סאטירה

נפל ברשת: סיפור האהבה בין הצנחן והפרופיל המזויף של חמאס

 

מתקפת הסייבר שניהל ארגון חמאס נגד לוחמים בצה"ל, במהלכה ניהלו החיילים שיחות צ'אט עם נשים פיקטיביות ובכך הקנו לארגון הטרור שליטה מלאה בטלפון שלהם, לא מנעה את פריחתו של סיפור האהבה בין שלומי אזולאי, לוחם צנחנים בן 19 מגני תקווה, ובין קארין כהן, פרופיל מזויף מעזה.

"הייתי בדיוק אחרי קשר כי חברה שלי זרקה אותי", סיפר החייל המאוהב. "עמדתי במגדל שמירה בצומת תפוח וחשבתי לקחת את הנשק ולגמור עם זה, אבל אז היה לי צפצוף בטלפון וכשהסתכלתי ראיתי את ההודעה ממנה. היא ממש המלאך הגואל שלי".

אזולאי השפוף החל להתכתב עם הבחורה המצודדת שהזדהתה בשם קארין כהן מעפולה, ועד מהרה הפך קשר ההודעות לאינטנסיבי. "הייתי מעביר שמירות שלמות בהתכתבויות איתה. זה הגיע למצב שהייתי מתנדב לעשות משמרות כפולות רק כדי שאוכל להתייחד איתה בלי שהחבר'ה מהפלוגה יציקו לי בשאלות כמו 'הבאת בה כבר?' ו'איך היא מוצצת?'".

לדבריו, בתחילה השיחה ביניהם כללה נושאים שגרתיים שכל זוג צעיר מדבר עליהם, כמו צירי תנועה, מיקומי מארבים מתוכננים וסדר הכוחות במוצב, אבל עד מהרה היא גלשה גם לנושאים אינטימיים. "הייתי שולח לה תמונות של הפטריות והשפשפות שיש לי ברגליים מרוב שמירות ומטבחים, אבל היא לא נגעלה כמו האקסית שלי. היא רצתה אפילו לשמוע עוד וביקשה שאשלח לה תמונות של שפשפות של חיילים אחרים בפלוגה".

הצנחן הוסיף כי כחודש לאחר שהחל הקשר ביניהם, הוא הכיר את קארין למשפחתו. במהלך אחד מסופי השבוע בבית הוא הניח את הטלפון באמצע השולחן והכריז כי חברתו החדשה תהיה שותפה מלאה לארוחת שישי, גם אם אינה נוכחת שם בגופה. "היא ממש התרגשה לראות מה זה ארוחת שישי משפחתית וחמה. היא סיפרה לנו שאצלה בבית הרבה פעמים אין חשמל בערב, ובגלל זה הם אוכלים אוכל קר בחושך. אמא שלי ממש בכתה כשהיא שמעה את זה. אחרי זה ישבנו כולנו ביחד לראות חדשות. בדיוק דיברו על המשפט של אלאור אזריה, וקארין אמרה שהוא גיבור. כולנו הסכמנו איתה".

סיפור האהבה עומד כעת במבחן הגדול הראשון שלו, לאחר שנחשפה שיטת הפעולה של ארגון חמאס. בשעה שכל המערך לביטחון מידע נזעק לסתום את הפרצות הרבות שנוצרו בשל מתקפת הסייבר, הלוחם הצעיר מאמין כי האהבה תנצח בסופו של דבר, גם אם מאחורי הפרופיל עומד תאופיק מעזה ולא קארין מעפולה. "אני תמיד אומר שאהבה מנצחת הכל", אמר בעיניים נוצצות. "קארין מבינה אותי כמו שאף אחד אחר לא מבין אותי. סיפרתי לה דברים שלא חשבתי בחיים שאספר למישהו – את כל הפחדים והחששות והחלומות שלי. היא אף פעם לא צחקה עליי או שפטה אותי. זו אהבת אמת".

מודעות פרסומת
סאטירה

נינג'ות בשחור-ירוק: יחידת הנינג'ות של צה"ל נחשפה

סערה במערכת הפוליטית בעקבות חשיפת יחידת הנינג'ות של צה"ל. כזכור, סרטון שצילם פעיל "בצלם" במהלך הפגנה בכפר קדום חשף את פעילותה את של אחת היחידות הסודיות ביותר של צבא ההגנה לישראל – יחידת הנינג'ות.

לא ברור אם היחידה, שעל פי פרסומים זרים מחזיקה במלאי הגדול ביותר במזרח התיכון של כוכבי נינג'ה, נחשפה במקרה בסרטון שצילם פעיל זכויות האדם, או שזה נעשה בכוונת מכוון. מה שכן בטוח זה שהחשיפה גרמה לפעילים במערכת הפוליטית לנפק שלל תגובות.

"זה לא הגיוני שרק בגלל סרטון של שמאלנים אני מגלה שיש בצבא יחידת נינג'ות", אמר חבר הכנסת יואב קיש מהליכוד. "כל הילדות חלמתי להיות נינג'ה כשאהיה גדול, אבל כשהגעתי לבקו"ם שלחו אותי להיות אחראי סגירת מרפסות בבסיס של חיל הבינוי". חבר הכנסת קיש הוסיף: "הייתי יוצא כל יום הביתה בשלוש והולך לראות את הסרט 'הנינג'ה האמריקאי' בווידאו. במקום לסגור מרפסות הייתי יכול להיות נינג'ה אמיתית ולחסל מחבלים עם נונצ'קו. בטח גם יש להם במועדון פוסטר של מייקל דודיקוף במקום פוסטר של הרמטכ"ל".

