הצד העצוב של החיים·שונות

האסיר ת'

אני מסתכל בפנים העגלגלות, הדובשניות. עיניים בורקות מעט, חיוך נבוך, שיער מסורק הצידה בקפידה. אם יש במילון ערך של תמימות נעורים, התמונה הזאת יכולה להתנוסס שם בגאון.

חיפאי. למד בריאלי. לפי הרזומה, היה עילוי במחשבים. עבד בחברות היי-טק עוד לפני שהתגייס. האבא דוקטור, ככל הנראה במקצוע הנדסי, ועובד ברפא"ל. המוח מיד מעלה תמונות של משפחה "חנונית", גאונים במתמטיקה ובמחשבים, שלא יחרגו מהשורה גם אם יצמידו להם אקדח לראש. אבל אלה המחשבות המקובעות שלי. מאחוריהן יש כמעט תמיד סיפור מורכב יותר, גם אם חלקו מבוסס על תבניות מוכרות, קלישאתיות.

אני משתדל לא לתת לתיאוריות הקונספירציה לקנות אחיזה במחשבה. זה קשה, כי נורא קל להימשך לאזורים האלה. אסירי X, העלמות של מתנגדי משטר ושל בוגדים, קבורת חמור באישון ליל. קראנו על זה בספרים וראינו את זה בסרטים. זה מסעיר את הדמיון ומלהיט את היצרים. אני לא טוען שאין מקרים כאלה. בכל הנוגע לאויבים (או לפלסטינים, תחליטו אתם אם זה אותו הדבר), סביר להניח שהיו דברים מעולם.
ועם זאת, משהו בי רוצה להאמין שהפעם לא מדובר בזה. זו לא רק מידה של ספקנות בריאה שאני מבקש לשמר, אלא גם אמונה – יש שיגידו נאיבית – שיש עדיין מערכות של איזונים ובלמים; שיש אנשים ערכיים וחכמים שיושבים בערכאות השיפוטיות שאמורות למנוע מהמדינה, או ממערכת הביטחון במקרה הזה, להתאנות לאדם הקטן.

אבל למרות הניסיונות להדוף את תרחישי ההעלמה, נותרות שאלות פתוחות. שתיים מהן מטרידות אותי במיוחד, פעם אחת כאזרח ופעם שנייה כאבא.

כאזרח, אני תוהה האם ישנו חטא עד כדי כך חמור שאנו, כחברה, לא מסוגלים לסלוח עליו. מערכת הביטחון, בסופו של דבר, היא חלק מהחברה הישראלית. היא לא אמורה להיות מעליה או מצדיה. ואם אנחנו, כחברה, מאמינים שיש לתת לאדם את האפשרות לסנגר על מעשיו ולהסתייע בכל מי ומה שיידרש לכך, אין שום סיבה שמערכת הביטחון לא תציית לאמונה הזאת. ונניח שמדובר במעשה בגידה חמור. האם נגזר באופן אוטומטי על אנשים שבגדו – וצריך להיזהר עם המינוח הזה, כי הוא קושר יחד מי שמכר סודות בגידה תמורת בצע כסף יחד עם מי שביקשו להתריע בפני עוולות מוסריות שנעשות בשם המדינה – עונש שאינו מתיר כל פתח למחילה ולתיקון? זה נושא שראוי לדיון ציבורי, גם אם המחיר של זה תהיה פגיעה מסוימת, מידתית, בביטחון.

השאלה השנייה שמטרידה אותי, והפעם גם מבחינה רגשית, היא מה ביכולתו של אבא לעשות כשהבן שלו מואשם על ידי מערכת כה רבת כוח. הוא לא יכול לדבר עם אף אחד, אולי הוא לא יודע לגמרי במה הבן שלו מואשם, אין לו ממי לקבל תשובות. בהשאלה גסה, זה קצת כמו לחפש את המספר של גוגל כדי לשאול למה האתר שלך לא מופיע בתוצאות החיפוש. ואם זה לא מספיק, אז הבן שלך מוצא את מותו למרות שהיה במעצר קפדני, ולך תילחם עכשיו בקול ההיגיון שאומר שדברים כאלה קורים, היו דברים מעולם, אף אחד לא דחף אותו לזה או הרג אותו בכוונה. זה הכל קונספירציות. ראית יותר מדי סרטים. קראת יותר מדי טוקבקים. אנחנו לא כאלה. יש הרבה דברים שאתה לא יודע. אם הייתי מגלה לך הייתי צריך… סליחה, זה לא היה במקום. אני משתתף בצערך. לא יודע אם אמרו לך, אבל הוא לא יוכר כחלל צה"ל. אתה מבין, אלה ה… הנחיות מלמעלה. אנחנו צריכים להעביר מסר. למען יראו וייראו. טוב, אני חייב ללכת. שלא תדעו עוד צער. שלום.

