הצד העצוב של החיים·שונות

אין גשם

אין גשם. מי יודע אם יהיה עוד. אולי זה יהיה חורף ללא גשם. השנה נהיה מופתעים, נמלמל "דבר כזה עוד לא היה", אבל עד מהרה נחזור להתעסק בזוטי הזוטות שאנחנו רגילים להתעסק בהן. בעוד כמה שנים נביט בתחזית מזג האוויר לחודש נובמבר ונראה רק שמש, יום אחר יום. אחת לשבועיים אולי יהיה ציור של שמש עם ענן קטן עליה, כאילו היה עלה תאנה שמכסה את מבושיה, ונשמח שהנה נכון לנו יום של חורף שבו השמש לא קופחת והרוחות לא מעיפות לתוך הבתים עלים יבשים, מוכי רוחות קדים.

כשהיינו ילדים שידרו מדי שנה בטלוויזיה החינוכית סרט קצר שמבוסס על הסיפור All summer in a day מאת ריי ברדבורי. מסופר בו על חבורה של ילדים שמתגוררים בכוכב נוגה, שם יורד גשם ללא הפסקה, כשהשמש נגלית למשך שעה בלבד אחת לשבע שנים. במרכז הסיפור עומדת ילדה בשם מרגוט, שהגיעה מכדור הארץ והיא היחידה שחזתה בחייה בשמש. הילדים האחרים נהנים להקניט אותה, והם נועלים את מרגוט באיזה ארון בדיוק כשהשמש סוף כל סוף מפציעה. הילדים השיכורים מהחוויה הלא מוכרת משתוללים כמו שרק ילדים שרואים לראשונה שמש יכולים להשתולל, ורק כשהגשם חוזר להכות במלוא זעפו הם נזכרים במרגוט, שצפתה בנעשה דרך חור קטן.

אני זוכר עד היום תחושת המחנק בזמן הצפייה, את הכיווץ הזה בבטן, את תחושת ההחמצה הצורבת. ולחשוב שבעוד כמה שנים נוכל אולי לחזות בזה במציאות, רק בגרסה מהופכת: מישהו מבוגר ייזכר ביום בו ירד גשם, הוא היה ילד מתבודד והגשם נתן לו סיבה לא לצאת מהבית, וכשסוף סוף יירדו כמה טיפות מן השמיים הוא כבר יהיה מבוגר מדי ולא יהיה מסוגל למוש ממיטתו. הוא רק יניח יד מגוידת על החלון, והטיפות שיזלגו מהעבר השני של הזגוגית יידמו לדמעות שהוא כבר שכח איך מגירים.

שונות

זרימה

כשייצא החוצה יגיד לה בדיוק מה הוא חושב. הפעם לא יתפתל, לא יגמגם, לא ילעלע את המילים שהריץ פעמים כה רבות בראשו. הטלת שתן אחת, זה מה שמפריד בינו ובין חיים חדשים. טוב, אולי הם לא יהיו לגמרי חדשים; בכל זאת יישאר עם אותה העבודה הלא מספקת, והשכן שלא מפסיק להשמיע מוזיקה בקולי קולות, והאוטו שחורק בכל לחיצה על דוושת הבלם. שלא לדבר על אמו, שהבחין בביקור האחרון כי היא מתקשה להקים עצמה מן הכורסה, או כאב השיניים שהוא דוחה את הטיפול בו יותר מדי זמן. אבל דבר אחד כן ישתנה: היא תדע שככה הוא לא יכול להמשיך יותר. שהוא לא האסקופה הנדרסת שהיא רואה לנגד עיניה בכל פעם שהוא נכנס הביתה. שגם לו יש גבולות רגשיים, ושהיא חצתה אותם ברגל גסה, גם אם לשיטתה מה שעשתה מקובל לחלוטין. "זה לא ששכבנו או משהו", אמרה לו, "אלה היו בסך הכל כמה הודעות תמימות. אני לא הייתי עושה מזה עניין אם הייתי במקומך".

ובכן, היא לא במקומו, זה בטוח. והיא גם לא תהיה, כי הוא יודע לשמור על גבולות ברורים. "מזל שאתה עובד רק עם גברים", הייתה ספק מתבדחת ספק לועגת לו. והוא, הוא היה חושק שפתיים ולא עונה לה, לא מספר לה על ההיא בעבודה הקודמת שהייתה צעירה ממנו בעשר שנים ובכל זאת עשתה לו עיניים ושלחה רמזים שלא משתמעים לשתי פנים. הו הו, הרמזים שהיא שלחה. גם בתחנת החלל מיר היו קולטים אותם.

מתן השתן התעכב. זה תמיד קורה לו כשהוא בשירותים ציבוריים. הוא אומנם לא עמד במשתנות, שם בכלל לא היה סיכוי שיצליח במשימה, אבל עדיין יכול היה לשמוע בבירור את המתרחש בתאים הסמוכים. לתא משמאלו נכנס נער, כך זיהה לפי הקול ששוחח בטלפון בזמן שפתח את הריצ'רץ' במכנסיים והתחיל באותו הרגע להמטיר זרם חזק. כמו להכעיס הנער כיוון את הזרם ישר לתוך מימי האסלה, מזכיר לו את המזרקה שראה בטיול ההוא לבריסל, לפני שחייו החלו לפנות לכיוון הלא נכון.

