סיפורים קצרים

הסוכן

אם לסכם, ניתן בהחלט לומר שהוא היה מרוצה מעבודתו. כאשר היה נשאל אם אינו רוצה להחליף יום אחד את עבודתו, להתקדם, כלשון השואלים, היה נעלב באמת ובתמים. לא היה זה עלבונם של אלו אשר אינם מוצאים גאווה גדולה במשלח ידם, אך דואגים עם זאת להפטיר איזה "כל עבודה מכבדת את בעליה" רפה לשון כאשר היו נאלצים לתאר את עיסוקם החד-גוני עד אימה. היה זה עלבונו של איש מקצוע שהאמין כי גריעתו ממצבת העובדים האנושית, ניתוקו מאותה רקמה פרולטרית חיה, לא רק שתפגע בו אישית ותגדע את מטה לחמו, אלא גם תהפוך את העולם למקום שפחות נעים לשהות בו.

השנים הראשונות לא היו קלות אומנם, כאשר נאלץ לעבור מדלת אל דלת ולהציע את מרכולתו, רק כדי לעמוד מול בריחים מוגפים, בעוד שבפנים הבית נשמעו בבירור קולות של בני אנוש הממשיכים באין מפריע את שגרת חייהם. אך אט אט הוא החל לפתח טכניקות מכירה ייחודיות, שאף זכו מאוחר יותר להיקרא על שמו, בעזרתן שכנע עוד ועוד אנשים פרטיים – בין אם עובדים קשי יום שצירפו פרוטה לפרוטה בעמל רב או נובורישיות משועממות שניסו למלא את הריק התהומי שבתוכן באמצעות בולמוסי קניות בלתי נשלטים – לרכוש מסנני אוויר אקסלוסיביים של חברת "מנטה" (כאן המקום לציין כי הוא שנא את הכינוי "מאווררים לשירותים" ואת הדגרגציה בכבודו ובכבוד מסנני האוויר המתקדמים, ולכן לא היסס לתקן כל בן שיח כאשר זה האחרון סינן לעברו בבוז לא מוסתר: "זה עוד פעם אתה עם המאווררים לשירותים?").

ברכה בעמלו הסיזיפי ראה כאשר קודם לתפקיד איש מכירות למגזר העסקי, אותה חטיבת סוכנים מובחרת שכל סוכן במגזר הפרטי לטש אליה עיניים מלאות הערצה, שדוק של קנאה מכסה עליה. הוא זכר בבירור כיצד זומן לשיחה עם מנהל האזור, שטפח בסחבקיות על כתפו והודיע לו שמכירה לבתים פרטיים "קטנה עליך. אתה קילר – קילר של ריחות", וכל גופו של המנהל הזדעזע מצחוק, בעוד הסוכן ניסה לשמור על ארשת פנים שלווה, כאילו לא ציפה לרגע מכונן זה במשך שנים ארוכות; כאילו כל טריקת דלת בפניו לא נשפה על אש התמיד שבערה בתוכו, מלבה אותה; כאילו לא הרגיש שזהו ייעודו בחיים – להפוך את מקומות העבודה למקומות שנעים לשהות בהם, גם אם במקרה שלו עסקינן בתאי השירותים, ולא בחדרי הישיבות המהודרים. אדרבא, היה אומר לעצמו ולבני שיחו, דווקא בשירותים העובד רוצה להעביר את זמנו בנעימים, בדיוק באותם הרגעים בהם הוא מתנתק למשך דקות ספורות משגרת העבודה ומטרדות העסק, ועובר לעסוק קצת בעצמו ובפנימיותו המתמצקת.

****

על אף שהיה בשנות ה-30 המאוחרות לחייו, הוא נותר רווק החי בגפו; תמיד טען כי הקריירה היא בראש מעייניו, וכי הוא מעדיף לעשות לעצמו שם בתחום התובעני כל כך של מסנני אוויר מתקדמים, בטרם יוכל להרשות לעצמו את הפניות הרגשית הנדרשת למציאת בת זוג ולהקמת משפחה. גם את הזמן הפנוי שהיה ברשותו הקדיש באופן בלעדי להתמקצעות ועשיית שם: מדי ערב ביקר באתר הבינלאומי של החברה האם, בודק האם פותחו דגמים חדשים ומתקדמים שאפילו מנהליו עוד לא שמעו עליהם; הוא ניהל פורום בשם "מסנני אוויר ומטהרי ריחות דיגיטליים", שם ענה באריכות ובידענות בלתי ניתנת לערעור על כל שאלה מקצועית שהתעוררה, גם אם הייתה זו עקרת בית משועממת שביקשה לברר האם יש פתרון טבעוני לצחנת המוות והריקבון שהיה מותיר בנה המתבגר בבית הכיסא; אפילו את הבקרים של ימי שבת, כשבאוזניו מדנדנים צחקוקי ילדים שיצאו לרכוב על אופניהם, היה מקדיש לניקוי יסודי של להבי המאווררים – סליחה, מסננים – עובר בקפידה על כל להב עם מטלית ספוגה בחומר ניקוי מיוחד שאינו מותיר סימנים או ריחות לוואי. לאחר שסיים מלאכה זו, שארכה כשלוש שעות בממוצע, היה מתפנה לנקות ולסדר את מזוודת הג'יימס בונד שלו: מלבד מירוק חלקה החיצוני עם חומר ניקוי ייעודי לעור, היה מוודא כי בקבוקוני השמנים האתריים בהם השתמש, ואשר היוו מרכיב מרכזי ורב חשיבות בטכניקת המכירה הייחודית שלו, היו מלאים עד תום, מוכנים ליום המחר מלא ההזדמנויות.

****

שמעה של הטכניקה שפיתח יצא למרחוק, וכאמור נקראה לאחר מכן על שמו. אפילו במשרדיה של החברה האם, שמושבה בעיר מנומנמת בארצות הברית, אימצו לחיקם את השיטה וכינו אותה בתכתובת הפנים-משרדית "התרגיל של הישראלי".

כאן המקום לספר כי השיטה, אותה פיתח במרוצת השנים ושכלל עד כדי שלמות מדעית, הייתה בנויה משני שלבים: ראשית, היה מבקש ממנהל התפעול בכל מקום עבודה אליו הגיע כי יישמר לו תא שירותים אחד בשירותי הגברים – תמיד שירותי הגברים – אותו המנקה לא תפקוד במשך 24 שעות. הוא, מבין גדול בנפשו התאגידית של האדם, ידע כי גברים מרשים לגופם לפרוק מתוכו דברים שהם מתביישים לפרוק בביתם, שם האישה מוכיחה אותם על כל נפיחה שלא במקומה.

כאשר היה נכנס עם מנהלי התפעול אל אותו תא שירותים עזוב, הייתה נגלית לעיניהם תופת של ניירות טואלט מרובבים המתגוללים על הרצפה, שלוליות מעלות אד ומוספי ספורט הדחוקים בפינה כילדים נזופים. הוא תמיד חיכה מספר שניות, מעניק לאחראי התפעול שהות לספוג לתוכו את הזוועה, ואז שלף את מסנן האוויר שהביא עמו, שאת להביו משח מבעוד מועד בתערובת של שמנים אתריים מיוחדים. לאחר שהיה מחבר את המסנן לחשמל ומפעילו, היה מבקש מהלקוח הפוטנציאלי לשאוף מלוא ריאותיו. הוא ידע שהם יחששו – לא היה אף אחד שהרהיב עוז לשאוף מיד כשנתבקש – ולכן הוא עצמו היה צועד צעד פנימה, לעתים אף מבוסס בשלוליות הלא מזוהות שעל הרצפה, ושואף שאיפה עמוקה וקולנית המלווה באנחות עונג. או אז היו מהינים הלקוחות לעשות כמוהו, והניחוח העדין שהיה עולה באפם היה מחזיר אותם באחת אל זיכרונות ילדותם, זיכרונות של משחקים בשדות השלף ושל תמימות שאינה עוד, ובתמורה לאותה חוויה רוחנית שעברו באמצעו של יום עבודה מפרך, היו מזמינים ממנו את מסנן האוויר הטוב ביותר שיכול היה להציע, ואף היו מוכנים להוציא בנקל את כספי החברה על אחריות מורחבת לשלוש שנים.

****

הוא ידע שאנשי המכירות האחרים בחטיבה העסקית לועגים לו, מכנים אותו מאחורי גבו בשמות כמו "ד"ר נוד" ו"ג'יימס פלוץ", על שום ידענותו הרבה בכל הקשור להתאמת מסנן האוויר המתאים לכל ריח שהגוף האנושי מסוגל להפיק, וכן משום שנשא עמו לכל מקום את מזדוותו המבהיקה, שעליה יצאה גאוותו. לשמחתו, הוא נאלץ לראות את פרצופיהם הזחוחים רק בימי ראשון בבוקר, אז התכנסו כל סוכני החטיבה לישיבת המכירות השבועית, וכל סוכן קיבל את סידור העבודה שלו לאותו השבוע. באותם רגעים בודדים בהם הוכרח להיות במשרד הרגיש מחנק נורא וקוצר נשימה, כאילו משקולת כבדה מנשוא מונחת על חזהו. אך ברגע שהסתיימה הישיבה ויצא אל מחוץ למשרד, אל אוויר העולם מלא ההזדמנויות העסקיות לממכר מסנני אוויר איכותיים – חש כיצד ריאותיו נפתחות שוב לקבל בסימפונות רחבות את פרודות החמצן המחיות.

****

ואז הגיע המשבר הכלכלי הגדול. ישנן תעשיות שהצליחו לצלוח, גם אם בשן ועין, את הטלטלה הגדולה שפקדה את העולם כולו, וישנן כאלו שספגו מהלומת מוות. כזו הייתה גם המכה שניחתה על תעשיית מסנני האוויר, שכן אמצעי אלגנטי זה לסילוק ריחות נתפס – אם בצדק, אם לאו – כמותרות שיש להשליך מהסיפון במקרה של שקיעת הספינה. וכך, כמעט ביום בהיר אחד, הפסיקו להגיע ההזמנות. בתחילה הוא עוד ניסה לשכנע את מנהלי התפעול כי מדובר בכל דבר מלבד מותרות, שהרי הוכח מדעית שעובדים שמקום עבודתם נקי ואינו מעלה ריחות צחנה, הם עובדים מרוצים שתפוקתם גבוה ב-200 אחוזים ויותר מעובדים שנאלצים לכסות את פיהם ואפם עם קצה חולצתם בכל פעם שהם באים אל בית השימוש.

הסבריו והפצרותיו נפלו על אוזניים ערלות. לא זו אף זו, אלא שמנהלי התפעול, בייאושם כי רב, אף הפסיקו לשלם את דמי התחזוקה הקבועים שנהגו לשלם עבור שמירת המסננים תקינים, כך שתוך מספר חודשים בודדים שבקו אלה חיים, לא לפני שטרטרו וקרקשו, מנסים בכוחות אחרונים לעשות עבודתם נאמנה ולנקז החוצה ריחות באשה של קציצות לא מעוכלות היטב ותבשיל אורז ובשר שהקדיח.

שוב ושוב הושבו פניו של הסוכן ריקם. מנהלו, זה שטפח בחוזקה על כתפו כאשר שבר את שיאי המכירות, הפך חמוץ ונרגן, שופך עליו את מררתו בכל שיחת טלפון, שהלכו ותכפו ככל שהנתונים המספריים הצבועים אדום איימו להכריע את טבלאות האקסל. "לא מעניין אותי מאיפה תשיג מכירות," היה צועק המנהל בקול ניחר דרך הרמקול של הדיבורית, עד כי היושבים במכוניות סביבו היו מפנים כלפיו את מבטם תאב השמחה לאיד, "מצידי תמכור את המאווררים האלה לקשישים תתרנים שמחרבנים בחיתול!".

בפעמים הראשונות הוא עוד ניסה לתקן את הבוס, להסביר לו שישנו הבדל תהומי בין מאוורר פשוט, כזה שניתן לקנות בכל חנות אלקטרוניקה שכונתית, ובין מטהרי האוויר, פאר הטכנולוגיה העכשווית, אותם הוא משווק ברוב גאווה. אך כשהבין כי דבר זה רק מרתיח את המנהל עוד יותר, ביכר לשתוק במשך כל שיחת הנזיפה, ולפטור את הבוס עם הבטחה שעד ישיבת הצוות הוא לא רק יגיע ליעד הבלתי ריאלי שהוצב לו, אלא אף יתעלה עליו.

****

כשהגיע אל ישיבת המכירות באותו השבוע, שררה במקום אווירת נכאים כה כבדה, עד כי לרגע חשב שמישהו מאנשי המשרד הוציא את נשמתו באמצע היום העבודה. הפקידות חיבקו אחת את השנייה ומיררו בבכי, בעוד עמיתיו לחטיבה העסקית, שעד המשבר היו מנצלים את רגעי הכינוס האלה כדי להסתודד ולהתבדח על חשבונו, מלמלו דברים לא ברורים כאחוזי דיבוק. עד מהרה הוא הבין: מאכלת הפיטורים מונפת על צוואר כולם, ללא יוצא מן הכלל. בזה אחר זה נכנסו העובדים אל משרדו של המנהל, רק כדי לצאת משם כעבור דקות בודדות כשפניהם לבנים ולחלוחית בעיניהם. לא חלפו מספר רגעים, וגם הוא מצא עצמו ישוב אל מול המנהל, מאפרתו גדושה בדלים עד להתפקע. הוא אינו זוכר את המילים המדויקות שנאמרו לו, משהו על החלטה של החברה בארה"ב לסגור משרדים לא רווחיים, ובכללם המשרד בישראל, בשל מכירות נמוכות של מאווררים. כשיצא החוצה חלף על פניו עמיתיו לעבודה לשעבר, אשר בפעם הראשונה מאז החל לעבוד שם לא לעגו לו, אלא לחצו את ידו בלחיצה חמה של שותפות גורל.

הוא צעד שני צעדים מחוץ לבניין, נעמד, הביט לשמיים ושאף שאיפה עמוקה. האוויר היה נטול ריח, כאילו מישהו באבחה אחת רוקן אותו מהזדמנויות.

****

כשניגשו השוטרים אל שברי מכוניתו בתחתית המצוק, נישא מעליה אד ריח מתקתק עד כדי בחילה, תוצאה של שמנים אתרים מעורבבים שחום גבוה האיץ את תהליך התבוללותם באוויר. מעוצמת ההתרסקות, גופתו נזרקה כמה מטרים הצידה. כשהפכו אותו השוטרים על גבו, ראו כי על פניו נסוכה שלווה סטואית. זו הייתה הפעם הראשונה מזה עשור שהמזוודה לא הייתה צמודה אליו, כאילו הרשה לעצמו סוף כל סוף להינתק ממחויבויותיו כלפי מקום העבודה שלו וכלפיו חייו בכללותם – מחויבויות שהוא, ורק הוא, התנה לעצמו.

בתוך שלד המכונית המרוסקת מצאו השוטרים מסנן אוויר שפעל את פעולתו מבלי להיות מחובר כלל למקור חשמל ומבלי שתנשב ולו רוח קלה שבקלות. אחד השוטרים הוציא את המסנן, בחן אותו לרגע משני צידיו, ואז השליך אותו לשיחים כלאחר יד.

מודעות פרסומת
סיפורים קצרים

עטלפים

 

אף אחד לא זוכר מתי בדיוק העטלפים הגיעו אלינו. כלומר, אנחנו כן זוכרים במפורש את הלילה שבו העטלף הראשון התעופף דרך החלון ונתלה על מעקה הווילון בסלון, אבל אנחנו לא יכולים למקם את האירוע על ציר זמן קונקרטי. לפעמים נדמה כאילו הם היו שם מאז ומתמיד.