גם חברו למפלגה, חבר הכנסת מיקי זוהר, מתח ביקורת על החשיפה. "לא יכול להיות שהצנזור הצבאי מרשה לפרסם דבר כזה ביוטיוב", מסר. "כל ילד יודע שכוח ההרתעה של הנינג'ות נובע מיכולת ההפתעה שלהן. הגשתי שאילתה דחופה לוועדת חוץ וביטחון כדי לבדוק איך אפשר לתקן את הנזק. אחת האפשרויות שהצעתי היא לרכוש רימוני עשן שגורמים לנינג'ות להיעלם כמו בסרטים".

התגובות לא איחרו לבוא גם מהצד השמאלי של המפה הפוליטית. אחד הקולות הבולטים ביותר נגד יחידת הנינג'ות הוא מזכ"ל מרצ, מוסי רז. "צה"ל היה יכול למצוא דמויות פחות מאיימות", הוא ציין. "למשל, יחידת  דובוני אכפת לי או סיירת טאו טאו דב הפנדה.  ככה הם גם יטפלו בטרור וגם יהיו ממש חמודים". גם ברשימה המשותפת לא חסכו את שבט לשונם. "בצה"ל חושבים שהם יכולים להפחיד ילדים קטנים עם נינג'ות", אמר חבר הכנסת אחמד טיבי. "מה שהם שוכחים זה שהילדים האלה רואים גברים שתקנים ורעולי פנים מגיל אפס. כשדיברנו עם הילד שמתועד בסרטון הוא אמר שבהתחלה היה בטוח שאלה בכלל השליחים של הסופר. הוא הבין שמשהו לא בסדר כששאל אחד מהם אם הגיע השוקו".

מדובר צה"ל נמסר: "לצה"ל מגוון רחב של כלים ויכולות שטרם נחשפו, ושכל תכליתם היא שימור היתרון המוחלט מול האויב והגנה על תושבי מדינת ישראל. בין שלל היכולות, שכאמור איננו יכולים לפרט לגביהם בשל חיסיון מידע, נמצאות גם יכולות שראיתם בסרטים כמו 'נינג'ה אמריקאי', 'נינג'ה אמריקאי 2: צל של דמעה', 'נינג'ה אמריקאי 3: עימות גורלי' ו'נינג'ה אמריקאי 4: היציאה מהארון'. כולם, יש לציין, צולמו במרוקו ובכולם השתתף גם אלון אבוטבול בתור נבל זוטר שצועק 'אללה הוא אכבר' במבטא ישראלי רגע לפני שהוא חוטף כוכב נינג'ה במצח".

סאטירה

ביקורת טלוויזיה: אנריקה הולך לכבוש

אנריקה רוצה רק דבר אחד: תירס חם. מה זאת אומרת רוצה? הוא חייב לאכול תירס חם, כי זה מה שהוא ראה בתפריט ושום דבר לא יניא אותו מדעתו – הוא את התירס שלו יקבל. לא משנה כמה פעמים השף חורחה מסביר לו בקול תחנונים שפריט המזון אזל, אנריקה עומד על שלו. כי זה הדור שגידלנו בחסות הכיבוש: לא מסוגל לדחות סיפוקים, רוצה הכל כאן ועכשיו, מוכן לדרוס אחרים רק כדי ששיגיונותיו הגחמניים ביותר יבואו על סיפוקם.

אנריקה הולך למכולת, אנריקה הולך לשוק, אבל תירס אָיִּן. אבל ידיו של אנריקה אינן רפות. מאז שהיה קטן אביו ואמו אמרו לו שהוא יכול להשיג כל דבר שירצה, שאין דבר העומד בכוח הרצון, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר במזון בסיסי כל כך כמו קלח צהוב ומהביל. הוא מטריח את עצמו עד לשדה, השוכן לבטח על אדמה פלסטינית שדודה, ושם הוא לוקח לו תירס כאוות נפשו. לשלם? להכות על חטא? להתנצל על נכבת התירס? הצחקתם אותו. הוא הרי האדון בארצו, אכילת התירס היא זכות אבותיו שהונחלה לו בדם.

אבל חסר מישהו בסצנה הזאת, ולא תמצאו אותו גם אם יש לכם בסלון טלוויזיית סופר-דופר HD בגודל של איצטדיון כדורגל. נכון, אלו האיכרים הפלסטינים, הנפקדים-נוכחים של המציאות הישראלית, אלו שפעם עיבדו את אדמותיהם בכבוד ואילו כעת הם נאלצים לשוח את גבם למען האדון היהודי ולמען אחד, אנריקה שמו, שבסך הכל רצה תירס חם.

