שונות

מכיתות

esse est percipi

אדם הולך ברחוב. לא אדם אחד הוא, בעצם, אלא קליידוסקופ מלא בזכוכית שנשתברה, וכל רסיס מעוות קצת את מי שהוא בעיני הסובבים אותו. יביט בו נהג האוטובוס החולף ויקלוט בדיוק את המכיתה בה הבטן נצבטת לכדי בטנונית, חישוק הולה הופ של שומן שעובר מצד לצד עם כל פסיעה; תעבור מולו מטפלת פיליפינית בדרכה חזרה מהקניות והאור יחזור אליה מהרסיס שמראה את האוזניים גדולות מעט מהמידה הרגילה, תומכות את ידיות המשקפיים כמו אטלס ארוך וגמלוני הנושא את השמיים על גבו; הנהג שיעצור כדי שיוכל לחצות במעבר החצייה יפגוש במבטו את המכיתה שמשקפת את הרגליים הגרמיות, הלבנות, כרגלי עוף שפלא כיצד הוא מצליח לשאת את משקל גופו על שני כפיסים אלו מבלי לכרוע תחתיו.

אדם הולך ברחוב ושומע קולות שקשוק, רסיסי זכוכית מתערבלים ומתנפצים ונגרסים. הוא עוצר לרגע והקולות נפסקים. הוא מרים את נעלו כדי לוודא שלא דרך על משהו, ומשלא רואה דבר ממשיך בדרכו. רעשי הגריסה נמשכים, המכיתות משתברות, תמונתו מתעוותת בעיני הסובבים אותו, והוא אינו קולט דבר.

מודעות פרסומת
הצד העצוב של החיים·שונות

שלשלאות

היא שואלת אותך על ספר אהוב מהילדות, וכל מה שאתה יכול לחשוב עליו זה על השלשלאות שכופתות אותך בדיוק כפי שכפתו את גוליבר בספר שהיה לך כשהיית בן 10 או 12. בעוד שהאיור זכור לך בבירור, כאילו שהשנים לא הדהו את הזיכרון ולא הוסיפו או גרעו קו מפה או משם, או שרטטו בשחור לבן איור שהיה בכלל צבעוני, את העלילה אתה זוכר במעומעם: בעיקר זכורה לך הספינה שנטרפה ואת גוליבר שנשטף אל החוף של ליליפוט, חסר הכרה. באיור שזכרונך מעיר לחיים במחי עפעוף גוליבר בדיוק מתעורר, אבל כשהוא מנסה להרים את ראשו או להזיז את ידיו הוא מגלה שהוא אסור בשלשלאות. לא רק את שערות ראשו הן כובלות לקרקע, אלא גם את זקנו שצמח פרא [אולי בין סבכותיו נחבאות אצות ים שנטרפו פנימה כמו מוך אל תוך שיערותיו המדובללות של מטאטא ישן], וגם את חולצתו וחפתיו ומכנסיו ונעליו. והזיכרון משרטט ביד בוטחת את הבלבול והכאב שניכרו בעיניו של גוליבר, שלפני רגע עוד הטלטל בין הגלים כמטלטל בין החיים והמוות, נושא על שפתיו המבוקעות תפילה חרישית ["לא אשא דבר שקר ולא אתעמר בבני ביתי"].

וכשהיא מתעקשת שתספר לה עוד על תחושותיך כלפי הספר וכיצד עיצב את עולמך הרוחני כמו גוש חימר בידיים מכיירות, אתה חושב על הבוקר, כשניסית להרים את ראשך מהכר והשלשלאות משכו בציצות ראשך ובזיפיך ועור פניך איים להיקרע מעל הבשר והצעקה נזדעקה כלפי פנים והדהדה בין חדרי הלב ובית הריאות והמעי גס והשלפוחית והערמונית ושאר האיברים שהטלטלו כארגזי המשא שעל ספינתו של גוליבר בעת שהסופה הטיחה אותה במשובת ילדות מצד לצד. ויכולת גם לספר לה שבהית בתקרה עד שנגלה לעיניך הבקיע שבעל הדירה סירב להאמין בקיומו, אבל אתה ידעת שמהשבר הזה תפתח יום אחד הרעה, ומבול של דם או צפרדעים או כינים או ערוב או ברד יטביע אותך תחתיו.

"אני לא זוכר יותר מדי מהתקופה הזאת", אתה עונה כדי להתחמק מהשאלה, וכשהיא קמה לרגע לשירותים אתה מנסה להרים את רגלך מן הקרקע, לבדוק אם היא עדיין אזוקה, ובעיניך משתקפות הבהלה והפחד שניבטו גם מעיניו של גוליבר בציור מתוך ספר הילדים שעדיין נמצא על המדף בספרייתך, ושכמה טיפות של דם יבש שנטפו מהתקרה מרבבות את שוליו.

שונות

השומרים

חוץ. אזור תעשייה שומם. שני טירונים שומרים על עץ. השניים שותקים במשך מספר שניות, ואז:

ולדי: מתי הוא אמר שהוא יבוא?

ישראל: מי?

ולדי: המפקד.

ישראל: איזה מהם?

ולדי: הגבוה.

ישראל: כולם גבוהים.

ולדי: נו, הכי גבוה.

ישראל: אלי?

ולדי: כן, אלי… נראה לי. איך הוא נראה?

ישראל: מי, אלי?

ולדי: נו, אז מי?