שונות

כאן משרתים את הציבור

רבות דובר על ההישגים המקצועיים של תאגיד השידור הציבורי: התנופה המחודשת שהעניק לדרמה הישראלית, שידור סדרות וסרטי דוקו מאירי עיניים, פעילות יצירתית בדיגיטל ועוד. למרות שנשמעו גם דברי ביקורת מוצדקים – בעיקר על חטיבת החדשות שאינה קובעת סדר יום ואינה מספקת תחקירים נשכניים – הרי שעל השורה התחתונה אין עוררין: התאגיד עושה עבודתו נאמנה ומשרת את הציבור בצורה ראויה. אם משווים זאת להישגי רשות השידור בשנותיה האחרונות, אזי מתחוור עוד יותר ההבדל בין גוף שמשרת פוליטיקאים וחבורה של מקורבים, ובין מי ששם לנגד עיניו את טובת הכלל.

אין בדברים אלו כדי לפרכס את התאגיד, אלא כדי להראות מניה וביה כיצד "פקידים", כפי שנהוג להגדיר היום בזלזול מקטין כל מי שהוא משרת ציבור, יכולים לא רק להביא לרווחה, אלא גם להשיב את האמונה בכך שיש טוב כללי שאותו ניתן להרבות.

הראיונות שהעניקו באחרונה שאול מרידור וקרן טרנר-אייל לתוכנית "עובדה" רק הדגישו את הצורך בשירות ציבורי בעל עמוד שדרה חזק וסטנדרטים מקצועיים גבוהים. אם לא כן יוכלו הפוליטיקאים – מכל קצווי הקשת הפוליטית – לפגוע בנורמות של מנהל תקין, לעשות שימוש לרעה בכספי ציבור ואף לשלוח ידם במעל. החיכוך בין נבחרי ציבור ומשרתי ציבור הוא לעתים כורח בל יגונה, כל עוד מי שיוצא מורווח מכך הוא הציבור הרחב. 

ברור כי כאשר מבקשים לפרוט את טובת הציבור לפרוטות מתקבלים גם רצונות מנוגדים של חלקים שונים בציבור. עם זאת, חשוב מאוד, בעיקר בתקופות שמתאפיינות בהתכנסות איש איש אל קהילתו ואל עמדותיו, להבין את ההכרח שברצון כללי, כזה שמייצג את סך הרצונות הפרטיים, ברוח האמנה החברתית של ז'אן ז'אק רוסו.

משרתי הציבור הראשונים התמנו בתקופת האימפריה הסינית, לפני כ-1500 שנה. המטרה הייתה מינוי פקידים על סמך בחינות וידע, ולא על סמך השושלת המשפחתית אליה השתייכו. הרעיון המריטוקרטי הזה עומד עד היום בבסיסו של השירות הציבורי, שצריך לפעול ללא שיקולים של רייטינג, בחירות או שגיונות ארעיים. תפיסה שרואה בדמוקרטיה כלי בשירותם הבלעדי של נבחרי הציבור, תוך התעלמות מהצורך במערכת של איזונים ובלמים, בהפרדת רשויות ובפקידות חזקה ואיכותית, מפספסת לחלוטין את המורכבות הנדרשת על מנת לנהל חברה דמוקרטית בריאה.