הייתי אז בן שמונה או תשע, אך היום ההוא לא היה מיוחד משום בחינה. סתם יום שבו נכנס אלינו הביתה עטלף. זו הייתה שעת ערב מאוחרת, ואני התחבאתי מאחורי הגב של אבא שלי, שניסה להעיף את העטלף בעזרת איזו חולצה או סמרטוט. היצור המכונף לא התרגש מהניסיונות לסלקו, אלא עף במעגלים ולבסוף קבע את מקומו על המעקה. הוא התנדנד באין מפריע כמה שניות עד שהתייצב והביט עלינו במבט שבאותו הזמן נראה לי כמלגלג. חלפו מספר שנים עד שהבנתי שלא לגלוג היה שם, אלא משהו אחר. שותפות גורל אולי. פחד.

כשקמנו בבוקר מצאנו אותו באותו המקום, כנפיו סוגרות על גופו וראשו. הוא נראה כמו ילד שמתחפר בתוך השמיכה ולא רוצה לקום לבית הספר. ירון אמר, בוקר טוב, עטלף, אבל משראה שלא קורה כלום התחיל לצעוק, בוקר טוב, עטלף! בוקר טוב, עטלף! אמא אמרה לו שיפסיק כי איתמר לא ישן כל הלילה וכואב לה הראש, וירון אמר לה שהם למדו בבית הספר שלעטלפים יש שמיעה מעולה ואולי זה שהגיע אליהם חירש ובגלל זה הוא לא מוצא את מקומו עם שאר בני מינו.

כשחזרנו מבית הספר מצאנו כבר שני עטלפים תלויים על המעקה. ירון ואני התלהבנו כי עכשיו לעטלף שלנו יש חבר לשחק איתו, אבל אמא חשבה אחרת. היא התקשרה לעירייה ושם אמרו לה שמה שקורה בתוך הבית הוא באחריותנו. אם אנחנו רוצים להיפטר מהעטלפים, הם אמרו, אנחנו יכולים להזמין איש מקצוע. אמא ניתקה וקיללה ברומנית, כי לא היה לנו כסף בשביל איש מקצוע וקללות זה בחינם. כשאיתמר זחל לתוך החדר העטלפים ניתקו לפתע מן המעקה והחלו לחוג באוויר כאחוזי טירוף תוך שהם פולטים צווחות מחרישות אוזניים. אמא אספה את איתמר בידיים ונמלטנו אל המטבח. ירון ואני התקרבנו לדלת כדי להציץ לסלון אבל אמא צעקה עלינו שנחזור לעמוד לידה. הדבר היחיד שהספקנו לקלוט הוא את הצללים המרפרפים בקדחתנות על הרצפה. זה לקח כמה דקות, אבל לאט לאט טפיחות הכנפיים החלו להירגע עד שנדמו כליל. בדיוק באותו הרגע הדלת נפתחה ואבא נכנס הביתה. הוא חלף על פני המטבח מבלי להבחין בנו ונכנס לסלון. אני לא חושב שהוא בכלל הבחין שיש עכשיו שני עטלפים במקום אחד.

מספרים על דוד ארתור שהצליח לגבור על זאב בידיים חשופות, ולכן הוא הוזעק לטפל במטרד שחדר לביתנו. הוא הגיע מבאר שבע הרחוקה בשלושה אוטובוסים, כשבמשך כל הנסיעה הושיב לידו שני מקלות שונים של מטאטא. כשנכנס אלינו הביתה שלף מתיקו מסקינגטייפ וחיבר בין המקלות. כשפרץ לסלון יחד עם הרומח המאולתר, כמו קופץ במוט אולימפי, היינו בטוחים שהגיעה שעתם של העטלפים להעתיק את מקום מגוריהם לביתה של משפחה אחרת. כלפי חוץ שמחנו לראות את הדוד המוזר, אותו אביר שתקן שהסיפורים על אודותיו מופרכים באותה המידה שהם מופלאים, אבל בלב התפללתי שהוא ייכשל במשימתו. זה התחיל בהטחות חוזרות ונשנות של מקל המטאטא במעקה הווילון, ממש ליד העטלפים, כנראה מתוך מחשבה שהרעשים יטרידו את מנוחתם, אבל הם לא הראו כל סימן שזה בכלל נוגע להם. משראה זאת הדוד החל להכות בעטלפים עצמם, תחילה בעדינות אך תוך זמן קצר באגרסיביות ותוך התזת רוק וקללות מפיו. התחלתי לבכות ולצעוק שיעזוב אותם בשקט, ובשנייה שבה לקח הדוד תנופה והתכוון להטיח את מקלו המתנדנד בראשו של אחד העטלפים, הם פרשו את כנפיהם ותקפו אותו תוך שהם פולטים את אותן צווחות אימה. הדוד ניסה להתגונן אבל קדחת הנפות המקל גרמה לכך שהוא יתפרק לשני חלקיו, כשאחד מהם שובר לרסיסים את האגרטל בעל העיטורים הסיניים שאמא כל כך אהבה. זה היה האות מבחינתה לשים סוף לפיאסקו, והדוד ארתור הובל אחר כבוד אל הדלת ואל באר שבע הרחוקה.

מכיוון שלא ראינו אף פעם את העטלפים אוכלים, תהינו כיצד הם מצליחים לשרוד. בספריית בית הספר שלפתי את כרך האנציקלופדיה שהאותיות ע'-פ' מוטבעות בצדו ולפי התמונה זיהיתי שהאורחים שלנו הם עטלפי פירות. מזונם העיקרי, נכתב שם, הוא פירות בדרגת בשלות מושלמת. כשחזרנו הביתה הוצאנו מהמקרר תפוח והנחנו אותו על השולחן בסלון. העטלפים לא זזו. חשבנו שאולי הם חוששים מאיתנו, ולכן התחבאנו מאחורי הספה. מדי פעם שרבבנו את ראשנו כדי לראות אם משהו השתנה. כלום. חזרנו על הפעולה עם תפוז, אך גם הפעם דבר לא קרה. תהינו אם זה קשור לדרגת הבשלות של הפירות, אולי הם חשים במשהו שאנחנו, בחושינו הלא עטלפיים, לא מסוגלים לתפוש. בדיוק אז שמענו את קרקוש המפתחות בדלת, אבל לא הספקנו להחזיר את הפירות למקרר לפני שאמא נכנסה נושאת את איתמר על ידיה. היא נזפה בנו שהיא לא עובדת כמו חמור כדי לממן אוכל לעטלפים, וכעונש אולצנו לאכול את התפוח והתפוז. איתמר זחל לעברנו, חטף את אחד מפלחי התפוח הלא מקולף וקירב אותו אל פיו. בן רגע התעוררו שני העטלפים ועטו אחינו הקטן. אחד מהם הפיל את פלח התפוח מידו והשני אסף אותו, ושניהם התעופפו אל מחוץ לחלון. הבטנו במחזה נדהמים ואז איתמר פרץ בבכי מר שנקטע בפתאומיות כשאל הסלון חזרו ארבעה עטלפים במקום שניים. כל העניין ארך כנראה מספר שניות בלבד, כי כשאמא נכנסה לחדר עם המבט הרושף שלה, ארבעת המכונפים כבר התנדנדו להם באין מפריע על המעקה, כאילו דבר בעצם לא קרה. היא תפסה את ראשה בידיה ואז הרימה את איתמר ויצאה.

וכך חיינו עם ארבעה עטלפים בסלון, עד שהתחילה המלחמה. ההורים לא רצו שנשמע חדשות ולכן שלחו אותנו לחדר בשעה שמונה, אבל אי אפשר היה שלא לשמוע את הקריין מרעים בקולו: ירי בצפון, התושבים מתבקשים להישאר במרחבים המוגנים, ראש הממשלה כינס את הקבינט, צה"ל ערוך למהלומה, גיוס מילואים נרחב. למחרת כבר דפקו בדלת – אבא צריך ללכת. הוא ארז בשתיקה תיק גדול מלא בתחתונים, גופיות וגרביים, חיבק חזק כל אחד מאיתנו ויצא. בלילה שמענו את אמא בוכה בחדר, וכשהתעוררנו בבוקר שמענו קולות לא ברורים מכיוון הסלון. רצנו לשם בהתרגשות כי חשבנו שאולי אבא חזר, אבל לתדהמתנו גילינו שלא ארבעה עטלפים גרים אצלנו, אלא עשרים. הם היו תלויים בצפיפות על המעקה, גוף דחוק אל גוף, והמחזה היה בהחלט מבהיל. רצנו לקרוא לאמא והיא הגיעה עם עיניים טרוטות והביטה בעדת העטלפים כלא מאמינה. מבלי לומר מילה היא חזרה לחדר השינה וטרקה אחריה את הדלת.

בינתיים הלכה המלחמה והשתוללה, והדי הפיצוצים נשמעו יותר ויותר קרובים. בפעם הראשונה שהושמעה האזעקה היינו באמצע משחק כדורגל בסלון. אני עמדתי בשער וירון בעט לעברי את הכדור המאולתר מזוג גרביים מגולגלים, ובדיוק כשהוא הבקיע ניקבו קולות הצופרים את האוויר. כל העטלפים זקפו את ראשם למשמע האזעקה ואז פרשו את כנפיהם וחגו במעגל מושלם, ראש רודף זנב, במחזה מרהיב שעד היום, כשאני משווה אותו לנגד עיניי, מעלה בעורי סמרמורת. ירון ואני הבטנו במחזה נדהמים כשקול הפיצוץ הראשון הרעיד את קירות הבית. התעשתנו במהירות ורצנו למקלט. כשהודיעו ברדיו שניתן לחזור לבתים, מצאנו את העטלפים במקומם, כאילו מעולם לא זזו משם.

החברה הראשונה של ירון לא האמינה לו שאנחנו כבר שנים גרים עם עטלפים בבית. מה אתה, באטמן, הייתה מקניטה אותו, והוא בתגובה היה צובט לה בישבן ואומר, תיזהרי שאני לא אדרוס אותך עם הבאטמוביל שלי. כשהוא הביא אותה לבסוף הביתה היא נכנסה בצעד מלא חשש כשעיניה תרות את התקרה. היא צחקקה במבוכה כשעשתה את הדרך הקצרה מהמבואה ועד הסלון, וכשחצתה את מפתן החדר ניטעה במקומה ונאלמה דום. החיוך נזל משפתיה כמו חלמון של ביצה. מגניב, אה, אמר ירון כבדרך אגב, כאילו הציג בפניה את אוסף המדליות שלו או משחק מחשב חדש, והוביל את הבחורה הנדהמת אל חדרו. הם הסתגרו שם כשעה, ובמשך כל הזמן הזה העטלפים זעו באי נחת. כשהם יצאו מהחדר אחד העטלפים טס לעברה כחץ שלוח ונחבט במצחה. הבחורה צווחה, הוא תקף אותי, הוא תקף אותי, כאחוזת דיבוק, וכשירון אמר לה שזו הפעם הראשונה שדבר כזה קורה, היא אמרה, אתם משפחה של משוגעים, זה מה שאתם, מי חי ככה עם עטלפים, ויצאה. זו הייתה הפעם האחרונה שראינו אותה.

המלחמה נמשכה והדי הפיצוצים והאזעקות הפכו לרעש הרקע של חיינו. אבא היה מגיע מדי פעם לחופשות כשפניו עטורי זקן ועיניו ריקות. הוא היה מנשק אותנו והריח של האבק והזיעה היה נדבק גם בנו. ניסינו לדלות ממנו פרטים על המלחמה, האם הוא הרג מישהו, האם מישהו מחבריו נהרג, אבל הוא רק היה נכנס למקלחת לשעה ארוכה ואז מתיישב מול הטלוויזיה. הוא לא היה מוכן לשמוע חדשות ולפעמים היינו מוצאים אותו בוהה בסרטים מצוירים. פעם אחת הוא שב לחופשה ומיד הבנו שמשהו אינו כשורה. על ידו הייתה תחבושת מוכתמת בדם יבש וכשהוא פרק את התיק מכתפו הגיע אחד העטלפים והתיישב על הכתף של היד הפצועה. אבא התייחס לזה בשוויון נפש וחרג ממנהגו כשהתיישב מול המסך מבלי להתקלח. איתמר, ירון ואני התיישבנו למרגלותיו וראינו ביחד כיצד זאב הערבות מנסה לשווא לתפוס את הרוד ראנר. למרות שכבר היינו נערים עדיין צחקנו כשנפל על הזאב סלע ענק שהוא תכנן לגלגל על הקוקייה. רק אבא שתק והביט במסך כאילו הוא רואה סרט אמנותי באורך שלוש שעות. העטלף על כתפו צייץ מדי פעם וחשבתי שזה נשמע קצת כמו המיפ מיפ שהרואד ראנר היה משמיע ברוב תמימותו רגע לפני שרגליו נושאות אותו משם.

כשירון קיבל צו גיוס אמא בכתה במשך עשרים וארבע שעות רצופות. היא צעקה שהיינו צריכים להישאר ברומניה כי שם אולי החיים מחורבנים אבל זה תמיד עדיף על פני המוות, וירון אמר לה שאין לו שום כוונה לסכן את עצמו. לא מספיק בעל אני שולחת לשם, עכשיו גם את הבנים אני צריך לתת לגנרלים הדגנרטים האלה, היא סיננה בזעם. את אבא שחררו למחרת ליממה כדי שיוכל ללוות את בנו ללשכת הגיוס, ואת הנסיעה לשם עשינו בשתיקה מוחלטת. אבא חיבק חזק את ירון ולחש לו משהו באוזן, ועד היום אני מצטער שלא שאלתי אותו מה אמר לו רגע לפני הפרידה.

בחופשה הראשונה שלו בבית ירון נראה אחרת – שזוף יותר, חסון יותר, גא יותר. הוא חלק חוויות מהטירונות וסיפר שרכש חברים חדשים שמוכנים למות למענו. איתמר שתה את הסיפורים בצמא ולא הפסיק לשאול שאלות, ואני אמרתי לו שלא יתלהב כל כך כי במלחמה יש רק מפסידים. שניהם צחקו עליי ואמרו שאני נאיבי, ואז אחד העטלפים צייץ. לא ידעתי אם הוא מצטרף ללגלוג או שהוא מסכים איתי. כשקמנו בבוקר נדהמנו לגלות שהעטלפים נעלמו, כאילו לא גרו איתנו בעשור האחרון. הבטנו מחוץ לחלון, אולי הם תלויים על ענפי אחד העצים, אבל הם לא נראו בשום מקום. צפירת מכונית שהגיעה מלמטה החזירה אותנו למציאות. זה היה אחד מחבריו לפלוגה של ירון שהגיע לאסוף אותו לבסיס. נפרדנו ממנו במהירות וצפינו בו כשהוא שועט במורד המדרגות, מחליק כיף עם חברו, זורק את התרמיל הענק במושב האחורי ונכנס לאוטו.

הם הגיעו בזריחה. דפקו בדלת והודיעו שהם מצטערים אבל. לא שמעתי מילה ממה שנאמר אחר כך כי הצרחות של אמא בלעו כל צליל אחר במרחב. כשנושאי הבשורה עזבו העטלפים חזרו, למעט אחד. היינו שרויים בהלם כל כך גדול שלא התייחסנו בכלל לנושא. העטלפים יצאו ואז חזרו, וזה הכל. אין לדברים משמעות ואין לחיים משמעות ואין ואין ואין כי ירון איננו.

אחרי ההלוויה איתמר נעלם לשלושה ימים. ביום הרביעי לשבעה, כשהבית היה מלא במנחמים, הוא נכנס פתאום בדלת. עיניו היו דלוקות, שיערו סתור, וזיפים שחורים הנצו על פניו. הוא לבש עדיין את החולצה מהלוויה, זאת שהרב גזר בצווארון. ביד הייתה לו אבן גדולה, ומיד כשנכנס לסלון הוא זרק אותה לעבר העטלפים והתחיל לצעוק שזה הכל בגללם ושיעופו משם. העטלפים נבהלו והתעופפו בחלל הסלון תוך שהם גורמים לבהלה גדולה בקרב האורחים. זה נראה כאילו ענן שחור וסוער התאבך מתחת לתקרה. האבן גם פגעה ביד של שכנה מבוגרת, אבל אף אחד לא שם לב אליה כי כולם היו עסוקים בהתכופפות ובריחה. כשכל האורחים נמלטו נשארנו רק אנחנו בסלון, נושאים מעלה עיניים מלאות התפעמות וזעם.