ישראל: הוא גבוה כזה…

ולדי: זה כבר הבנתי.

ישראל: וגם… יש לו כיפה.

ולדי: לכולם יש כיפה.

ישראל: ו… ונשק! הוא תמיד מסתובב עם נשק!

ולדי: אתה מבין שתיארת עכשיו את כל המפקדים.

ישראל: כן… יש בזה משהו…

ולדי: אז אתה לא יודע איך הוא נראה בדיוק?

ישראל: אההה, לא, לא ממש.

ולדי: אז איך נדע שזה הוא?

ישראל: מה זאת אומרת? לפי הכיפה.

ולדי: כתוב לו משהו על הכיפה?

ישראל: לא שראיתי.

ולדי: מה הצבע שלה?

ישראל: חום. ירוק. משהו שקשור לגולני. רגע, אולי זה בכלל שחור אדום. (שהייה) תגיד, איך זה שאתה לא זוכר איך הוא נראה?

ולדי: פחח, באמת. מצאת מי שיזכור, אחי.

ישראל: מה אתה גנוב? היינו ביחד כשהוא אמר לנו לשמור.

ולדי: ביחד?

ישראל: כן. עמדת לידי.

ולדי: אני חושב שאתה מבלבל אותי עם מישהו אחר.

ישראל: למה שאבלבל אותך עם מישהו אחר? למה אתה פה אם לא היית שם?

ולדי: הייתי פה לפניך.

ישראל: די עם השטויות. עלינו לשמור ביחד.

ולדי: הייתי פה לפניך. בוודאות.

ישראל: אתה מסתלבט עליי? לא אוהב שמסתלבטים עליי.

ולדי: מי מסתלבט, אחי? אומר לך שאני פה כבר משמונה בבוקר.

ישראל: (מביט בשעון היד) גם אני.

שהייה.

ולדי: אתה מבין שסתם תקעו אותנו פה?

ישראל: מי?

ולדי: (עצבני) מי? מי? מי?

ישראל: למה אתה עצבני, אחי?

ולדי: תסתכל סביבך. מה אתה רואה?

ישראל: (מסתכל) לא יודע… אזור תעשייה, מכוניות, עץ.

ולדי: נו?

ישראל: מה נו?

ולדי: על מה אנחנו שומרים פה?

ישראל: על… על המדינה שלנו.

ולדי: אנשים אתה רואה פה?

ישראל: (מסתכל שוב) לא.

ולדי: אז על מה אנחנו שומרים? על המכוניות? על העץ?

ישראל: זה הכל חלק מהמדינה שלנו.

ולדי: תגיד, ראית פעם מחבל שתוקף עץ?

ישראל: יש כאלה שבאים עם גרזן, כן.

ולדי: הם באים עם גרזן כדי לפגוע באנשים, לא כדי לכרות עצים!

ישראל: המחבל יכול לתקוף אותנו. כל שני וחמישי יש מחבל שתוקף חיילים. איפה אתה חי, אחי?

ולדי: ואם לא היינו פה?

ישראל: למה שלא נהיה פה?

ולדי: תיאורטית, אם לא היו אומרים לנו לשמור פה – את מי המחבל היה תוקף?

ישראל: אבל אם אנחנו לא נהיה פה, יבואו המחבלים.

ולדי: למה לעזאזל שהם יבואו לפה?! אין פה נפש חיה!

ישראל: אבל יש אותנו!

ולדי דופק את ראשו כמה פעמים בגזע העץ. שהייה.

ישראל: תגיד, אתה שמאלני?

ולדי: לא! מה קשור שמאלני?

ישראל: רק שמאלנים מדברים ככה שטויות.

ולדי: יודע מה, בוא נעשה ניסוי.

ישראל: איזה ניסוי?

ולדי: בוא נלך מפה.

ישראל: השתגעת? זה שבירת שמירה. זה ישר שבת. מה שבת? זה כלא!

ולדי: חמש דקות. אף אחד לא ידע.

ישראל: המפקד ידע.

ולדי: איך הוא ידע בדיוק?

ישראל: עם המזל שלי הוא יבוא בדיוק בחמש דקות האלה.

ולדי: הוא לא בא כבר שעתיים, אז דווקא בחמש דקות האלה הוא יבוא?

ישראל: ואם הוא מתצפת עלינו מלמעלה, רק מחכה שנשבור שמירה?

ולדי: (מסתכל סביב ואז צועק) הקשב המפקד! (שהייה. לא נשמע דבר. שוב צועק) הקשב המפקד הקשב! אני לא מרגיש טוב, המפקד! (שהייה) הקשב המפקד הקשב, יורים עלינו! אני פצוע!

שתיקה. השקט החריף מנוגד לצעקות.

ישראל: לא יודע, אחי…

ולדי: מסבירים לך שאין פה אף אחד.

ישראל: אתה לא מכיר אותי. אני כל החיים שלי נאחס בדברים האלה. פעם בבגרות הוצאתי שליף כשהבוחנת לא הסתכלה, ואיך שאני בא להחזיר אותו למקום – בום! קלטה אותי, אחי. עכשיו תבין, כל הכיתה עם שליפים, אנשים שמו בתחתונים, בגרביים, מישהו הכניס אפילו לאוזן, אבל רק אותי תפסו. זה הנאחס שלי, אחי.

ולדי: טוב, תעשה מה שאתה רוצה, אני הולך לשבת בצל. (נפנה ללכת)

ישראל: חכה רגע!

