, ואני לא הסכמתי להשתתף בטיפ.

סריקי: (מנסה להצטרף לשיחה) הכל בסדר?

רה"מ: זה לא יעבוד.

סריקי: למה?

סריקי: תסתכל עליו.

סריקי: (מסתכל) מה הבעיה? הוא באמת נראה חולה.

רה"מ: הוא אשכנזי.

תופל: מהוד השרון.

רה"מ: עם שני הורים בהיי-טק.

סריקי: אני מתחיל להבין את הבעיה…

תופל: הוא יכול לככב בסרטון של מרצ.

רה"מ: אנחנו צריכים מישהו שהעם יתחבר אליו.

סריקי: הוא יקבל יותר אימוג'י כועס מלייקים.

תופל: הוא בקלות מעביר חמישה מנדטים לגנץ.

סריקי: או ללפיד.

רה"מ: טוב, הלאה.

תופל: (לילד) תודה, אתה יכול ללכת.

רה"מ: תמסור לאבא שלכל שבת יש מוצאי שבת.

יהלי: מה?

רה"מ: לא משנה. ביי.

הילד יוצא. ראש הממשלה מזמזם למלי.

רה"מ: אל תכניסי עדיין את הילד הבא.

מלי: טוב, אדוני.

רה"מ: אני מקווה מאוד בשבילכם שהילד הבא יתאים, כי אין לי את כל היום לזה. בערב יש לי בר מצווה של ראש המטה באשקלון ואחרי זה מפגש עם חיילים בודדים. התקשורת מגיעה לזה, כן?

תופל: ברור.

רה"מ: ויהיה שידור חי בעמוד הפייסבוק?

סריקי: איזו שאלה.

תופל: הילד הבא יתאים, אני מבטיח.

סריקי: איתמר שמעוני מאשקלון. בן חמש, סרטן בכבד, גרורות בעצמות, כימותרפיה אגרסיבית, הקרנות, תלה פוסטרים שלך על קירות החדר, לא מפסיק לדבר עליך, חולם יום אחד להיות ראש ממשלה.

רה"מ: בטח, בטח. (מזמזם למלי) תכניסי בבקשה את איתמר שמעוני.

הדלת נפתחה. פנימה צועד בצליעה ילד קטן וחמוד, מנופח מסטרואידים, כובע מכסה את פדחתו.

השלושה מתבוננים בו בעיניים מצועפות.

רה"מ: הוא…

סריקי: פשוט…

תופל: מושלם…

שתיקה בת כמה שניות, שמופרת על ידי ראש הממשלה.

רה"מ: שלום איתמר.

איתמר: (מבויש) שלום.

רה"מ: זה נכון מה ששמעתי?

איתמר: מה?

רה"מ: שאתה מעריץ אותי?

איתמר: (מצחקק) כן.

רה"מ: איזה חמוד. ושמעתי גם שאתה רוצה להיות ראש ממשלה כשתהיה גדול?

איתמר: כמוך.

רה"מ: (מתמוגג) כמוני…

איתמר: (כובש מבטו בקרקע, כמעט ממלמל) אני אוהב אותך, ביבי.

רה"מ: מה זה? מה אמרת?

איתמר: (מרים את ראשו, פניו מסמיקות) אני אוהב אותך, ביבי.

תופל: תגיד את זה שוב, הפעם בקול קצת יותר רם.

איתמר: אההה… (בקול קצת רם יותר) אני אוהב אותך, ביבי.

סריקי: (שולף את הטלפון הנייד ומצלם) תגיד את זה עכשיו למצלמה.

איתמר: (בקול רם) אני אוהב אותך, ביבי.

רה"מ: עוד פעם.

איתמר: (כמעט צועק) אני אוהב אותך, ביבי!

תופל: תגיד: ביבי, אני רוצה אותך.

איתמר: ביבי, אני רוצה אותך!

רה"מ: ביבי, אני צריך אותך!

איתמר: ביבי, אני צריך אותך!

השלושה עומדים ומוחאים כפיים. ניכר שהילד התעייף מהעמידה והצעקות. סריקי מפסיק את ההקלטה. הם מתיישבים.

תופל: (לילד, בעודו מביט בטלפון שלו) איך אתה ביום ראשון? אנחנו יכולים לצלם בין 10 ל-12.

איתמר: אני צריך לשאול את אמא. יכול להיות שיש לי כימו.

תופל: וזה יותר חשוב מצילום עם ראש הממשלה?

איתמר: אני צריך לשאול את…

סריקי: אין בעיה, תשאל, אבל תזכור שיש עוד הרבה ילדים שמחכים להצטלם עם ראש הממשלה. והם חולים לא פחות ממך ואוהבים את ביבי לא פחות ממך.