אנריקה חוזר לחורחה, עוד עבד של השיטה שרק מנסה לשרוד יום נוסף בסביבת עבודה תובענית ולחוצה, ומניח לפניו את השלל. אנריקה אינו צריך לאיים על הטבח או לצעוק עליו. מתק השפתיים, תמצית הפאסיב-אגרסיב, כבר יעשה את העבודה. וכי מה עוד חורחה יכול לעשות מלבד לבשל את התירס? להגיש תלונה למועצת הביטחון? לתבוע את אנריקה בבית הדין הבינלאומי בהאג? לחתול גבה הלב שום דבר לא יזיז. הוא את התירס שלו יקבל. והפלסטינים? שימשיכו לעבד את האדמה בשביל אחרים ויספקו את כל השגעונות שלנו. העיקר שלא ייכנסו לפריים ויתנו לאנריקה להמשיך לאכול. אולי יום אחד הוא ירגיש שמשהו תקוע לו בין השיניים, אבל אז זה יהיה כבר מאוחר מדי.

סאטירה

"לחצתי לייק ובכיתי". ראיון עם האיש שהזדהה עם הטבח בסוריה

 

"לא יכולתי להישאר אדיש לנוכח הזוועה. הרגשתי צורך עז לעשות משהו", כך, במילים ישירות שנובעות מהלב, סיכם ר' (השם המלא שמור במערכת), בן 34 מאזור המרכז, את הרגע שבו החליט שהתמונות מהטבח בחאלב שבסוריה לא יכולות לעבור ללא מענה. לאחר שראה עוד סרטון בפייסבוק שבו אב מבכה את מות בנו ומחבק אל לבו את את גופתו חסרת רוח החיים, אזר ר' אומץ ולחץ על כפתור הלייק, לא לפני שהזיל דמעה.

"אני מאמין שהלייק הזה יעזור לעוד אנשים להזדהות עם המצוקה של תושבי חאלב", סיפר. "תחשוב על זה, יש לי 254 חברים בפייסבוק. מספיק שעשרה אחוז מהם יראו גם את הסרטון ויעשו לייק, זה באמת יכול לעשות שינוי".

חשבת לעשות גם שייר?

"חשבתי על זה לרגע אבל הבנתי שזה יכול להגיע להרבה מאוד אנשים, כמו אמא שלי או חברים לעבודה, ואני לא בטוח שהם רוצים לראות דברים כאלה".

ומה לגבי תרומה לאחד מארגוני זכויות האדם שפועלים בסוריה?

"לפני כמה שנים תרמתי לארגון 'אור ירוק' ומאז הם לא מפסיקים לצלצל אליי כל שנה ולנסות לשכנע אותי לתרום עוד. הם אומרים שזה תורם למאבק בתאונות הדרכים, אבל יש רק יותר ויותר תאונות. מאז אני נזהר עם התרומות".

לבקשתו של ר' לא חשפנו את שמו המלא, משום שהוא מאמין במתן לייקים בסתר. "מה זה יעזור אם אנשים שאני לא מכיר ידעו שעשיתי לייק לטבח בסוריה?" הוא שואל. "אני רוצה להמשיך להסתובב ברחוב עם הידיעה שאני בן אדם יותר טוב, אבל בלי להשתחצן בפני כולם".

סאטירה

הסתה או אמנות?

ציור תמים או הסתה מסוכנת? משטרת ישראל זימנה לחקירה את יותם דגן, בן שש וחצי מעפולה, בחשד שהציור שצייר, בו נראית דמות של גבר עומדת ליד עץ ומעליהם המילה "ביבי", הוא מעשה הסתה.

"מנהלת בית הספר התקשרה אלינו מבוהלת, היא פחדה שאחד הילדים יפרש לא נכון את הציור וינסה לתלות את ביבי", סיפר חוקר המשטרה, ניצב-משנה אברהם (ביבי) בוארון. "בהתחלה לא הבנתי לאיזה ביבי היא מתכוונת, כי גם לי החבר'ה קוראים ככה מאז מבצע שלום הגליל כשהתאהבתי בלבנונית בשם ביבי, אבל אחרי שהרגעתי אותה הבנתי שהיא מתכוונת לראש הממשלה שלנו".

לאחר שקיבלו את אישור היועץ המשפטי לממשלה לפתוח בחקירה, פשטו השוטרים על בית הספר. "למדנו בדיוק את האות כ' סופית כשהשוטרים נכנסו דרך החלונות ולקחו את יותם", סיפרה המחנכת, טובה מתוקי. "הם הפכו את המגירות של כל הילדים כדי לראות אם אין עוד מישהו שמבקש להסית נגד ראש הממשלה, והחרימו את כל הציורים עם החנוכיות שהתלמידים הכינו לקראת חנוכה. השוטרים אמרו לילדים שהם משחקים באש".