ולדי: מה עכשיו?

ישראל: אל תשאיר אותי לבד.

ולדי: מה קרה, אתה מפחד שיבוא המחבל עם הגרזן?

ישראל: איזה מפחד, אני שומר לך על התחת.

ולדי: אתה אשכרה מפחד.

ישראל: אומר לך לא מפחד, למה אתה אומר סתם?

ולדי: אז מה אכפת לך שאני הולך?

ישראל: אומר לך שאני שומר עליך שלא תעשה שטויות. חבל על השבת שלך.

ולדי:תודה, אחי, אבל אני יכול לדאוג לעצמי. (שוב נפנה ללכת) אז ביי בינתיים…

ישראל: חכה רגע אומרים לך!

ולדי: (נעצר) מה עכשיו? אתה דואג לי שאני לא שותה מספיק?

ישראל: אל תשאיר אותי לבד. אל תשאל למה… בבקשה.

ולדי: (שהייה) טוב, בסדר.

השניים שותקים למשך מספר שניות. ישראל מעיף מעליו זבוב טורדני. כעבור זמן:

ישראל: אז מתי נראה לך שהוא יבוא?

soldiers

שונות

החולצה של סיד וישס

זה היה ב-1998, כמה שבועות לפני הגיוס. טיילתי לבדי בקמדן מרקט בלונדון, כשלפתע שמעתי את זה. הסתכלתי סביבי לראות אם עוד מישהו נלכד בכישוף, אבל כולם המשיכו בשלהם, מאזנים בידיהם שקיות כמו לוליין על חבל. נכנסתי לאחת הסמטאות הצדדיות בשוק, הולך בעקבות צלילי הגיטרה של טום ולריין כמו דמות בסרט מצויר שנמשכת באפה אחר ריח של צלי מהביל, רגליה מרחפות כמה סנטימטרים מעל הקרקע. אלא שבסמטה עמד ריח חריף של שתן, כל כך מרוכז שניתן היה לשלוח את פרודות האוויר לבדיקת מעבדה. זה לא מנע ממני להתקדם. להפך, זה אפילו העצים את האפקט שהשרתה עליי המוזיקה והקירות הטחובים.

בפתח החנות שממנה בקע קול הגיטרה הנרקוטית והמיוסרת עמדו שני פאנקיסטים ועישנו. לאחד הייתה כרבולת ורודה זרחנית ולחברתו קוצים ארוכים ודוקרניים כשל קיפוד שנתקל בטורף. הם דיברו במבטא כה כבד, שלא הצלחתי להבין מילה ממה שאמרו. ייתכן שדיברו על יונייטד או על לידס, אני לא בטוח. הם חדלו לרגע משיחתם כשראו אותי, כנראה לא היו מורגלים שתיירים עם מכנסי ג'ינס שלמים וחולצת Please mind the gap מגיעים אל חלקת האלוהים המושתנת שלהם. הם הביטו בי כבני שבט אינדיאני או אפריקני שרואים לראשונה בחייהם אדם לבן. הנדתי לעברם בראשי ונכנסתי פנימה. שמעתי אותם מאחוריי ממשיכה בשיחה, יורקים מילים שאף פעם לא למדתי בשיעורי אנגלית.

מאחורי הקופה עמד מוכר צנום עם שיער אדום וחלק שירד על עיניו ודמה לווילון הגומי שמוביל למחסן בסופר. הוא התעסק שם בהזמנות או משהו, בזמן שעברתי בין מדפי התקליטים. אחרי דקה או שתיים הוא הרים את הראש והבחין בי.

"מה אתה מחפש, ילד?" הוא שאל במבטא קוקני שלשם שינוי הצלחתי להבין.

"אני… אני רק מסתכל. זה בסדר שאני מסתכל?", שאלתי.

"להסתכל עדיין לא עולה כסף, אבל גם זה בטח ישתנה עוד מעט".

הוא חזר לעסוק ברשימות שלו ואני המשכתי לדפדף בין התקליטים. היו שם המון דברים שלא הכרתי, אבל התביישתי לשאול את המוכר או לבקש להקשיב. חוץ מזה, בכלל לא היה לי בבית פטיפון. רגע לפני שיצאתי מהחנות קלטתי אותה תלויה על הקיר. ההשכלה המוזיקלית שלי אולי לא הייתה מספיק רחבה בשביל חנות כזאת, אבל את השיר הזה – ויותר מכך, את הסמל האיקוני שהתנוססה על החולצה – הכרתי ועוד איך. המוכר קלט שאני מסתכל עליה.

"יש מאחורי החולצה הזאת חת'כת סיפור".

"באמת?", שאלתי מתוך הבנה שהוא רק מחכה לאישור כדי לספר אותו.

"זאת לא סתם איזו רפליקה בורגנית. את החולצה הזאת לבש מעריץ בהופעה של הסקס פיסטולז".

המוכר עלה על שרפרף נמוך שהיה בסמוך והוריד את החולצה יחד עם הקולב.

"אתה רואה את הכתמים המוזרים האלה?", הוא הצביע על כמה עיגולים סגולים-כחולים-אדומים שנראו יותר מכל כמו וסת של טווס. "זה שילוב של נזלת, בירה, ליחה וקוקאין – וכל זה יצא מהאף של סיד וישס בכבודו ובעצמו".

"רגע, לא אמרת שזאת חולצה של מעריץ?", תהיתי.

