שונות

לוויתן, או: בודד ועצוב במרכז הגאה

הייתי אתמול במרכז הגאה בתל אביב. העלו שם הצגה שעזרתי לממן בהדסטארט וכמו בכל פרויקט כזה, שכחתי שבכלל התחייבתי לשלם עד שקיבלתי מייל שבו היוצר המאושר מודה לי – לא באופן אישי כמובן – על שעזרתי לחלום שלו לקרום עור וגידים. החלטתי ללכת.

כשהגעתי לקופה ישב/ה שם בחור/ה שדיבר/ה בטלפון עם החבר/ה שלו/ה. עושה רושם שהם/ן רבו. כשהוא/היא סוף סוף התפנה/תה אלי/י נאמר לי שאני צריך לשלם על הכרטיס, למרות ההדסטארט. רציתי לשאול אותו/ה אם היא/הוא רוצה את מספר הטלפון שלי כי באמצעותו שריינתי את הכרטיס, אבל לא הצלחתי לבטא את זה בראש באופן א-מגדרי אז שתקתי. בסוף מצאו אותי במחשב וקיבלתי כרטיס בלי לשלם עליו שוב.

החלטתי להשתין לפני שההצגה מתחילה, וראיתי שיש רק חדר שירותים אחד שהוגדר כ"שירותים לא ממוגדרים". היה שם גם שלט שהסביר למה זה עדיף ככה (נקודה מספר 2: השירותים המעורבים מאפשרים שימוש נוח ובטוח למי שהמראה שלהם אינו תואם את הציפיות המגדריות מגברים ומנשים, למשל בחור טרנס בתחילת דרכו, אישה גברית, ועוד). כשביקשתי לשטוף ידיים גיליתי שאף אחד משלושת הדיספנסרים של הסבון לא עובד. אולי זה מאפשר שימוש נוח ובטוח למי שמעדיף לחטוף וירוס בטן או טפיל. לא יודע.

חיכיתי במבואה שייפתחו הדלתות לאולם. כולם מסביבי נראו לי גייז חתיכים עם ריבועים בבטן, למרות שאני די בטוח שיש לא מעט גייז ממוצעי מראה עם בטן משתפלת. תקעתי את הפרצוף בנייד וחשבתי לעצמי שאם אהיה גיי בטח אהיה גיי ביישן עם כרס קטנה. כנראה שאפילו אהיה גיי בתול שמגמגם בכל פעם שהוא רואה מולו בחור יפה עם ריבועים בבטן. ריחמתי קצת על עצמי הגיי וקיוויתי בשבילו שהוא ימצא בסוף מישהו שיסכים לשכב איתו ולטעת בו ביטחון עצמי.

ההצגה, "לוויתן" שמה, הייתה ממש חמודה. ואני לא כותב חמודה בכוונה להקטין אותה, אלא כדי לומר שיש צעירים שעושים תיאטרון שהוא יותר ברוח של "בנות" ו"מאסטר אוף נאן" ופחות ברוח של "המלט" ו"כולם היו בניי". וזה נהדר, כי לפעמים נדמה שהתיאטרון לא מנסה אפילו להתכתב עם המציאות העכשווית ועם השפה החדשה שהתהוותה. אם הייתי פקיד במשרד החינוך, הייתי עושה הכל כדי שההצגה הזאת תועלה בפני תלמידי תיכון בכל רחבי הארץ, כי היא יכולה להראות שלהם שתיאטרון יכול לדבר את הפחדים והאהבות והחברויות ושברונות הלב שלהם, מבלי לחשוש לגעת בנושא של זהות מינית. אבל כולנו יודעים מי שר החינוך, אז כנראה שההצגה היחידה שיסכימו להעלות בפני תיכוניסטים תעסוק בשני חברי ילדות שהופכים מנערי גבעות לחיילים בגולני שהורגים ערבים בלי למצמץ. בסוף אחד מהם ייפול בקרב, לא לפני שיאמר לחבר שלו שהוא ממש אוהב את ארץ ישראל.

בסוף ההצגה הצטערתי שאשתי לא הצטרפה אליי גם כי היא הייתה נהנית מאוד ממנה, וגם כי ככה לא היו חושבים שאני גיי עצוב ובודד. רציתי מאוד להגיד להם שאני סתם עצוב ובודד, בלי קשר למגדר, אבל לא ידעתי איך לבטא את זה בצורה א-מגדרית אז פשוט הלכתי הביתה.

מודעות פרסומת
שונות

מפלצת

המפלצת חזרה. היא הבינה את זה מיד כששמעה את זגוגית החלון נרעדת. היא הכירה את הזמזום הזה, שהרעיד גם בתוכה איזה עמוד שדרה נוסף. במשך מספר שניות התקפדה בתוך הספה, ניסתה להיבלע בתוכה, אבל משענת הגב הזקופה, המסעדים הקשיחים, קפיצי המושב המתוחים, כל אלו מנעו ממנה את ההיטמעות המוחלטת. בפגישה האחרונה נאמר לה שעליה להתמודד עם המפלצת, להישיר אליה מבט, גם אם לשניות חטופות. בכל פעם זה יהיה קל יותר, הבטיחו לה, בתנאי כמובן שתצלח את זו הראשונה.

היא צעדה לעבר החלון באיטיות, כאילו היא חוצה ביצה סמיכה ומבעבעת כשרגליה אסורות בשלשלאות. היא חשה את הרטט מתגבר ונעצרה במקום. הנהמות והנשיפות גברו. היא הביטה לאחור לעבר הכורסה, שנראתה עכשיו קטנה ומעוותת, כאילו נלקחה מאיזה ציור של דאלי. לא ברור כיצד הצליחה לשבת עליה במשך זמן כה רב (כמה זמן באמת ישבה שם? היא לא זכרה).

היא המשיכה להתקדם בזהירות. הווילון השקוף למחצה שיווה לענני הבוקר מראה של דמעות שפוכות. עכשיו יכלה ממש להרגיש בידה את רטט הזגוגית. בפיה התפשט טעם של חלודה, אבל היא לא נכנעה. כשהסיטה קלות את הווילון ראתה זרוע אחת של המפלצת מניפה אל על את הקורבן התורן ומריקה אותו אל פיה (זו יכולתי להיות אני, חשבה). לסתותיה עלו וירדו בשעה שדחסה את העצמות והבשר הלחלוחי יחד עם שאר השאריות המרקיבות. המפלצת הורידה לקרקע את קליפת הקורבן, משאירה אותו על המדרכה מרוקן, נוטף לשד עצמו. נהמה עמוקה של שביעות רצון נשמעה. המפלצת לטשה לעברה עין והיא מיהרה להסיט חזרה את הווילון. רגליה היה נטועות בקרקע והדם זרם מפניה אל כפות הרגליים ומשם אל שורשי השטיח. רק שלא תזהה תנועה. היא המתינה כך במשך זמן שנדמה כנצח, עד ששמעה שהמפלצת לכדה עוד קורבן. שוב אותו הסדר: תפיסה, הנפה, הרקה, נהמה.