הוא עצם את עיניו ונזכר באותו ילד מאובן שהשתין ללא לאות כשמבט זחוח מסותת על פניו. השצף ההוא, כמה רומם אז את רוחו. החיים נדמו לו כבלתי מנוצחים; לא משנה מה עשה, תמיד הצליח לתמרן את הנסיבות לטובתו. כשהתנער משרעפיו הבחין כי הנער כבר סיים ולא טרח אפילו להדיח את המים באסלה או לרחוץ את ידיו. הקול שלו הלך והתרחק. כמה ביטחון יש בגיל הזה, חשב לעצמו. נדמה לך שאתה חסין כל. במובן מסוים זה אכן כך.

הוא ניסה לעצום שוב את עיניו ולהתרכז, אבל הזרם מיאן להגיע. עושה רושם שיצטרך לחכות להזדמנות הבאה, או להתאפק עד שיגיע הביתה. הוא הדיח את האסלה, רק כדי שלא יחשבו ששהה שם לשווא, ושטף את ידיו. בבואת פניו העייפים חזרה אליו מן המראה. בפעם הבאה יגיד לה. כן, בפעם הבאה.

שונות

ארומת קין

הייתי היום בארומה בגליל העליון, ואחת הלקוחות שאלה אם כדאי להזמין כריך טונה. המוכרת ענתה שאין שום בעיה להזמין כי "ארומה תל אביב זה רשת אחרת. אנחנו שתי רשתות נפרדות". זה הזכיר לי את הסיפור המקראי על שני האחים שהקימו רשת בתי קפה מצליחה, ואז אלי, פקיד שומה במס הכנסה ירושלים, ביקש מהם להעלות לו מנחה, והאח המבוגר ביקש להעלות מנחה לא כולל מה שהופרש למלצרים כי זה בשחור ואין סיכוי שהם ילשינו כי זה אומר שיוותרו על הטיפים, ואילו האח הצעיר אמר שחבל לשחק משחקים עם מס הכנסה בסוף זה יבוא אלינו בהפוכה ועל מה על פארש על כסף כיס, והם לא הצליחו להגיע להסכמה והאח הבכור רצה לרצוח את אחיו הצעיר, אבל בקטע מטאפורי בלבד, כי מה פתאום הם מפרקים שותפות כל כך מצליחה בגלל פאקינג כסף, מה אמא שלהם עליה השלום הייתה אומרת על זה, היא הרי מלמלה על ערש דווי שאין דבר יותר חשוב מאחים ומקרן השתלמות, והאח הצעיר התעקש בכל זאת שעדיף שכל אחד יקבל נתח והם ייפרדו יפה לשלום וייפגשו רק בארוחות חג אם האישה תסכים, וזה אכן מה שקרה, עד שיום אחד הגישו ברשת של האח הצעיר טונה מקולקלת, והאח המבוגר שבדיוק היה בסידורים במס הכנסה ירושלים נשאל על ידי הפקיד אלי מה הסיפור עם הטונה, והאח אמר "השומר טונת אחי אנוכי?" ויצא משם מבואס כי הוא הבין שהישראלים לא יודעים מה ההבדל בין ארומה תל אביב לארומה ישראל, זה מעניין להם ת'תחת, והוא עכשיו יצטרך לסחוב את זה כמו אות קין על המותג רק בגלל השטויות של אח שלו, שגם הרס ביניהם את הקשר וגם לא עשה לעצמו קרן השתלמות.

שונות

סבלנות, סבלנות

יש משפט כזה שאומרים לילדים: "סבלנות / סבלנות / לא קונים בשום חנות". רק היום קלטתי שהמשפט הזה אומר בדיוק ההפך ממה שחושבים. כי אם סבלנות לא קונים בשום חנות, אז מאיפה הילדים אמורים להשיג את זה? לקטוף מהעץ? לגדל בעצמם? אנחנו נמצאים בעידן בו עשינו מיקור חוץ לכל אספקט בחיים – מישהו אחר מגדל עבורנו את האוכל ומביא לנו אותו עד פתח הבית ומנקה לנו את הדירה ואת האוטו ואפילו אורז לנו את הכל בארגזים ופורק את הכל במעבר דירה – אז למה שהילדים יתחילו לפתח סבלנות? מה הם, משק אוטרקי? מישהו זוכר עוד את התקופה בה האבות היו שוטפים בעצמם את המכונית והאמהות היו עושות ספונג'ה ואף אחד לא חשב אפילו על האפשרות שמישהו זר יעשה עבורנו את העבודה הזאת?