איתמר: בסדר, אני…

תופל: יופי, אז תתאם עם מלי שלנו בחוץ, בסדר?

איתמר: בסדר.

הילד מדדה דרכו החוצה.

השלושה מביטים זה בזה.

סריקי: זה יהיה ויראלי.

רה"מ: מה? מה שיש לילד?

סריקי: הסרטון.

רה"מ: אה.

סריקי: לפחות 300 אלף לייקים.

תופל: עשרה מנדטים של קולות צפים. קל.

רה"מ: יופי, עבודה טובה. (קם ללכת) רגע, איפה אמרתם שהוא גר?

תופל: (מביט בניירות) באשקלון.

רה"מ: אז כדאי שנזדרז עם הסרטון.

סריקי: למה?

רה"מ: ראיתם פעם את המחלקה האונקולוגית שם?

סאטירה

ליידי טיטי

– שומע, משה? יש לי רעיון גאוני לסרט.

– עוד פעם אתה עם הרעיונות שלך? ראינו מה יצא בפעם הקודמת עם הרעיון על הכלב המדבר.

– לא, אני אומר לך שהפעם זה משהו אורגינל. עוד לא היה דבר כזה.

– נו…

– אז יש זמר…

– היה כבר. עם אבי ביטר.

– רגע, תקשיב עד הסוף.

– נו, שומע…

– והוא עובד במועדון לילה שנשלט על ידי מאפיונר אכזרי.

– "נקמה מתוקה 6" עם סטיבן סיגל. אתמול שידרו בהוט.

– אתה מוכן לתת לי לדבר עד הסוף? אה? מוכן לתת לי לסיים משפט?

– כן, סליחה. עכשיו אני מקשיב עד הסוף. דבר.

– בקיצור, הזמר הזה מסתבך עם העבריין, הוא חייב לו כסף, אבל אין לו איך להחזיר ועוד שנייה זורקים אותו במזוודה לירקון. ברגע האחרון הוא עולה על תכנית גאונית: הוא מתחפש לאישה, זמרת גם, וככה הוא מצליח לברוח.

– זה נשמע כמו…

– אתה אמרת שתיתן לי לסיים!

– אוקיי, אוקיי, סליחה…

– והוא חוזר בתור הזמרת למועדון לילה, כי יש שם חשפנית אחת שהוא מאוהב בה, הוא יודע שהיא בצרות כספיות והוא רוצה לעזור לה להיחלץ גם. אבל אז אחד החיילים של המאפיונר מתאהב בזמרת, והגיבור, שהוא כאילו הגיבורה, מנצל את הטוב לב של הפושע הזוטר כדי לעזור לו ולחשפנית להיחלץ. בסוף הגיבור מתוודה בפני הפושע שהוא בעצם גבר, אבל לפושע זה כבר לא אכפת – הוא מאוהב. וככה הם בורחים שלושתם אל האופק… נו, מה אומר? גאוני לא גאוני?

– היה כבר.

– מה היה כבר?! איפה היה כבר?!

– ראיתי בשבת בהוט קלאסיק. "נקמה מתוקה 5" עם סטיבן סיגל. אתה צריך לראות את הקטע שלו שובר למישהו את היד כשהוא בשמלה וגרביונים. קורע, אחי, קורע.

– רגע! אני יודע!

– אתה לא נח לרגע אתה, אה? אומרים לך היה כבר!

– נעשה שהזמר יהיה אתיופי! סטיבן סיגל הזה שלך היה אתיופי?

– לא נראה לי. סתם שיזוף מלאכותי.

– אז יש לנו סרט!

– חשבת איך לקרוא לו?

– חשבתי בהתחלה לקרוא לו "ליידי פיפי", אבל אם רוצים שזה יהיה אתיופי… יש לי! "ליידי טיטי"! קולט?! גם בגלל הטיטי הזאת, המלכת יופי, שהיא תגלם את החשפנית, וגם זה נשמע כמו ציצי. זה יהיה להיט, אני אומר לך, להיט!

– אני עדיין חושב שיש משהו כזה לסטיבן סיגל. אני אבדוק היום בהוט.

סאטירה

יחידת סאח"י

לכבוד,

הרמטכ"ל, רב אלוף אביב כוכבי

מאת: רס"ל (במיל.) ליאור גלציאנו

הנדון: יחידה צה"לית חדשה שתיצור מהפך בשדה הקרב

שלום מר כוכבי.