הוריו של החשוד קיבלו את הידיעה בהפתעה גמורה. "אני לא מאמינה איך עד היום לא שמתי לב", סיפרה אמו בעיניים דומעות. "בכל פעם שהוא היה מצייר בית, עץ ואיש הייתי מחמיאה לו שזה נורא יפה ושהוא מאוד מוכשר, אבל לא ידעתי שבזמן הזה אני בעצם מגדלת מפלצת. אני מצטערת על היום שבו הוא התחיל ללמוד לכתוב". גם אביו של יותם היכה על חטא כשאמר: "בסדיר הייתי חוקר במצ"ח (משטרה צבאית חוקרת, ל.ג.) ופתרתי עשרות, מה זה עשרות, מאות מקרים של חשד להסתה. היה למשל חייל אחד ששמר בש"ג (שומר גבול, ל.ג.) ומרוב שעמום כתב על אחד הקירות 'עד מתי עזר ויצמן אוגוסט 99', ואני ישר עליתי על זה שהוא מתכוון להתנקש בנשיא ועצרנו אותו בזמן. בחקירה שלו הוא אמר שזו הייתה בדיחה סאטירית, אבל בגלל שאף אחד לא צחק הכנסנו אותו לכלא". כשעיניו מושפלות אל הקרקע הוסיף האב: "דווקא אני יותר מכולם הייתי אמור לזהות את ההסתה. אתה יודע שגם להיטלר אמרו בבית שהוא מצייר נורא יפה?".

עורך דינו של החשוד, ירון טרוחינסקי, מסר: "מרשי כופר בהאשמות ההסתה מכל וכל. כמו כל תלמיד בכיתה א' בבית הספר 'אופקים צרים' גם הוא למד זה לא מכבר לכתוב חלק מאותיות הא"ב. את האותיות ב' ו-י' הוא אוהב במיוחד כי הן מזכירות לו צורה של רובוטריק, במיוחד כשהן כתובות אחת אחרי השנייה". בתשובה לשאלה האם החשוד אינו מודע לחומרת מעשיו, במיוחד אחרי שהסתה הובילה לרציחתו של ראש ממשלה בישראל, ענה עורך הדין: "הדמוקרטיה וחופש הביטוי הם נרות לרגליו של מרשי. רק לפני שבוע הוא התבקש על ידי אמו לסדר את הצעצועים שהותיר בסלון, אבל הוא צרח שהוא לא מסדר עד שאחיו הקטן לא מסדר גם. אם זו לא התנהגות דמוקרטית, אני לא יודע מה כן".

סאטירה

ריב המשוררים

משורר א: אתה משורר?

משורר ב: כן.

משורר א: איזה?

משורר ב: מה זאת אומרת איזה?

משורר א: משורר מזרחי? אשכנזי? הומו?

משורר ב: לא זה ולא זה.

משורר א: מה, אפילו לא חצי מזרחי? תוניסאי גם נחשב.

משורר ב: לא, גם לא תוניסאי.

משורר א: אז אולי חצי הומו? מה, לא נגעת לאף אחד בבולבול בטעות והחזקת שם את היד שנייה אחת יותר מדי? בתיכון לא נכנסת מתחת לשמיכה עם החבר הכי טוב שלך והתחבקתם עד שגמרתם?

משורר ב: לא. למה, אתה…

משורר א: איכס, חס ושלום, השם ישמור, זה תועבה!

שותקים כמה שניות.

משורר א: חבל.

משורר ב: מה חבל?

משורר א: שאתה לא משורר מזרחי. זה הבון טון היום.

משורר ב: נו, מה לעשות…

משורר א: אתה בטוח שאין לך איזו סבתא רבתא ממגורשי ספרד?

משורר ב: בטוח, בטוח.

משורר א: אז אולי אבא שלך נסע פעם ליד מעברה ותקע מישהי מזרחית?

משורר ב: (בעצבים) הלו, הלו! זה אבא שלי שאתה מדבר עליו.

משורר א: לא צריך להתעצבן, אני רק בא לעזור לך.

משורר ב: לא צריך את העזרה שלך.

שוב שתיקה קצרה.

משורר א: תגיד, איפה פרסמת?

משורר ב: בהליקון, במעין, בעיתון שבעים ושבע.

משורר א: בהארץ פרסמת?

משורר ב: שלחתי.

משורר א: ופרסמו?

משורר ב: לא.

משורר א: גם אין סיכוי שיפרסמו.

משורר ב: למה, אותך פרסמו?

משורר א: מה זה פרסמו, הם כבר משאירים את השם שלי שם כל שבוע, רק מחליפים את השיר (מוציא מכיסו גזיר עיתון ומראה אותו למשורר ב).

משורר ב: וואלה.

משורר א: אה, אמרת עכשיו וואלה. אתה בטוח שאתה לא מזרחי?

משורר ב: חלאס, אמרתי לך שלא!

משורר א: וואלה, חלאס… תקשיב, אני במקומך הייתי הולך עכשיו לעשות בדיקת רקמות, די.אן.איי, מה שצריך… חבל שתכתוב סתם ואף אחד לא יפרסם אותך כשבמקום זה אתה יכול להופיע כל יום שישי בהארץ.

משורר ב: תגיד, על מה בכלל אתה כותב?

משורר א: על החיים.

משורר ב: בסדר, כולנו כותבים על החיים, אבל על מה בדיוק?

משורר א: (מוציא עוד דף נייר מהכיס) הנה, אתמול בדיוק הייתי בסופר וראיתי מישהו בקופה המהירה של העשרה מוצרים מעביר אחד עשרה מוצרים, אז כתבתי על זה (מקריא בטון רציני)

קופה מהירה

היא כמו החיים

הקופאית לא נחמדה

התור איטי

ובסוף מישהו בא

שם זין

ולא סופר מוצרים

משורר ב: טוב, זה קצת…

משורר א: בוטה מדי?