המפלצת סיימה. כשהחלה לנוע, הזגוגית רעדה בעוצמה. תיכף היא תתנפץ והרסיסים יתפזרו למרגלותיה ויבוססו בדמה. היא שמעה אותה מתרחקת, תרה אחר קורבנות ברחוב אחר, מרוחק. היא אזרה אומץ והניחה יד על החלון. הרטט לא פסק.

שונות

הילד חולם – ביקורת הצגה

אין עוררין על כך ש"הילד חולם" הוא אחד המחזות היפים ביותר של חנוך לוין. הוא קודר ומהפך קרביים, מגלם בתוכו את הסיוט הנורא ביותר של כל הורה באשר הוא, אך במקביל הוא גם מלא פיוט ומשרה תחושה של שותפות גורל. הפעם הראשונה שהועלה על הבמה הייתה ב-1993, בבימויו של לוין עצמו, ובשנת 2010 הופקה גרסה אופראית בבימויו של עמרי ניצן. התיאטרון הקאמרי, בשיתוף הבימה, מעלה בימים אלו הפקה חדשה של ההצגה, כשגם הפעם מחזיק ניצן במושכות הבימוי.

המחזה, שנכתב בהשראת סיפורה של ספינת הנוסעים סנט לואיס, מתחיל עם אב ואם העומדים מעל מיטת בנם הישן, מביטים בנשימותיו הקצובות והשלוות, רק כדי להיחרד מיד אחר כך מכניסתם של פליטים נואשים וכוחות צבא לובשי שחורים. מכאן מתחילה השתלשלות אירועים שנוגעת בנושאי פליטוּת, אובדן ורוע אנושי בכללותו. הרבה חסד, כפי שאפשר להבין, אין במחזה (ובעולם?) הזה.

ההפקה הנוכחית, בניגוד לזו שביים לוין, היא מינימליסטית יותר, הן מבחינת כמות המשתתפים והן מבחינת העיצוב הבימתי. הבמה מעוצבת בפשטות יחסית, כשהדגש הוא על משחקי תאורה (קרן גרנק), תלבושות (פולינה אדמוב) ומוזיקה (יוסף ברנדשווילי). הבעיה היא שהמינימליזם הזה טומן בחובו את הסיבה העיקרית לכך שההצגה לא רק שאינה מותירה חותם משמעותי, ברגעים לא מעטים שלה היא אפילו מאכזבת. אני לא יודע מה הסיבה לבחירה האמנותית הזאת – האם מדובר באילוצים כלכליים, או שאולי זו בחירה שנובעת מהמחשבה שהטקסט של לוין כל כך חזק, ש"קישוטים" בימתיים רק יאפילו עליו – אבל חלק גדול מהעניין בהצגה שמושתתת על יצירת אווירה מסויטת הוא היכולת להעביר את הצופה אל תוך אותו עולם קדורני. לטקסט, מעולה ככל שיהיה, יש יכולת מוגבלת למלא את המשימה הזאת כשהוא מושם בפיו של שחקנים. הם לבדם לא יכולים להעביר את כל האימה. יש צורך בחוויה רב-חושית, חוויה שאינה מתממשת כשהבמה אינה "תוקפת" את הצופה. הדוגמה הטובה ביותר לכך, על דרך השלילה, היא התמונה עם מושל האי ורעייתו. במקרה הזה עיצוב התלבושות המבריק מצליח לכמה רגעים לייצג עולם מוזר ולא הגיוני אך עם זאת מאוד אלגורי, ייצוג שהיה אמור להימשך על פני כל ההצגה.

המחזה מספק כמה תפקידים בלתי נשכחים, אבל לא כל השחקנים בהפקה הנוכחית ממלאים עד הסוף את הנעליים הגדולות שהותירו אחריהם ג'יטה מונטה, יוסף שילוח ואחרים. הכוונה היא בעיקר לאולה שור-סלקטר בתפקיד התובעני של האם ושל נורמן עיסא בתפקיד רב החובל. שניהם שחקנים מצוינים ובעלי קבלות, אבל דווקא כאן המשחק שלהם קהה מבחינה רגשית. המונולוג שהאם נושאת לקראת סוף המחזה אמור לשרוף את הלב ולהעלות דמעות גם בעיניהם של הקשוחים ביותר, אבל זה לא קורה. הכאב נותר שטחי.

מנגד, ראויים לציון נעמה שטרית המצוינת בתפקיד הילד החולם, עם נימת דיבור ילדית מדויקת ותועפות של תום; בן יוסיפוביץ' כאבא / פקיד הגירה מנומנם, ורות אסרסאי כפאם פאטאל צמאת  דם. גם נמרוד דגן וערן שראל מצוינים בתפקידיהם כפליטים, אחד עדין ואנושי והאחר מר נפש ומתוסכל.

התמונה האחרונה בהצגה מבליטה ביתר שאת את הבעייתיות בהפקה הנוכחית. מדובר בתמונה שבה הילד מצטרף אל ילדים מתים אחרים, אותם מגלמים שחקנים שרגע קודם עוד שיחקו פליטים. נכון שבתאטרון יש מקום לכפל תפקידים, אבל גם להשעיית הספק שלי יש גבולות. כשאני רואה גבר מקריח עם גופיית סבא רץ במעלה ובמורד הבמה, ובכן, קצת קשה לי להאמין שהוא ילד, במיוחד כשבתפקיד הראשי הקפיד ניצן ללהק שחקנית מתאימה גם מהבחינה הפיזית. נחרת בוז ששמעתי מאחת הצופות מאחוריי הבהירה לי שאני לא היחיד שחשב כך.

"הילד חולם" הוא מחזה חובה שלא הפך להצגת חובה, וחבל.

ואם לא קראתם את המחזה הנהדר והאכזר הזה, זה הזמן. ובכלל, שאפו ליורשי עיזבונו של לוין שהעלו את כל מחזותיו לרשת. נותר רק לקוות שאותו הדבר ייעשה עם כתביו של ניסים אלוני.

שונות

"שמשהו יקרה", יאיר אגמון – ביקורת ספר

יאיר אגמון הוא חתיכת בן זונה אמיץ.
יאיר אגמון הוא חתיכת בן זונה פחדן.

לא, זו לא שאלה במבחן הפסיכומטרי בה צריך ליישב סתירה לוגית. אין צורך לענות מה נכון בהכרח – האם יאיר אגמון הוא אמיץ או פחדן או גם וגם או לא זה ולא זה. השאלה היחידה שצריכה להישאל היא: מדוע מספר סיפורים מוכשר ששם את הלב שלו בין הדפים לא סומך את ידו על ראשי דמויותיו ואומר להן: לכו, ספרו את הסיפור שלכן מבלי שאצטרך לשרבב את ראשי מבין השורות כמו אמא דאגנית שגם כאשר בנה בגר היא מתפרצת אל חדרו עם מגש עמוס עוגיות בשעה שהוא מבקש להתייחד עם החברה החדשה אבל הרוק מתלעלע בגרונו וכפות ידיו מזיעות מהתרגשות וחלציו בוערים והוא אומר "אמא, ביקשתי ממך אלף פעם לא להיכנס בלי רשות" והיא עונה "נו, אני לא מאמינה שאני כבר כל כך זקנה שאני צריכה לדפוק בדלת של החדר של הבן שלי לפני שאני נכנסת. רק אתמול עוד החלפתי לו חיתולים".

