ספינת המדבר

  הוא חלם שהוא בבית וששבה אליו היכולת בה ניחן כשהיה ילד, לטפס באמצעות ידיו ורגליו על משקופי הדלתות עד שראשו נגע בקורת המשקוף. משם, כשעיני הנוכחים בחדר נעוצות בו בפליאה, הוא קפץ אל האוויר והחל לעוף מעל הראשים הסבים. בכל פעם שהחל לאבד גובה והיה חשש כי יתרסק על אחת הדודות, הוא בטש ברגליו … המשך קריאת הפוסט ספינת המדבר

התחלה של…

גלגלי המזוודה חרצו בדוחק שני תלמים בין שערות השטיח הקשויות. אחד הגלגלים איים להינתק מהחישור ולצאת לחופשי. המסע הגיע אל סופו כשהם נעצרו מול דלת שהמספר 513 היה טבוע עליה באותיות זהב שזוהרו הועם."איפה המפתח?" היא שאלה."את יודעת שהוא אצלי."רצועת התיק הכבד החליקה מעל כתפו כשניסה לשלוח יד לתוך כיסו."לא אמרתי לך שעדיף להביא טרולי? … המשך קריאת הפוסט התחלה של…

הוספיס

הדרך לשם הייתה סתמית. רוב הזמן שתקנו והבטנו באדוות השוקטות שהמעבורת הותירה אחריה. זמזומו החד-גוני של המנוע נסך בנו שלווה שלא טעמנו זמן רב. היה בלתי אפשרי להבדיל בין הזוגות שהפליגו אותנו. כולם שתקו באותו האופן והביטו אל הים באותו האופן וקיוו שזה לא הסוף באותו האופן. במערכת הכריזה נשמע קול סמכותי שהודיע על ארוחת … המשך קריאת הפוסט הוספיס

עטלפים

אף אחד לא זוכר מתי בדיוק העטלפים הגיעו אלינו. כלומר, אנחנו כן זוכרים בבירור את הלילה שבו העטלף הראשון התעופף דרך החלון ונתלה על מעקה הווילון בסלון, אבל אנחנו לא יכולים למקם את האירוע על ציר הזמן. לפעמים נדמה כאילו הם היו שם מאז ומתמיד. היינו ילדים קטנים, חלקנו תינוקות ממש, והיום ההוא לא היה … המשך קריאת הפוסט עטלפים

הסוכן

אם לסכם, ניתן בהחלט לומר שהוא היה מרוצה מעבודתו. כאשר היה נשאל אם אינו רוצה להחליף יום אחד את עבודתו, להתקדם, כלשון השואלים, היה נעלב באמת ובתמים. לא היה זה עלבונם של אלו אשר אינם מוצאים גאווה גדולה במשלח ידם, אך דואגים עם זאת להפטיר איזה "כל עבודה מכבדת את בעליה" רפה לשון כאשר היו … המשך קריאת הפוסט הסוכן

מנדלבאום (4)

ביום שבו מנדלבאום נולד, אמו צעקה "אני מתה!" ונשמתה אכן עלתה השמימה. תחילה היא צפתה בעצמה שוכבת על הסדינים המהוהים של מיטת בית החולים, רגליה פשוקות בעוד אחות מיילדת פוקדת עליה בתקיפות ללדת מתוכה את מנדלבאום [האחות לא השתמשה בשם המפורש, שכן לא ידעה שהוא עתיד להיקרא דווקא כך. היא פשוט ציוותה "תוציאי אותו עכשיו!", … המשך קריאת הפוסט מנדלבאום (4)

מנדלבאום (3)

כשהיה טירון בצבא, מנדלבאום נשלח לשמור על מאגר התחמושת, הבונקר בלשון החיילים. באחד הפטרולים עיניו נעצמו מאליהן והוא ירד סהרורי מהכביש ההיקפי עד שחש יד נוגעת בכתפו. הוא קפץ בבהלה והסתובב לאחור כשהוא מכוון קדימה את הרובה. "יש עליך אש?" שאל אותו החייל שעמד מולו. לבו של מנדלבאום הלם בחוזקה. הוא חשש שהחייל יספר למפקדים … המשך קריאת הפוסט מנדלבאום (3)

תנטוס של הסופרים

קבענו להיפגש בבית הקפה הקטן ברחוב קינג ג'ורג', זה שזוהרו הועם בעקבות אותה פרשייה מביכה שהתחוללה בערב הקראת השירה למען הפליטים. ידעתי שאנשי הספרות ההגונים מדירים מאז את רגליהם מן המקום, מחשש פן ייקשר שמם לאותו כיסא מעופף שפגע בראשו של פליט אריתראי חסר כל, ולכן אין כל סיכוי שמישהו מהביצה הדלוחה ומוכת השחין המכונה … המשך קריאת הפוסט תנטוס של הסופרים

רומניה, חורף 1980

נולדתי בחודש פברואר, 1980, בבית החולים המרכזי של בוקרשט. כותרת העיתון באותו היום בישרה כי מדובר בחורף הקר ביותר שנרשם במדינה מאז ומעולם. כשהאחות שיילדה אותי יצאה מפתח בית החולים בתום המשמרת היא שפשפה את כפות ידיה ואמרה "אלוהים מנסה להקפיא אותנו ביחד עם הקומוניסטים המנוולים האלה". דברי הבלע שסיננה קפאו באוויר והיא חששה שאחד … המשך קריאת הפוסט רומניה, חורף 1980

תנו לחלל לנצח (או: פרשת אמץ חלל)

היו אלה ימים תזזיתיים של סוף האביב. רוחות שרביות התחלפו בממטרים מרובבים שהותירו על חלונות בית הספר פסים אפורים ומאובקים. מרים, המחנכת והמורה לאזרחות, נכנסה לכיתה ט' 3, אוחזת בידה מעטפה גדולה בצבע חום שעליה רשום באותיות שחורות וגדולות השם יפה פיטוסי. "בוקר בוקר", היא פתחה כהרגלה, בעליזות דוקרנית, את שיעור האזרחות. "אני שמחה לבשר … המשך קריאת הפוסט תנו לחלל לנצח (או: פרשת אמץ חלל)