משורר ב: לא.

משורר א: שקול מדי?

משורר ב: לא.

משורר א: (קצר רוח) אז מה?

משורר ב: גרוע מדי.

משורר א: אתה לא מתבייש?

משורר ב: אל תבין אותי לא נכון, יש בו פוטנציאל…

משורר א: פוטנציאל? פוטנציאל? זה מה שהייתם אומרים על המזרחים כל השנים כדי לתת להם את התחושה הכוזבת שיש להם עתיד, כשבתכל'ס מה שעשיתם זה לשלוח אותם להיות המסגרים והרתכים שלכם. 'יש בו פוטנציאל'….

משורר ב: תראה, אם תפתח את האלגוריה…

משורר א: שאחותך תפתח את האלגוריה, יא חתיכת אשכנזי צהוב מתנשא. טפי עליך!

משורר ב: חכה רגע לפני שאתה נעלב…

משורר א: הופה, תראו מי הוציא את השד העדתי מהבקבוק עכשיו! הנה זה חזר, המרוקאי הנעלב.

משורר ב: זה יותר כמו בקבוק קולה בלי גזים.

משורר א: בטח גזים, אם הייתם יכולים הייתם שולחים אותנו לתאי הגזים. אתם בטח מצטערים כל לילה שהיטלר לא גמר את העבודה.

משורר ב: מה קשור היטלר עכשיו…

משורר א: הכל קשור!

משורר ב: אתה לא צריך להיע… אתה לא צריך להיפגע מכל דבר ביקורת. קח את זה כביקורת בונה, תלמד מזה.

משורר א: שתדע לך שאמא שלי מאוד אהבה את השיר, אמרה שלפני כמה ימים קרה לה אותו דבר בדיוק.

משורר ב: וואלה.

משורר א: אולי די כבר עם הוואלה המתנשא הזה!

משורר ב: לא ידעתי שיש לכם מונופול על המילה וואלה. אם אתה רוצה לשחק את המשחק הזה, אז לך אסור להשתמש במילים תכל'ס, פופיק וציצי.

משורר א: לא צריך את הציצי שלך, אתה יכול לשמור אותו… גרוע מדי עאלק.

שתיקה ארוכה יותר.

משורר ב: תגיד, מאיזה מוצא אתה?

משורר א: פולני מצד אבא ורומני מצד אמא.

משורר ב: אתה רוצה להגיד לי שאתה בכלל לא מזרחי?

משורר א: לא, אבל אבא שלי עבר פעם ליד מעברה ותקע מישהי מזרחית.

משורר ב: וואלה.

משורר א: תכל'ס.

——————————

חשים מקופחים? קראו גם את  הסיפור הקצר "משורר מזרחי זועם"

סאטירה

צוללת לכל ילד

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, חשף היום את תכנית הדגל של ממשלתו, "צוללת לכל ילד". הוא פתח את הקמפיין בביקור בגן ילדים, שם העניק לכל ילד מפתח לצוללת האישית שלו ואמר: "תדע כל אם עבריה שלבן שלה יש יכולת מכה שנייה".

מערכת החינוך הישראלית ספגה בשנים האחרונות קיתונות של ביקורת על ההידרדרות המתמשכת בציוני המיצ"ב ועל כך שהתלמידים מפגרים בידיעת המתמטיקה והבנת הנקרא אחרי מדינות כמו מוזמביק וקזחסטן, ולכן הודיע בנימין נתניהו בפתח ישיבת הממשלה השבועית כי יעניק לילדי ישראל את הכלי שיחלץ אותם ממעמקי הבורות. "ממשלתי תדאג לכך שכל ילד יקבל את מה שנחוץ כדי לחזור להיות אור לגויים, או לפחות כדי לדעת לכתוב עוד משהו חוץ מפחחחח", אמר תוך שהוא מטיח את אגרופו בשולחן. "לכן אני מכריז היום על התוכנית הלאומית 'צוללת לכל ילד', במסגרתה תרכוש המדינה לכל ילד בגילאי שלוש עד שמונה עשרה צוללת חדשה".

בתום הישיבה יצאו ראש הממשלה ושריו לגן ילדים בירושלים, שם קידמו אותם הילדים בשירת "לי כל גל נושא מזכרת". כאשר נשאל ראש הממשלה אם ילדים בני ארבע בשלים נפשית להיות אחראים על צוללת שעל פי פרסומים זרים היא בעל יכולת גרעינית, השיב נתניהו: "אשתי, כידוע לכם, היא פסיכולוגית ילדים, והיא אמרה שככל שנותנים לילדים יותר אחריות כך הם גדלים להיות אנשים יותר טובים. אלא אם כן הם מזרחים". ראש הממשלה הוסיף שהגיע הזמן שתדע כל אם עבריה שלילד שלה יש יכולת מכה שנייה, כדי שהערבים לא יתעסקו איתו. "מה באמת לגבי ילדים ערבים? הם גם יקבלו צוללת?", שאלה אותה אחת העיתונאיות רגע לפני שהורחקה מהמקום בידי המאבטחים.