במילים אחרות, כשאנחנו אומרים לילדים שלנו שאי אפשר לקנות סבלנות בשום חנות אנחנו בעצם אומרים להם "אי אפשר להשיג סבלנות בשום מקום. אין. אמרו בחנות שיתקשרו אלינו אם יגיע משלוח של סבלנות, אבל עד אז תתאזרו ב… בקיצור אין". לילדים, בתורם, לא תהיה סבלנות לחכות לסבלנות וכל הספירלה הלוגית הזאת תסתכם באחת משני דרכים: או התקף טנרום, או שהילד יקבל במקום את מה שרצה. בלא מעט מקרים שתי הדרכים ייפגשו.

הילדים שלי לא מכירים עולם בו לא מקבלים כל דבר שהם רוצים, מתי שהם רוצים. הם לא יודעים מה זה לחכות לפרק בסדרה שמשודר ביום מסוים בשעה מסוימת, הם לא מבינים למה אי אפשר לעצור את השידור באמצע ולהמשיך אחרי הפיפי, והם בהחלט לא מבינים למה אי אפשר פשוט להזמין סבלנות באינטרנט. לך תגיד להם שניסית פעם להזמין סבלנות מעלי אקספרס, אבל הסבלנות שהגיעה הייתה במידה של סינים, שלמרות מימדי הגוף הקטנים שלהם יש להם חתיכת סבלנות, וזה לא מתאים לאקלים הישראלי או שאין מתאם לשקע עם הארקה, ולמי בכלל יש סבלנות לדברים מעלי אקספרס שלא עובדים.

שונות

דברים שאני יודעת – ביקורת הצגה

אחד הז'אנרים השחוקים ביותר ביותר בתיאטרון המודרני בכלל, ובתיאטרון הישראלי בפרט, הוא הדרמה המשפחתית. לרוב זה מתנהל בצורה הבאה: משפחה שנראית אידילית כלפי חוץ מתכנסת לכבוד אירוע, בדרך כלל ארוחת חג. אל אחד או יותר מבני המשפחה מתלווה בן או בת זוג שזהו להם המפגש הראשון עם המשפחה. במהלך הארוחה המשפחתית יתגלה – כמה מפתיע – שהמשפחה הנורמטיבית היא בעצם כד חרס מנותץ שחלקיו השונים הודבקו ביד גסה, ומספיקה נגיעה אחת קלה כדי לנפץ אותו שוב לרסיסים. על פי רוב גם יחשף איזשהו סוד מן העבר שיאלץ את המשפחה להתמודד עם אמת כואבת. בנוסף לכך, האורח שזה מקרוב בא, שבתחילת המחזה הוא ה"מוזר", יתגלה כאדם השפוי היחיד בחדר.

"דברים שאני יודעת", מאת המחזאי האוסטרלי אנדרו בוול, בתרגומו של דורי פרנס ובבימויו של משה נאור, אינו חורג בהרבה מהשטאנץ של הדרמה המשפחתית. על תקן האורח מתפקדת הפעם בת המשפחה הצעירה, רוזי פרייס, שחוזרת מוקדם מהצפוי מטיול באירופה כשהיא שבורת לב ומחפשת להתנחם בחיק משפחתה: ההורים בוב ופראן, האחים מארק ובן והאחות הבכורה פיפ.

עד מהרה מתברר שהדמות המרכזית במחזה, הפיבוט שמניע את המשפחה ואת מערכות היחסים, היא האם פראן. לפרנסתה היא עובדת כאחות בבית חולים, אולי כאלגוריה ליכולתה לסייע לאחרים אך בו בזמן להיות חסרת יכולת לנתב את הגורל על פי רצונה. פראן תמיד יודעת כאשר אחד מילדיה בצרה. היא גם יודעת מתי הם משקרים כשהם אומרים שהכל בסדר או ששום דבר לא קרה. בעזרת חושיה החדים היא מגלה מיד שרוזי חזרה הביתה בגלל שגבר שבר את ליבה, או שפיפ בחרה לעזוב את בעלה ושתי בנותיה ולעבור לקנדה משום שהתאהבה בגבר אחר. בעוד שפראן היא אמא אקטיבית ומעורבת שתמיד תחפש כיצד לחלץ את ילדיה מצרות (וכאלו תמיד יש) אך גם תדע להביע את דעתה אם זאת לא נוחה, האב בוב הוא פאסיבי, אוהב ודואג בדרכו שלו, זה שתמיד יהיה אפשר לפנות אליו כדי שיפיס את דעתה של האם.

במהלך המחזה יתברר שלכל אחד מן הילדים במשפחת פרייס יש דילמה גורלית עמה הוא מתמודד, וכי משקעי העבר מקרינים גם הם על הדרך בה כל אחד מבני המשפחה מתמודד עם הדילמה. אותו סוד מן העבר – פריט חובה בדרמות משפחתיות, כאמור – יחשף וישפוך אור לא רק על יחסה של פראן לילדיה, אלא גם על מערכת היחסים בין פראן ובוב. 