השיטה הזאת, של להכניס את עצמו ואת חייו האמיתיים (או "אמיתיים") עבדה מצוין ב"יאיר ויהונתן", ספרו הקודם של אגמון, שחקר באופן שנון את היחס בין המבדה הספרותי ובין העולם שמחוץ למילים. במקרה של הספר החדש זה רק גרם לי לרצות לצעוק במהלך הקריאה: "יאיר, תן לדמויות שלך להתרגש ולהזיע וללעלע ולטעות ולגמור תוך חמש שניות ולהתנצל ולהיות נבוכים ואבודים וגלמודים, גם מבלי שתתפרץ להם לחדר".

***

הרבה כמיהה יש ב"שמשהו יקרה". כמיהה לשינוי, לריגוש, לרגש, למשמעות. כולם כמהים כל הזמן, אבל אגמון מקפיד להזכיר לנו יותר מפעם אחת שהכל הבל הבלים, כפי שאבחן קהלת. הכמיהה לא רק שנותרת בלי מסופקת, אלא אף עוברת "מוות בקונפורמיזם" – הדמויות, שבסך הכל רצו להרגיש משהו, לשנות קצת את ההוויה שהותוותה להם מגיל אפס ושתלווה אותם עד יום מותם, נשאבות בחזרה אל אמצע התלם רק כי "ככה צריך". וזה, אם תשאלו אותי, מסר הרבה יותר מייאש מהמסר הפסימי של שלמה המלך. כי עם חוסר משמעות אפשר עוד איכשהו לחיות ואפילו לנסות לשאוב סיפוק מפעולות קטנות של התנגדות לסדר הקיים, אבל ההישאבות לתוך חיים של בינוניות – הו, זו כבר צרה הרבה יותר גדולה. הנרי דיוויד ת'ורו כתב שרוב הגברים מנהלים חיים של ייאוש שקט, אבל התמונה שמציג בפנינו אגמון אפילו מייאשת יותר, כי הוא מראה שגם הניסיונות לשינוי סופם להסתיים באותה הנקודה: ביונדאי + שלושה ילדים + עבודה די סתמית + משכנתה + פנטזיות על הבת של השכן. ממש למות באוהלה של בורגנות. פחד אלוהים.

הסיפורים של אגמון פוסעים במשעולי הישראליאנה וחושפים את פניה השונות. חשוב לכתוב על הפנים השונות האלה של הישראליות הממוצעת, נטולת הדרמות לכאורה, שלא מספיק באות לידי ביטוי בספרות בת זמננו. אני יכול לחשוב על "משוחרר" של יונתן פיין ו"קופי ופייסט" של יואב רוזן, שביקשו גם הם להראות לא רק את הלבטים והשאיפות של הבורגנות הישראלית, או של כאלה העומדים לבוא בשעריה, אלא גם את חוסר היכולת לחוות אמפתיה בסיסית בחסות הישראליות הדביקה (ספרו של רוזן הוא פצצת דיכאון בהקשר הזה). אבל לשלושת הספרים הללו יש עוד מכנה משותף, פחות חיובי: חוסר היכולת של הדמויות לחוות קשר משמעותי בינן ובין עצמן מונע גם מהקוראים להיקשר אליהן.

במקרה של "שמשהו יקרה", גם פיתוח הדמויות לוקה בחסר. ניקח לדוגמה את הסיפור הראשון, "ומותר לאהוב", הגרסה התורנית של הר ברוקבק. זה לא שהייתי צריך לדעת מי הם ההורים והחברים של חמי והרב יואל ומה עבר עליהם בילדותם. להפך, דווקא החסכנות הזאת בתיאור העולם הסובב אותם משרתת היטב את הבערה הפנימית שבוערת בשתי הדמויות הנאהבות והנעימות, אבל כשסיימתי לקרוא את הסיפור ידעתי מעט מאוד, מעט מדי, על שניהם. שתי הדמויות כמעט נמסכו זו לתוך זו, אבל לא באופן מיטבי כמו שאמור לקרות בסיפור על שתי נפשות שמחפשות אהבה אך לעולם לא יוכלו לממשש זו בזרועות זו. פיתוח העולם הנפשי של הדמויות הראשיות, על כל הלבטים והפחדים והאהבות והשנאות והכמיהות שלהם, היה תורם לקשר הנפשי בין הדמויות לבין עצמן, וכן בין הקוראים לבינן.

***

קראתי פעם ראיון עם אגמון שבו טען כי הוא לא אוהב את הסיפורים של אליס מונרו, אבל כן אוהב את הכתיבה של מישל וולבק. חבל, אימוץ הטון ה"מונורי" – לעומת הטון "וולבקי" הקר וחסר הרחמים – היה עושה חסד עם הסיפורים. הסופרת הקנדית היא אלופת העולם בתיאור חיים של החמצות קטנות. הדרמה אצלה מינורית לכאורה, אבל זה רק בגלל שהיא יודעת שהחיים רצופים משברים קטנים, ואהבות קטנות שמתו, וילדים שנאהבו, ורצון, לרוב לא ממומש, לשבור את כל הכלים ולממש את החיים כפי שקראנו עליהם בספרים וכפי שראינו בסרטים. אבל היא עושה את זה מבלי להכניס את התהיות וההתלבטויות שלה לתוך הסיפור. היא נותנת לדמויות שלה ללכת לבד; הן לא צריכות שהיא תחזיק להן את היד בזמן שהן לשגות את שגיאותיהן ולומדות על בשרן את תלאובות העולם הזה.

אבל חשוב לציין את הנימוחות של הסיפורים, את הקריאה השוטפת שהספר מספק. בימים בהם אנשים רק יודעים ללהג על סדרת הכלום התורנית, כשצעירים לא יודעים שהספרות בועטת בתחת לכל הסדרות בכל מה שנוגע ליכולת לספר סיפור שחודר לך לתוך המוח והנשמה והקרביים והטחול, ולא רק נכנס מעין אחת ויוצא מהשנייה, חשוב שיהיו גם סיפורים שאנשים יוכלו לקרוא ולהגיד "ואללה, תפס אותי הסיפור הזה". בימינו זה לא דבר של מה בכך.