אין זה סוד כי צה"ל מתקשה בשנים האחרונות להגיע להכרעה בשדה הקרב. העליונות הטכנולוגיות והיכולות המודיעיניות המתקדמות מביאות אותנו רק עד שלב מסוים במערכה. בעקבות סיור מתמיד ברחובות ארצנו הגעתי למסקנה כי ה"גרוש ללירה", כפי שנהגו פעם לומר, טמון בפתרון פשוט שעומד לנגד עינינו, מתחת לפנס ממש (ועל המדרכה, ובכביש, ובקרון הרכבת, ובאוטובוס): הגיע הזמן לנצל את כל רוכבי הסקוטרים והאופניים החשמליים שפושטים על הארץ כארבה על שדה חיטה. המלצתי היא זאת: הקם בצה"ל יחידת כלי רכב חשמליים שתקרא "סאח"י – סקוטרים ואופניים חשמליים יהודיים".

דמיין לנגד עיניך שדה קרב. לבנון, נניח. שים עצמך בנעליו של חיזבאלונר עם טיל נ"ט ששוכב על האדמה ומחכה שמטרה תפציע בשדה הראייה. פתאום הוא מתחיל לשמוע זמזום עמום, טורדני. הוא מביט מעלה כדי לוודא שזה לא איזה כטב"מ, אבל השמיים נקיים. הזמזום מתגבר. לוחם החיזבאללה מרגיש את כלי הדם מתכווצים. הוא מתחיל להתגרד מרוב לחץ. למה לעזאזל התעקש להתנכר לאביו ולא הצטרף לעסק המשפחתי. אח שלו עושה שם חיל, כבר התחתן, בנה בית והביא שני ילדים. ואילו הוא, הוא שוכב על האדמה התחוחה ותוהה איזו הפתעה מכינים לו הציונים הארורים.

משהו נגלה באופק. הוא מצמצם את עיניו. לא מדובר בטנקי המרכבה אותם למד לזהות היטב משיעורי המודיעין במסגד. זה גם לא נגמ"ש צה"לי מכל סוג שהוא, כולל הסוג שמתפוצץ ברגע שיורים עליו עם אקדח. כיפות עגלגלות צצות כראשי פטריות אחרי הגשם. והצבעים, איזו קשת של צבעים: אדום זועק, ירוק זרחני, כחול חושני. אין בין הצבעים האלו ובין הסוואה דבר. להפך, הם כמו מתריסים נגד כל גוני המוות אליהם הורגלנו בשדה הקרב ובסרטי מלחמה אמריקאים.

התמונה מתחילה להתבהר: הפטריות הן בעצם קסדות. לא קסדות מתכת כבדות וקשות, זכר למלחמות אבירים ושריוני קשקשים, אלא קסדות קלילות, צבעוניות, אומרות תאוות חיים ועכשוויוּת. ומתחתן, ראשים של שלל טיפוסים: הייטקיסטים מתקרחים, היפסטרים ממושקפים, פרסומאים אטומי מבע. ככל שהם מתקרבים התמונה מתחדדת. בשורה הראשונה כוח החלוץ: רוכבי האופניים החשמליים הכבדים והלא מתקפלים. אחריהם: אופניים חשמליים פשוטים יותר, כאלו שמשמשים גם בני 16 שנוהגים עליהם שיכורים. ובשורה האחרונה: מלוא העין סקוטרים חשמליים קלילים וגמישים.

לוחם החיזבאללה מתחיל לכוון את הטיל, אבל לאן ינחה אותו בדיוק? יש שם יותר פלסטיק ממתכת, החיישן מסרב להינעל על מטרה. והאם יבזבז טיל יקר על סקוטר שיואמי שעולה בקושי אלפיים שקל? כלי הרכב מתקרבים במהירות, והוא נטוע במקומו כמו ארז לבנוני. ראשוני האופניים החשמליים נמצאים במטחווי יריקה ממנו. רגליו רועדות. "לא בשביל זה התגייסתי", הוא חושב לעצמו. "אמא, איפה את?". החיזבאלונר מפיל את טיל הנ"ט, מתמוטט על ברכיו, עוצם את עיניו ומרים את ידיו לאות כניעה. שייקח אותו אללה עכשיו וזהו.

חולפות מספר שניות, ושום דבר לא קורה. הוא פותח בזהירות את עיניו, ורואה כי כלי הרכב פשוט עוברים על פניו במהירות, כאילו הוא איננו שם כלל. מדי פעם אמנם אחד מכלי הרכב החשמליים פוגע בו קצת, אבל אין זו מכת המוות לה ציפה. הרוכב שפגע בו לא טורח אפילו להסיט את מבטו לאחור – הוא פשוט ממשיך הלאה. וכך הנחיל הזמזמני עובר הלאה עד שהוא מגיע ליעדו: רוכב אחד נכנס למשרדי הסטרטאפ שלו בביירות; אחר מגיע להגיש פרזנטציה במשרד הפרסום בצידון (בפני שר התיירות הוא יציג את הרעיון לקמפיין ויראלי ושערורייתי שכותרתו: לבנון – כי לבחורות אצלנו יש אחלה מנהרות); ואילו רוכב נוסף יגיע לסטודיו הקעקועים שלו בצור, שם מחכה לו לקוח, אחד מאותם הייטקיסטים שרוכבים על סקוטר, שמעוניין לקעקע על האמה את שמות ילדיו ("זאת מתנה לעצמי ליום הולדת ארבעים", הוא יאמר בקול רועד למקעקע האדיש).