בסוף המלחמה נגמרה אבל החיים לא שבו לקדמותם. את הדי הפיצוצים החליפו הצעקות של אבא ואמא. ליתר דיוק, זו הייתה בעיקר אמא שצעקה ואבא ששתק, עד שנמאס לו והוא עזב את הבית. בתוך זמן קצר הם כבר הצטיידו בעורכי דין וחילקו ביניהם את הרכוש. אף אחד מהם לא רצה את הדירה, שאכלסה מלבד אותנו ואת העטלפים גם זכרונות קשים מנשוא, ולכן הוחלט למכור אותה ולחלק את שוויה חצי בחצי. הרוכשים הפוטנציאליים הגיעו בזה אחר זה, אך תגובת כולם הייתה זהה, או שאתם מעיפים מפה את העטלפים, או שאין עסקה. לבסוף הגיע גבר כרסתן ונוטף ביטחון עצמי שטען שהוא בעל מספר דירות באזור והיה מוכן לשלם את הסכום המופרז שהוריי נקטו בו. הוא גם ציין שיש לו קשרים בעירייה ולכן אין לו בעיה עם העטלפים. ביקשתי ממנו שיבטיח לנו שהוא רק מעביר אותם למקום אחר ושלא יפגע בהם, והוא אמר, בטח, בטח, עליי. לא סמכתי עליו, אבל אמא אמרה שמצידה היא תמכור את הדירה להיטלר יימח שמו בכבודו ובעצמו, העיקר לא לגור שם יותר.

תוך שבועיים הבית כולו כבר היה ארוז וכל אחד מההורים שכר דירה בשני קצוות שונים של העיר. בלילה האחרון בבית התעקשתי לישון בסלון ואמרתי לעטלפים שלא ידאגו כי ימצאו להם בית טוב יותר, אחד שלא מלא רק בצעקות ובשתיקות.

חזרתי כעבור חודש לבניין. הייתה לי הרגשה לא טובה לגבי העטלפים, וחשבתי שאולי הדיירים החדשים יוכלו לספר לי איפה הם. את הדלת פתחה אישה מבוגרת שלא הבינה מילה ממה שאמרתי. עטלפים, את יודעת אולי איפה הם, אמרתי והחוויתי בידיי תנועת כנפיים. היא הנידה בראשה לשלילה ואמרה משהו ברוסית. הוצאתי את הטלפון מהכיס והראיתי לה תמונה של עטלפים. עיניה נאורו באחת. דה, דה, אמרה, והחוותה תנועת שיסוף בגרונה. עיניי נמלאו דמעות. שעטתי במורד המדרגות ורצתי מבלי לדעת לאן מועדות פניי. כעבור זמן שנדמה כנצח עצרתי באמצע שדה שומם והקאתי את נשמתי. אחרי שהסדרתי את נשימתי נשאתי את עיניי מעלה. באופק היה ענן שחור. ואולי היו אלה עטלפים.

סיפורים קצרים

הוספיס

הדרך לשם הייתה סתמית. רוב הזמן שתקנו והבטנו באדוות השוקטות שהמעבורת הותירה אחריה. זמזומו החד-גוני של המנוע נסך בנו שלווה שלא טעמנו זמן רב. היה בלתי אפשרי להבדיל בין הזוגות שהפליגו אותנו. כולם שתקו באותו האופן והביטו אל הים באותו האופן וקיוו שזה לא הסוף באותו האופן. במערכת הכריזה נשמע קול סמכותי שהודיע על ארוחת הערב שמוגשת במזנון שבחלקה האחורי של המעבורת. לא הייתי רעב, אבל היא התחילה לצעוד בכיוון אז הלכתי בעקבותיה.

האוכל שהוגש על עגלות מנירוסטה היה תכליתי: ביצים קשות עם קליפות סדוקות, כאילו ילד עבר וסדק כל אחת מהן בכוונה, פשטידות חיוורות וקרות וכמה עגבניות חתוכות שעסיס חייהן אבד מזמן. לקחתי לי רק כוס תה והתיישבתי מולה. כשהנמכתי את  ראשי אל הספל האדים טשטשו את דמותה, ששיחקה עם המזלג באוכל. לרגע התחשק לי לומר לה שתפסיק עם זה, אבל שתקתי. הזוג שישב לידנו העמיס על הצלחות הררים של אוכל, כאילו זו הארוחה האחרונה שלהם. הגבר שתה את התה שלו בקולניות מרגיזה, אבל האישה שישבה מולו לא העירה לו. למעשה, זה לא נראה כאילו היא בכלל שמה לב לכך. חשבתי על העניין הזה של מות האהבה – האם אפשר לזהות סימנים מקדימים, כמו הרגע הזה שבו דבר בבן הזוג כבר לא מציק לנו.

כשהגענו לאי הורדתי את המזוודות של שנינו. צעדנו על רציף עץ ארוך כשמעלינו חגים שחפים. הבטתי אחורה אל עבר המעבורת וראיתי שני עובדי מטבח נשענים על המעקה, מעשנים סיגריה ומסתכלים לעברנו.

בכניסה לאולם עמדה דיילת רזה מדי ובירכה אותנו לשלום. היא נתנה לכל זוג מפה של המתחם ולוח זמנים מפורט. צוינו שם שלוש ארוחות עיקריות ושלוש ארוחות ביניים, פעילות גופנית לפי בחירה והרצאת חובה שמתקיימת כל יום אחרי ארוחת הערב. חיכינו בתור לדלפק הקבלה יחד עם כל שאר הזוגות, אבל לאחר כמה דקות אמרתי לה שהיא יכולה לשבת בצד עם המזוודות עד שאארגן לנו מפתח לחדר. כשהגעתי לבסוף אל פקיד הקבלה ציינתי את שמנו והבטתי בו שעה שחיפש את השם במחשב. הוא היה צעיר – משום מה חשבתי שבמקום כזה יעבדו רק אנשים מבוגרים שעברו דבר או שניים בחיים – ומשהו בפעולות שלו, החל מהדרך שבה חייך ועד האופן שבו נגע במסך המגע, חשף עצבנות וחוסר שביעות רצון. הוא לא מצא את השם במחשב וביקש לוודא עם אחראי המשמרת שלא חלה טעות. הבטחתי לו שאנחנו אמורים להיות שם, אבל הוא נעלם ללא אומר לתוך משרד באחורי הקבלה וחזר כעבור שתי דקות עם המפתח בידו.

קיבלנו חדר עם נוף לים, וכלום לא נראה באופק למעט המעבורת שכבר הספיקה להגיע אל נקודת המגוז. היא נכנסה להתקלח ואני התיישבתי על המיטה הזוגית וקראתי באחד העלונים שהיו מונחים על השידה לצידה. היו שם תמונות של זוגות חבוקים שסיפרו כיצד השהות באי הצילה את חייהם. כשהיא יצאה מהמקלחת הבטתי בה מנגבת את השיער מול המראה ורציתי להוריד ממנה את המגבת אבל ידעתי שהיא תירתע מהמגע שלי. באופן משונה לא הייתה בי שום שמחה על זה שאני עדיין נמשך אליה. שאלתי אותה אם היא רוצה לרדת לאכול ארוחת צהריים, אבל היא הביטה בי דרך המראה ומהמבט שלה הבנתי שלא. שכבנו לנוח וכשהתעוררנו היה כבר חשוך בחוץ ועל הים הייתה פרושה שמיכה שחורה. התארגנו בזריזות וירדנו אל הלובי, שהיה עמוס בזוגות שחיכו בכניסה לאולם ההרצאות. חלק מהם החזיקו צלחות עם פרוסת עוגה עליה, שילוב מעורר בחילה של קציפת חלבונים וסוכר.

נכנסנו לאולם והתיישבנו באחת השורות האחוריות. על הבמה עלה מרצה עם קוקו שהתחיל להסביר לנו מדוע הזוגיות היא הכרח אבולוציוני שקידם את האנושות למקום שבו היא נמצאת היום. הוא הביא טיעונים מתחומי הפסיכולוגיה, הפילוסופיה והספרות. כל האנשים סביבנו הנהנו לאות הסכמה בכל פעם שניפק עוד טיעון או דוגמה, אבל אנחנו הבטנו קדימה באדישות. היא הסתכלה מדי פעם בשעון ואני הבטתי לעבר היציאה וראיתי את הבחור הצעיר מהקבלה עומד ליד הדלת כשעל פניו מבט חמור סבר. כשהמרצה סיים את דבריו האנשים מחאו כפיים בקול רם והצעיר פתח את הדלת. נשטפנו החוצה בזרם האנשים אבל במקום להישאר לקוקטייל החגיגי יצאנו החוצה. הרוח שהגיעה מהים הייתה קרירה והיא כרכה את ידיה סביב גופה. צעדנו לאורך החוף כשהירח המלא מאיר לנו את דרכנו. לפתע היא נעצרה ואמרה שהיא לא רוצה להמשיך יותר. אמרתי לה שאפשר לחזור, אבל היא אמרה שלא לזה היא התכוונה. שאלתי אותה אם היא מבינה את ההשלכות של ההחלטה שלה, אבל שנייה אחר כך התחרטתי על השאלה כי ידעתי שהיא תיעלב. היא אמרה שהייתי עסוק בלשכנע את עצמי ואת הסביבה שיכול להיות לזה סוף אחר, אבל אם הייתי טורח להקשיב לה באמת לכל אורך הדרך הייתי מבין שזו ההחלטה הראשונה בחיים שלה שהיא שלמה איתה לחלוטין. כשעשינו את דרכנו חזרה התקרבתי אליה ופרשתי את ידי לכיוונה. היא התמהמהה מספר שניות, אבל אז החליקה את ידה לתוך כף ידי. כשראינו את אורות המבנה ניתקנו זה מזו.

בבוקר ניגשתי אל דלפק הקבלה והודעתי שאני עוזב. הפקיד, הפעם גבר מבוגר יותר עם שפם עבה, ביקש שאחתום על מסמך ויתור. הוא הודיע לי שהמעבורת יוצאת בשעה אחת עשרה בדיוק, וכי כדאי שאנצל את הזמן שנותר על מנת להיפרד מבת הזוג. עליתי לחדר ומצאתי אותה שוכבת במיטה. היא כבר הייתה מחוברת למכשירים וצינורית הייתה תקועה לה בתוך הווריד. לצד המיטה עמדו אחות במדים לבנים מהוהים ורופא מקריח. רכנתי לעברה ולחשתי לה שאני מצטער שזה נגמר כך. היא הנהנה וחייכה.

על המעבורת חזרה עלו רק גברים בודדים. במשך מרבית הנסיעה עמדתי ליד המעקה והבטתי במים. ניסיתי להתרכז בקול המנוע, אבל לא הצלחתי לקלוט את הזמזום החד-גוני שזכרתי מהנסיעה הלוך. ניתקתי מהמעקה ונכנסתי למזנון. לקחתי ביצה קשה שבנס לא נסדקה ושתי פרוסות לחם והתיישבתי מול גבר ששתה רק תה. הוא הביט בי מבעד לאדים שעלו מהספל ושתק.

מערכונים·סיפורים קצרים

מנדלבאום (4)

ביום שבו מנדלבאום נולד, אמו צעקה "אני מתה!" ונשמתה אכן עלתה השמימה. תחילה היא צפתה בעצמה שוכבת על הסדינים המהוהים של מיטת בית החולים, רגליה פשוקות בעוד אחות מיילדת פוקדת עליה בתקיפות ללדת מתוכה את מנדלבאום [האחות לא השתמשה בשם המפורש, שכן לא ידעה שהוא עתיד להיקרא דווקא כך. היא פשוט ציוותה "תוציאי אותו עכשיו!", ולכולם היה ברור שהיא מתכוונת לתינוק שעתיד להפוך למנדלבאום ולא למשל, לתינוק שייקרא מאוחר יותר ציגלמן או מזרחי]. לאחר מכן היא עלתה אל גג בית החולים והשקיפה על העיר הפרושה תחתיה: נהג אחד צפר בעצבנות לכלי רכב שחנה באמצע הנתיב ["סע כבר, יא מזדיין בתחת! חכה חכה אני אתפוס אותך אחרי העבודה. מה, גברת? סליחה, פשוט זה מדינה פה של חארות, כל אחד חושב רק על עצמו. מונה? למה מונה? אני יעשה לך בחמישים"]; שני פועלי בניין עמדו על פיגום ושוחחו ביניהם על המצב במדינה ["אני אומר לך, כולם מושחתים. גיסי עובד בעירייה והוא אומר שבלי לשמן את המערכת אי אפשר לעשות פה כלום. לך תבנה ככה מדינה"], אנשי עסקים נשאו קלסרים תפוחים תחת בתי השחי [איש איש ובית שחיו]; וגור חתולים ג'ינג'י ניסה נואשות לחצות את הכביש בתקווה לעתיד טוב יותר, אבל לא ראה את משאית הזבל שהגיחה במהירות מהעבר השניו ["איכס! ראית את זה? אני אומר לך, החיים האלה יכולים להיגמר ככה, תוך שנייה. אם זה לא משאית זבל זה התקף לב, אם זה לא התקף לב זה סרטן, אם לא סרטן אז מישהו מתעצבן עליך בכביש ונותן לך דקירה בחזה. אנחנו אבק ברוח אנחנו, כלום"].

בדרכה חזרה לחדר הלידה פגשה נשמת אמו של מנדלבאום בנשמתה של יולדת אחרת. "לאן את ממהרת?", תהתה האחרונה. "יש לי כבר שלושה ילדים, תאמיני לי שאין לך למה לחזור. כל היום זה רק מטלות והחתלות ובכי ועצבים. עד שיש לי זמן סוף סוף לישון נראה לי שאני אחזור לגוף שלי? אותי מפה לא יזיזו גם עם מנוף". "אבל זה לא אומר שהגוף שלך ימות?", שאלה אמו של מנדלבאום. "לימדו אותי תמיד להגיד שאני אנוח כבר בקבר. אז הנה, אני הולכת ליישם את זה. אם הבעל שלך פלגמט כמו שלי, להישאר פה זה הדבר הכי חכם שאת יכולה לעשות".

אמו של מנדלבאום תהתה האם יש צדק בדבריה של היולדת המחשבת גופה למות. היא ידעה שעזרה מצד אביו של מנדלבאום היא לא תקבל, והמחשבה על התערבות מצד חמותה העלתה סמרמורת בנפשה ["למה את מועכת לו את הבננה? הוא צריך ללמוד לבד לאכול. ולמה בלי סינר? את רוצה שהוא יגדל להיות חיה כמו אבא שלך? נו, מה לעשות, לפעמים צריך להגיד את האמת בפנים, אחרת הילדים גדלים להיות פרזיטים"]. צפירה עזה נשמעה מלמטה, מלווה ברצף קללות, "יאללה, תזיזי כבר את התחת שלך! עומדת פה בחנייה כפולה כאילו זה של אמא שלך!".

נפשה של גברת מנדלבאום עשתה את דרכה חזרה. היא הביטה באב השרוע על הכיסא, איבריו משתלשלים ממנו כמו גזירי עיתון ישן; באחות המיילדת שמשקפיה תלויים על שרוך וקמט ארוך של כעס חרוט במצחה; ולבסוף הסתכלה על גופה שלה. היא נראתה כמו סחבה שמישהו סחט והשאיר שעות רבות מדי בשמש. "אני אנוח כבר בקבר", אמרה, וחזרה אל עצמה.

כשהגיח מנדלבאום אל אוויר העולם פקדה עליה המיילדת חמוצת הסבר להניח אותו על עורה החשוף. האם הטרייה נשקה לראשו של התינוק ואז הרימה את ראשה מעלה, אל עבר התקרה. מחשבותיה נדדו אל היולדת שנשארה על הגג, ורגש קל של קנאה הציף את לבה.