גם היכולת לספר סיפור סוחף לא תמיד זוכה להערכה הראויה לה. דרושים לא מעט ידע ואינטואיציה על מנת לקחת את הקורא בידו ולהוליכו בנתיבי העלילה. הבעיה מתחילה כשמספרי הסיפורים מסתפקים בעלילה בלבד, טובה ככל שתהיה. הכתיבה של אגמון היא כתיבה תסריטאית כמעט, מכילה פעולות ודיאלוגים ומחשבות מדוברות ועלילה לינארית ברורה ופריכה. בכך הוא נמנע כמעט מדימויים וממורכבות ספרותית של ממש, כזו שגורמת לך ללכת לאיבוד בין המילים עד שאתה מצליח להרכיב באמצעותן עולם שלם, על כל הנסתר והמשונה והנשגב ומעורר המחשבה והבלתי מובן עד הסוף שבו. כשהוא כן נדרש למטפורות, הוא טורח להסביר אותן לקורא; כך עם האימפוטנציה של אפי או ההתרחקות של אליק מהחברה ומהמדינה. חבל שהוא לא נותן קצת יותר קרדיט לקורא, גם אם הוא מתייחס לכל "גילוי הטריק" בקריצה ועם הומור עצמי.

***

כתבתי כבר שאהבתי מאוד את "יאיר ויהונתן". היה בו כוח חיות מתפרץ, לא מתנצל, שגרם לי לצאת אחר כך אל העולם ולרצות לשנות משהו, להזיז במעט את המחט שהחיים כפו עליה את קיפאונה. גם בספר החדש כוח החיות הזה נמצא, אבל הוא מעומעם, קבור תחת שכבות של סיפור.

ועדיין, אתה יוצא אל העולם אחרי שקראת את אחד הסיפורים ב"שמשהו יקרה" ואתה רוצה לעשות משהו שלא חשבת שתעשה בגלל מה שהאחרים יחשבו ומי אני שאבגוד בדרך בה הם תופסים אותי ומכתיבים את כל מהלכי החיים, גדולים וקטנים כאחד. ואתה גם פחות מתבייש לקרוא כל מיני כתבות קיקיונית ב"מעריב TMI", רק בגלל שהתפתית ללחוץ על הקישור בפייסבוק שטען "דרמה בחייו הרומנטיים של גידי גוב. לכל הפרטים", וכשנכנסת לכתבה היה כתוב שתם הרומן המבטיח בין גידי גוב לרונית רביץ-בוס, נערת התסריט מהוליווד. וה"עיתונאית" ליאורה גולדנברג-שטרן, שמתפרנסת מלחטט לאנשים בחיים ולהתקשר אליהם ולשאול אותם שאלות על הפרטים הכי אינטימיים בחיים שלהם כי אין בושה, שאלה את גוב "גידי, תם השרב הגדול?", והוא ענה לה "יקירתי, אני ממש לא מדבר על הדברים האלה, אני מאחל לך ערב קסום", וליאורה השיבה "קסום זו מילה דוחה. אפשר ברכה אחרת?", וגוב ענה "תעשי לך טוסט נחמד". והנה, גם אני עשיתי מעשה אגמון וכתבתי על פכים קטנטנים מחיי, כאלה שברגיל הייתי מתבייש בהם ומסתיר אותם, וניסיתי למצוא משמעות גם ברגעים האלה, הפרוזאיים עד כדי מחנק, ואולי מצאתי ואולי לא, אבל לפחות חיפשתי ורק מעצם החיפוש הצלחתי לאחוז בבדל זנבה של איזו משמעות חמקמקה שעד עכשיו לא ברורה לי עד תום.

אז למה יאיר אגמון הוא גם אמיץ וגם פחדן? כי הוא לא מפחד להסתכל ללבן בעיניים של העולם שסביבו, אבל הוא כן מפחד להתחיל לכתוב ספרות ולא רק סיפורים. אבל יש לי אמונה שבספר הבא שלו זה יקרה.

שונות

60 שנות כיבוש

הטלפון הנייד יצלצל והשם שלו יופיע על הצג. הלב יחסיר פעימה. אני אהיה אמנם בעבודה, אולי באמצע ישיבה, אבל הוא משרת עכשיו בשטחים ואני חייב לענות. מי יודע אם לא קרה משהו. ואולי סתם משעמם לו בשמירה והוא החליט להתקשר אליי כדי להעביר את הזמן. מחמם את הלב לחשוב שהוא היה יכול להתקשר לחברה שלו, אולי אפילו לאחיו הצעיר, אבל הוא מבכר לדבר דווקא עם אבא שלו. אני אבקש סליחה מעמיתיי לעבודה ואצא החוצה כדי לשוחח עמו. ברקע אשמע צעקות שלא אצליח להבין. "היי חמוד, מה נשמע? קרה משהו?", אשאל, והוא ישיב "אבא, מה הלחץ? הכל טוב", וכשאשאל מה פשר הצעקות שאני שומע ברקע הוא יגיד שלפני שהוא מספר לי אני צריך להישבע לא לספר לאמא. אני כמובן אבטיח לו, אבל אדע שלא באמת אעמוד בהבטחה הזאת. הוא גם ככה בטח אמר את זה כדי שאספר לה. תשתרר שתיקה במשך מספר שניות ואני אפציר בו "נו, ספר, אל תשאיר אותי במתח". אז הוא יגלה לי שכשהפלוגה ירדה מהאוטובוס במחסום התקרבה אליהם נערה צעירה שנראתה בסך הכל די תמימה – היה לה אמנם חיג'אב, אבל היא גם לבשה ג'ינס ונעלי אולסטאר – ובאופן כללי עשתה רושם של מישהי שהבריזה מבית הספר ומחפשת איך להעביר את הזמן עד שהיא חוזרת הביתה. אף אחד לא חשד בה עד שהיא שלפה סכין ותקפה את אחד החברים שלו לפלוגה. "ואוו, זה היה קרוב אליך?" אשאל בדאגה, כי אולי הוא לא מספר לי הכל, ואולי זה בכלל הוא שנפצע והוא מרחיק עדות כדי שיוכל לבשר לי את דבר פציעתו במשורה. "אני בדיוק הוצאתי את התיק מהלמטה של האוטובוס כשזה קרה", הוא יתחיל לתאר. "החבר'ה התחילו לצעוק 'מחבלת! מחבלת!' והתחלנו לרדוף אחריה. לא היה לה הרבה סיכוי". אני אשאל אותו שוב אם הוא מבטיח לי שהוא לא נפצע והוא יפטיר "מבטיח, מבטיח". ברקע אשמע מישהו צועק "תמותי, כלבה! תסבלי!" על רקע אנקות כאב, ובלב מלא חשש אשאל אותו האם המחבלת עדיין שם, והוא יענה שעדיין לא באו לפנות אותה. אני אגיד לו להיזהר כי אולי יש עליה מטען או משהו, והוא יצחק ויגיד "איזה מטען בראש שלך? בקושי להחזיק סכין היא יודעת", ועוד מישהו ברקע יצעק "שתמות! שתזדיין הקחבה!". אני אבלע את הרוק ואבקש ממנו להתרחק מהאזור. "לאן יש לי ללכת, אבא? כל הפלוגה שלי פה", הוא ישיב, ואני רק אבקש ממנו לשמור על עצמו כי יש לו משפחה שאוהבת אותו ומחכה בבית.