מכיוון שמדובר כאמור במלודרמה די סטנדרטית, מה שנותר לרומם אותה מעל רמת הטקסט הוא המשחק והבימוי, או ליתר דיוק – הבחירה של ההעמדות השונות על הבמה (המיזנסצנה). שני האלמנטים הללו אכן מצליחים למשך רגעים רבים להוסיף עוד נופך למחזה וליצור לא מעט רגעים יפים, כמו הוורדים שנופלים מלמעלה סטייל "אמריקן ביוטי", או ריקוד הסלואו של ההורים לאור הכוכבים. עם זאת, לעתים הפשטות של הבמה יוצרת דימויים חלשים יותר, כמו התלולית בה בוב מטפח את ורדיו, שהופכת בסיום לקבר (לא אגלה של מי מחמת אימת הספוילרים).

כאן אנו מגיעים לנקודת החוזקה של ההצגה: המשחק. מיכל עוזיאל מקסימה בתפקיד בת הזקונים רוזי, שצופה מן הצד כיצד משפחתה מתפרקת לחלקים אך גם מתאחדת ברגעים קשים; יעל וקשטיין מפגינה חוזק ופגיעות לחילופין, מבלי שהמעברים הללו יראו מלאכותיים; עידו רוזנברג עדין ונוגע ללב בתור גבר שמרגיש זר בגופו (אפשר היה לוותר על הפאה המעט מגוחכת); וגיא גורביץ' משרטט גבריות תחת לחץ, אם כי לעתים המשחק שלו נדמה כ"נכון" מדי – זה מרגיש יותר מדי פעמים כאילו הוא מגלם גבר במשבר כפי שזה מוצג בסרטים, ולא גבר במשבר כפי שזה באמת.

את שני התפקידים הראשיים מגלמים גדי יגיל וסנדרה שדה, שהוקפצה ברגע האחרון על מנת להחליף את יונה אליאן. יגיל משכנע בדמות האבא טוב הלב והמעט מנותק רגשית שמוכיח כי הוא גם יודע לעמוד על שלו כשמשהו מספיק חשוב לו. מיותר לציין שליגיל יש טיימינג קומי מעולה, ושהוא יודע לחלץ צחוקים רמים מהקהל בכל פעם שהרפליקה שלו כתובה עם הומור. קצת חבל שהבמאי לא ביקש ממנו למנן את ה"יגיליות" המפורסמת הזאת, כי לפעמים הגשה יותר עדינה של הפאנץ' הייתה מחלחלת עמוק יותר אצל הצופים.

את משחקה של סנדרה שדה יהיה כמעט לא הוגן לשפוט, בהתחשב בעובדה שהיא לא עברה עם שאר השחקנים את התהליך שעוברים במהלך חזרות. בהצגה שראיתי היא שכחה פה ושם שורות, והיה ניכר שהדינמיקה בינה ובין יתר השחקנים לא מושלמת. לטעמי שדה חסרה כמה גוונים של חמלה שחיוניים ליצירת דמות עגולה יותר, ומעניין לדמיין כיצד יונה אליאן תמלא את התפקיד, אם אכן תחזור אליו.

לסיכום, "דברים שאני יודעת" הוא מחזה סטנדרטי שמציג רגעים יפים בזכות משחק מדויק ורגיש, וכמה תמונות יפות מבחינה ויזואלית. אם נדרשים למשפט הפתיחה של "אנה קרנינה" – ועושה רושם שתמיד נדרשים למשפט הזה כשכותבים על דרמות משפחתיות – כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו וכל משפחה אומללה, אומללה בדרכה שלה. או שהיא מופיעה בהצגה.

"דברים שאני יודעת" מאת אנדרו בובל. תיאטרון חיפה בשיתוף תיאטרון בית ליסין. בימוי: משה נאור. תרגום: דורי פרנס. שחקנים: סנדרה שדה, גדי יגיל, יעל וקשטיין, עידו רוזנברג, מיכל עוזיאל, גיא גורביץ'.

שונות

כרוב כבוש

כרוב כבוש. התמכרתי לכרוב כבוש. בוקר, צהריים וערב – כרוב כבוש. על פניו אין עם זה בעיה. להפך אפילו. מחקרים מצאו שבכרוב כבוש יש הרבה חיידקים פרוביוטיים. מספרים שבגרמניה יש אנשים שאוכלים כל היום כרוב כבוש ולכן הם אף פעם לא חולים. קהילת חיידקי המעיים שלהם חוגגת על זה כמו אוהדי כדורגל בווארים מבוסמים, ובתמורה הם זוכים לחסינות מפני מחלות שונות. אולי הסלוגן של המאכל הזה צריך להיות "כרוב כבוש – הפרוביוטיקה של הטבע", או "יש כרוב כבוש – אין פיגועים של חיידקים". אני גם אוהב להצמיד את האוזן לצנצנת ולשמוע את קולות התסיסה, את הבכחנליה של התרבות החיידקים.