עוד מעלילות מנדלבאום:

מנדלבאום (3)

מנדלבאום (2)

מנדלבאום (1)

סיפורים קצרים·שונות

מנדלבאום (3)

כשהיה טירון בצבא, מנדלבאום נשלח לשמור על מאגר התחמושת, הבונקר בלשון החיילים. באחד הפטרולים עיניו נעצמו מאליהן והוא ירד סהרורי מהכביש ההיקפי עד שחש יד נוגעת בכתפו. הוא קפץ בבהלה והסתובב לאחור כשהוא מכוון קדימה את הרובה. "יש עליך אש?" שאל אותו החייל שעמד מולו. לבו של מנדלבאום הלם בחוזקה. הוא חשש שהחייל יספר למפקדים שהוא נרדם בשמירה. מנדלבאום השיב בשלילה, אך חש חרטה עזה על כך שאינו מעשן. כך אולי היה יכול לקשור קשרי חברות ולהימלט מעונש.

"מאיזו יחידה אתה?" שאל מנדלבאום. "אני מהיחידה שלך", השיב החייל האלמוני. מנדלבאום פשפש בזכרונו, אך לא הצליח להעלות ולו שם אחד שיתאם לפרצוף הזחוח שמולו. "זה בסדר, אתה לא מכיר אותי. התגייסתי לפני שמונה עשרה שנה". מנדלבאום צחקק. "זו לא בדיחה", ענה לו החייל, כנראה מורגל בכך שאיש אינו מאמין לו. "הייתי טירון ששומר פה, בדיוק כמוך, אבל באיזשהו שלב נהיה לי נורא משעמם והתחלתי דרך מעניינת להעביר את השמירה". הוא הצביע לעבר אחד ממחסני התחמושת החשוכים. "בהתחלה מצאתי סתם כמה ארגזים של קליעים וכמה רימונים, אבל אז היד שלי נגעה במשהו מתכתי קר, ותאמין לי, בחום שהיה באותו לילה זה היה הדבר הכי טוב שיכולתי לבקש. עברה לי צמרמורת של עונג בכל הגוף".

החייל עצר לרגע את סיפורו על מנת להוציא חפיסת סיגריות מכיס החולצה. הוא הצית סיגריה בזמן שמנדלבאום הביט בו בעיניים חשדניות. "אני אף פעם לא יודע מתי ייגמרו לי הסיגריות", השיב החייל כמורגל במבטים כאלה. "בגלל זה אני משנורר מכל מי ששומר פה". הוא הפריח סילון עשן תכלכל והסיט אותו ימינה ושמאלה, משרטט זנב דרקון פתלתל שפילח את אוויר הלילה. מבטו של החייל נותר תקוע בשמיים זרועי הכוכבים, מחשבותיו מרחפות מיליוני שנות אור מכדור הארץ. "ואז מה קרה?" שאל מנדלבאום. החייל התנער משרעפיו. "כשיצאתי עם הכלי המתכתי אל אור הירח ראיתי שאני מחזיק ביד מטול אר.פי.ג'י. אמיתי. נכון גם אתה ראית בילדות סרטים של רמבו ודמיינת איך אתה יורה בו על טנקים של האויב? אני יודע שכן, אחרת לא היית משרת פה. רק מי ששטפו לו מספיק שנים את המוח בכל מיני סרטים אמריקאים גרועים יסכים לאכול את החרא שמאכילים אותנו. אז מה אני אגיד לך? התלהבתי כמו ילד. שמתי את המטול על הכתף והתחלתי לעשות כאילו אני יורה על כל מיני אויבים שקופצים עליי מאחורי השיחים. רצתי איתו וקפצתי וכיוונתי לפה וכיוונתי לשם ואפילו עשיתי קולות דביליים כאלה של ירי, עד שנמאס לי ונהיה לי כבד".

החייל עצר את שטף הסיפור והביט סביבו. "בוא איתי", הוא ספק אמר ספק פקד על מנדלבאום. השניים הלכו לעבר אחד מהפנסים הגבוהים שהקיפו את המתחם. "עמדתי פה, מתחת לפנס הזה בדיוק, וניסיתי לקרוא מה כתוב על האר.פי.ג'י. חשבתי שיש מצב שחרוט פה איזה שם של אמריקאי שהחזיק בו לפניי והרג איתו מלא ויאטנמים או משהו כזה. אמרתי לעצמי, איזה קטע אם יהיה כתוב פה ג'ון רמבו. אתה יודע אבל מה היה כתוב שם בסוף?". מנדלבאום הניד בראשו לשלילה. "סתם מספר סידורי, כמו שאתה רואה על כל כלי נשק בצה"ל. לא רמבו ולא דמבו. אבל בדיוק אז, כשאני עסוק בלנסות להבין אם כתוב עוד משהו, עשיתי טעות קטנה".

החייל השתתק. ניכר בו שהוא נהנה לכשף את השומע, וכי אין זו הפעם הראשונה בה הוא מספר את הסיפור. עיניו של מנדלבאום היה פעורות בתחינה, רק שהסיפור לא ייגמר כאן. החייל החל לפרום את כפתורי חולצתו, חושף חזה חלק וחיוור, תחום בקו שיזוף ברור, ים-יבשה של פיגמנטציה. כשהוא החל להתקרב אל אזור בטנו, מנדלבאום צעק, "תעצור! הבנתי!". החייל פסק ממלאכת ההתפשטות. "מה הבנת?" הוא שאל. "הבנתי שירית לעצמך את הטיל לתוך הבטן ושיש לך שם עכשיו חור ושאתה רוח רפאים ושאני רק מדמיין אותך כי לא ישנתי כבר שלושים ושש שעות". חיוך ערמומי עלה על פניו של החייל. "אתה צודק, לפחות בחלק מהדברים. באמת יריתי לעצמי את הטיל בבטן. כשהמחליף שלי הגיע הוא מצא אותי גוסס מתחת לפנס, לא בדיוק חי אבל גם לא בדיוק מת. היו צריכים לחכות לחבלן שיגיע לנטרל את המרעום לפני שהרופא יוכל לטפל בי, ואני בינתיים רק הסתכלתי בכוכבים וחשבתי… אתה יודע על מה חשבתי?". מנדלבאום ההמום לא הגיב, אבל זה לא מנע מהמספר להמשיך, כאילו אינו תלוי כלל בבן שיחו. "חשבתי על זה שאני לא זוכר איך קוראים למעופף ההוא מהקטקטים. אתה מבין, אני שוכב פה גוסס עם טיל תקוע בתוך הגוף, החבלן מזיע מעליי כמו מטורף ואנשים צועקים מסביב ומחלקים פקודות, והדבר היחיד שהטריד אותי הוא איך לעזאזל קוראים למעופף מהקטקטים".

קולות של צעדים כבדים הנגררים על חצץ נשמעו מרחוק. מנדלבאום והחייל הביטו אל תוך החשכה. "אני חושב שהמחליף שלי מגיע", אמר מנדלבאום. "אני חייב לזוז לישון, אני עולה לשמור שוב בעוד ארבע שעות". מנדלבאום לחץ את ידו של החייל והחל לצעוד אל עבר החשיכה. "מונגר!", קרא אחריו החייל. מנדלבאום הסתובב. "בסוף, כשכבר היה מאוחר מדי, נזכרתי איך קוראים למעופף מהקטקטים – קראו לו מונגר". החייל שאף מלוא ריאותיו מהסיגריה ונשף את העשן למעלה. מנדלבאום נופף בידו לשלום ושב לצעוד לעבר המחליף. בשמיים שמאחוריו התווה עשן הסיגריה צורה של סנאי מעופף.

עוד מעלילות מנדלבאום:

מנדלבאום (2)

מנדלבאום (1)

סיפורים קצרים

תנטוס של הסופרים

קבענו להיפגש בבית הקפה הקטן ברחוב קינג ג'ורג', זה שזוהרו הועם בעקבות אותה פרשייה מביכה שהתחוללה בערב הקראת השירה למען הפליטים. ידעתי שאנשי הספרות ההגונים מדירים מאז את רגליהם מן המקום, מחשש פן ייקשר שמם לאותו כיסא מעופף שפגע בראשו של פליט אריתראי חסר כל, ולכן אין כל סיכוי שמישהו מהביצה הדלוחה ומוכת השחין המכונה הרפובליקה הספרותית יזהה אותנו וילך רכיל.

כשהסופר נכנס, שמתי לב לצליעה החדשה שלו. היא הייתה כמעט בלתי מורגשת, אבל עיניי כבר מספיק מנוסות כדי לזהות כל שינוי במצבו הגופני של האדם העומד מולי. אם אתמול הוא אחז את המזלג ביד בוטחת בעודו מלפף סביבו אטריות ארוכות ומביא אותן אל פיו במיומנות של איש קרקס סיני, אשים מיד לב ברגע בו רעד קל שבקלים ישבש את תנועת היד וישלח אדוות זערוריות של רעד במזלג וטיפות אדמדמות של רוטב עגבניות ינקדו את צווארונו. או, למשל, אם משוררת ידעה עד זה מכבר לצטט בעל פה את כל שיריה של דליה רביקוביץ', ואילו היום היא משמיטה מילה פה, מילה שם – אהיה הראשון להשית לכך את לבו. אין המדובר פה ברגישות יתר לזולת או באכפתיות שעולה על גדותיה כמו הדנובה בחורף, אלא במקצועיות גרידא. ביום בו אחמיץ כל פרט אזוטרי באשר הוא אדע כי עליי להחליף מקצוע.

"שלום, יפתח," אמרתי והשטתי לעברו את ידי. הוא לא מיהר ללחוץ אותה, אך לבסוף עשה זאת כמי שכפאו שד. בעודי לוחץ את ידו בחוזקה תרתי אחר סימנים נוספים שיעידו על מצבו הפיזי והנפשי של הסופר האומלל העומד מולי. לא תמצאו זאת בשום ספר פסיכולוגיה המכבד את עצמו, אבל לחיצת יד יכולה להעיד על אדם עשרות מונים יותר מכל פענוח של כתם דיו או מבחן אמריקאי בן 400 שאלות. האבחון הראשוני שלי: שלב שתיים, בואך שלב שלוש. שנתיים וחצי עד שלוש לכל היתר, וגם זה רק אם הגוף יגיב היטב לטיפולים.

"שלום, אשמדאי. הספקת כבר להרוג מישהו היום, או שזה יום חלש?" ענה הסופר בבוז לא מסותר. ככה זה כשאתה מתעסק עם החיים-מתים – הם תולים בך את האשם, משליכים עליך את כל החרדות והייאוש, משכנעים עצמם כי רק בגללך הם צועדים בגיא צלמוות שלובי זרועות עם תנטוס, במקום להדס באחו מוריק כשארוס חובק את אחוריהם.

"אין צורך בפאסיב-אגרסיב הזה." עניתי.

"וגם אין ממש צורך בנוכחות המבחילה שלך על פני כדור הארץ, אבל לצערי אתה עדיין פה." הוא השיב. מן המפורסמות היא שאנשי עט יכולים, ולעתים רבות אף ממשים יכולת זו, לירות חצי סרקזם מושחזים ורעילים בבני שיחם. כמו בסרטי הרפתקאות זולים, החיצים הללו חולפים ליד ראשי בעודי נדרש לתנועת כתפיים נונשלנטית.

"בוא נמצא לנו שולחן. חבל שנשחית את כל דברי הקילוסין האלה על עמידה במעבר."

הולכתי אותנו אל שולחן צדדי במקום שהוא כולו שולחנות צדדיים. מלצרית אטומת מבע השליכה על השולחן תפריט מהוה שבאי המקום, אסטניסטים תרבותיים שכמותם, שרבטו בו ביד חופשית זרגים זקורים וזרע שפוך לבטלה.

"אז איך היו המכירות של 'צל חולף על מדרכה'?" שאלתי כדי להפגין התמצאות ואכפתיות; התמצאות מעושה ככורח של המקצוע ואכפתיות מעושה ככורח של כללי הנימוס הבסיסיים. אני, בניגוד לסופר ממורטט הפנים שישב מולי, מעולם לא שכחתי את דרך הארץ שהוריי קשי היום הנחילו לי.

"אולי אלפיים עותק." השיב הסופר המוחמץ בחמיצות  ובעברית שלא הייתה מביישת נהג מונית ממוצע.

"לפי מה ששמעתי, זה אלף חמש מאות יותר ממה שהאחרון של ברלינר מכר".

"ברלינר יכול מצידי להיחנק עם הספר שלו."

כאן המקום לציין כי קנאת סופרים לא מרבה חכמה כלל ועיקר. לכל היותר היא מרגיזה את המעי הרגיז ממילא. אם מנכים מהספרות העברית את כל היצירות שנכתבו כשרגש עז של קנאה או שמחה לאיד מפעפעים בדם כותביהן, נשארים עם "קופיקו מנגן בתזמורת".

על מנת שלא אצא מהפגישה עם חרס בידיי, ביקשתי להחזיר את השיחה אל פסים מעט יותר פרקטיים.

"דיברתי עם מיכאל מ'כלונסאות'. הוא מוכן לשלם חמישים אחוז עכשיו ועוד חמישים כשתסיים את הספר. עם עוד קצת לחץ אפשר יהיה לסגור איתו גם על אחוזים מעיבוד קולנועי עתידי".

הסופר הביט בתפריט המקושקש כאילו הוא באמת מתקשה להחליט בין הטוסט התפל לשקשוקה הטבעונית. המלצרית לא נראתה בשום מקום. כנראה יצאה החוצה לעשן עוד ג'וינט. לבסוף הוא הרים את ראשו. "אכלת פה את הכופתאות?" שאל בחביבות, כאילו לפני רגע לא רצה לצלוב אותי בחזית בית הקפה, למען יראו וייראו.

"תקשיב, שנינו לא באנו לפה כדי לנהל שיחת חולין." יריתי לעברו. "שנינו גם יודעים שיש לך עוד שנה, שנה וחצי מקסימום, ושאני ההזדמנות האחרונה שלך לקבל משהו על הספר האחרון בהחלט שלך. אתה באמת רוצה להשאיר את אשתך והילדה בלי כלום?"

הסופר הניח סוף סוף את התפריט מידיו. דבריי, בעיקר הסיפא שלהם, פגעו בנקודה הנכונה בדיוק כירורגי. "אתה יודע מה? אני אחתום, אבל בתנאי אחד," הדגל הלבן הונף, לא לפני שהוא ביקש את משאלתו האחרונה של הנידון למוות. "תגיד לי איך אתה יודע על המחלה שלי, ושל כרמלי, ושל זוסמן, ושל יצחקי ושל כל הבני זונות האחרים שהגופות שלהם מרקיבות עכשיו באדמה בזמן שאתה מתהלך פה עם החיוך הזחוח הזה שלך והתיק המהודר הזה שלך והאחוזים שלך והכרס הקטנה שלך שאתה מפטם בזכות הספרות שלי ושל כל האחרים."

לא יכולתי להישאר חייב. "בלי החיוך שלי, והכרס שלי, וכל שאר הדברים שאתה מתעב אצלי, כתב היד שלך היה נשאר סתם עוד קובץ על המחשב, בין התיקייה של התמונות מהטיול המשפחתי לרומניה והמצגת על השואה שהבת שלך הכינה לבית ספר".

בסוף הוא חתם, כמובן, מבלי שאצטרך להסגיר את סודותיי המקצועיים. הם כולם חותמים. אם יש משהו שמפחיד סופרים יותר מן המוות הוא המחשבה שאף אחד לא יקרא את יצירת המופת התורנית שלהם. סיימנו את הפגישה בלחיצת יד רפה – הוא כמי שכפאו שד, ואני כמי שבכל זאת נעלב מההערה על הכרס הקטנה שפיתחתי בשנה האחרונה.

נותרה לי כמעט שעה שלמה עד לפגישה הבאה. ניצלתי את הזמן לביקור אצל מכר ותיק.

***

עליתי בגרם המדרגות המוזנח עד לדירה בקומה הרביעית. ריח של טחב רטבובי עמד באוויר. הרגשתי כאילו בכל שאיפה אני דוחס לתוך ריאותיי פטרייה קטלנית שחונקת לי את הסמפונות. אין לי מושג איך הוא עולה את המדרגות האלה כל יום, בהנחה שהוא בכלל יוצא את פתח הבית. דפקתי בדלת והוא פתח אותה.