על האירוע החגיגי העיבה תקרית לא נעימה, כשראש הסגל כמעט העניק מפתח לצוללת לילד ג'ינג'י. ראש הממשלה זינק עליו בצעקות "השתגעת?! אתה לא יודע מה קורה כשנותנים לג'ינג'י את המפתח לצוללת?" וחטף את המפתח מידיו של הילד. לאחר שפרץ בבכי עז ניסה נתניהו לרצות אותו, ובתום משא ומתן ממושך הוחלט כי הג'ינג'י יקבל צוללת שתפתח באמצעות טביעת אצבע מהמאגר הביומטרי.

"עד סוף תקופת הכהונה שלי, ב-2025, לא יהיה ילד שלא ביקר לפחות פעם אחת במים הטריטוריאליים של מדינה זרה", אמר ראש הממשלה בנאום שנשא בפני הילדים. "כשתגיעו לצבא יהיה לכם יותר קל, כי כבר תדעו מה זה להיות תקוע באמצע שום מקום כשהדבר היחיד שיש לך לאכול זה במבה וקולה חמה בלי גזים".

סאטירה

כוח צביקה – הסיפור האמיתי

אני תמיד ידעתי שצביקה משקר. איך? כי הוא תמיד היה שקרן, מאז שהיה ילד כאפות, זה למה. אני זוכר שלמדנו ביחד ביסודי ויום אחד, כשהיינו בכיתה ב', הוא נכנס לכיתה עם חזה כזה מנופח מגאווה ואמר: "דפקתי מכות לרפי בלולו". עכשיו תבין, רפי בלולו, שלמד בכיתה המקבילה, היו לו כתפיים כל כך רחבות שכדי לעבור בדלת של הכיתה הוא היה צריך ללכת על הצד. ואני מדבר איתך על ילד בן שבע, כן? פעם ראינו אותו מפרק ילד מכיתה ו' ומקפל אותו כמו מטוס מנייר. הוא קיבל את המבנה גוף מאבא שלו, שהיה מתאבק מקצועי. רפי סיפר לנו שאבא שלו היה צריך להיות במשלחת האולימפית למינכן, איפה שרצחו את כולם, אבל ברגע האחרון הוא נפצע בקרב מול מתאבק מצרי שעשה לו תרגיל מלוכלך ומשך לו בביצה בלי שהשופט יראה ובגלל זה הוא פספס את האולימפיאדה. עכשיו כשצביקה נכנס לכיתה ואמר את זה כולם צחקו וחיכו להגיע להפסקה כדי שיוכלו להלשין לרפי בלולו שצביקה אמר שהוא פוצץ אותו במכות, כי אתה יודע איך זה ילדים, הם הולכים לבית ספר רק בשביל הסיכוי שיהיו מכות בהפסקה, ואם זה מכות עם רפי בלולו זה אפילו יותר טוב. איך שרצנו אליו כדי לחמם אותו ראינו שיש לו פנס בעין ושהוא יושב בפינה ולא מדבר עם אף אחד. אני זוכר שניסים בן גיגי צעק לו "רפי, רפי, צביקה גרינגולד מספר שהוא פוצץ אותך במכות", אבל בלולו, במקום לשתול את צביקה באדמה כמו שהיינו שותלים את השתילים בט"ו בשבט, פשוט המשיך לשבת שם ולבהות באוויר. שתבין, מאז אותו יום כולם רצו להיות חברים של צביקה ואף אחד לא העז להציק לו יותר, אבל עדיין כשהוא היה עובר ליד רפי בלולו היינו עוצרים את הנשימה ומקווים שיהיה קרב חוזר כמו שהיו עושים בהיאבקות בטלוויזיה כשהרע היה גונב לטוב את החגורה ותמיד ידעת שמתישהו הטוב יבוא לרע בהפתעה, יזמבר לו את הצורה וייקח בחזרה את החגורה שלו. לצערנו זה לא קרה.

אבל מה גיליתי כשהייתי בצבא? שהכל שקר. הכל, אני אומר לך, מהתחלה ועד הסוף. לא פיצוצים ולא נעליים. מישהו שאני מכיר שהיה עם רפי בלולו בטירונות שמע ממנו שצביקה בחיים לא נגע בו, בטח לא גמר עליו במכות. מה שקרה זה שצביקה היה שכן של הבלולואים, הוא היה גר קומה מעל, והוא שמע איך אבא של רפי, זה שהיה צריך למות במינכן, גומר עליו במכות וצועק עליו שאם הוא עוד פעם עושה פיפי במיטה הוא חותך לו את הבולבול, תולה לו בשרשרת על הצוואר ושולח אותו ככה לבית ספר. ואז צביקה ירד למטה כי בדיוק אמא שלו הייתה צריכה שיקפוץ למכולת לקנות לה סיגריות טיים, וכשהוא יורד הוא רואה את רפי בלולו בוכה בפינה של החדר מדרגות. איך שצביקה רואה את זה נפתחות לו העיניים למה הוא מבין שיש לו זהב ביד, אז הוא ניגש לרפי ואומר לו: "אל תדאג, אני לא אספר לאף אחד בשכבה שאתה עדיין עושה פיפי במיטה". ורפי בלולו מרים אליו עיניים ככה אדומות ואתה רואה שהוא לא יודע באותו רגע אם להרוג את צביקה על המקום או למות בושה, וצביקה, שלא רוצה למות שם בחדר מדרגות עם הכסף הקטן בכיס, אומר לו בלי להתבלבל: "אבל מחר, כשיבואו אליך ילדים ויגידו לך שאני מספר שפוצצתי אותך במכות, אתה פשוט תשתוק", והלך משם. זה היה הימור מטורף מצידו של צביקה, כן, אבל הוא היה חייב לעשות את זה אחרת הוא היה גומר בבית קברות. וככה השנים עברו וכולם חשבו סתם שצביקה דפק מכות לבלולו הגבר. אתה יודע מה הכי גרוע בכל הסיפור הזה? שמסתבר שאבא של בלולו היה בכלל מתקין מזגנים ובחיים שלו הוא לא נלחם באיזה מצרי ולא היה אמור לטוס לאולימפיאדה ובטח שלא משכו לו בביצה. נו, אתה יודע איך זה סיפורים של ילדים… אה, אתה יודע איזה קטע שמעתי לא מזמן? שרפי בלולו עדיין עושה פיפי במיטה בלילה. נשבע לך ביקר לי! מזל שאבא שלו עליו השלום כבר לא פה בשביל לראות את זה. מסכן, נהרג במינכן.