"המעריץ הזה עמד בשורה הראשונה ולא הפסיק להגיד לסיד שהוא חרא של נגן ושעדיף שיפרוש כדי לגדל חזירים בכפר, אז סיד – שכבר היה מלא בכל סוג של סם אפשרי – ירד מהבמה וקינח את האף שלו בחולצה של המעריץ. זה היה כל כך דוחה, שהבחור פשוט זרק את החולצה בפח שמחוץ למועדון. למזלי הייתי מספיק חכם כדי לצאת אחריו החוצה ולהוציא את החולצה מהפח. ידעתי שיום אחד היא תהיה שווה הרבה כסף".

הגבות שלי התכווצו באופן מוכני. לא יודע מאיפה היה לי האומץ, אבל שאלתי: "אתה בטוח שזה לא אתה המעריץ הזה?".

פניו של המוכר התכרכמו. הוא צעק משהו לא ברור לשני הפאנקיסטים שבחוץ, ואלה זרקו את הסיגריות שלהם הצידה, גררו אותי מחוץ לחנות והשליכו אותי לתוך פינה עתירת שתן חמוץ. קמתי על רגליי עם דמעות בעיניים וחזרתי לשבילים הראשיים של השוק, משתלב בהמון האנשים עם הג'ינסים השלמים וחולצות ה-Please mind the gap.

רק עשרים שנה אחר כך הרהבתי עוז לחזור לאותה חנות. היא עדיין עמדה באותו המקום. לפאנקיסטים לא נותר זכר. את ריח השתן החליף ריח קטורת מתקתק. אבל הכי חשוב – החולצה עדיין הייתה תלויה שם. חששתי שהמוכר יזהה אותי בטעות, אבל במקומו עמדה שם מוכרת צעירה ויפה עם שיער קצר ופירסינג בכל איבר אפשרי בפניה. הוצאתי את הארנק ושילמתי על החולצה. הדבר הראשון שעשיתי כשיצאתי מהחנות היה להריח אותה. היה בה שילוב של עשן סיגריות, בירה ועוד ריח חמוץ ולא ברור. כנראה שזה היה חלק מהנשמה של סיד וישס.

***

אחרית דבר: טוב זאת חולצה שקניתי בפוקס והכתמים הם בגלל מרכך הכביסה יאללה ביי.

IMG_20190512_091301

שונות

והגבר הזה הוא אני

להלן מבחר קטעים מתוך הספר שלעולם לא יראה אור (וטוב שכך), "והגבר הזה הוא אני". הפוסט יתעדכן מדי פעם עם קטעים חדשים (או שלא).

***

לפעמים אני מחכה לריבועים שיחזרו
מניח להם במיטה שקית במבה גדולה
למקרה שיהיו רעבים ואני אשן
בבוקר כשאני קם נשארים רק פירורים
אבל אין שום זכר לריבועים.

***

אמא של אחד הילדים בגן
דומה לאקסית ששברה את לבי
לפעמים בא לי לנקום בה
ולשבור לה איזו מראה
אפילו שזו לא אותה בחורה.

***

למה לכל האפליקציות יש עדכון
שיתקן בהן פגמים
וישפר את הביצועים
ורק לי אותה גרסה שחוקה
שהיוצר כבר לא מעדכן
כנראה שכבר ויתר עליי
נותן לי פשוט להזדקן.

שונות

מתכווצים

בהתחלה חשבנו שזה בגללנו. שהגזמנו עם המתוקים, שהילדים בקפיצת גדילה. מתחנו את הגופיות כלפי מטה כדי שאלה יכסו את כל הגב, והן התעקשו לזחול מעלה ולחשוף טפח לרוח הקרירה. הסתרנו את אי הנוחות כשהתחתונים לחצו באזורים רגישים, מנצלים הפוגות כשהיה נדמה לנו שאיש לא מסתכל, דוחפים ידיים עמוק לתוך הכיסים ומותחים את גבולות הבד רק כדי שהאיברים הפרטיים יוכלו להשתחרר לכמה רגעים מהמלחציים 100% כותנה. רק אחרי כמה שבועות הבנו את פשר ההתכווצות: זה היה מייבש הכביסה. לראשונה בחיינו רכשנו אחד, ובחדווה גלויה הערנו לקרבו עוד ועוד בגדים לחים. החולצה התלכלכה קצת מרוטב בארוחת הצהריים? הגרביים האפירו מהדשדוש על הרצפה? אם בעידן טרום המייבש עוד היינו מנסים להסיר את הכתם בעזרת מגבון לח או סוחטים מהגרביים עוד יום לבישה כי הן בתוך הנעליים ואף אחד לא רואה, הרי שבעידן המייבש הותרו כל הרסנים. מכונת הכביסה הופעלה מספר פעמים ביום וכמו מעמיסי הפחם ברכבות הקיטור היינו מעלים את הבגדים קורבן לאלוהי המייבש.

סוגיית ההתכווצות העמידה אותנו בפני דילמה: האם עלינו להפסיק להשתמש במייבש? יותר מכך, האם עלינו לרכוש עכשיו מלתחה חדשה לכל בני הבית? חישוב מהיר של העלויות הנלוות, שגילמו בתוכן גם את ההפסד הצפוי במכירת מייבש הכביסה, הובילו אותה למסקנה אחת בלבד: הגיע הזמן לקנות – שוב, לראשונה בחיינו – מדיח כלים.