"תראו, תראו, הסוכן של המתים פה."

"תגיד לי, נוח, מתי ניקו פה פעם אחרונה את המדרגות? ביום שגולדה נבחרה?"

הוא הכניס אותי לדירה, שהייתה חנוקה לא פחות מחדר המדרגות. קרני האור הבודדות שנכנסו מבעד לחגווי התריסים נאחזו ברהיטים המאובקים כאילו חייהן תלויות בזה. כל הדירה הייתה מרוצפת ספרים, ערימות ערימות שמיתמרות עד התקרה כמעט. במרכז הסלון עמדו שתי ספות כבדות שנקנו ככל הנראה במוזיאון הלובר. התיישבתי על אחת מהן, ונוח התיישב מולי.

הוא נכנס זה מכבר לעשור העשירי בחייו, אבל התהדר בבלורית שיער שגם גברים הצעירים ממנו בחמישים שנה היו מתקנאים בה. גם גזרתו הייתה דקה, כנראה משום שהמזון היחיד שהגיע אל פיו כל יום היה שתי פרוסות לחם לבן מרוחות בחמאה. הדבר היחיד שהסגיר את גילו היה הבהרות שכיסו את כל ידיו, משוות להן מראה של נמר שנשכח באמבטיה.

"אז על מה אתה עובד עכשיו?" היחסים שלי עם נוח מאפשרים לנו לדלג על שיחות חולין בטלות ודרישה מעושה זה בשלומו של זה.

"אני כותב רצנזיה על מכלול יצירתו של דוד פוגל, ומראה שלמרות השוני הרב לכאורה בין הפרוזה שלו לשירה שכתב, יש מוטיבים משותפים רבים. אני אשלח לך את זה כשאסיים."

"מעולה. אתה בוודאי זוכר ש'חיי נישואים' הוא לטעמי הרומן העברי הגדול ביותר שנכתב."

"הגעת לכאן כדי להקניט אותי?" ענה בטון חמור. "גם בגילי הזיכרון שלי עולה על שלך עשרות מונים. אני גם זוכר את החיבה היתרה שאתה מרעיף, לחלוטין ללא כל הצדקה ספרותית, על כמה מסופרי הדור החדש, כמו הפוסט מודרניסט המתחכם ההוא ממעלות, נו, איך קוראים לו…"

ידעתי שזו עוד דרך שלו לבחון אותי, אבל החלטתי להמשיך לשחק את המשחק. "יואל הופמן." עניתי מבלי להסתיר את הלאות שבקולי.

"הופמן, כן, הופמן, עם העניבות שמעכסות ברוח כמו נחשים".

עבור נוח אני מצליח לגייס את כל אורך הרוח שאני לא מגייס עבור לקוחות אחרים שלי. בכל זאת, מדובר בלקוח הראשון שלי, זה שאפשר לי את דריסת הרגל הראשונה בתחום, גם אם זה לא המקצוע שאי פעם דמיינתי שאעסוק בו. הוא היה אז סופר מיואש שזוהרו הועם, חולה במחלה אוטואימונית נדירה שגרמה להוצאות הספרים לברוח ממנו כמו מתרגומים ליצירות מופת קלאסיות מהמאה ה-17. אף מו"ל ששכל בקדקודו לא היה מהין לקחת סיכון ולשלם מקדמה לכותב שאין לדעת האם יגיע אי פעם לידי גמר הכתיבה. אני הייתי אז צעיר בעל אספירציות ספרותיות מרקיעות שחקים וכמות כישרון שהספיקה רק לסיפור קצר אחד או שניים ראויים באמת, אבל נוח הסכים לקחת אותי תחת חסותו. ככה זה כשאתה דואג גם לשלם לו עבור החונכות הספרותית. ידעתי כבר אז שעם כל הכבוד לרוממות הרוחנית וליומרנות האינטלקטואלית, שום דבר בעולם הזה לא נעשה לשם שמיים. יחד עם כישרוני הספרותי המוגבל, גיליתי שיש לי חוש טוב לעסקים. ניצלתי את העובדה שדודתי הייתה מזכירת מערכת בהוצאת ספרים קטנה בשם "עת לעט", וקבעתי לנחום ולי פגישה אצל המו"ל. הצגתי את עצמי כסוכנו, ושכנעתי את הבעלים להעניק לנחום מקדמה שנמוכה בעשרים אחוזים מהמקובל בשוק. התניתי את ההסכם בכך שאם ישלים את כתיבת ספרו יזכה לתמלוגים גבוהים יותר מאלו שהיה מקבל לו היה בקו הבריאות. השאר, כמאמר הקלישאה, היסטוריה. מכאן הדרך ללקוח הבא, חבר של נחום וסופר שבריאותו רופפת והוצאות הספרים מפחדות לשים את כספן על קרן הצבי החולנית שלו, הייתה קצרה. סופר אחר סופר, מחלה אחר מחלה, ליקטתי סופרים גוססים לאורך הדרך ולמדתי להכיר את המדווים השונים ואת סיכויי ההחלמה, וכפועל יוצא מכך את סיכויי ההשתכרות שלי.

"אז מי הבא בתור?" הוא שאל.

"יפתח תדמור. יש לו גידול בבלוטת הלימפה." מנחום לא יכולתי, וגם לא רציתי, להסתיר דבר.

"נו, לפחות הוא הספיק לכתוב נובלה אחת ראויה. זה יותר ממרבית הסופרים שאני מכיר, שהולכים בדרך כל בשר מבלי להותיר אחריהם ולו פסיק אחד ראוי לדפוס."

הצצתי בשעון. נותרו לי פחות מעשר דקות עד לפגישה הבאה. נפרדתי מנוח לשלום ויצאתי בחופזה. במקצוע שלי אין ללקוחות זמן לחכות.

סיפורים קצרים

רומניה, חורף 1980

  1. נולדתי בחודש פברואר, 1980, בבית החולים המרכזי של בוקרשט. כותרת העיתון באותו היום בישרה כי מדובר בחורף הקר ביותר שנרשם במדינה מאז ומעולם. כשהאחות שיילדה אותי יצאה מפתח בית החולים בתום המשמרת היא שפשפה את כפות ידיה ואמרה "אלוהים מנסה להקפיא אותנו ביחד עם הקומוניסטים המנוולים האלה". דברי הבלע שסיננה קפאו באוויר והיא חששה שאחד מעוברי האורח ייתקע במילים הקפואות ויסגיר אותה לידי הסקוריטטה, המשטרה החשאית מטילת האימה. באותם הימים כל אזרח שהסגיר מתנגד למשטר זכה בהגדלה חד-פעמית של הקצבה החודשית מ-12 ביצים ו-100 גרם חמאה ל-14 ביצים ו-110 גרם חמאה. אבל המלשינים לא הסגירו שכנים, חברים ובני משפחה בשביל התוספת התזונתית הזניחה, אלא משום שהמלשין המצטיין של החודש זכה ללחוץ את ידו של המנהיג הנערץ צ'אושסקו בארמון המלכותי, ותמונתם הופיעה על השער האחורי של עיתון המפלגה, שחולק לאזרחים בחינם. מה שהמצטיינים הגאים לא ידעו זה שהם לחצו את ידו של הכפיל של הרודן הרומני. עד היום ישנם הטוענים כי מי שהוצא להורג בתום המהפכה הוא הכפיל, וכי צ'אושסקו עצמו מצא מקלט בארגנטינה, פתח שם מסעדת ממליגה שניסתה להתחרות, ללא הצלחה, בפולנטה המקומית, ולבסוף תלה את עצמו בחדר האמבטיה. על הפתק שהשאיר נכתב, כך על פי השמועה, משפט אחד בלבד: "תיחנקו עם הפולנטה שלכם".

  2. הממונה על רישום הטמפרטורה במרכז המידע הלאומי היה איש הגון שהתגאה במשלח ידו. לא עניינו אותו הפוליטיקה או הספורט, כפי שאלה עניינו את מרבית הגברים, והוא לא מצא כל טעם בהשתכרות מאלכוהול מזויף או בקיום יחסי מין עם זונות מרות נפש שהידרדרו אל המקצוע רק משום שנולדו אל תוך משפחה שנעדרה מהלכים במרכז המפלגה. את הסיבה לקיום הוא מצא בעבודתו ובסדר יומו: בכל בוקר היה מתעורר בשעה שש בדיוק, מבצע מספר תרגילי התעמלות, קורא את כותרות העיתון בעודו שותה את תחליף הקפה, נושק לאשתו לשלום ונוסע לעבודה ברכבת החשמלית. עם הגיעו היה אוסף את כל נתוני מזג האוויר שהצטברו בתחנות המטאורולוגיות הפזורות ברחבי רומניה ומבצע ניתוחים סטטיסטיים פשוטים. את הנתונים היה מתייק בקלסר ייעודי ומניח אותו על אחד המדפים. הוא מעולם לא שאל מה נעשה עם הנתונים הללו ואת מי הם משמשים; האישיות האנאלית שלו נזקקה רק לסדר יום קפדני ותו לא. יום אחד, בתחילת פברואר 1980, נכנס למשרד אדם שהזדהה כעיתונאי ממשלתי וביקש לקבל לידיו את הנתונים המטאורולוגיים של אותו החודש. רגליו של הממונה על הרישום חישבו לקרוס תחתיו; הוא לא יכול היה להרשות כל שינוי שהוא בסדר שהורגל אליו, בכלל זה סדר הניירת עליה היה מופקד. הוא ניסה להסביר לעיתונאי כי הוצאת הקלסר מתחומי המשרד עלולה להביא, במקרה קיצוני שבו האוגדן לא יוחזר למקומו, לאי-רציפות ברישום נתוני מזג האוויר, וכי מצב כזה כמוהו כדחיפת אבן דומינו שתפיל בתורה את כל מסד הנתונים שנצבר בעמל רב, ואולי, שלא נדע, אף תפיל את התורה המרקסיסטית כולה. המדינה כולה, תינה הפקיד באוזני העיתונאי בקול תחנונים, תלויה באוגדן הזה. העיתונאי גיחך למשמע הטענות, לקח את הקלסר ויצא מהמשרד בלי לשעות לתחינותיו של הפקיד חיוור הפנים. כשהגיע הביתה באותו היום, שעה וארבעים ושבע דקות בדיוק לפני השעה שבה היה מגיע בעשרים וחמש השנים האחרונות, אשתו נבהלה. הפקיד סירב להסביר לה מה פשר השינוי בלוח הזמנים החקוק בסלע, ופשוט שעט אל תוך חדר האמבטיה. הוא הוריד את בגדיו תוך שהדמעות ניגרות מעיניו ונכנס אל תוך האמבטיה הקפואה. מי הקרח חבטו בעורו הרופס, והוא חשק שיניו שעה שכל גופו רעד מהקור המצמית. אשתו הנרעדת עמדה מצידה השני של הדלת ובכתה חרש. היא הבינה כי קרה משהו נורא אם בעלה מתנהג בצורה שכזו. היא ניסתה לקרוא בשמו, אך קולה המחויש לא הגיע לאוזני בעלה, שהכחיל והלך ככל ששהה יותר ויותר זמן במים הקפואים.

  3. האחות המיילדת הגיעה לביתה מבלי שאיש ילשין עליה. היא הדליקה את האור במדרגות הבניין, אבל זה כבה כהרגלו כשהייתה באמצע הדרך. כשהגיעה לבסוף לדירתה, לאחר גישושים שכללו מגע בקירות טחובים ובקרומים ריריים שמקורם אינו ברור, היא פלטה אנחה שהביעה יותר יאוש מאשר רווחה. היא הרכיבה לה כריך ממעט המצרכים שהיו ברשותה: לחם שחור אחיד, חמאה ונקניק, וכשסיימה לאכול הדיחה את הכלים במים קפואים שגרמו לכפות ידיה להכחיל ולאבד כל תחושה. למרות ששיוועה למקלחת חמה שתשטוף מעליה את זעקות הנשים היולדות ובכי העוללים שיצאו אל עולם אפור וקר, היא ידעה כי לא יימצאו לה המים החמים הנדרשים על מנת לעשות מקלחת הגונה. האחות הרתיחה מים בקומקום, שפכה את תכולתו מעלת האד לתוך גיגית וסיבנה את זרועותיה ובתי שחיה. כשסיימה לבשה את הפיג'מה המהוהה שלה והתיישבה בכורסה כשבחיקה ספר.
    דפיקות עזות על הדלת העירו אותה מתנומתה. נדרשו לה שניות ארוכות כדי להיזכר היכן היא נמצאת וכיצד הגיעה לשם, אך ברגע שהתעשתה היא ניגשה לדלת והביטה דרך חור ההצצה. השכנה השתקנית עמדה שם והעבירה משקלה מרגל אל רגל, כאילו משב רוח מטיח אותה מצד לצד. "אני מתנצלת מעומק הלב, אבל בעלי ממש חולה ואני זוכרת שאת אחות", אמרה האישה בקול דק ובלתי נשמע כמעט. "אני רק מיילדת" ענתה האחות, "אז אלא אם כן לבעלך ירדו המים, אין לי דרך לעזור לו". האישה, שבימים כתיקונם הייתה נרתעת מעימות כממכוות אש, לא ויתרה. "את חייבת לעזור לי, אני לא יודעת מה לעשות", ענתה כשהדמעות ניקוות בעיניה. "עשרים וחמש שנה הוא מגיע מהעבודה בדיוק, אבל בדיוק, באותה השעה, אבל אתמול קרה משהו והוא הגיע יותר מוקדם. הוא לא אמר כלום, רק נכנס לאמבטיה ושכב בתוך מים קפואים זמן ממושך. בלילה עלה לו החום לארבעים ואחת מעלות ומאז הוא לא מפסיק לקדוח. הייתי מזמינה רופא הביתה אבל אין לנו במה לשחד אותו. בבקשה, את חייבת לעזור לי". האישה נשפה בכבדות. ניכר בה שהיא לא רגילה לדבר הרבה, ודאי לא עם אנשים שהם כמעט זרים גמורים עבורה.
    רחמיה של האחות נכמרו. לא על הבעל בעל האישיות הקפוצה, עמו לא החליפה יותר משלוש מילים במהלך כל שנות השכנות, אלא על האישה הטובה שמולה. השתיים ניגשו אל מיטת השכיב מרע. מצחו בער והוא היה נתון בדמדומים, ממלמל מדי פעם מילים לא ברורות. המיילדת ציוותה על האישה להוריד את גרבי בעלה והורתה לה להזות באופן סדיר מים קרים על מצחו. האחות שבה לדירתה וחזרה עם תרופה להורדת חום. "תני לו מזה כל ארבע שעות, ואם החום לא יורד עד הבוקר תקראי לי". האישה לא ידעה את נפשה מרוב הכרת תודה, אך האחות פטרה אותה בהינף יד וחזרה לדירתה. כשהביטה מחוץ לחלון בפתותי השלג הנערמים על המדרכה חשבה לעצמה "לא טוב להיות לבד בחורף".

  4. החורף הרומני של 1980 לא היה קר יותר מכל חורף אחר, בין אם זה שקדם לו או זה שבא בעקבותיו. ה"עיתונאי" שלקח את הדוחות על מזג האוויר לא היה אלא פעיל מפלגה שנצטווה להעלים כל ראיה לכך שהחורף הקשה היה פשוט חורף קשה. כשכותרות העיתון הכריזו על החורף הקשה ביותר בתולדות רומניה ועל מבצע לחלוקת שמיכות פליז ותנורי נפט, ביקשו השלטונות לטעת באזרחים את התחושה לפיה גם בזמנים הקשים ביותר יש שמי שנרתם למענם. הרי אם היו חושבים שמדובר בעוד חורף שגרתי, הם לא היו מהללים ומקלסים את השלטון הקומוניסטי ואת העומד בראשו. הם היו ממשיכים בחייהם כאילו כלום לא קרה, והמשטר לא יכול היה להרשות זאת לעצמו.