והחיזבאלונר? הוא יקום – מוכה וחבל אך חי – ישאיר את טיל הנ"ט על האדמה ויחזור לכפר שלו, שם יתחנן בפני אביו שייתן לו להיכנס לעסק המשפחתי. תוך שנתיים הוא כבר יתחתן, יבנה בית ויוליד שני ילדים. כשיגיע לגיל ארבעים הוא יילך לסטודיו לקעקועים, יחלוף על פני הסקוטר בכניסה ויבקש לחרוט על האמה את המילה סאח"י, זכר ליחידה שהצילה את חייו (אם כי הוא יישא צליעה למשך שארית ימיו. אחד האופניים החשמליים פגע לו חזק ברגל).

בברכה,

רס"ל (במיל.) ליאור גלציאנו

סאטירה

צחי ולוסי (ואורן חזן גם)

חשיפה ראשונה: קטעים נבחרים מתוך המחזה "צחי ולוסי", שעתיד לעלות בהמשך בבית הדין של ההיסטוריה.
 
גנו של שבט אהריש. נכנס צחי.

צחי: הס! איזה אור מן החלון בוקע? זה המזרח, ולוסי השמש.

מן השיחים מציץ אורן חזן.

חזן: איזה שמש, אחי? זאת כולה ערבייה.

לוסי: אללי.

חזן: מה זה, מה היא אמרה? אללה הוא אכבר?! אמרתי לך שהיא מחבלת, אחי.

צחי: זוהרת את עליי בשחור הלילה כשליח אל קליל ופרוש-כנפים, אשר לפתע ממרומים הופיע לעיניהם של בני בשר ודם, והם מוכי פליאה יסבו ראש להתבונן, איכה על גב ענן רוכב מעדנות, ואיך נישא על פי תהום הכחול בעצלתיים.

חזן: לא הבנתי מילה. להגיד לך את האמת, אחי, אהבתי אותך יותר ב"פאודה".

לוסי: צחי, הו צחי, בשל מה אתה צחי? התנכר נא לאביך, המר שמך!

חזן: ידעתי! הבת שרמוטה! משחקת אותה אשכנתוזית חכמה כזאת שמדברת אנגלית, אבל איך שלכדה אותך ברשת היא רוצה שתתאסלם ותבוא אליה לכפר כדי לזיין כבשים.

לוסי: מי אתה, אשר ארבת לי בסתר לילה ואל סתרי מחשבותיי פרצת?

חזן: בטח פרץ! פעם מסתערב – תמיד מסתערב. מה חשבת, שהוא באמת אוהב אותך? יאללה פאודה!

צחי: האהבה, עלמה, קלת כנפיים, מעבר לחומה היא נשאתני, כי לא מחסום של אבן יעצרנה.

חזן: תגיד תודה אם יזרקו רק אבן. לינץ' הם יעשו בך.

צחי: האהבה תעז עשות ככל אשר לאל ידה. על כן קרובייך לא יעמדו לי לשטן.

לוסי: אך אם ראה יראו אותך, אתה בן מוות!

חזן: שמעת את זה? שמעת?! היא בעצמך אומרת את מה שכתבתי בפוסט. יאללה, בוא נעוף מפה.

חזן מושך את צחי בכוח.

צחי: בוא, רב-חובל זועף, בוא צר-העין, נפץ, מלח נואש, את סירתך הסחרחרה אל דכי הגל בסלע! אהבתי שלי, זו לחייך! (שותה את הרעל)

חזן: בוא בוא, יא דפוק. נראה לך שאני אתן לך לשתות רעל? החלפתי את זה באלכוהול שאבא של מירי רגב נתן לי. מאה שקל לארגז. איפה עוד תמצא מחיר כזה? אני אקח אותך עכשיו לאיזה מועדון טוב, נמצא איזו יהודייה כשרה. אם לא ילך כלום נארגן לך איזו אוקראינית. העיקר שלא תהיה התבוללות, אחי. יאללה פאודה!
 
* כל הציטוטים מ"רומיאו ויוליה" לקוחים מתוך התרגום של רפאל אליעז.