הבעיה היא שיש פרסונה מסוימת שמקושרת עם אכילת כרוב כבוש, ואני מרגיש שהפרסונה הזאת נכפית עליי בלי רצוני בשל ההעדפה הקולינרית הזאת. היום בבוקר, למשל, התאוויתי פתאום לנקניקיית פרנקפורטר ולבירת חיטה בכוס גדולה. בצהריים שלחתי את ידי מבלי משים אל השפה העליונה והרגשתי חתימת שפם. מבט במראה גילה שצימחתי תוך שעות ספורות שפם שחור עבות. אחר הצהריים יצאתי להאכיל את הברווזים באגם, וילדה קטנה שעברה בסמוך שאלה למעשיי והאם היא יכולה גם להאכיל את הברווזים. "בוודאי", אמרתי לה, וכשהיא ליקטה את הפירורים מתוך כף ידי חשתי כיצד רעד פנימי עובר בי. בערב התיישבתי לאכול פרוסת לחם שחור עבה עם חמאה, נקניק וכמובן – כרוב כבוש. היה נדמה לי שאני שומע יפחות מכיוון המרתף. סיימתי בנחת את ארוחתי וירדתי למטה עם הצלחת כשעליה מעט שאריות. היפחות השתתקו לפתע. פתחתי את דלת המרתף והצצתי פנימה. הילדה שכבה שם, מקופלת, עיניה פעורות באימה. כיסוי הפה שלה היה ספוג בנזלת ודמעות. הנחתי לפניה את הצלחת ושחררתי את מחסום הפה. כשקירבתי לפיה את המזלג עם הכרוב הכבוש, היא הניעה במהירות את ראשה מצד לצד. הכרוב הכבוש נפל לרצפה, מה שעורר בי את חמתי. ליקטתי אותו מהמרצפות הקרות והאכלתי אותה בכוח, עד שכמעט נחנקה.

רגע לפני שעליתי במדרגות הטיתי אוזן. לא נשמעו עוד קולות יפחה. רק תסיסה חרישית, כמעט בלתי נשמעת. זה היה הכרוב הכבוש.

שונות

מכיתות

esse est percipi

אדם הולך ברחוב. לא אדם אחד הוא, בעצם, אלא קליידוסקופ מלא בזכוכית שנשתברה, וכל רסיס מעוות קצת את מי שהוא בעיני הסובבים אותו. יביט בו נהג האוטובוס החולף ויקלוט בדיוק את המכיתה בה הבטן נצבטת לכדי בטנונית, חישוק הולה הופ של שומן שעובר מצד לצד עם כל פסיעה; תעבור מולו מטפלת פיליפינית בדרכה חזרה מהקניות והאור יחזור אליה מהרסיס שמראה את האוזניים גדולות מעט מהמידה הרגילה, תומכות את ידיות המשקפיים כמו אטלס ארוך וגמלוני הנושא את השמיים על גבו; הנהג שיעצור כדי שיוכל לחצות במעבר החצייה יפגוש במבטו את המכיתה שמשקפת את הרגליים הגרמיות, הלבנות, כרגלי עוף שפלא כיצד הוא מצליח לשאת את משקל גופו על שני כפיסים אלו מבלי לכרוע תחתיו.

אדם הולך ברחוב ושומע קולות שקשוק, רסיסי זכוכית מתערבלים ומתנפצים ונגרסים. הוא עוצר לרגע והקולות נפסקים. הוא מרים את נעלו כדי לוודא שלא דרך על משהו, ומשלא רואה דבר ממשיך בדרכו. רעשי הגריסה נמשכים, המכיתות משתברות, תמונתו מתעוותת בעיני הסובבים אותו, והוא אינו קולט דבר.

הצד העצוב של החיים·שונות

שלשלאות

היא שואלת אותך על ספר אהוב מהילדות, וכל מה שאתה יכול לחשוב עליו זה על השלשלאות שכופתות אותך בדיוק כפי שכפתו את גוליבר בספר שהיה לך כשהיית בן 10 או 12. בעוד שהאיור זכור לך בבירור, כאילו שהשנים לא הדהו את הזיכרון ולא הוסיפו או גרעו קו מפה או משם, או שרטטו בשחור לבן איור שהיה בכלל צבעוני, את העלילה אתה זוכר במעומעם: בעיקר זכורה לך הספינה שנטרפה ואת גוליבר שנשטף אל החוף של ליליפוט, חסר הכרה. באיור שזכרונך מעיר לחיים במחי עפעוף גוליבר בדיוק מתעורר, אבל כשהוא מנסה להרים את ראשו או להזיז את ידיו הוא מגלה שהוא אסור בשלשלאות. לא רק את שערות ראשו הן כובלות לקרקע, אלא גם את זקנו שצמח פרא [אולי בין סבכותיו נחבאות אצות ים שנטרפו פנימה כמו מוך אל תוך שיערותיו המדובללות של מטאטא ישן], וגם את חולצתו וחפתיו ומכנסיו ונעליו. והזיכרון משרטט ביד בוטחת את הבלבול והכאב שניכרו בעיניו של גוליבר, שלפני רגע עוד הטלטל בין הגלים כמטלטל בין החיים והמוות, נושא על שפתיו המבוקעות תפילה חרישית ["לא אשא דבר שקר ולא אתעמר בבני ביתי"].