  5. הממונה על רישום נתוני מזג האוויר חזר לעבודתו כעבור שבוע, אבל הוא כבר לא היה אותו הבן אדם. משהו בנפשו נסדק ללא תקנה. מעובד קפדן ומסודר עד אימה הוא הפך פזור נפש, חסר אחריות, בטלן כמעט. בביקורת שנערכה כחודש לאחר מכן הוא נמצא אשם בבוקה ומבולקה ששררה במקום, ולכן הועבר מתפקידו ומונה להיות שומר במחסום דרכים נידח בצפון המדינה. באחד מלילות החורף של 1981, שהיה באמת ובתמים החורף הקשה ביותר שידעה רומניה המודרנית מבלי שאיש מהאזרחים ידע זאת בזמן אמת, הוא שלח יד בנפשו. בפתק שהשאיר אחריו, אשר נתגלה ליד תנור הנפט המקולקל, כתב "תיחנקו עם החורף שלכם".
סאטירה·סיפורים קצרים

תנו לחלל לנצח (או: פרשת אמץ חלל)

היו אלה ימים תזזיתיים של סוף האביב. רוחות שרביות התחלפו בממטרים מרובבים שהותירו על חלונות בית הספר פסים אפורים ומאובקים. מרים, המחנכת והמורה לאזרחות, נכנסה לכיתה ט' 3, אוחזת בידה מעטפה גדולה בצבע חום שעליה רשום באותיות שחורות וגדולות השם יפה פיטוסי. "בוקר בוקר", היא פתחה כהרגלה, בעליזות דוקרנית, את שיעור האזרחות. "אני שמחה לבשר שהחל מהיום אנחנו מתחילים פרויקט חדש בשם 'אמץ חלל', שבו נלמד על החיים של חלל או חללת צה"ל. אומרים באמת חללת? אולי חללית? אני אשאל מאוחר יותר את המורה ללשון", הפטירה, ספק לתלמידים ספק לעצמה.

תכונה מיוחדת הורגשה בכיתה, כמו נחש עקלתוני שעובר בין השולחנות. שיעור האזרחות, שהוא על פי רוב שיעור מנומנם שבו מרים מקריאה מהדפים שלפניה מושגי יסוד כמו "דמוקרטיה" ו"הפרדת רשויות", הפך בן רגע למסיבת כיתה עתירת רגשה. מרים שלפה דבוקת דפים מתוך המעטפה. "כאן מופיעים כל הפרטים על החלל שאתם צריכים לאמץ", אמרה בעודה מחלקת את הדפים בין היושבים בשורה הראשונה. הפיות נפערו בתמהון ככל שהמידע שהופיע על גבי הדף הגיע אל יותר ויותר תלמידים. אביתר היה הראשון להזדעק.

"המורה, יש פה טעות".

"למה אתה אומר את זה?" שאלה מרים בתמימות.

"כי זו בחורה. והיא מתה בתאונת דרכים".

"זה אמור להיות מישהו גיבור, לא סתם ג'ובניקית שנכנסו באוטו שלה בדרך למועדון", החרתה החזיקה אחריו אביבית, שהייתה מאוהבת באביתר בסתר אך חששה להביע בפניו את רגשותיה שטופי ההורמונים. "את צריכה ללכת לצה"ל ולהגיד להם להחליף לנו אותה במישהו שמת באמת".

"בואו נירגע", ניסתה המורה לאזרחות להפיס את דעת התלמידים. "יש בצבא חיילים – וכן, גם חיילות – שנהרגו לא עלינו בכל מיני נסיבות, לא רק בשדה הקרב, וזו חובתנו לכבד גם את זכרם וללמוד על חייהם".

דבריה של המורה נפלו על אזניים ערלות. ההתמרמרות הכיתתית עלתה על גדותיה, ומרים הרגישה שהיא מאבדת את הרסן. היא תהתה האם עליה לגשת למזכירות השכבה ולבקש חלל אחר, כזה שישקיט את הרוחות במותו ההרואי, או שמא עליה לפעול לפי צו לבה ולדרוש מהכיתה להתחקות אחר חייה של אותה נערה בת 19 שקיפחה את חייה בסוף שבוע אחד מר ונמהר. "זו החיילת חללת שלכם, ואני בטוחה שאתם תדעו להוקיר את חייה", אמרה בטון נחרץ בטרם עזבה את הכיתה הרוגשת, לא מודעת לכך שההחלטה שקיבלה תעורר סערה שתחרוג מגבולות הכיתה ותלהיט את הרוחות בכל הארץ.

הווטסאפ הכיתתי, שבימים כתיקונם נמלא בהודעות מנוסחות באופן קלוקל על חרמות, סרטוני התעללות ומקומות טובים להשיג בהם חגיגת, תפקד כחדר תקשורת מרכזי. עוד באותו הערב סוכם כי כל התלמידים יחתימו את הוריהם על עצומה שקוראת למחנכת לחזור בה מהחלטתה ולהעניק לכיתה את מבוקשה – לוחם גולני עשוי ללא חת שקפץ על רימון בכדי להציל את חבריו, לא לפני שהרג מאה ועשרים ערבים יימח שמם. ההורים חתמו על העצומה – מי בפיזור נפש כי הוא חותם על כל טופס שהילד מגיש לו, מאישור על כך שהילד שוב לא הכין את שירותי הבית בספרות ועד בקשה להגדיל את תשלומי ההורים על מגוון השירותים שמערכת החינוך אמורה לספק, ומי משום שהאמין שהמטרה שלשמה הם נלחמים מוצדקת וצודקת – וזו הוגשה למחרת למרים המחנכת.

"אני מצטערת, אבל אין לי כל כוונה לסגת מההחלטה שלי", הודיעה לתלמידים.

"אבל המורה, ט' 4 קיבלו טייס שנפל ביום כיפור וט' 5 קיבלו צנחן שנהרג בלבנון", קבלה אסתר, תלמידה שהחלה את התבגרותה המינית מוקדם יותר מהתלמידות האחרות, ומאז כיתה ו' זכתה לכינוי "אסתר עופרים".

"זו ההחלטה שלי, והיא סופית. מחר יגיעו לפה ההורים של יפה פיטוסי, ואתם צריכים לנצל את ההזדמנות לשאול אותם כל מה שמעניין אתכם: מי הייתה הבת שלהם, מה היא אהבה לעשות ומה המורשת שהיא הותירה מאחוריה".

התלמידה אביבית, שפרשת אמץ חלל, כפי שזו תכונה בהמשך בכלי התקשורת, אפשרה לה לחשוף פכים באישיותה שמוטב כי היו נותרים נסתרים, קפצה על הודעתה של המורה כמוצאת שלל רב. "המורה, את תמיד מנסה ללמד אותנו שבדמוקרטיה חשוב להפגין, אז אנחנו מחר נארגן הפגנה נגד ההחלטה הפאשניסטית שלך", היא הודיעה למרים בתרעומת מהולה בכבדות בגאווה צדקנית. "ואני גם ידבר עם דוד שלי שעובד בתקשורת וכל המדינה תשמע על זה!".

הידיעה הראשונה בנושא, שפורסמה באתר האינטרנט מועט המבקרים של המקומון בו עובד דודה של אביבית, לא עוררה תחילה את תשומת הלב אותה קיוו התלמידים להשיג. "תנסי אולי כותרת אחרת" ביקש הכתב מעורכת אתר האינטרנט, שהיא במקרה גם המגיהה וגם המנקה. "אולי התלמידים מתקוממים נקודתיים, המורה לאזרחות שמאלנית עוכרת ישראל". השינוי עבד. אט אט, שייר בצד לייק, הכתבה החלו לצבור יותר ויותר קוראים ותגובות. "יא מורה שרמוטה לכי לעזה ותלמדי מה זה חלל צה"ל אמיתי" ו"חבל שהנאצים לא סיימו את העבודה עם כל הסמולנים לייק אם גם אתם בעד הפתרון הסופי תעקבו אחרי באינסטגרם מבטיח לעקוב בחזרה" הן רק שתיים מהתגובות המעודנות יותר שנשרכו אחרי הכתבה כמו שובל מצחין שמותירה אחריה שקית זבל מחוררת.

בשעה שמונה בערב כל המדינה סערה כבר בעקבות המקרה, שזכה כאמור לכינוי "פרשת אמץ חלל". שר החינוך, חבר במפלגת "יהדות ליהודים", כינס מסיבת עיתונאים ובה הודיע כי יעשה כל שלאל ידו כדי להביא להקמת ועדת חקירה ממלכתית. "לא ייתכן שבמדינה יהודית תלמידים יאלצו ללמוד על החיים של ג'ובניקית שתורתה לא אומנותה", קרא בגרון ניחר את ההודעה שניסח עבורו יועץ התקשורת שלו. "היום אנחנו מאמצים חייל שמת סתם, ומחר תלמידים יגידו שהם לא רואים כל צורך במות הגיבורים של שאר החיילים. זהו תהליך לא יהודי בעליל שסופו בהרס המדינה היהודית ואני, כשר החינוך של היהודים, לא אתן לזה לקרות במשמרת היהודית שלי!". ראש הממשלה, משיקוליו הפוליטיים שלו, לא נותר חייב. הוא הזמין צוותי צילום ללשכתו ותיעד את עצמו מתקשר בשידור חי להוריו של אביתר, התלמיד שהיה הראשון להתקומם. הוא שיבח את אומץ לבו של בנם ואת העובדה שלא חשש להביע את אשר על דעתו, גם אם דברים אלו עלולים להיות לצנינים בעיני התקשורת והאליטות. "בתור אח שכול שאחיו נפל בקרב אני יודע מה זה לאמץ חלל. אני זוכר עד היום כיצד נאלצתי לגשת להוריי ולומר להם: 'אבא, אמא, אני רוצה לאמץ חלל במקום אח שלי', אבל זה רק גרם לאמא שלי להסתגר יותר ולבכות בזמן שהיא מכינה קציצות, אז כדי לא לצער אותה אימצתי את החלל רק בראש ודיברתי איתו כל בוקר בשירותים. כשאמא שלי הייתה שואלת אותי עם מי אני מדבר, הייתי אומר לה שאני רק מדבר אל הקקי שלי, משכנע אותו לצאת. בזכות הבן שלכם הילדים שלנו לא יאלצו יותר לאמץ חללים בשירותים".

המורה לאזרחות לא שיוותה בנפשה איזו קבלת פנים תחכה לה ולהורים השכולים למחרת בבית הספר. אלפי תלמידים מכל רחבי הארץ גדשו את רחבת המסדרים, חלקם נושאים בידיהם שלטים עליהם כתוב "תנו לחלל לנצח" ו"אין חלל – אין ביטחון", וכתובות גרפיטי ברוח דומה רוססו על קירות בית הספר ועל המזנון ששכן בתחומו, שעל פי אחת הסברות הקוליפורם הראשון בהיסטוריה השתכפל על דפנות המחבת ששימשה להכנת חביתות ירק. כמה פוליטיקאים מהמסדרונות האחוריים של המפלגות "יהדות ליהודים" ו"עוצמה ישראלית" הגיעו גם להפגין נוכחות תקשורתית בריאה וכדי לקושש מעט אהדה בקרב בוחרים עתידיים.

העיתונאים הרבים חיכו עם סמארטפונים שלופים והתנפלו על המורה בשאלות. בליל השאלות נורה לעברה מכל עבר כמו חיצי רעל קטנים וקטלניים. "מה הרגשת בפעם הראשונה ש… שר החינוך אמר שצריך לפטר… האם זה נכון שהיית ג'ובניקית ובגלל זה… למה הילדים אמורים ללמוד על מישהי שמתה סתם…" 

המורה גוננה בגופה על זוג הקשישים ששכלו את בתם היחידה לפני שלושים שנה והעבירה אותם דרך ההמון. כאשר הם הגיעו סוף סוף לכיתה, לא היה בה אף תלמיד מלבד רמי בן ברוך, ילד נטול חברים שהוריו, על פי השמועות, הצביעו פעם לערבים ומאז לא מוכרים להם יותר בהקפה במכולת השכונתית.

מרים נעלה את הדלת והגיפה את הווילונות, משאירה בחוץ את עדת הסקרנים והמתלהמים. עם זאת, מדי פעם נשמעו מבחוץ ססמאות מתלהמות שננבחו דרך מגאפון.

"אני מתנצלת על המהומה", היא אמרה לזוג ההורים. האם הוציאה מהתיק תמונה ממוסגרת של בתה המחייכת בעיניים בורקות. היא החזיקה את התמונה צמוד לבטנה, כאילו תוכל כך להשיב לרחמה את הבת שאבדה לה.

המורה לאזרחות אמרה לרמי כי הוא יכול לשאול אותם כל דבר העולה על דעתו: מה בתם אהבה, כיצד התייחסה לשירות הצבאי, אפילו שאלות על האובדן עצמו. רמי הנבוך משך בכתפיו. "לא יודע, המורה, אני פה רק כי ההורים שלי אמרו לי שאם אני לא אבוא לא יקנו לי פלייסטיישן חדש".

האם השכולה פרצה לפתע בבכי חנוק. היא הליטה את פניה בידה האחת, בעוד היד השנייה ממשיכה לאחוז בחוזקה בתמונה. האב, שנראה כאילו משא החיים תיכף מכריע את גוו השחוח, חיבק אותה בלא מילים.

"טוב, אני חושבת שנסיים את השיעור להיום", אמרה מרים בקול רועד מבושה ומזעם.

זמן קצר לאחר מכן השתמש מנהל בית הספר במערכת הכריזה החורקנית והודיע כי התלמידים של ט' 3 יקבלו את מבוקשם – פרויקט אמץ חלל שלהם יכלול מעתה שיריונר שנשרף בעודו בחיים בתעלה ביום כיפור. אביתר עוד ניסה להלהיט את הרוחות ואמר לחבריו כי אסור להם לסגת מדרישותיהם עד שיקבלו לוחם בגולני או בשייטת 13, ולא סתם איזה שיריונר עצל, אבל התלמידים האחרים כבר איבדו עניין בנושא ובכלל הם היו צריכים לחזור כבר לכיתה כדי לטעון את הסמארטפונים. גם העיתונאים הרבים והפוליטיקאים שגדשו את המקום עזבו ברגע שהבינו כי הסיפור הפך לאטרייה קרה.

ההורים השכולים של יפה פיטוסי צפו באותו הערב במהדורת החדשות. על המרקע הופיע כתב שדיבר בעוד בני נוער צעקניים מקיפים אותו ונדחפים אל מול המצלמה. "פרשת אמץ חלל – הניצחון של בני הנוער" נכתב בתחתית המרקע. האם עדיין החזיקה את התמונה צמוד לגופה. היה נדמה כי אם תרפה אך מעט מאחיזתה יישמטו כל הזיכרונות שנותרו לה. הבת המשיכה לחייך, אך כשהתמונות שריצדו על המסך השתקפו על מעטה הזכוכית ששמר על התמונה מפגעי הזמן, הברק שהיה בעיניה של הבת הועם. לרגע היה ניתן לחשוב כי דמעה נוצצה בעיניה.

סיפורים קצרים

ספינת המדבר

 

הוא חלם שהוא בבית וששבה אליו היכולת בה ניחן כשהיה ילד, לטפס באמצעות ידיו ורגליו על משקופי הדלתות עד שראשו נגע בקורת המשקוף. משם, כשעיני הנוכחים בחדר נעוצות בו בפליאה, הוא קפץ אל האוויר והחל לעוף מעל הראשים הסבים. בכל פעם שהחל לאבד גובה והיה חשש כי יתרסק על אחת הדודות, הוא בטש ברגליו כפי שהיה עושה במשך שנים באימוני השחייה, והנה הוא שוב דואה מעלה, עד שהתקרה עוצרת בעדו. תחושת החופש, ההתרה מהכבלים, הייתה משכרת.