סאטירה

תינוק בלתי נלאה

לאחר שזוג הורים העניק לבנם את השם המחייב אלאור, על שם החייל היורה מחברון, היה זה עניין של זמן עד שיגיע תורו של שמעון פרס. הורים טריים מהיישוב גינותיים בשרון העניקו לבנם הבכור את שמו של הנשיא התשיעי של מדינת ישראל. "לפי הגזים שיש לו, הוא בהחלט הקים כור אטומי", סיפרו בגאווה

זכה בפרס: האהבה העצומה בה זכה נשיא המדינה לשעבר שמעון פרס אחרי מותו קיבלה השבוע ביטוי נוסף כאשר מוטי וחנית מרגלית, הורים טריים מהיישוב הקהילתי-חצימחוני גינותיים, בחרו להוקיר את זכרו של פרס בדרך מיוחדת: הם העניקו לבנם הבכור את השם המחייב פרס.

"תמיד ידעתי שלבן הראשון שלי אני אתן שם מיוחד, ותמיד גם אהבתי את פרס, עוד מהתקופה של ממשלת הרוטציה", סיפר האב הנרגש. "כשאמרו לנו בבדיקות הראשונות שאולי זו תהיה בת נורא התאכזבתי, כי אין אף פוליטיקאית שאני אוהב, אבל בסקירת האיברים אמרנו לנו שזה בסוף בן, וישר כששמעתי את זה התחלתי לצעוק במרפאה: 'פרס! פרס! פרס!'".

האם ציינה כי חשה בהשפעת השם על בנה כבר בשעות הראשונות שלאחר הלידה. "היו לו גזים מאוד חזקים, ולפי הספר שקראתי זה ממש מוקדם לגילו", היא סיפרה בעיניים לחות מהתרגשות. "האחיות אמרו לי שזה לא תקין שבשלב הזה יהיו לו יציאות כאלה, אבל אני ישר הבנתי שהוא פשוט הקים לעצמו כור גרעיני קטן בבטן כדי שאף אחד אחר לא יתקרב אליו".

אבל פרס הקטן לא הסתפק רק בזה. כאביו הרוחני, גם הוא מחפש כל הזמן דרכים לקירוב לבבות. אמו סיפרה: "אתמול יצאתי איתו לגן משחקים והיו שם שני תינוקות שרבו על איזה צעצוע כזה זרוק וישן. כשהם ראו את פרס הם ישר חילקו את הבובה ביניהם – אחד קיבל את הראש והשני את הרגל. זו הייתה בובה עם רגל אחת בלבד".

אך מעל הלידה המשמחת של הבן הבכור מעיב ענן שחור, משום שאף חבר כנסת ערבי לא טרח להגיע לטקס ברית המילה באולמי אוסלו. "לברית של הילדים שלהם הם מגיעים, לא?" הטיח האב בזעם כבוש. "איך הם מצפים שיהיה שלום אם הם לא עושים לנו את הג'סטה הזאת? חוץ מזה, יצאנו מהאירוע בהפסד כי חלק מהצ'קים חזרו", הוסיף האב.

על אף התקוות הרבות שהם תולים בו, ההורים מודעים גם למטענים שליליים שעלולים להתלוות לשם. "אנחנו רק מקווים שהילד לא יהיה לוזר או חתרן בלתי נלאה", הם מודים. "אבל מה שלא יהיה – אנחנו נאהב אותו בכל מקרה".