בפעם הראשונה שבה הפעלנו את המדיח ישבנו מולו וצפינו כיצד הוא עובר משלב הדחה אחד למשנהו, כמו בני שבט אפריקאי שצופים לראשונה בטלוויזיה. היינו סקרנים, משועשעים, מופתעים ובעיקר חסרי סבלנות. רצינו כבר לדעת אם גם כלי המטבח התכווצו. כשהוצאנו את המזלג הראשון ורצנו להשוות אותו למזג שלא עבר את כל תהליך ההדחה, התאכזבנו. הם היו זהים לחלוטין. אמרנו לעצמנו שהיינו טיפשים לחשוב שכלי מתכת וזכוכית יעברו את אותו התהליך שעובר בד. רגע לפני שאמרנו נואש הבן הצעיר החל לצווח בחדווה תוך שהוא מחזיק כפית בידו. ניגשנו אליו על מנת להבין על מה המהומה, ופיות כולנו נפערו בתדהמה: הכפית נראתה כחלק מסט סכו"ם בבית בובות.

במשך שבוע שלם העברנו במדיח את כל הכלים שברשותנו. הדחה ועוד הדחה ועוד הדחה. בוקר, צהריים, ערב, שלוש משמרות, צלחת יוצאת וצלחת באה, סיר נשטף ואז נשטף שוב, עד שהגענו לתוצאה הרצויה: כל כלי המטבח היו קטנים.

השלבים הבאים כבר הצטיירו לנגד עינינו בבהירות, ולכן גם מימושם נעשה בהרף עין: את הרהיטים החלפנו בכסאות שנקנו בחנות משחקים לילדים, את כלבת הזאב מסרנו ואימצנו במקומה כלב מלטזי, ולבסוף ניתקנו את הקשרים עם כל החברים ובני המשפחה. את מקומם ממלאים עכשיו אנשים נמוכי קומה – גמדים בלשון לא פוליטיקלי קורקט – שיושבים איתנו בסלון על רהיטים קטנים ואוכלים עוגות קטנות בצלחות קטנות ומלטפים כלב קטן. אנחנו לרוב שותקים אבל מדי פעם מישהו שואל אם יש עוד עוגה.

אנחנו מרוצים מהחיים החדשים והקטנים שלנו, גם אם למתבונן מהחוץ זה נראה כמו עולם לואיס קרולי מעוות. הפרופורציות כבר לא ממשטרות אותנו, הגודל לא משמש אמת מידה עבורנו. אם יש דבר אחד שאני בכל זאת מתגעגע אליו, זאת התחושה של תחתונים לא לוחצים. בכל פעם שנדמה לי שהגיע הזמן לשים לזה סוף, שאני לא חייב לראות נקודות שחורות בעיניים ולהרגיש כאילו שק האשכים שלי נתון בידיו של תינוק המחפש אחיזה חזקה בעולם גדוש בקולות ובצבעים לא מוכרים, אני אומר לעצמי שעבור החופש צריך לעתים לשעבד משהו. גם אם זה הביצים שלך.

שונות

"מונא" – ביקורת טלוויזיה

אם החיים בישראל הם לא גן עדן עבור ערביי ישראל, אפשר רק לשער כיצד אלו נראים בתקופת בחירות או בעת מלחמה. הגזענות, שזרמיה העכורים נשארים על פי רוב מתחת לפני הקרקע, מרימה את ראשה המכוער ומבאישה את האווירה הציבורית. הזמרת מירה עווד חוותה את זה על בשרה לאחר שנבחרה לייצג את ישראל באירוויזיון יחד עם אחינועם ניני בשנת 2009. במקום להתמלא תקווה על הזכות להפיץ מסר של שלום ואחווה, היא מצאה עצמה מותקפת מכל כיוון, נמחצת בין הפטיש היהודי לסדן הערבי.

הסדרה "מונא", אותה יצרה עווד, כתבה מאיה הפנר וביים אורי סיון, היא תולדה של אותה תקופה. הסדרה של כאן 11 מביאה את סיפורה של מונא עבוד, צלמת ערבייה-ישראלית שגרה בתל אביב ונבחרה לייצג את ישראל בתערוכת צילום חשובה בפריז. מה שמתחיל כהזדמנות לקפיצת מדרגה מקצועית מתברר כפח יקוש: בחברה הערבית זועמים על שיתוף הפעולה עם הממסד הציוני, ואילו בחברה היהודית מכנים אותה גיס חמישי בשל העובדה שהיא בוחרת להציג תמונות הקשורות בהיסטוריה הפלסטינית. גם העובדה שבן הזוג שלה יהודי, שמונא לא מסתירה את דעותיה ושבדיוק מתחילה (עוד) מלחמה בדרום, הופכת את המצב נפיץ עוד יותר.

אם נדמה שיש כאן עודף קונפליקטים דרמטיים, זה אכן כך, לפחות בפרקים הראשונים. הניסיון ליצור עלילה שתיגע בכל הסוגיות הללו – גם שכול ואלימות כלפי נשים בחברה הערבית אינם נפקדים – יוצר גודש ותחושה שנעשה ניסיון לעסוק בכל קונפליקט אפשרי. עם זאת, ככל שהפרקים מתקדמים הסדרה משילה מעצמה את מעטה ה"כך צריך לכתוב" ועוברת ל"כך החיים באמת": מורכבים, מסובכים ומעצבנים, אבל גם מהנים, מלאים באהבה ומנחמים.