נכון, המעמד הסטטוטורי של תאגיד השידור שונה מהותית. הוא פועל מכוח חוק רשות השידור, שניתק את הקשר הגורדי ששרר במשך השנים בין הפוליטיקאים ובין רשות השידור. פקידים במשרדים ממשלתיים, לעומת זאת, כפופים גם לשר הממונה עליהם וגם לחוק, וידיהם לכאורה קשורות יותר. עם זאת, אין זה אומר שהם בובות על חוט. מרידור וטרנר הראו כיצד פקידי ציבור אמונים על איכות קבלת ההחלטות וביצוען, מה שמשליך באופן ישיר על החיים של כל אזרח ואזרחית.

בתוצריו האיכותיים והמצליחים, מוכיח תאגיד "כאן" את חשיבות של המגזר הציבורי. בשעה שהערוצים המסחריים משדרים עוד ועוד תכניות ריאליטי וכפופים לשיקולים ולאינטרסים כלכליים, התאגיד מראה שאפשר, וצריך, גם אחרת. זה לא מסתכם רק בעוד תוצר תרבות שאינו מעליב את האינטליגנציה של הצרכנים. בעידן של ריבוי אמיתות (או ריבוי שקרים) והתפשטותן הממארת של תיאוריות קונספירציה, המאבק על שירות ציבורי איכותי הוא גם המאבק על האמונה בטוב כללי וביכולתם של בודדים לעמוד איתן אל מול כוחות הפופוליזם. 

עם כל סדרת דרמה, עם כל דוקו, עם כל תסכית, עם כל תכנית רדיו – התאגיד מוכיח שהביטויים ציבורי ואיכותי יכולים, ואף צריכים, לדור בכפיפה אחת. הגיע הזמן שהחסד שעשתה "חזרות" לתיאטרון יהיה גם החסד שייעשה עם משרתי הציבור.

גילוי נאות: תסכית שכתבתי עבור תיאטרון תמונע עלה גם במסגרת "כאן הסכתים"

שונות

סיכום תיאטרונטו 2021, או: מה למדתי השבוע על תיאטרון ועל החיים

שלושה דברים שלמדתי השבוע על תיאטרון ועל החיים:

  1. איינשטיין אמר שטירוף פירושו לעשות את אותו הדבר פעם אחר פעם, ולצפות לתוצאות שונות. ובכן, מסתבר שתיאטרון זה עסק מטורף. הטקסט הוא אותו הטקסט, התאורה זהה, כך גם הסאונד. אבל התוצאה, הו התוצאה, היא יכולה להיות כל כך שונה.
    קחו לדוגמה את החזרה הגנרלית שערכנו ל"מענטש". הקהל צחק מכל בדיחה, גיחך מכל דבר שנינה ועצר נשימתו בכל רגע של רגש. אני יודע את זה כי ישבתי מאחורה, בתפקידי כאיש סאונד לעת מצוא, ויכולתי לחוש את אדוות האנרגיה הזעירות ביותר שעוברות מהבמה אל הקהל וחזרה. יצאתי משם עם התחושה שיש לנו אחלה הצגה.
    ואז הגענו לבכורה בעכו, ושום דבר לא עבד. אף בדיחה לא הצחיקה. השנינות הלכה לאיבוד. הרגש היחיד שאפשר היה לחוש הוא השעמום הקל שננסך על הצופים. אני יודע את זה כי גם הפעם ישבתי מאחורה (איש סאונד, זוכרים?), ויכולתי לחוש את הדם אוזל לי מהפנים ויורד במורד הגוף וזורם הלאה, אל הים של עכו שנמצא כמטחווי קשת משם. יצאתי משם עם התחושה שאני צריך להפסיק לאלתר לכתוב ושעדיף חלומות במגירה מכישלון מפואר. ולחשוב שעוד עודדתי אנשים לשלם ממיטב כספם כדי לחזות בפרי הבאושים שיצא מגינתי החרבה.
    אבל וחפוי ראש חזרתי למקומי שליד התאורן, רק כדי לגלות שבהצגה הבאה צוחקים כבר מהבדיחה הראשונה. את אנחת הרווחה ששחררתי שמעו לדעתי גם זקני עכו.
    בהצגות הבאות כבר הבנתי שאין ערובה לשום דבר: מקום ההצגה, הקהל, מזג האוויר, הדיונים הקואליציוניים, רמת העייפות של השחקן – כל אלו משתנים שמעלים את רמת האנטרופיה במערכת. כפועל יוצא מכך, לא ניתן לחזות איזו הצגה תהיה באותו הרגע. מצד אחד זה מבאס, כי אין ערובה לשום דבר, אבל מצד שני זה היופי בתיאטרון: החד-פעמיות. חוסר הוודאות. היכולת לחזות בפלא או בכישלון. הטירוף שבחזרה על אותו הדבר, תוך קבלת תוצאה שונה.
    ואולי בשביל זה יש הצגות הרצה. כדי ללמוד איך לנטרל את הרעשים במערכת ככל שניתן. זו גם אפשרות, והיא אפילו יותר שפויה.
  2. כולם מכירים את המשפט There’s no business like show business, אבל מעט מכירים את Show business is No business. כמות הדחיות שמקבלים ב"תעשייה" עולה ביחס ישיר לכמות ההגשות. זה לא משנה מה עשית לפני, אתה תמיד נמדד ביחס לאיכות הטקסט שהגשת. זה אומנם יכול לגרום לתחושת חוסר ביטחון תמידית, אבל מצד שני זה גם מכריח אותך לכתוב את הדבר הכי טוב שאתה יכול, וגם מאפשר לקולות צעירים להישמע (נדמה לי שלמרות גילי, אני עדיין נחשב קול צעיר יחסית).
    120 מחזות הוגשו בשנה שעברה לתיאטרונטו שבוטל, ועוד 70 הוגשו השנה בתגובה לקול הקורא שהוצא בחופזה. כל היוצרים שהמחזות שלהם עברו את השלב הראשון היו צריכים להציג פרזנטציה בפני הוועדה האמנותית, גם אם כבר התקבלו בעבר. אני מניח שזה קשור גם לעובדה שאת יו"ר הוועדה האמנותית, יעקב אגמון המנוח, החליפה רעייתו, גילה אלמגור אגמון. זה אומר שהצגות שהתקבלו לפסטיבל של 2020 לא צלחו את המשוכה. מתוך שבע הצגות התחרות, שלוש היו כאלה משנה שעברה ועוד ארבע חדשות. "מענטש" הייתה אחת מהן.
    בפעם הבאה שאקבל לא כתשובה, ויהיו לא מעט כאלה, אצטרך לשנן לעצמי את היחס הזה: 7 מתוך 190. קצת יותר מ-3.5%. כבוד, לא?
    זה אומנם לא מתכון גדול לצניעות, אבל לפעמים גאווה היא מעין "מעיל רוח" כנגד כל טילי הלאווים.
  3. חזרנו לחיפה עם הפנים בין הידיים, אם להשתמש בעוד רפרנס לשיר רוק ישראלי. לא זכינו באף פרס. אחרי שהבאסה הראשונית עברה, הבנתי שבכל זאת הרווחתי כמה דברים בחצי השנה האחרונה, והם אפילו יקרים יותר מכל פרס. הרווחתי למשל חברים חדשים. וצברתי חוויות שלא הייתי צובר בשום דרך אחרת, בטח ובטח בשנת הקורונה שסגרה אותי בבית למשך שנה. ולמדתי על תיאטרון. ועל אנשים שאני יכול לבטוח בדעתם הבלתי משוחדת. בסוף, אחרי כל הפרסים והכיבודים, הדברים האלה נשארים איתך למשך הרבה מאוד שנים.
    זאת פשוט עוד מדרגה במעלה ההר בתהליך הסיזיפי הזה שנקרא יצירה. וזה נהדר להביט מדי פעם הצידה ולגלות שעוד אנשים נרתמים לדחוף את הסלע למעלה, למרות שברור שכשתגיעו לפסגה – קטנה כגדולה – תצטרכו להתחיל הכל מהתחלה.
    ואם לסכם, אז רק במילותיו של סבא דוב: "לנצח, להפסיד, מה זה חשוב. חשוב רק איזה בן אדם אתה. אם הלכת בדרך שלך. אם אחרי הכל נשארת מענטש". צודק.