כשאנתק את השיחה ואחזור לחדר הישיבות אחשוב לרגע על אותה בחורה נאנקת שחבורה של צעירים עומדים מעליה ומייחלים לגסיסתה האיטית. אני אתהה האם היה נכון מצידי לתמוך בהחלטה של הבן לשרת ביחידה קרבית, למרות שראיתי במו עיני, גם בשירות הסדיר וגם במילואים, מה קורה בשטחים אחרי שישים שנות כיבוש. אשאל את עצמי האם הבן שלי, שניסיתי להנחיל לו את מיטב הערכים ההומניסטיים, שמח גם הוא לאידה של בחורה בת גילו של אחיו הצעיר שמוציאה את נשמתה בייסורים. העיקר שהוא בסדר, אחשוב, אי אפשר להאשים אותו אחרי שדקרו את אחד מחבריו. זכותו לפרוק את הפחד בקללות.

כשאתיישב בחזרה בכיסא הפנים שלי יסגירו את סערת הרגשות. מישהו ישאל אותי אם הכל בסדר ואני אפטיר "כן, זה היה הבן. הכל בסדר", והישיבה תימשך כסדרה. אחרי כמה דקות אירגע ואחשוב על כך שזה לא סוף העולם. אחרי ככלות הכל, הוא יכול היה להיפצע, או להתקשר במקום זה לחברה שלו.

שונות

מנדלבאום (הצעקה)

מנדלבאום התעורר עם תחושת מחנק בגרונו. הוא חש צורך דחוף לזעוק, אבל משהו בתוכו מנע ממנו את הצעקה. הוא התיישב במיטה והביט בסביבתו הקרובה: בכפות רגליו, ששערות בודדות עיטרו אותן בחוסר סדר, כאילו מישהו השליך באקראי חופן זרעים על גבעה קירחת; בנעלי הבית המרופטות, שאניצי ספוג צהוב השתרבבו מתוכן; וברצפה מרובבת הכתמים הדביקים. הוא המתין מספר דקות, אך משהבין כי המחנק אינו עתיד לחלוף מעצמו, קם מהמיטה.

כשנכנס למטבח הרגיש שהכל זר ומוכר בו זמנית. תסיסת הסוכרזית בקפה, למשל, נראתה לו מוכרת עד זרא, אבל קולות התסיסה נשמעו חזק בהרבה מהרגיל. הוא כיסה את אוזניו בשתי ידיו, אבל הקולות המשיכו להישמע גם בתוך המערה האטומה שיצר. הוא רצה בכל מאודו לצעוק, להסות את קולות התסיסה באמצעות קולו, אבל מפיו הפתוח לא בקע אף צליל.

כשהגיע לעבודה הצעקה המובלעת התגעשה בתוך בית החזה והרעידה את גופו, אבל מנדלבאום סכר את פיו. הוא ישב מול המחשב בשפתיים קפוצות ובגבינים מכווצים, וניסה להתרכז במשימות שלפניו. כשנשאל משהו על ידי אחד מעמיתיו לעבודה, השיב באמצעות תנועות ראש בלבד. הוא קיווה שאף אחד לא רואה את הרעד שאחז בגופו.

בשעת ארוחת הצהריים התיישב מול הצלחת ופתח את פיו רק כדי חרך אליו יוכל לתחוב את המזלג. כשסיים לאכול נתרופפה לרגע המשמעת שכפה על עצמו, ובשנייה שבה חיטט עם קיסם בין שיניו, כפי שהוא עושה כל יום, ניסתה הצעקה להימלט בין הרווחים. רגע לפני שהיא חצתה את דל שפתיו הגיח ממעמקי הקיבה גיהוק ודרס את הצעקה, שהתפוגגה אל האוויר מבלי להותיר חותם למעט ריח מעופש של עוף.

שונות

האחראי על המעטפה

אני חושב על האיש שאחראי על סידור המעטפות באוסקר. יש לו הרי משימה אחת פשוטה, כך אמר לו הבוס יום קודם, ולכן אין שום סיבה שבעולם שמשהו ישתבש. "רק אידיוט גמור – ואתה הרי לא אידיוט גמור, נכון? בכל זאת התקבלת לעבודה בטקס הפרסים החשוב בעולם, גם אם זה קרה בזכות חמך – יצליח לפשל עם זה", גער בו המנהל באותו טון מתנשא, נוטף פאסיב אגרסיב, שסיגל לעצמו מבלי משים מאז שמונה להיות מפיק בפועל.

אבל הוא פישל. כלומר, זו לא באמת אשמתו שהמעטפה עם שם הזוכה בפרס השחקנית הטובה ביותר הגיעה לידיים הלא נכונות. זה ג'רמי, המתלמד מחוטט הפנים שחושב שאף אחד לא יודע שהוא מעשן ג'וינטים בשירותים, הוא אשם. סמכתי עליו שיזרוק את המעטפה אחרי ההכרזה, הוא סנט בעצמו, אבל האפס הלא יוצלח הזה בטח השתמש בה בשביל ליישר את השורות שלו. מיד אחרי הטקס אני הולך להלשין עליו.

הקלישאה תמיד אומרת שברגעי משבר הזמן עומד מלכת. בולשיט. במקום שיהיה לו זמן לכלכל את צעדיו ולנסות לפתור את הפלונטר הזה, מחוגי השעון, כמעשה שטן, דחקו זה בזה ודחפו את הזמן קדימה במהירות. לנגד עיניו הוא ראה את הצוות של הסרט המפסיד עולה על הבמה. הם החלו מודים בפאסט פורוורד לחברים, לאלוהים, לאישה שאיתם (כאילו שאתם לא מזיינים את העוזרת שלכם, צבועים!). על המסך הקטן זה אומנם נראה כמו מצעד ארוך ומייגע של גברים לבנים ומקריחים בטוקסידו שמלעלעים את המילים מול המיקרופון, אך אם זה היה תלוי בו הוא היה נותן להם לספר את כל קורות חייהם, שנייה אחר שנייה, רק כדי להרוויח עוד זמן.

רק רגע, הוא לא היחיד שיודע שחלה טעות! יש את חברי האקדמיה, אותם שותפים מסתוריים לאגודת המבקרים החופשיים, למה אף אחד מהם לא עולה על הבמה ועושה סדר בדברים? הם בטח מרוויחים הרבה יותר ממני, חשב, שהם יעשו את זה.

אבל אף אחד לא עולה לבמה, והגברים המקריחים ממשיכים ללהג ולשאת עיניים מודות לשמיים ("אני הולך לזיין כל כך הרבה!" הם חושבים לעצמם). פתאום מבזיקה בראשו המחשבה: כולם מפחדים להודות בטעות. הם בטח יושבים כשראשם מכונס לתוך כתפיהם ורק מייחלים שאף אחד לא יגיד מילה. זה יכול להיות הסוד שלנו, נהיה כולנו שותפי גורל וכשאלך ברחוב ויחלוף מולי חבר אקדמיה הוא בטח יהנהן לי בראשו הנהון מלא חשיבות כי הוא יזהה – בהליכתי הבוטחת, ממתיקת הסוד – שהמידע על הזוכה האמיתי שמור עמי לבטח.