את הדמות הראשית מגלמת מונא חוא, ששיחקה גם בסרט "לא פה, לא שם". תצוגת המשחק שלה פנטסטית: כל נים באישיותה ותו בפניה מביע את הקונפליקט שהיא נתונה בו – בין האישי לפוליטי (כי אי אפשר לברוח מהפוליטי לאורך זמן), בין בני עמה לבן הזוג היהודי ובין החירות האישית למחויבות למשפחה. גם עלא דקה, שמגלם את השותף של מונא בסטודיו לצילום שמאוהב בה בסתר, עושה עבודה נפלאה ויוצר דמות של היפסטר שרק רוצה ליהנות ומעדיף לא להתעסק בפוליטיקה, עד שזו מתפוצצת לו בפרצוף.

"מונא" משמשת דוגמה מצוינת עבור הטוענים בעד קיומו של שידור ציבורי. בתקופה בה הערוצים המסחריים מתמזגים זה לתוך זה ועדיין נאחזים בקרנות הריאליטי, תאגיד השידור הציבורי נותן מקום לסדרה בה ערבית היא השפה העיקרית, והדמויות חורגות מהסטריאוטיפ של מחבל-צ'יפס-סלט (האחרונה שעשתה זאת הייתה "התסריטאי" הנהדרת של סייד קשוע, שהייתה קופרודוקציה של קשת ורשות השידור). עוד כמה סדרות דרמה ראויות כמו "מונא", ואפשר יהיה סוף סוף לדבר על תמורה אמיתית לאגרה (או לכספי המיסים).

זה גם המקום לייחל לפיתוחן של סדרות נוספות שעוסקות במגזר הערבי. גם אם הן תמיד יהיו נטועות בתוך הקשרים תרבותיים מסוימים, בסופו של יום לכולנו אותן הטרדות – בעבודה, באהבה, בחיי המשפחה. כפי שדונלד גלובר יצר סדרה אותנטית על חיי השחורים בארצות הברית של ימינו, כך ראוי שגם לערביי ישראל תהיה "אטלנטה" משלהם.

הביקורת פורסמה לראשונה במוסף G של "גלובס"

שונות

הטרגדיה של אפי נוה

ובסוף, כך נדמה לי, הכל נובע מהפחד מן המוות.

לא אחת אני תוהה האם הטרגדיות היווניות או השייקספיריות רלוונטיות בכלל לימינו. משיחות המכחול העבות של כוח וגורל, תאוות ואסונות, אהבות ובגידות – האם כל אלו נוגעות בכלל לחיי היום יום שלנו, שמלאים בעיקר באפור על שלל גווניו, בשתיקות מעיקות, במילות סרק שמתפוקקות באוויר, ברצונות דלוחים לגנוב עוד כמה דקות שינה בבוקר או לעגל פינות בעבודה? ובמילים אחרות: אם החיים שלנו הם דרמה כה מינורית, צ'כובית באופיה, למה שנאמין כי הדרמות הגדולות מהחיים עדיין קונות אחיזה במציאות העכשווית?

ואז אתה שומע על הסיפור של אפי נוה, ואתה מבין שיש אנשים שחייהם מתנהלים מתוך הכוחות הגדולים האלה; מי שרצונותיהם מונעים מתאוות שררה ומין; אלו שחשבו שהכוח שלהם – הפיזי או הסימבולי – הוא בלתי מוגבל, לא ניתן לעצירה, אומניפוטנטי. ואתה מנסה להבין כיצד אדם, כל אדם, מגיע להכרה שכוחו כה עצום עד כי אין דבר שיכול לעצור אותו. ועד כמה שאתה נמנע מחקירות פסיכולוגיסטיות פשטניות, אתה לא יכול שלא לתהות: האם זהו חסך מהילדות? חוסר באהבת אם? מחסור בחברים? האם הבור שפעור בתוך נפשו כל כך עמוק ואפל שרק תועפות של און – דליים על גבי דליים של עזוז – מצליחות להשקיט, ולו לרגע חטוף, את נפשו המסוערת? האם הוא מודע לכך שהבור לא יכול באמת להתמלא?

הרבה שאלות עולות, והתשובה היחידה שאני מצליח לחשוב עליה היא חרדת המוות. אני מאמין שכל אדם בוגר מונע מהחרדה הזאת – מי יותר מי פחות, מי במודע ומי מתת-ההכרה. רוב בני האדם מתמודדים איתה בצורה פאסיבית יחסית: מעסיקים את עצמם בעבודה, מביאים ילדים כדי להותיר חותם כלשהו בעולם, הולכים לחדר הכושר כדי לנסות לשכנע את עצמם שהמשקולות או ההליכון יכולים לנצח את הזמן, או לכל הפחות להאט אותו.

מנגד, יש את אלו שהחרדה שלהם לא מסתפקת בהדחקה פשוטה. אצלם היא מתפרצת ונוכחת ומובילה אותם לאחת משתי דרכי פעולה: או מעשי אלטרואיזם גדולים שיצדיקו ביתר שאת את נוכחותם הארעית בעולם, או מעשים שכל מטרתם השגת עוד ועוד כוח. הסיבה היא אותה סיבה; התוצאות – הפוכות בתכלית.