סאטירה

תותח של פריכיות, או: כיצד פגשתי את ראש הממשלה בסופר

גם אני פגשתי את ראש הממשלה. כן, כן, מה שאתם שומעים. פגשתי אותו בסופר. מה זאת אומרת איזה סופר? זה שעושים בו קניות. מה שקרה זה שהלכתי כמו כל שבוע להסתכל מהופנט על הרוסייה הזאת שמכינה פריכיות דקות בתוך מכונה כזאת שיורה אותם כמו תותח בתוך כלוב, אבל היא לא הייתה שם. במקום זה עמד שם ראש הממשלה. אני יודע מה אתם חושבים, נו, זה בטח סתם מישהו שדומה לו, כי זה בדיוק גם מה שאני חשבתי, אבל כשהוא ראה שאני מסתכל עליו הוא הצביע עליי וקרא לי לבוא אליו. כשהייתי קרוב ראיתי שזה באמת הוא אז שאלתי אותו, "תגיד, אתה לא ראש הממשלה?", והוא הביט לצדדים ואמר, "כן, אבל פה תקרא לי דימה, כי מנהל הסניף מתעצבן אם קוראים לי 'אדוני ראש הממשלה' בזמן שלו אף אחד לא קורא 'אדוני מנהל הסניף'. המקסימום זה שצועקים לו 'משה, למה לא יורדת לי ההנחה על הנייר טואלט?". "תגיד, דימה", אמרתי לו, "מה בן אדם עסוק כמוך עושה פה בפינה של הפריכיות, אין לך דברים יותר חשובים להתעסק בהם?", ודימה, כבוד ראש הממשלה בשבילכם, ענה לי שבזמן האחרון הוא מרגיש שהאנשים שקונים בסופר לא מספיק מודעים לדברים הטובים שהוא עושה בשבילם, וזה ממש חורה לו (נשבע לכם שכשהוא אמר את המילה חורה לא צחקתי בפעם הראשונה בחיים שלי ולא חשבתי שזה נשמע כמו ספרדי עם מבטא שאומר "אני לא מאמין שזה חורה לי!"). הוא סיפר לי איך אנשים בוחרים עגבניות לפי הצבע או לפי כמה הן רכות, במקום לחשוב "ואוו, בזכות ראש הממשלה שלי אני יכול לבחור מכל מיני סוגים של עגבניות במחיר שווה לכל נפש, בזמן שיש ילדים בסוריה שיושבים על ספסל עם עין חצי שפוכה ומבט המום על הפנים", ואז הוא לקח אותי למחלקת הירקות והצביע על העגבניות, שעל חלק מהן היה עובש וחלק היו כל כך רכות כשכשאתה בא להכין מהן שקשוקה הן משפריצות לך לעין. אישה מבוגרת אחת שלא הצליחה למצוא אף עגבניה נורמלית הסתכלה על דימה, שלבש מדים של הסופר, ואמרה לו "זה סחורה זה? זה זבל!", ונדמה לי שהיא אפילו ירקה לכיוונו, למרות שיכול להיות שזה היה מיץ של עגבניה שהיא בדיוק לחצה עליה כדי לבדוק אם היא אכילה.

"אתה מבין?", הוא שאל אותי. "אין גרם של הערכה במדינה הזאת לדברים הגדולים שאני עושה בשבילכם". כשחזרנו לעמדה שלו הוא ירה פריכית אחת והוציא אותה מהמכונה. "תסתכל על הפריכית הזאת שיצרתי עכשיו. היא כמו המדינה הנפלאה שלנו – חמה וטעימה. עכשיו תחשוב שאני לא אהיה פה כדי לשמור על הפריכית, אתה יודע מה יקרה?". הנהנתי בראשי לשלילה. הייתי רעב ומהופנט לפריכית. "אם אני לא אשמור על הפריכית, יבואו כל מיני אנשים רעים ויאכלו אותה. הנה חמאס באים". הוא נגס בפריכית. "והנה דאע"ש, והנה איראן, והנה התקשורת, והנה ארגוני השמאל במימון זר, והנה תאגיד השידור הציבורי, והנה נהגי אוטובוס ששומעים בריפיט את השיר החדש של סטטיק ובן אל תבורי". הוא סיים את הפריכית עם דמעות בעיניים. אמרתי לו שהוא לא צריך לקחת את זה כל כך קשה כי אין בזה כמעט קלוריות, אבל אחרי שהוא סיים לבלוע את הביס האחרון הוא אמר, "זה היה רותח. אני תמיד שוכח לעשות על זה פו", ואז ביקש שאחליף אותו לכמה דקות בזמן שהוא הולך לשירותים כי הוא כל היום תוקע פריכיות והמעיים שלו עוד שנייה מתפוצצים מרוב סיבים. לא נעים להגיד לא לראש הממשלה, אפילו אם כרגע קוראים לו דימה, אז עמדתי ליד המכונה והכנתי לעצמי פריכיות עד שהרגשתי מלא באוויר חם. התיישבתי בצד וחיכיתי לראש הממשלה שלקח את הזמן שלו. אחרי כמה דקות הגיע מנהל הסניף וצעק עליי, "דימה, למה אתה לא עומד ליד המכונה? אתה רוצה שיגנבו לנו את כל הפריכיות? מה זה המפעל של אבא שלך?". ניסיתי להסביר לו שאני רק מחליף פה את ראש הממשלה שהלך לשירותים ותקע אותי שם עם מכונת הפריכיות המסריחה שלו, אבל למנהל זה לא הזיז כי הוא היה צריך לרוץ לבדוק למה לא ירדה ההנחה על הנייר טואלט. בקיצור, אם בא לכם על פריכיות חמות אני בעמדה שלי בסופר. מה זאת אומרת איזה סופר? זה עם העגבניות הרקובות.