נו, עוד דקה שתיים וכל זה לא רק שיהיה מאחוריו, אלא שמהעז הזה יצא עסיס מתוק – הוא יהפוך מסתם אדם רגיל וחסר ייחוד לחבר כבוד באקדמיה האמריקאית לקולנוע. הוא מביט במחוגי השעון, שהחליטו שהפעם הם דווקא כן מצייתים לקלישאה, והחלו מעכבים זה את התקדמותו של זה. שייגמר כבר, סינן מבין שיניו ותופף ברגלו בעצבנות. הנה, עוד נאום אחד ודי, זה מאחורי, הכל בסדר, אני אצליח לשמור על העבודה הזאת, אני אוכיח לכולם שאני מסוגל, במיוחד לבקי, היא אומרת שהיא מאמינה בי אבל אני רואה בעיניים שלה שלא, רגע, מה ג'רמי עושה, למה הוא עולה על הבמה, מה הוא לוחש להם שם, למה הפנים שלהם מתכרכמות, זה הסוד שלנו, אני חבר כבוד באקדמיה, הם לא יכולים לעשות לי את זה, בקי, אני נשבע לך שזו לא אשמתי, אני מסוגל בקי, אני מסוגל.

שונות

מנדלבאום (10)

הפעם האחרונה שבה מנדלבאום בכה [לא לחלוחית בקצה העין שעשויה להגיע בסופו של סרט מלודרמטי עשוי היטב, אלא קילוחים קילוחים של רגש שנוהרים משקיות הדמע והלב] הייתה כשהתיישב לכתוב את ההספד שיקרא בהלוויה של אמו. היא הייתה אז עדיין מלאת חיוניות, בכל האמור לפחות באישה בת שישים ושלוש שעצמותיה מתפוררות והולכות וסופן שיקרסו תחת עצמן, אבל מנדלבאום ידע כי כשיגיע יום הטמנתה בקרקע יצפו ממנו לשאת דברים מרגשים שהאמת פורצת מתוכם, והוא לא הרשה לעצמו להיתפס לא מוכן. הרי כשאביו נפטר במפתיע הוא עמד מול האלונקה שעליה שכב הגוף עטוף התכריכים [הוא דימה לראות את הגופה מזיזה מעט את גפיה, כאילו מנסה להזיז טורדני שנחת על אפה אך אינה מצליחה. אבא, אמר לעצמו מנדלבאום, אני לא יכול להעיף בשבילך את הזבוב, כולם מצפים שתישאר מת], העיניים נישאו אליו והאוזניים ציפו למוצא פיו, אבל כל הזיכרונות והמחשבות התערפלו לבלילה אחת וכל מה שהצליח להעלות על דל שפתיו היו המילים "תודה, אבא. היית אבא טוב" [אמרתי פעמיים אבא בסמיכות מיותרת, נזף בעצמו כשהאבלים ליוו את המנוח לחלקת הקבר. יד שהונחה על כתפו הסיחה את תשומת לבו. כשהרים את הראש ראה את הבוס שלו. הכיפה השחורה שעל ראשו, שהקפלים הברורים שחילקו אותה לארבעה חלקים העידו כי שכבה מקופלת זמן רב בתא הכפפות באוטו, נאחזה בקושי רב בעזרת סיכה בשערותיו המקלישות, ורוח שהגיחה פתע מן הצד הצליחה לנתק אותה מחללית האם. מנדלבאום כמעט שלח מוכנית את ידו כדי לתפוס את הכיפה של הבוס, אבל אז נזכר שלא קיבל את העלאת השכר שביקש באחרונה, והניח לכיפה להתעופף הצידה. הבוס סר הצידה בבהילות כדי להרים אותה, אבל היא כבר הספיקה להירמס תחת רגלי האבלים. מנדלבאום ראה זאת והגניב חיוך קטן].

הוא התיישב אל מול המחשב וניסה להעלות מתוכו זיכרונות ילדות שאמו מופיעה בהם, אבל לא הצליח להעלות דבר. ככל שהתאמץ כך חמקו ממנו הזיכרונות, כמו ילד המנסה לתפוס בקצה חוט של בלון שהרוח מהתלת בו. האם האכלתי פעם עם אמא ברווזים בשבת שמשית, שאל את עצמו. בעיני רוחו הופיעה תמונה של ילד לבוש בסוודר לבן שעליו רקום ציור של שתי כפפות [סוודר שאכן היה בעל ממשות בעולם] ושל קרני שמש בהירות וחדות שמפלחות את התמונה, ויד אמהית שנטמנת בשקית ושולה מתוכה פיסות לחם מפוררות, וידו שלו המושטת קדימה בחשש אל אחד הברווזים, שחוטף את פירור הלחם וגורם למנדלבאום הקטן לצווח מתוך פחד ואושר. אבל הזיכרון הזה היה מוכר מדי, זו הרי סצנה עתירת קלישאות שמופיעה בכל סרט הוליוודי שלישי, ותפקידה הוא להראות את הילדות המאושרת של הגיבור, ממנה הוא שואב את הכוחות כדי להתגבר על מכשולי ההווה. מנדלבאום [הבוגר, לא הילד החמוד מהסרט] ניסה שוב להיזכר בכל כוחו. המאמץ הפך משכלי לפיזי ממש, הוא חש כיצד רקותיו מתנפחות ומתייגעות, עד שעלתה לה תמונה נוספת. הפעם הוא קצת גדול יותר, בן תשע או עשר, והנה הוא חוזר מבית הספר כשאת מצחו מעטרת חבורה גדולה וסגולה. ברגע שאמו רואה אותו היא לא שואלת שאלות אלא מוציאה מהמקפיא חבילה של שניצלים קפואים ומניחה על החבורה. מנדלבאום מביט בעיניה החומות והעמוקות וגל חום מציף אותו, מטפס מגבו עד ראשו. כשאמו מסירה לבסוף את השניצלים ממצחו, הוא לא מבין כיצד לא בושלו לחלוטין.

אבל גם הזיכרון הזה נדמה למנדלבאום מעושה, כמו גם שאר התמונות שרצו לנגד עיניו. הוא ניסה להיזכר בחוויות מרות שעבר עם אמו, שכן כאלה לא חסרו. המוח ודאי אינו רוצה לשאול מזיכרונותיהם הקשים של אחרים, יש לו מספיק משל עצמו. בכלל, ההספד שיישא, אם ידע לאזן היטב בין בכי ושחוק, זיכרונות מרים ורגעי חסד מתוקים, יתעלה לדרגת ספרות ממש; המנחמים ודאי ייגשו אליו ויבקשו עותק לעצמם, ייתכן כי חלק מהם אף יסכימו לשלם בעדו. בתמונה הבאה עליה חשב אמו רותחת עליו בגלל שאיחר לשוב הביתה מחבר. היא מעיפה חפצים בחרון זעם, כאילו לא בושש לבוא אלא רצח את כל בני כיתתו, ותוך כדי כך היא מנפצת את המשחק האהוב עליו, זה שלצורך קנייתו חסך פרוטה לפרוטה במשך שנתיים. כשאמו מבינה את מה שעשתה היא נעצרת לרגע, אבל במקום לבקש את סליחתו של הילד ההמום, היא שמחה לאידו ואומרת לו שרק כך ילמד את הלקח.