ואם כבר פסיכולוגיזם בשקל, אמשיך את קו המחשבה הזה ואשער שנוה ראה את סימני נשיכת הזמן בקרקפת ובגוף ונבהל תבהלה גדולה. הוא הבין שזמנו על פני כדור הארץ קצוב ואם ברצונו להיות קצת יותר ממוץ ברוח ההיסטוריה, עליו לחרוט את שמו בחריטה עמוקה שיהיה קשה למחות. אז הוא הביא לעולם שישה ילדים, וצבר ממון רב, וקשר קשרים עם כל הצמרת המשפטית, ובעיקר רצה להוכיח לעצמו שהוא עדיין מסוגל לזיין בחורות יפות שיתמסרו לכל גחמותיו המיניות.

וכמו בטרגדיות הגדולות, שכרון הכוח הביא אמנם לעלייתו המטאורית, אך גם להתרסקות הגדולה. הוא לא למד דבר מאיקרוס, אגממנון או מקבת. הוא עף קרוב מדי לשמש, ולקח לו נשים בכוח, והאמין שאף ילוד אישה לא יפיל אותו. וכמו תמיד, על חטא ההיבריס משלמים את המחיר הגדול ביותר. כי אתה יכול להתכחש לעובדת היותך בן חלוף, ולעשות כל שלאל ידך על מנת למנוע את הסוף המר, אבל שום דבר לא באמת יעזור. כי כשיגיע תורך, גם אתה תיפול אל הבור הכרוי.

אז תודה לך, אפי נוה, שהוכחת לי שיש עדיין מקום בחיינו לטרגדיות הגדולות. כי לצד השתיקות והאנחות הצ'כוביות יש גם שגעונות גדלות ויצרים שייקספיריים. ושניהם דרים זה לצד זה בכפיפה אחת, גם בחיינו אבל בעיקר באישיותנו, ואיש בחרדתו יחיה. עד המוות הבלתי נמנע.

שונות

הקעקוע החדש שלי

עשיתי קעקוע חדש. כדי לחסוך לעצמי את התשובות החוזרות לשאלות הטרחניות, הכנתי מדריך שיוצג בצורת דיאלוג ויישלף בכל פעם שאתקל בנודניק התורן.

– מה זה, אחי, מה יש לך על היד? קעקוע?

– פששש, ממש חד אבחנה אתה.

– אתה לא נראה כמו אחד עם קעקועים.

– ואתה לא נראה כמו אחד עם שכל, אז מה?

– זה קעקוע ראשון שלך?

– לא. יש לי עוד שני קעקועים. אחד של נשר על החזה והשני הוא עלי כותרת שמקיפים לי את הרקטום.

– מה כתוב שם?

– ברקטום?

– לא, יא מצחיק אחד. על היד.

– זה באנגלית. שמעת על השפה הזאת? מצלצל מוכר מכיתה ד', הכיתה האחרונה שהגעת אליה?

–  מה זה? Nothing to be done? מה זה אומר?

– שאין מה לעשות.

– נו, ברצינות.

– בחיי. תבדוק במילון אוקספורד.

– מה כאילו המשמעות של זה?

–  אתה רוצה את הגרסה הקצרה או הארוכה?

– הארוכה.

– שאין לנו שליטה בחיים.

– זאת הגרסה הארוכה? אז מה הקצרה?

– ככה זה.

– וואי וואי, איזה קשה אתה. בן אדם בא בטוב, מתעניין, למה אתה ככה, אחי? מה אתה מעדיף, שאני לא אשאל?

– כן.

– טוב… אז מה זה אומר? אבל בלי שטויות.

– אני אגיד את זה רק פעם אחת, ואחריה לא יהיו יותר שאלות. ברור?

– ברור, ברור.

– זאת הרפליקה הפותחת במחזה "מחכים לגודו" של סמואל בקט.

– רפ מה?

– המשפט הראשון שנאמר במחזה.

– וואלה. רפליקה. למדתי משהו חדש. ו…

– ואפשר לפרש את זה כ"אין מה לעשות", כלומר לקרוא את זה קריאה דטרמיניסטית, פטליסטית אפילו, לפיה אין למעשים שלנו כל משמעות בעולם חסר פשר. עם זאת, אני מעדיף קריאה דיאלקטית מהצד היותר אופטימי – או הפחות פסימי – של האקזיסטנציאליזם, לפיה גם בעולם אקראי עד כאב וחסר פשר עד אימה ניתן – מה זאת אומרת ניתן? חובה עלינו – לשאוב משמעות ממעשים ומיחסים שיוצקים ביטחון בהיותנו חלק מחברת בני אדם; בהיותנו אנושיים, מסוגלים למעשי עוולה נוראיים אך גם למעשי חסד מופלאים; בהיותנו מכוערים ויפים ואלימים וחומלים וטיפשים וגאונים, והכל בכפיפה אחת. והיופי הגדול והנורא הוא שאין מה לעשות. רק לשמור על ההומור שלנו. הכי חשוב זה ההומור.

– ואוו, אחי, זה כבד. תגיד את האמת, זה בגלל משבר גיל 40?

– יכול להיות. בבחירה בין זה לבין להתגרש, לעבור לגור בדירה טחובה בפלורנטין עם שני שותפים – אחד שמדבר עם עכבר דמיוני והשני שמצחצח שיניים עם המברשת של האסלה, להופיע בערב הקראת שירה או ספוקן וורד או סטנד אפ חובבים בצוזמאן או בכולי עלמא או בכל מקום אחר ששורץ היפסטרים בעיני עצמם וסתם חבורה של מתלהבים חסרי ייחוד בעיני אחרים, לעבוד כמלצר בבית קפה בערב ומחלק "ישראל היום" בבוקר רק כדי שאוכל לשלם מזונות ושכר דירה, ולנסוע על קורקינט חשמלי עד שאיזה ג'יפון של נובורישית מנותחת ייכנס בי והיא אפילו לא תטרח לבדוק מה שלומי או להתנצל, בחרתי באפשרות הראשונה. יותר זול ובטוח.