וכשהיא מתעקשת שתספר לה עוד על תחושותיך כלפי הספר וכיצד עיצב את עולמך הרוחני כמו גוש חימר בידיים מכיירות, אתה חושב על הבוקר, כשניסית להרים את ראשך מהכר והשלשלאות משכו בציצות ראשך ובזיפיך ועור פניך איים להיקרע מעל הבשר והצעקה נזדעקה כלפי פנים והדהדה בין חדרי הלב ובית הריאות והמעי גס והשלפוחית והערמונית ושאר האיברים שהטלטלו כארגזי המשא שעל ספינתו של גוליבר בעת שהסופה הטיחה אותה במשובת ילדות מצד לצד. ויכולת גם לספר לה שבהית בתקרה עד שנגלה לעיניך הבקיע שבעל הדירה סירב להאמין בקיומו, אבל אתה ידעת שמהשבר הזה תפתח יום אחד הרעה, ומבול של דם או צפרדעים או כינים או ערוב או ברד יטביע אותך תחתיו.

"אני לא זוכר יותר מדי מהתקופה הזאת", אתה עונה כדי להתחמק מהשאלה, וכשהיא קמה לרגע לשירותים אתה מנסה להרים את רגלך מן הקרקע, לבדוק אם היא עדיין אזוקה, ובעיניך משתקפות הבהלה והפחד שניבטו גם מעיניו של גוליבר בציור מתוך ספר הילדים שעדיין נמצא על המדף בספרייתך, ושכמה טיפות של דם יבש שנטפו מהתקרה מרבבות את שוליו.

שונות

השומרים

חוץ. אזור תעשייה שומם. שני טירונים שומרים על עץ. השניים שותקים במשך מספר שניות, ואז:

ולדי: מתי הוא אמר שהוא יבוא?

ישראל: מי?

ולדי: המפקד.

ישראל: איזה מהם?

ולדי: הגבוה.

ישראל: כולם גבוהים.

ולדי: נו, הכי גבוה.

ישראל: אלי?

ולדי: כן, אלי… נראה לי. איך הוא נראה?

ישראל: מי, אלי?

ולדי: נו, אז מי?

ישראל: הוא גבוה כזה…

ולדי: זה כבר הבנתי.

ישראל: וגם… יש לו כיפה.

ולדי: לכולם יש כיפה.

ישראל: ו… ונשק! הוא תמיד מסתובב עם נשק!

ולדי: אתה מבין שתיארת עכשיו את כל המפקדים.

ישראל: כן… יש בזה משהו…

ולדי: אז אתה לא יודע איך הוא נראה בדיוק?

ישראל: אההה, לא, לא ממש.

ולדי: אז איך נדע שזה הוא?

ישראל: מה זאת אומרת? לפי הכיפה.

ולדי: כתוב לו משהו על הכיפה?

ישראל: לא שראיתי.

ולדי: מה הצבע שלה?

ישראל: חום. ירוק. משהו שקשור לגולני. רגע, אולי זה בכלל שחור אדום. (שהייה) תגיד, איך זה שאתה לא זוכר איך הוא נראה?

ולדי: פחח, באמת. מצאת מי שיזכור, אחי.

ישראל: מה אתה גנוב? היינו ביחד כשהוא אמר לנו לשמור.

ולדי: ביחד?

ישראל: כן. עמדת לידי.

ולדי: אני חושב שאתה מבלבל אותי עם מישהו אחר.

ישראל: למה שאבלבל אותך עם מישהו אחר? למה אתה פה אם לא היית שם?

ולדי: הייתי פה לפניך.

ישראל: די עם השטויות. עלינו לשמור ביחד.

ולדי: הייתי פה לפניך. בוודאות.

ישראל: אתה מסתלבט עליי? לא אוהב שמסתלבטים עליי.

ולדי: מי מסתלבט, אחי? אומר לך שאני פה כבר משמונה בבוקר.

ישראל: (מביט בשעון היד) גם אני.

שהייה.

ולדי: אתה מבין שסתם תקעו אותנו פה?

ישראל: מי?

ולדי: (עצבני) מי? מי? מי?

ישראל: למה אתה עצבני, אחי?

ולדי: תסתכל סביבך. מה אתה רואה?

ישראל: (מסתכל) לא יודע… אזור תעשייה, מכוניות, עץ.

ולדי: נו?

ישראל: מה נו?

ולדי: על מה אנחנו שומרים פה?

ישראל: על… על המדינה שלנו.

ולדי: אנשים אתה רואה פה?

ישראל: (מסתכל שוב) לא.

ולדי: אז על מה אנחנו שומרים? על המכוניות? על העץ?

ישראל: זה הכל חלק מהמדינה שלנו.

ולדי: תגיד, ראית פעם מחבל שתוקף עץ?

ישראל: יש כאלה שבאים עם גרזן, כן.

ולדי: הם באים עם גרזן כדי לפגוע באנשים, לא כדי לכרות עצים!

ישראל: המחבל יכול לתקוף אותנו. כל שני וחמישי יש מחבל שתוקף חיילים. איפה אתה חי, אחי?

ולדי: ואם לא היינו פה?

ישראל: למה שלא נהיה פה?