מנדלבאום תפס את ראשו בין ידיו והשעין את מרפקיו על השולחן.  הייאוש אחז בו. הזיכרונות נזלו מבין אצבעותיו כמו מים שמנוניים. הכל מומצא. הכל שייך למישהו אחר. הכל מזויף. מה הטעם בחיים האלו אם כל הזיכרונות שלנו – שהם החיים עצמם, שהרי את ההווה איננו מסוגלים לתפוס, לא ברמה הפילוסופית ולא ברמה המעשית – המעט שעוד נותר מחיינו, אינם שלנו.

הדמעות זלגו על פניו. ענן שחור כיסה את תודעתו. הוא ניגש לאמבטיה כדי לשטוף את פניו והביט בעיניים המשתקפות אליו. לרגע היה נדמה לו שהוא רואה שם את עצמו בתור ילד קטן, אבל ברגע שמצמץ הוא נעלם.

לכל פרקי מנדלבאום

שונות

5 הערות על השרפה בחיפה (ועוד אחת על האנושות)

  1. מי יודע, אלמלא השרשרת שכובלת אותו לגדר, היה יכול הקטנוע הזה לנוס על נפשו. אבל מרגע שנכבל, לא היה לו סיכוי מול הלהבות. מראה הקטנוע המפויח צובט בלב, אי-רציונלי ככל שזה יהיה. הרי מדובר בחפץ עשוי מתכת ופלסטיק נטולי נשמה, כמוהו עוד אלפים על הכביש ברגע זה: אחד מנייד מגש פיצה אל חבורה של צעירים שהתכנסו כדי לצפות במשחק כדורגל; האחר מסיע אישה בנעלי עקב אל עבר ראיון עבודה חשוב; השלישי זרוק על האדמה בשעה שגבר ואישה, שלפני רגע קט עוד רכבו עליו, מתנים אהבים על האדמה הקרה. אבל הקטנוע המסוים הזה כבר לא יסיע פיצות ולא ידהר אל ראיונות עבודה ולא יפלוט את חום המנוע אל תוך האדמה לקול גניחות ומצמוצי אהבהבים. הוא יושלך אל המזבלה העירונית וייקבר תחת הררי אשפה שגם היא הייתה פעם חלק מחיים של מישהו.
    img_20161126_085808
  2. מישהו הניח שקית כתומה על חלקו האחורי של הקטנוע. בתוכה יש מה שנראה כמו סנדוויץ' ותפוח. ממש ארוחת עשר סדורה ומזינה. בימים אחרים הייתי כועס על אותו "נער לא מחונך שחמד לצון", כפי שוודאי הייתי מכנה אותי בראשי בפולניות הנרגנת המאפיינת אותי ברגעים אלו (וברגעים רבים נוספים), אבל עכשיו השקית מוסיפה צבע וחיות למראה המפוחם וזה מחמם את הלב. נחמד גם לדעת שאנשים עוד חומדים לצון שעות ספורות אחרי שעירם עלתה בלהבות.
  3. צינורות הכיבוי נותרו מוטלים ברחוב כמו נשלי נחש זנוחים. הם מהווים עדות מתגוללת למאבק ההרואי שניהלו הכבאים. כשהתחילו להגיע הידיעות על השרפה חבר בעבודה שאל אותי מה דעתי על כבאים ועבודתם, עניתי – שוב, בפולניות הנרגנת הידועה לשמצה שלי – שהם לא בדיוק פרופסורים בטכניון. כשראיתי עד כמה קרובה הייתה האש לבית, כל מה שרציתי הוא ללחוץ את ידיהם בחוזקה ולהגיד להם שאני מוקיר את עבודתם, שבלעדיה הייתי נותר מחוסר קורת גג וכלבות. אין סיכוי שהפרופסורים בטכניון היו מחרפים את נפשם למעני.
    img_20161126_085038
  4. השכנים הולכים ברחוב ומחליפים חוויות משל היו פליטי מלחמה. להוא נשרפה הגינה ולהיא ניזוקו המזגנים, אבל הם צוחקים על זה; האש הרחיקה את האנשים מבתיהם אבל קירבה בין הלבבות. חבל שנדרשים אסונות או מלחמות כדי לגרום לפרצי סולידריות מחממי לב שכאלה. אותו האדם שרק יום קודם עוד ניסה לעקוף אותך בפראות בכביש ותקע בך מבט מזרה אימים שכשחלף על פניך, מסוגל עכשיו לגשת אליך ולשאול אם אתה ובני משפחתך בסדר, כשבעיניו זיק של אמפתיה אמיתית. כמו ב"הדבר" של קאמי, שהראה שמצב אסון הוא קטליזטור להפגנת החסד והרוע השוכנים בכפיפה אחת בנפש האנושית, כך גם בחיפה, רק בזעיר אנפין. נחזיק אצבעות שהחולדות לא יעלו יום אחד מהביוב.
  5. פידל קסטרו מת, והוויכוחים בפייסבוק לא איחרו להגיע. האם היה לוחם באימפריאליזם האמריקני שחתר לחברה צודקת יותר, או שהיה דיקטטור שהאכיל את בני עמו מרורים במסווה של שוויון? הדיונים גרמו לי להיזכר בספר "הטרילוגיה המלוכלכת של הבאנה" (פאק, באתר של "עם עובד" ציטטו ביקורת שכתבתי על הספר בעודי סטודנט פוחז לתקשורת), שמתאר ללא התייפייפות את החיים בקובה בשנות ה-90. הרבה זוהמה יש שם, פיזית ואנושית, אבל גם רגעים קטנים של חסד. כי זה הפרדוקס ששוכן בנפשו של האדם – פרדוקס שהופך אותנו לחיות המופלאות והמגעילות שאנחנו – מצד אחד נהיה מוכנים להקריב את חיינו למען האחר תוך הפגנת אלטרואיזם מוחלט, ומצד שני נהיה מסוגלים לרמוס את השכנים והחברים למען רווחתנו האישית.
  6. אנושות, את דבר מבחיל ומופלא, ובגלל זה אני כל כך אוהב ושונא אותך.
שונות

מנדלבאום (9)

השכן שנכנס לדירה האפלולית נאלץ לכסות את אפו בקצה חולצתו. ריח חריף של זיקנה עמד באוויר, כאילו האוויר דוחס בין פרודותיו זיכרונות ילדות רחוקים. התריסים היו מוגפים כמעט לגמרי, רק קרני אור עקשניות במיוחד הצליחו לעמעם מעט את העלטה. השכן צעק בשמו של מנדלבאום ["מר מנדלבאום! מר מנדלבאום!"], אך קולו נבלע בתוך הסמיכות המעיקה ובתוך המוזיקה הרמה [ואלס האביב של שופן]. הוא התקדם באיטיות עד המסדרון שהוביל לחדר השינה, כמו שחיין החוצה בריכה סמיכה. כשהציץ מהפינה ראה כף רגל כחולה ונפוחה מציצה מתוך כיסוי בד כלשהו. הלמות לבו התחזקו בכל צעד שעשה. הריח כבר היה כמעט בלתי נסבל [העבר נדחס עד כדי ממשות. השכן ראה את סבו וסבתו מנופפים לו לשלום וחש מחנק בגרונו], אך הוא לא נרתע ונכנס אל חדר השינה. נשימתו נעתקה כשלנגד עיניו נגלתה ציפת שמיכה שבתוכה גוף דומם. הקמטים שעל הציפה התפוחה שיוו לה מראה של ארמדיל מצונף שרגל אחת משתלשלת מחוץ לשיריונו. השכן קיווה שהיצור שמונח במיטה רק ישן, אך ידע בלבו את האמת: הארמדיל מת.