– באת טעון אתה, אה?

– היה עדיף כבר שתשאל אותי על עלי הכותרת ברקטום.

– תכל'ס… מה הקטע עם זה באמת?

IMG_20181227_160108

תודה למקעקעת המוכשרת מיקה לזר

שונות

מנדלבאום (11)

והייתה את הפעם ההיא שבה שכח לשטוף את פניו בטרם יצא מהבית. דווקא את הפעולה שהיה עושה בצורה המוכנית ביותר, מבלי לתת עליה כלל את הדעת (את צחצוח שיניו והתזת דאודורנט תחת בתי השחי, שתי פעולות שנכללות לכאורה תחת אותה קבוצה של פעולות בוקר מוכניות, היה מוודא באמצעות הרחת הבל פיו ושני בתי השחי [חמש שניות מדודות שהן חמש שאיפות ונשיפות, אחר כך הפסקה של חמש שניות במהלכן הוא מוציא את כל האוויר שבריאותיו, ואז עוד חמש שניות של שאיפה ונשיפה. בסך הכל חמש עשרה שניות כפול {אף אחד + שני בתי שחי} = 45 שניות]). הוא שלח יד והרגיש כיצד כל החלומות קרושים על פניו כמו תצרף. אישה שעברו מולו ברחוב תקעה בו מבט (כך היה נדמה לו), והוא היה בטוח שהיא רואה את החלום על ההצגה שהלך לראות, אלא שבמקום להיות אחד הצופים בקהל הוא מצא עצמו עומד על הבמה, נבוך אל מול הפיות הפעורים בציפייה (אולי היו אלה חורי תולעת שבעברם האחר דינוזאורים מלחכים עשב), וכשניסה לספר משהו מצחיק ("אתם רוצים לדעת כמה אני זקן בפנים? במקום לקבל משכורת מהעבודה אני מקבל רנטה") כל הפיות נותרו פעורים, למעט פה אחד או שניים שהגירו ריר. כשעלה על האוטובוס, סנטרו מכונס אל תוך החזה כמו קיפוד מתכדר, מיהר לחלוף על פני הנהג ויתר הנוסעים, כך שלא יספיקו לתקוע מבט בחלומות שלו (הנהג שיחק בכפתורי מכשיר הרב-קו, בעוד יתר הנוסעים התכדרו אל תוך הטלפונים שלהם). רק זקנה אחת נעמדה במעבר ותקעה בו מבט (בטח ראתה את החלום בו פגש את הילד שנהג להתעלל בו בתיכון. עינו האחת הייתה נתונה ברטייה, וברגע שהסיר אותה נגלה תחתיה פה פעור [האם זה אותו הפה מהתיאטרון?]. "בזכותך מצאתי את האני האמיתי שלי, והיום אני עושה מזה מלא כסף", אמר לו הילד לפני שקפץ מול רכבת נוסעת וגופתו הוטחה בדבוקת נוסעים שעמדה בסמוך, מעיפה אותם כמו פינים במשחק באולינג ["סטרייק!", צווח הכרוז]). "קופת חולים?", שאלה אותו הזקנה והחוותה באצבעה לעבר אחד החלונות. הוא הפנה את ראשו לעברה כשסנטרו עדיין צמוד לחזה, משרטט כמחוגה חצי קשת על חולצתו."דה? קופת חולים?", שאלה שוב. הוא הנהן בראשו במחוות קטנות והחזיר את ראשו, מדגיש בדרך חזרה את עקבותיה של הקשת.

כשהגיע לעבודה הוא שעט במדרגות, נכנס בחופזה לשירותים ונעל אחריו את הדלת. כשהביט במראה הבחין כי הפסיפס התמצק עוד יותר על פניו. עוד כמה רגעים, והחלומות יהפכו לחלק בלתי נפרד מהם. הוא הזרים מים חמים בברז והתחיל לקרצף את פניו, תחילה השתמש בכריות האצבעות, אך עד מהרה עבר לציפורניים, ששרטו בבשרו והותירו שובלי חלזונות אדומים. אט אט החלו החתיכות לנשור לכיור, שבר חלום אחר שבר חלום (הילד עוד הספיק לצעוק "מלא מלא כסף!" לפני שנשטף לביוב). כשהרגיש כי פניו חלקות, הביט במראה. עורו היה אדום ומגורה, כאילו נאבק בעשר חתולות ששומרות על גוריהן. הוא הסיט את ידית הברז לכיוון המים קרים, חיכה מספר שניות ושטף שוב את פניו. הפעם כבר לא טרח לנגב את פניו, ויצא מהשירותים כשפניו נוטפות מים. מבלי ששם לב, הטיפות החלו לגבש את החלומות על חולצתו (רקורסיה: פה שנפער באזור חזה ובו ארובת עין שבתוכה פה פעור וכן הלאה). הוא התיישב לשולחן העבודה ונשם לרווחה, בשעה שהחלומות התפשטו אל אזור הבטן.

לכל פרקי מנדלבאום