ולדי: תיאורטית, אם לא היו אומרים לנו לשמור פה – את מי המחבל היה תוקף?

ישראל: אבל אם אנחנו לא נהיה פה, יבואו המחבלים.

ולדי: למה לעזאזל שהם יבואו לפה?! אין פה נפש חיה!

ישראל: אבל יש אותנו!

ולדי דופק את ראשו כמה פעמים בגזע העץ. שהייה.

ישראל: תגיד, אתה שמאלני?

ולדי: לא! מה קשור שמאלני?

ישראל: רק שמאלנים מדברים ככה שטויות.

ולדי: יודע מה, בוא נעשה ניסוי.

ישראל: איזה ניסוי?

ולדי: בוא נלך מפה.

ישראל: השתגעת? זה שבירת שמירה. זה ישר שבת. מה שבת? זה כלא!

ולדי: חמש דקות. אף אחד לא ידע.

ישראל: המפקד ידע.

ולדי: איך הוא ידע בדיוק?

ישראל: עם המזל שלי הוא יבוא בדיוק בחמש דקות האלה.

ולדי: הוא לא בא כבר שעתיים, אז דווקא בחמש דקות האלה הוא יבוא?

ישראל: ואם הוא מתצפת עלינו מלמעלה, רק מחכה שנשבור שמירה?

ולדי: (מסתכל סביב ואז צועק) הקשב המפקד! (שהייה. לא נשמע דבר. שוב צועק) הקשב המפקד הקשב! אני לא מרגיש טוב, המפקד! (שהייה) הקשב המפקד הקשב, יורים עלינו! אני פצוע!

שתיקה. השקט החריף מנוגד לצעקות.

ישראל: לא יודע, אחי…

ולדי: מסבירים לך שאין פה אף אחד.

ישראל: אתה לא מכיר אותי. אני כל החיים שלי נאחס בדברים האלה. פעם בבגרות הוצאתי שליף כשהבוחנת לא הסתכלה, ואיך שאני בא להחזיר אותו למקום – בום! קלטה אותי, אחי. עכשיו תבין, כל הכיתה עם שליפים, אנשים שמו בתחתונים, בגרביים, מישהו הכניס אפילו לאוזן, אבל רק אותי תפסו. זה הנאחס שלי, אחי.

ולדי: טוב, תעשה מה שאתה רוצה, אני הולך לשבת בצל. (נפנה ללכת)

ישראל: חכה רגע!

ולדי: מה עכשיו?

ישראל: אל תשאיר אותי לבד.

ולדי: מה קרה, אתה מפחד שיבוא המחבל עם הגרזן?

ישראל: איזה מפחד, אני שומר לך על התחת.

ולדי: אתה אשכרה מפחד.

ישראל: אומר לך לא מפחד, למה אתה אומר סתם?

ולדי: אז מה אכפת לך שאני הולך?

ישראל: אומר לך שאני שומר עליך שלא תעשה שטויות. חבל על השבת שלך.

ולדי:תודה, אחי, אבל אני יכול לדאוג לעצמי. (שוב נפנה ללכת) אז ביי בינתיים…

ישראל: חכה רגע אומרים לך!

ולדי: (נעצר) מה עכשיו? אתה דואג לי שאני לא שותה מספיק?

ישראל: אל תשאיר אותי לבד. אל תשאל למה… בבקשה.

ולדי: (שהייה) טוב, בסדר.

השניים שותקים למשך מספר שניות. ישראל מעיף מעליו זבוב טורדני. כעבור זמן:

ישראל: אז מתי נראה לך שהוא יבוא?

soldiers

שונות

החולצה של סיד וישס

זה היה ב-1998, כמה שבועות לפני הגיוס. טיילתי לבדי בקמדן מרקט בלונדון, כשלפתע שמעתי את זה. הסתכלתי סביבי לראות אם עוד מישהו נלכד בכישוף, אבל כולם המשיכו בשלהם, מאזנים בידיהם שקיות כמו לוליין על חבל. נכנסתי לאחת הסמטאות הצדדיות בשוק, הולך בעקבות צלילי הגיטרה של טום ולריין כמו דמות בסרט מצויר שנמשכת באפה אחר ריח של צלי מהביל, רגליה מרחפות כמה סנטימטרים מעל הקרקע. אלא שבסמטה עמד ריח חריף של שתן, כל כך מרוכז שניתן היה לשלוח את פרודות האוויר לבדיקת מעבדה. זה לא מנע ממני להתקדם. להפך, זה אפילו העצים את האפקט שהשרתה עליי המוזיקה והקירות הטחובים.