בדיוק כשהיה שוב בדרכו מעלה משהו בתודעתו נזעק. הבל הפה על פניו היה חם. ריחות של חול מדברי ורקבובית נמסכו בו. הוא פקח את עיניו וראה מולו זוג שפתיים גדולות ומחורצות. הן היו כה קרובות לפניו וליחוכן כה מוחשי, עד כי עד כי יכול היה לחוש את דגדוג שיערות שפמו של הגמל שעמד מולו. הוא לא זינק ממקומו, אלא המשיך לשכב ולהביט בזוג השפתיים המלחכות. תנועת הגישוש שלחה בהן אדוות זעירות, משיטות על פניהן זבוב עקשן. לשון בשרנית נשלחה ממצולות הלוע לתור אחר הזבוב, וזה חמק ממנה ונחת על פרצופו. הוא רצה לשלוח את ידו כדי לסלק את החרק הטורדני, אבל ידע כי הפעולה עלולה להבהיל את בעל החיים המדברי. הזבוב נעמד על זיפי פניו הדוקרניים, רגליו יציבות על החול והלכלוך הקשויים. פיו של הגמל התקרב עד מטחווי יריקה והבריח את האורח המכונף. הוא המשיך לשכב ללא ניע, פרצופו הלאה משתקף בעיניים השחורות שמולו. מכשיר הקשר שבטנק קרע את דומיית הנצח. "תחנות אשכול כאן קודקוד. מגע!". הקריאה הנרגשת לוותה בהדי תותחים עמומים. הגמל הרים ראשו, הביט אל האופק והחל לשרך את דרכו בגמלוניות לעבר קול הנפץ המרוחק, כאילו הפקודה נועדו עבורו ולא עבור פלוגת טנקים ששה אלי מטרות מחוררות. כאשר נשמע שוב קול הרעם הוא הגביר את קצב צעדיו והחל לרהוט. תחושת שליחות, או שמא פחד קמאי, פיעמה בו.

השמש עמדה ברום הרקיע. הוא התיישב ונזכר שנרדם על תובת הטנק. לא היה לו מושג כמה זמן שכב כך. לפי תחושת היובש בפיו, תיאר לעצמו שחלף זמן רב. הוא שלח יד לעבר המימייה החמה שהייתה זרוקה לצידו. טעם המים היה תערובת של חול וזיכרון של עשרות אלפי חיילים צרובי שמש מדברית. החול החורך את הוושט העביר בו צמרמורת, אך הוא גמע את כל המים. על הצריח ראה שתי גופות מוטלות פרקדן, סרבליהן מופשלים עד למותניהן. הזבוב ריחף מעל כאחוז אמוק, ואז נחת על הפנים של אחת מהן. יד נשלחה מוכנית להעיפו, והזבוב שב לתזזיתו. "תחנות אשכול, נוע אל המטרות. סוף!", הבקיע שוב הקול דרך הרמקול, רק כדי להפוך שוב לרעש סטטי מחרחר קלושות.

הגמל הוסיף להתרחק. דבשתו דמתה לגל העולה ויורד בקצב מדוד, פרפטום מובילה שלא מאבדת מכוחה. הוא ירד כדי לרוקן את השלפוחית. השתן היה צהוב ובעל ריח חריף, מתווה יבשות כהות על פני הגלובוס החולי. הוא התלבט לרגע האם לקחת עמו את הרובה, שהיה זרוק על קדמת הטנק, אך לבסוף החליט להשאירו מאחור, והחל לצעוד אל עבר האופק. "תחנות אשכול, מי ירה עליי עכשיו? תחנות אשכול, תענו לי, מי ירה עליי עכשיו?!", היה המשפט האחרון שהספיק לשמוע לפני שהתרחק. זעקותיו של מפקד הפלוגה נמוגו אל האינסוף המקרקש.

ים החול היה פרוש לפניו, אך דבר לא נראה באופק, לא משנה עד כמה אימץ את עיניו. בין הד פיצוץ אחד למשנהו שרר שקט עמוק, קדמוני. פחד עמום הזדחל בתוכו, וכדי להתמודד עמו הוא החל לפזם לעצמו את השיר הראשון באלבום של ה-Counting Crows שהוא אהב להאזין לו במהלך השמירות הליליות. Step out the front door like a ghost into the fog where no one notices the contrast of white on white, הוא שמע את עצמו שר את המילים, אך ההדהוד אל תוך הריק המדברי רק העצים את תחושות הבדידות והפחד. הוא השתתק.

הקרקור בבטנו הזכיר לו שדבר לא בא אל פיו מאז ירדו לשטח. מיד כשהגיעו לנקודת העצירה אנשי הצוות עטו על הטונה שבמנת הקרב כמוצאי שלל רב, בעוד שהוא ישב בצד וצפה כיצד חתיכות הטונה נגרסות תחת שיניהם וכיצד השמן נוזל על הזיפים, מרבב את הסרבל, מתערבב עם כתמי השמן שצפו כעליה של שושנת מים. לפתע נתקף אימה שמא יאזלו כוחותיו בטרם יגיע למחוז חפצו. הוא לעלע את הרוק שבפיו, בלע אותו ודימה שבזאת הוא הרווה את צמאונו והשביע את רעבונו.

הוא ניסה לדמיין מה אבא ואמא שלו עושים עכשיו. אביו בטח צועק על איזה פועל בעבודה ואמו רק מסתכלת בשעון, מחשבת עוד כמה זמן נשאר עד שהסיוט ייגמר. הוא ידע שהיא סובלת שם כי היה שומע אותה בכל בוקר מקיאה בשירותים. הוא היה מצטנף תחת השמיכות, מייחל שייפסקו קולות ההקאה. כשהיה שומע את דלת הבית נסגרת היה קם מהמיטה ונכנס לשירותים, שריח מיצי הקיבה עדיין עמד בהם. הוא שנא את הריח הזה, שעלה באפו גם כעת, באמצע המדבר, מכווץ את קיבתו עוד יותר.

רגליו החלו לכאוב. במסעות הטירונות תמיד היה נשרך אחרי כולם. הוא היה צועק שאינו יכול עוד, שישאירו אותו שם, אבל הם לא שעו לתחינותיו. אם רק היו משאירים אותו שם הכל היה מסתדר. אבל הם דחפו אותו בכוח, בניגוד לרצונו, ועכשיו לא הייתה לו ברירה אלא להמשיך לצעוד תחת השמש הלוהבת.

טרטור עמום החל לזמזם ברקע. הוא אימץ את עיניו וראה טרקטורון שועט על פני החולות. זה בוודאי אחד הבדואים, שודד מתכות, הוא חשב לעצמו. הוא הצטער שלא לקח עמו את הנשק, כך היה יכול לירות באוויר אם היה חש בסכנת חיים. דמותו של נהג הטרקטורון החלה להתעצב לנגד עיניו: הוא היה נער, בוודאי צעיר ממנו בארבע או חמש שנים, לבוש במכנסי ב' צה"ליים וחולצה שחורה, קצרת שרוולים. נהג הטרקטורון עצר את כלי הרכב. השניים הביטו זה בזה ממרחק, כמו שני אקדוחנים במערבון אמריקני ישן. הוא תיאר לעצמו שהבדואי מנסה להבין מה הוא עושה שם לבד, באמצע שום מקום, ללא נשק. פחד החל להזדחל במורד גבו. הוא תהה האם עשה את הדבר הנכון כשהחל לשוטט כך, לבדו, במדבר הגדול.

ואולי הגאולה תבוא דווקא ממנו. שניהם ידהרו יחד על הטרקטורון והרוח תלטף את פניהם והם יצחקו יחד, ואמו של הנער תגיש לו פיתה עם לבנה ותה מתוק, כמו אז בטיול השנתי שהוא כל כך שנא כי נאלץ לישון באותו החדר עם כמה בנים מהשכבה שהוא לא אוהב, ומשפחתו תאמץ אותו אל חיקה והוא יוכל כל היום לשמוע מוזיקה ולהסתובב חופשי ולא להיות בצבא ולא להרגיש לא שייך ולא לחשוב מחשבות אפלות על מוות ולא להתבייש לדבר עם בנות ולא לרצות לברוח לברוח לברוח. הוא הרים את ידו ונופף לשלום.

****

רק כשאני במדבר אני חופשי באמת. רק כשאני דוהר במרחבים הבלתי נגמרים שלו, אופק החול משתרע עד אינסוף, אני העצמי שנועדתי להיות. הטרקטורון, בן הלוויה הנאמן, הוא אמצעי המפלט, החבר, המאהבת שמעולם לא הייתה לי. כשאני נאלץ לחזור לפחון שלי בסוף היום ולשכב בין שאר הילדים המתכנים אחיי ואחיותיי, אני מרגיש את לבי יוצא החוצה מבין לווחי הפח הדקים, הודף את סילוני הרוח השורקנית שמכניסה פנימה קילוח תמידי של חול, עולה על הטרקטורון ודוהר ודוהר ודוהר, כאילו אין סכנה שייגמר הדיזל או שירדוף אחרינו חייל חמום מוח שיורה באוויר או לכיוון הגלגלים או למרכז הגוף.

הקולות של הפיצוצים רק מדרבנים אותי. אני אוהב לחשוב על עצמי כעל קאובוי שדוהר בין החיצים של האינדיאנים, משחרר את הבחורה שנלקחה בשבי וזוכה באהבתה. פעם סיפרתי את זה לאחי הגדול, כי חשבתי שאני יכול לספר לו הכל. מאז הם כולם צוחקים עליי שאני לוקח את המתכות כדי לזיין אותן, ושהחורים במטרות הישנות משמשים אותי כבובת מין. מאז אני לא מספר לו כלום. הלוואי שיום אחד הם יעלו על מוקש או שאיזה טנק ירה בהם פגז והם יתפזרו לאלפי חתיכות. נראה מי יצחק אז.

אתמול אמא כעסה עליי כי הגעתי מאוחר הביתה. היא מפחדת עליי יותר ממה שהיא מפחדת על שאר הילדים שלה. פעם שמעתי אותה אומרת לאבא שלי שאני הילד היחיד שלה שהיא לא מרגישה אותו בבטן כשהוא לא לידה. אבא שלי אמר לה שאין לה מה לדאוג, כי גם הוא כילד היה כזה מעופף ולפעמים לא היה חוזר הביתה במשך שעות כי הוא אהב להסתובב בחוץ ולחלום, ושאמא שלו, כלומר סבתא שלי, הייתה כל הזמן דואגת לו ומפחדת שיום אחד הוא יצא החוצה ולא יחזור יותר לעולם. הוא סיפר לה שהיא אפילו ביקשה מאחד האחים שלו להתגנב מאחוריו ולהגיד לה לאן הוא נעלם כל הזמן, אבל אחרי כמה שעות האח נהיה רעב ועייף והוא פשוט הפסיק לעקוב אחריו וחזר הביתה. הוא חטף עונש גדול ואני אפילו לא ידעתי על מה, כי השביעו אותו לא לספר לי כלום, אבא שלי אמר.

היום הזה דווקא התחיל טוב. נסעתי בלי לדעת לאן, כמו שאני עושה תמיד, אבל אז נתקלתי בשלד ישן של טנק שאיכשהו כל האחרים פספסו. הוא פשוט עמד שם כמו ספינת פירטים ישנה ששוכבת מאות שנים על קרקעית הים. דמיינתי איך אני נכנס פנימה ומוצא שלד של שודד ים, עם בנדנה על הראש ושן זהב ויהלום מקולל שייתן לי כוחות על כי הוא היה שייך פעם למלך שלהם, שירד מגדולתו. ירדתי מהטרקטורון וטיפסתי על הטנק. קצת פחדתי להציץ פנימה, כי אולי באמת יש שם גופה של מישהו שמת במלחמה והרוח שלו מבקשת לנקום במי שהרג אותו, אבל בסוף אזרתי אומץ והכנסתי את ראשי לתוך הצריח. לא הייתה שם גופה. רק פחית טונה ישנה וחלודה וכמה עיתונים צהובים. נכנסתי פנימה עם כל גופי והבטתי על המכשירים הישנים והכבלים הקרועים. מעניין מה קרה לאנשים שהשתמשו בטנק הזה. אם הוא שימש להם בית נע במדבר, אם הם סמכו עליו שיספק להם הגנה בשעה שמסביב מתחוללת מלחמה ועפים טילים ואנשים מתים, אם הם הבטיחו לאלוהים שרק יוציא אותם בשלום מהתופת והם יעשו כל מה שהוא יבקש מהם, אפילו שהם לא באמת האמינו בו.

רעם נשמע מבחוץ, מלווה בקול של חבטה עמומה. משהו בתוכי לא בישר טובות. הוצאתי את ראשי מחוץ לצריח והבטתי אל עבר האופק, מאמץ את עיניי לזהות את מקור הסכנה. על אחת הגבעות במרחק זיהיתי אותו – טנק גדול, לא מצומק וכמוש כמו זה שאני נמצא בו עכשיו, מכוון לעברי את קנה התותח שלו, ואז מבזיק לעברי פגז. שוב החבטה העמומה הזאת ומשב רוח דק ותוקפני שסוטר על פניי. קפצתי מהצריח אל החול והרגשתי את המכה עוברת מהרגליים דרך עמוד השדרה עד לגולגולת. לא היה לי זמן להתייחס לכאב, פשוט עליתי על הטרקטורון, התנעתי אותו וברחתי משם כל עוד רוחי בי. כשהפגז פגע במטרה הרגשתי את ההדף מלחך את גבי.

הדהרתי את הטרקטורון הרחק משם. לבי הלם בפראות, למרות שהפיצוצים נשמעו כבר כהדים רפים, כאילו מישהו הקיף את המדבר בצמר גפן וכל הקולות כולם נבלעו בתוכו וכבר אינם יכולים לאיים על איש. נסעתי ונסעתי ונסעתי, ונדמה היה לי כי גם אם אמשיך לנסוע כך לנצח המדבר לא ייגמר והחול הדק ימשיך להיטחן תחת גלגלי הטרקטורון. נזכרתי איך פעם, כשהייתי ילד, חשבתי שהעולם כולו הוא מדבר אחד ענק ושאם מגיעים לקצה שלו נופלים מכדור הארץ. תהיתי אם זה מה שיקרה לי עכשיו אם אמשיך לדהור ככה בקו ישר, האם אפול לתוך חלל שחור שבו אף אחד לא ישמע את הצעקה שלי, ואז אמוג אל האינסוף.

בשלב מסוים עצרתי את כלי הרכב והסדרתי את נשימתי. הלב שלי המשיך להלום בקצב של מכונת ירייה, טם טם טם טם טם, אבל השקט שסביב הבהיר לי שיצאתי מכלל סכנה. חבל שאני לא יכול לחזור הביתה ולספר לאחים שלי על מה שקרה. הם בטח לא יאמינו לי ויגידו שאני סתם ממציא סיפורים כתירוץ לזה שלא הבאתי הביתה שום דבר. קול חרחור של גמל הפר לפתע את הדממה. הסתכלתי סביב עד שאיתרתי אותו, חוצה באיטיות את קו האופק. ניסיתי לאתר גמלים נוספים באזור, כי הם תמיד מסתובבים בחבורות, אבל לא ראיתי דבר. מעניין אם גמלים יכולים לאבד את הדרך, או שטבועה בהם תכונה מולדת שגורמת להם תמיד לחזור הביתה, לא משנה עד כמה הם התרחקו מהעדר.

ואז ראיתי אותו. דמות כנועה, כפופה, משרכת את דרכה. המרחק היה גדול מדי מכדי שאזהה מי זה. מצד אחד הסקרנות כססה בי, כי לא בכל יום אתה נתקל בבן אדם שהולך ככה במדבר. מצד שני, קצת שבעתי מהרפתקאות ומסכנת מוות ביום אחד. אבל מה אם זה מישהו משלנו שצריך עזרה? ואולי זו מלכודת שנועדה למשוך אותי כדי שהם יוכלו לירות בי בקלות? הרי שמעתי כבר סיפורים על חיילים משועממים שניסו לירות בנו מרחוק, ורק בנס אף אחד לא נפגע. אבל הסיכוי שיש עוד מישהו באזור כל כך קטן, שזה שווה את הסיכון. אני אהיה מוכן עם היד על הגז, ובמקרה הכי גרוע אברח משם בטיל. אני הרי מומחה בבריחות.