הפרמדיקים שהסירו את הכיסוי מעל הגופה התקשו להסתיר את החיוך. הם אומנם רואים מקרי מוות על בסיס יומיומי כמעט [אתמול, למשל, הם הוזעקו לאזור תעשייה ומצאו גופה כרותת ראש. על אחת מכתפיה של הגופה היה מקועקע המשפט "טוב למות בעד ארצנו"], אבל זו הפעם הראשונה שבה הם מצאו גופה עירומה לגמרי של זקן כשעל ראשו זר נוצות אינדיאני, כזה המשמש ילדים כתחפושת בפורים, ואיבר מינו כה קשוי עד כי נדמה היה שהחזיק בכוחו בלבד לא רק את האוהל המאולתר, אלא את העולם כולו, כמו אותו צב במיתוס ההינדי העתיק.

השכן הסביר כי מזה מספר ימים עולה מדירתו של מנדלבאום מוזיקה חזקה, אך כל הניסיונות לדפוק בדלת ולבקש שינמיך לא הועילו. לבסוף הוא השיג מפתח לדירה מאחד ממכריו הרחוקים של מנדלבאום ואזר מספיק אומץ כדי להיכנס. הוא היה קשיש נרגן שכל משפחתו ניתקה עמו את הקשרים, סיפר לצוות הרפואי, אף אחד לא בא לבקר אותו כבר שנים.

****

נתיחת גופה הייתה מגלה אולי את הזמן המשוער שבו לבו של מנדלבאום נדם, אך היא לעולם לא הייתה מגלה את הסיבה לכך שהיה תקוע במשך ימים בתוך ציפה של שמיכה כשלגופו, או ליתר דיוק לראשו, רק זר נוצות מפלסטיק. נתיחת הזיכרונות שלפני המוות, אם הייתה כזאת בנמצא, הייתה מגלה שמנדלבאום נהג לקפל את הכביסה בעירום. זה לא היה איזה מנהג פרוורטי שאימץ לעצמו, אלא אילוץ של המציאות; הוא נהג לכבס את כל בגדיו ומצעיו במרוכז, פעם אחת בשבוע, וכך היה מסתובב בדירתו בעירום במשך יממה עד שכל בגדיו היו מתייבשים.

****

מנדלבאום אהב לקפל את הכביסה הנקייה. העבודה המונוטונית של קיפול שרוול אחר שרוול, מכנס אל מכנס, החליקה אותו אל תוך חליפה של שלווה שהוא חש בה בנוח. אבל כשהיה מגיע אל מצעי המיטה שלוות הנפש שלו הייתה נעכרת. הציפה הענקית נדמתה בעיניו לאוקיינוס אדיר מימדים שלתוכו היה צריך להשחיל את השמיכה ["גם אלוהים בכבודו ובעצמו לא היה מצליח!"], והוא תמיד היה כושל במשימה, כך שחלק אחד מהשמיכה היה מרוכז כולו בצד אחד של הציפה, בעוד הצד שני נותר כמוש ומדולדל. מילא אם לחוסר האיזון המשווע לא הייתה כל השפעה, אבל כאשר היה נכנס אל מתחת לשמיכה הלא אחידה שנתו הייתה נגרעת והוא היה מכלה שעות בניסיונות לנער אותה כך שכל פינה של הציפה תעטוף ברוך פינה תואמת של השמיכה.

עד הפעם ההיא שבה החליט ללוות את השמיכה אל תוך הציפה כמו אב שמלווה את ילדו ביום הראשון של בית הספר. הוא אחז בידו פינה אחת, פער את לוע הציפה ונכנס פנימה. הוא התקדם על ארבע אל עבר היעד הנכסף, אבל ככל שהתקדם כך נדמה לו שהפינה הולכת ומתרחקת ממנו. הוא המשיך כך במשך מספר דקות עד שהתעייף ונעצר, עדיין מחזיק בידו את פינת השמיכה. הוא הביט מעלה וראה שהפרחים שקישטו את הכיסוי הפכו לעננים ששייטו להם ברוח ערב קלילה. מנדלבאום נשכב על גבו והביט בהם, בדיוק כפי שעשה כשהיה ילד בשכונה אפורת הבניינים שבה גדל. הוא נזכר כיצד חזר פעם הביתה מאוחר ואביו רדף אחריו בכל הבית [48 מטרים רבועים] כדי להלקות אותו, וכיצד התחבא מתחת לשמיכה ודימה לעצמו שזהו אוהל אינדיאני ושהשריף הרע מחפש אחריו כדי להרוג אותו ולגרור את גופתו ברחבי הבית למען האחים יראו וייראו. אבל עד שאבא הגיע החום של מנדלבאום עלה והוא שכב מדמדם מתחת לשמיכה וראה כיצד השכנה נכנסת לאוהל כשהיא לבושה חלוק שהונח ברפיון על שדיה המלאים, וכשהיא התכופפה לנשק אותו על המצח אחד משדיה השתחרר מאסוריו החלושים וליטף את פניו המלוהטות. תחתוניו של מנדלבאום חישבו להתפקע, אבל הוא היה חלש מכדי לנסות להסתיר את זקפתו. השכנה הניחה על ראשו זר נוצות, נשקה שוב למצחו ויצאה מהאוהל. הוא שכב כך במשך מספר ימים, נפשו מרחפת בין הרקיעים, עד שהרעב והחולשה הכריעו אותו.

****

השכן נעל את הדלת מאחורי הפרמדיקים, שנשאו את גופתו של מנדלבאום על גבי האלונקה. זר הנוצות החליק אט אט מראשו עם כל מדרגה שירדו, עד שנפל על הרצפה. השכן התלבט אם לגעת בזר [הוא פחד שהמוות הוא מחלה מדבקת], אך מכיוון שהיה גם יושב ראש ועד הבית והבחירות החוזרות לתפקיד עמדו בפתח, הוא לא יכול היה להרשות לעצמו להשאיר את החפץ בחדר המדרגות. הוא הרים את זר הנוצות בעזרת האגודל והאצבע בלבד ונשא אותו אל הבית כמו ציפור שנושאת את גוזלה המת. כשלחץ על הרגלית שפותחת את הפח עיניו נאורו כי הבין באותו הרגע שהוסרה ההתנגדות האחרונה לשיפוץ הבניין. הוא השליך את זר הנוצות לפח וחייך.

לכל סיפורי מנדלבאום עד כה