בפתח החנות שממנה בקע קול הגיטרה הנרקוטית והמיוסרת עמדו שני פאנקיסטים ועישנו. לאחד הייתה כרבולת ורודה זרחנית ולחברתו קוצים ארוכים ודוקרניים כשל קיפוד שנתקל בטורף. הם דיברו במבטא כה כבד, שלא הצלחתי להבין מילה ממה שאמרו. ייתכן שדיברו על יונייטד או על לידס, אני לא בטוח. הם חדלו לרגע משיחתם כשראו אותי, כנראה לא היו מורגלים שתיירים עם מכנסי ג'ינס שלמים וחולצת Please mind the gap מגיעים אל חלקת האלוהים המושתנת שלהם. הם הביטו בי כבני שבט אינדיאני או אפריקני שרואים לראשונה בחייהם אדם לבן. הנדתי לעברם בראשי ונכנסתי פנימה. שמעתי אותם מאחוריי ממשיכה בשיחה, יורקים מילים שאף פעם לא למדתי בשיעורי אנגלית.

מאחורי הקופה עמד מוכר צנום עם שיער אדום וחלק שירד על עיניו ודמה לווילון הגומי שמוביל למחסן בסופר. הוא התעסק שם בהזמנות או משהו, בזמן שעברתי בין מדפי התקליטים. אחרי דקה או שתיים הוא הרים את הראש והבחין בי.

"מה אתה מחפש, ילד?" הוא שאל במבטא קוקני שלשם שינוי הצלחתי להבין.

"אני… אני רק מסתכל. זה בסדר שאני מסתכל?", שאלתי.

"להסתכל עדיין לא עולה כסף, אבל גם זה בטח ישתנה עוד מעט".

הוא חזר לעסוק ברשימות שלו ואני המשכתי לדפדף בין התקליטים. היו שם המון דברים שלא הכרתי, אבל התביישתי לשאול את המוכר או לבקש להקשיב. חוץ מזה, בכלל לא היה לי בבית פטיפון. רגע לפני שיצאתי מהחנות קלטתי אותה תלויה על הקיר. ההשכלה המוזיקלית שלי אולי לא הייתה מספיק רחבה בשביל חנות כזאת, אבל את השיר הזה – ויותר מכך, את הסמל האיקוני שהתנוססה על החולצה – הכרתי ועוד איך. המוכר קלט שאני מסתכל עליה.

"יש מאחורי החולצה הזאת חת'כת סיפור".

"באמת?", שאלתי מתוך הבנה שהוא רק מחכה לאישור כדי לספר אותו.

"זאת לא סתם איזו רפליקה בורגנית. את החולצה הזאת לבש מעריץ בהופעה של הסקס פיסטולז".

המוכר עלה על שרפרף נמוך שהיה בסמוך והוריד את החולצה יחד עם הקולב.

"אתה רואה את הכתמים המוזרים האלה?", הוא הצביע על כמה עיגולים סגולים-כחולים-אדומים שנראו יותר מכל כמו וסת של טווס. "זה שילוב של נזלת, בירה, ליחה וקוקאין – וכל זה יצא מהאף של סיד וישס בכבודו ובעצמו".

"רגע, לא אמרת שזאת חולצה של מעריץ?", תהיתי.

"המעריץ הזה עמד בשורה הראשונה ולא הפסיק להגיד לסיד שהוא חרא של נגן ושעדיף שיפרוש כדי לגדל חזירים בכפר, אז סיד – שכבר היה מלא בכל סוג של סם אפשרי – ירד מהבמה וקינח את האף שלו בחולצה של המעריץ. זה היה כל כך דוחה, שהבחור פשוט זרק את החולצה בפח שמחוץ למועדון. למזלי הייתי מספיק חכם כדי לצאת אחריו החוצה ולהוציא את החולצה מהפח. ידעתי שיום אחד היא תהיה שווה הרבה כסף".

הגבות שלי התכווצו באופן מוכני. לא יודע מאיפה היה לי האומץ, אבל שאלתי: "אתה בטוח שזה לא אתה המעריץ הזה?".

פניו של המוכר התכרכמו. הוא צעק משהו לא ברור לשני הפאנקיסטים שבחוץ, ואלה זרקו את הסיגריות שלהם הצידה, גררו אותי מחוץ לחנות והשליכו אותי לתוך פינה עתירת שתן חמוץ. קמתי על רגליי עם דמעות בעיניים וחזרתי לשבילים הראשיים של השוק, משתלב בהמון האנשים עם הג'ינסים השלמים וחולצות ה-Please mind the gap.

רק עשרים שנה אחר כך הרהבתי עוז לחזור לאותה חנות. היא עדיין עמדה באותו המקום. לפאנקיסטים לא נותר זכר. את ריח השתן החליף ריח קטורת מתקתק. אבל הכי חשוב – החולצה עדיין הייתה תלויה שם. חששתי שהמוכר יזהה אותי בטעות, אבל במקומו עמדה שם מוכרת צעירה ויפה עם שיער קצר ופירסינג בכל איבר אפשרי בפניה. הוצאתי את הארנק ושילמתי על החולצה. הדבר הראשון שעשיתי כשיצאתי מהחנות היה להריח אותה. היה בה שילוב של עשן סיגריות, בירה ועוד ריח חמוץ ולא ברור. כנראה שזה היה חלק מהנשמה של סיד וישס.

***

אחרית דבר: טוב זאת חולצה שקניתי בפוקס והכתמים הם בגלל מרכך הכביסה יאללה ביי.

IMG_20190512_091301