ככל שהתקרבתי כך נדרכתי יותר. זה חייל. ברור שזה חייל. הוא לבד. ברור שהוא לבד. אבל איפה הנשק שלו? ומה לעזאזל הוא עושה פה? זה חלק מהתרגיל שלו? הוא ברח? איבד את הדרך? בשלב מסוים הוא נעמד והביט לכיווני. עצרתי גם אני את הטרקטורון, דרוך. מי יודע אם הוא לא מסתיר איה אקדח מאחורי הגב. צעד אחד מוזר מכיוונו ואני עף מפה. המשכנו להביט זה לעבר זה. לפתע הוא הרים את ידו לשלום. רעד עבר בכל גופי, כי הייתי בטוח שהוא מכוון לעברי נשק. כשהבין שאני לא מתכוון להשיב לו על ברכתו, הוא הוריד את ידו והמשיך להביט בי. לחצתי על ידית הגז ודהרתי לכיוונו.

ראיתי פעם ילדים רודפים אחרי עכבר מבוהל, מקיפים אותו מכל עבר. הם לכדו אותו בפינה והוא פשט קפא במקום. הוא יכול היה לנסות לברוח להם בין הידיים ומתחת לרגליים, אבל במקום זה הוא הפך עצמו לפסל. אולי הוא העמיד פני מת וקיווה שהטריק הזה יעבוד על הילדים, אבל הם לא היו תמימים. מישהו הביא מוט ברזל חלוד ובמכה אחת פשוט ריסק לעכבר הזה את הגב. העכבר לא התנגד. עוד מכה ירדה עליו. ועוד אחת. הדם נספג בחול. המוט עבר מיד ליד, מילד לילד, והם התחרו ביניהם מי יעיף את האיברים הפנימיים למרחק הכי גדול. עצמתי חזק את העיניים ורציתי שהכל ייגמר.

****

הוא עף מעל המדבר. רוח קרירה נשבה על פניו וליטפה את כל גופו. הוא התערסל בתוך ההוויה וחשב לעצמו שזו התחושה הטובה ביותר שחש מעודו. אם היה יכול היה נשאר כך לנצח, נידף בעיניים עצומות מעל האדמה. הוא הרגיש בחוש שמשהו השתנה. הוא פקח את עיניו וגילה שהמדבר כבר לא מצוי למרגלותיו, אלא שכונת ילדותו. הוא ראה ממעל ילדים משחקים כדורגל על הדשא המצהיב, וידע שזו שעת אחר הצהריים של יום שישי. היה זה משהו בתחושת הלאות העצלה המהולה בקורטוב של קדושה, אמיתית או מדומיינת, שגרם לו לתחושת הרווחה קרירה שפשטה בנשמתו.

הוא הביט לעבר החלון של חדר ילדותו וראה את עצמו מסתכל מטה אל עבר הילדים המשחקים. תחושת הקרירות התחלפה בגל חום שמוקדו ברגליו. אחד הילדים התעצבן ממשהו ובעט את הכדור אל מעבר לגדר השיחים. ילד אחר רץ אליו, אחוז זעם, ושלח לעברו אגרוף. השניים החלו להתקוטט בעוד שאר הילדים מקיפים אותם וצועקים. הוא החל לאבד גובה וצנח לעבר ההתקהלות. אחורי ברכיו כבר בערו מחוסר אונים. רגע לפני שהתרסק אל הקרקע הוא הביט שוב מעלה לעבר החלון. לא היה שם אף אחד.

סיפורים קצרים

משורר מזרחי זועם

הצפצוף העמום שנשמע מתוך כיס מכנסיו של יחזקאל הקפיץ אותו. הוא שלף את הטלפון וביד רועדת בדק את הודעת המייל שהתקבלה, הודעה לה חיכה בציפייה דרוכה מהרגע בו שלח את שירו האחרון לעורך מדור הספרות בעיתון. "צר לי, אבל שירך, אף כי אינו נעדר מספר מעלות טרומיות, אינו מתאים לרוח השירית שאני מבקש להביא אל הקוראים", נכתב בפתח מכתב התשובה. "הרוח הנעדרת היא אותה רוח התקופה שמבטאת הן את רחשי הלב והן את הדופק הפועם של העכשיו: את קול רקיעת הרגליים על המדרכה, את צעקות התגרן בשוק ואת קריאותיהן של אמהות קשות יום בפריפריה המבקשות מבניהן לחדול ממשחק הכדורגל ולשוב לביתם על מנת להכין את שיעורי הבית". לחלוחית של עלבון עלתה בעיניו. גרונו היה יבש והוא לעלע את מעט הרוק שהיה בפיו שעה שהמשיך בקריאת התשובה. "שירתך, גם אם שואבת את השראתה מהנאו-קלאסיציזם הצרפתי, עדיין אינה מחוברת בעבותות של אמת אל העורק הפועם של חיי הדלות בישראל, אלא זורמת בוורידים הקטנים, החשובים פחות, אלו שאילו יסתתמו בזה הרגע לא יורגש חסרון פעולתם, למעט אולי איזו רעד קטנטן, אפילו לא רעידונת, בקצה קצהו של איבר לא חיוני. ואם ייכפה עליי לסכם את כל הטיעונים הללו במילים בודדות, אומר זאת כך: אתה לא משורר מזרחי זועם."

יחזקאל חש כי רגליו כושלות תחתיו והתיישב על הרצפה. הטלפון שוב צפצף. לרגע פיעמה בו התקווה כי זה מכתב נוסף מהעורך, שיסביר כי התשובה הקודמת נשלחה אליו בטעות, שכן היא הייתה ממוענת אל פסאודו משורר בעל שם דומה. אולי העורך הקליד את האות הראשונה בשמו בשורת הדואר היוצא, אך הדואר האלקטרוני, תוכנה גחמנית שכמותה, השלימה באופן אוטומטי את שמו של מושך בעט אחר, נטול כל רמץ של כישרון. יחזקאל החליק את אצבעו על המסך וחיכה שניות ארוכות שנדמו כנצח עד שהמכשיר יאות להציג בפניו את תכולת תיבת הדואר. אם יפרסמו את השיר, הוא הבטיח לעצמו, יקנה לעצמו מתנה: מכשיר חדיש ומהיר שיביא אל פתחו בהרף עין את כל דברי השבח והקילוסין שהפרסום בוודאי יביא עמו. "מתנה עבורך בלבד, יחזקאל!!! הסרת שיער גב וכתפיים 1+1 מבצע עד סוף היום מהרו להזמין!!!!!!" זעקה הפרסומת, מעוטרת בגבר שרירי וחלק שהישיר אליו מבט חשקני אך עם זאת מזרה אימים. הוא השליך את הטלפון הצידה בחמת זעם.

את הזעם שגאה שבתוכו אסור היה לכלוא בין ארבעה קירות. הוא יצא אל הרחוב והחל צועד במהירות, צעדיו כבדים על המדרכות השבורות. "אם הוא רק היה יודע באיזו שכונה אני גר ומי הם שכניי, הוא בחיים לא היה מנפנף אותי ככה רק בגלל שאני לא משורר מזרחי זועם", חשב לעצמו בעודו חולף על פני אנשים קשי יום ומוכרי סדקית וכיסויי מגן לטלפונים. "אני מכיר את צעקות התגרן בשוק כי הוא צועק לי כל יום מתחת לחלון את ה'חמש בשקל' שלו; ואני יודע טוב מאוד מה זה אמהות שצועקות מהחלון כי גם אמא שלי הייתה צועקת לי שאעלה הביתה לפני שקובי אזרזר עוד פעם מביא לי מכות ושובר לי את המשקפיים".

יחזקאל היה כה אחוז זעם, עד כי לא שם לב לקשיש חובש הקסקט שנקרה בדרכו. הוא נתקל בו וכמעט הפיל אותו ארצה. בשנייה האחרונה הוא הצליח לתפוס אותו בזרועו. "תסתכל לאן אתה הולך!", הפטיר לעברו הקשיש במבטא גרוני עמוק. בעודו תומך בזקן ומלמל דברי התנצלות הבהיקה במוחו ההכרה: עליו להיות משורר מזרחי זועם. אם זוהי דרישת העורך, הרי שהוא ימלאה ככתבה וכלשונה, למעט אותו חלק שמחייב אותו להיות בעל מוצא מזרחי. דלות וקיפוח אינם זרי לי, חשב לעצמו, ולכן אם הדבר היחיד שמפריד ביני ובין פרסום הוא מוצאי, אזי אוכל בנקל להמציא לי זהות מזרחית חדשה, כזו שתיטיב לבטא את מצוקותיי המוחשיות לחלוטין. אם הוא רוצה שיהיה לי סבא מזרחי, המשיך יחזקאל לשוח לעצמו, אשתמש בכוח ההמצאה כדי להקים לי אחד כזה, דמות שכולה קיפוח וזעם ומסורת ובית כנסת בשישי וסבתא מוכה שמגירה את דמעותיה אל תוך סיר החריימה.

הוא שב לדירתו והתיישב אל מול המחשב והחל לקרוא בשיריהם של אותם משוררים מזרחים זועמים שקנו להם את תהילתם בתקופה האחרונה. היצירה השירית הייתה נוראה בעיניו, מילים בנליות המקושטות בניקוד כמו הייתה זו חסרת בית דלפונה שמורחת לעצמה ליפסטיק כדי להסוות את דלותה. אם צריך לשאוב את הדימויים ממי אפסיים על מנת שהשירים – אם ניתן לקרוא להם כך – יראו אור, לא אדם כיחזקאל יכוף ראשו אל מול האתגר. הוא העלה לנגד עיני רוחו את דמות הקשיש המזרחי שנקרה בדרכו ודמיין את חייו, מהילדות במרקש או בבגדד, דרך הימים הראשונים בארץ, המגורים בפחונים, עבודת הכפיים, האשכנזים המתנשאים המנופפים בפנקס האדום אל מול עיניו דלוקות הייאוש, הבית מרובה הילדים, הצעקות, הריבים, הגב הדואב מעמל היום, הפרוסטטה הלוחצת, האיסור של הרופא על אכילת חריף – כל פרטי החיים נארגו להם יחדיו ויצרו דמות חיה ומתאוננת, אך עם זאת לא נעדרת חום אנושי ורכות.

המילים החלו לזרום מתוכו, מעניקות קול לדמות שיצר:

בקופת חולים

כואב לי להשתין

האחות אומרת

אדון אלפסי,

לך הביתה

אבל אני עדיין

פה

כשקרא יחזקאל את המילים שוב, הפעם ביישוב הדעת, הוא כמעט ולחץ על כפתור המחיקה. הבנאליה, הסטריאוטיפיזציה, הרדידות – הוא לא האמין שיצירה כה דלוחה, אם אפשר לקרוא לה בכלל יצירה, יצאה תחת ידיו. אבל משהו בתוכו ביקש להשתהות, לנסות שוב. האצבעות רפרפו על מקשי המקלדת וכתבו:

טעם החריימה של

אמא

עוד עומד בפי

אמא,

אני קורא

זה לא מספיק חריף

אבל אמא

לא עונה

יחזקאל מצא עצמו לפתע משועשע מכל העניין. דברי הבל בנחת נשמעים, סח לעצמו. אבל הזקן המזרחי שהסתתר בתוכו לא הסתפק רק בזאת. הוא תבע עוד ועוד נוכחות והחל לשלח גם את צאצאיו לכתוב את נהמת לבם. וכך שורר נכדו:

אשכנזים מניאקים

אשכנזים זבלים

אשכנזים רמאים

אשכנזים

אשכנזים

אשכנזים

הרסו לי את החיים

זהו. יחזקאל הרגיש שפיצח את הדרך אל מדור הספרות וכפועל יוצא מכך אל התהילה. כל שנותר עתה הוא לנקד את הטקסט ובכך להפוך את גבבת המילים הזו לצורה דמוית שיר שבוודאי תשבה את לבו של העיתונאי תאב הפרסום. הוא שלח את השירים ליערית, לשונאית נרפית ונעדרת כל כוח חיות שהיה יוצר עמה קשר רק כשהיה צריך לנקד את שיריו או כשחשק גופו במזמוטי אהבהבים לא מחייבים. הוא אפילו לא טרח להסביר לה את פשר העניין, שהרי ידוע לכל שהוא עצמו לא יכתוב שירי הבל שכאלו, ופשוט שלח לה אותם במייל. לא חלפו דקות מספר, שהרי צוין כבר כי הייתה חסרת חיים ומעש, והיא השיבה לו אותם מנוקדים כדבעי. הוא קרא בהם שוב, והודה בינו לבין עצמו כי הוספת הניקוד אכן משווה לטקסט, כל טקסט, איזו הדרת כבוד נואלת.

רוח היוזמה שנחה על יחזקאל הביאה אותו לכדי תחבולות שלא היה רגיל בהן ביומיום. לפיכך הוא פתח תיבת מייל חדשה שתהיה שייכת, כביכול, לאותו משורר מזרחי זועם שהממסד האשכנזי דרס במשך כל השנים ועתה יש לגאול אותו מתהום הנשייה של האנונימיות הממאירה. חיוך ממזרי עלה על שפתיו של יחזקאל כשבחר את שם המשתמש: yakoalfasi.batyam2@walla.co.il. בגוף ההודעה כתב:

רוצה לפרסם שירים.

נגד אשכנזים.

יאללה.

י. אלפסי

יחזקאל שאף שאיפה עמוקה, החזיק אותה מספר שניות בריאותיו ואז שחרר את האוויר תוך שהוא משגר את המכתב אל יעדו. למרות שידע כי העורך הספרותי אוהב להשהות את תשובותיו במשך שבועות ובכך למתוח עד הקצה את עצביו של המשורר שהניח את לבו המפרפר בין המילים, הוא התהלך בקיטונו הצר כארי בסוגר ובדק מדי כמה שניות האם הגיע מכתב תגובה. לא חלפו יותר מחמש דקות והמייל שלהלן נחת בתיבת הדואר האלקטרוני:

מר י. אלפסי היקר,

נפעמתי עד עמקי נשמתי לגלות את שירתך הבתולית. היא אינה בתולית במובן של בוסרית – אדרבא, יש בה מן הבשלות וממה שנהוג לכנות ברחוב "חוכמת חיים" – אלא בתולית בכך שהיא חושפת לראשונה בפני העולם את מניפת רגשותיו של אדם שחווה קיפוח בכל ימי חייו, אך לא הניח לכוחות המשחרים לטרף לשבור את רוחו. במספר משיחות מכחול עדינות אך עם זאת אקספרסיביות הצלחת ליצור עולם שירי שמשהה את המבט על כל מה שרע בחברה שלנו אך גם כל מה שטוב בה. השניות הדיאלקטית הזו יוצרת בתהליך סינתזה כמה מן השירים המרטיטים ביותר ששזפו עיניי במשך כל שנות עבודתי כעורך המדור הספרותי. שיריך, אם כן, יראו אור כבר בגיליון הקרוב. כולי תקווה כי העולם יידע להעריך את הכישרון והתעוזה שדרים בנשמתך בכפיפה אחת.

שלך,

ב. שיפר

דמעות עלו בעיניו של יחזקאל. הוא סגר את המחשב ומיהר לרדת במדרגות. אלמלא היה בעל כושר גופני כה לקוי ודאי היה רץ ברחובות, אך הוא הסתפק בהליכה נמרצת. הפרסום! התהילה! כולם בהישג ידו, גם אם לא יוכל לחשוף את זהותו האמיתית. "המילים הן הקובעות", אמר לעצמו, "אנחנו רק כלי השרת שלהן". בעודו צועד קוממיות הוא נתקל שוב באותו ישיש שכמעט הפיל רק כמה שעות קודם לכן. "ססאמק, זה עוד פעם אתה?", צעק לעברו הזקן והחל לחבוט ביחזקאל עם מוט ההליכה שלו. דמעות עלו בעיניו של יחזקאל. הוא לא הצליח להחליט אם מה שהוא מרגיש זה אושר או כאב.