בתמונה: תיאטרון הסמטה ביפו, רגע לפני כניסת קהל ושנייה לפני שאני תופס את מקומי ליד התאורן, כשכולי עדיין השתאות לנוכח העובדה שתיכף יישבו שם אנשים ששילמו במיטב כספם וזמנם כדי לראות משהו שכתבתי. אין לכם מושג כמה אני מכיר טובה על זה.

שונות

המלצת צפייה: שופטים בשר ודם

"שופטים בשר ודם" היא סדרת דוקו שמשכנעת את המשוכנעים. מי שחושב שבג"צ הוא מעוז של שפיות, של אנטי-פופוליזם, אביר זכויות האדם בישראל – ימשיך להאמין בכך, ואף ביתר שאת. מי שמאמין שבית המשפט מאוכלס בחבורה של שמאלנים מנותקים שלקחו לידיהם סמכויות שמעולם לא ניתנו להם על ידי הפופולוס – יעלה קצף על שפתיו בזמן הצפייה.

בפועל, אם היוצר נפתלי גליקסברג היה מבקש "לאזן" את התכנית עם מרואיינים שמתנגדים לאותו אקטיביזם שיפוטי ידוע לשמצה, היינו מקבלים את העיסה הרגילה של דעות מבוצרות בעמדתן שמשאירות את הצופה תָּמֵהַּ. השאלות שהוא שואל הן יותר הרמות להנחתה מאשר עמדת אפכא מסתברא.
בהשאלה, גליקסברג עצמו נוטה באקטיביזם שיפוטי, כשהוא מבין שלעתים צריך מבוגר אחראי שיסתכל על התמונה הגדולה ויתווה דרך נכונה מבחינה פרקטית ומוסרית.

לכאורה, אין דבר גרוע מזה ליצירה שאמורה לעורר מחשבה ודיון. זה נכון אולי ברמה התיאורטית, ובטח שצריך לבחון גם את בית המשפט העליון במבט ביקורתי. אבל במצב הדברים היום, כאשר החינוך לדמוקרטיה נמצא במלחמת מאסף וכשהדמוקרטיה מתפרשת על פי רוב כ"רצון העם" ותו לא, חשוב שיהיה מי שמזכיר שיהיה עוד גורמים במשוואה שמרכיבה את חיינו המדינתיים. שהמושג מדינת לאום הוא בסופו של דבר, ובכן, מושג – קונסטלציה שהתעצבה בעיקר במאות ה-19 וה-20 – שבסיסו הסכמות על עקרונות משותפים שעל פיהם יש לפעול, או במילים אחרות: חוק.

אחת הנקודות הבולטות בסדרה, אם לא הבולטת שבהן, היא העובדה שמדינת ישראל מתנהלת ללא חוקה. אם דבר כזה היה עוד איכשהו מתקבל על הדעת בשלב הקמתה ועיצובה של המדינה, הרי שהיום הוא מעיד על חוסר ביטחון בהגדרה העצמית שלנו. יחסי דת ומדינה, העובדה שלישראל אין גבולות ברורים, השליטה על עם אחר באמצעות מערכת חוקים נפרדת – כל אלו פועל יוצא של המחסור בעמוד שדרה חוקתי; של חוסר הרצון המצמית של הפוליטיקאים – מקום המדינה ועד היום – לקחת אחריות.

כשזה מצב העניינים, לא מפליא שהכוחות הדמוקרטיים והמריטוקרטיים (מושג שמרני, דרך אגב) ניגפים אט אט בפני כוחות תיאוקרטיים חדורי אמונה. קל ונוח להאשים את שופטי העליון (אפילו לי העמדה הלא-רפקלטיבית של אהרון ברק לא תמיד מחליקה בגרון), כשבעצם אנחנו – על נציגינו בכנסת – מעדיפים להישאר בשלב הפאלי: להתאוות באופן ילדותי אל החיבוק החם של המדינה-האם, ולרצות לסלק מהדרך כל גורם מפריע. בטח אם הוא בסך הכל עשוי בשר ודם.

שונות

מכתש ועלי

שבתי הביתה לאחר יום קשה במרעה. חבורה של מואבים שוב הציקה לי וניסתה לגנוב את המשכוכית. למזלי הרב השכן, יואב בן פיתום, נחלץ לעזרתי והבריח אותם באמצעות אגרופן עשוי מסירה קוצנית. "כעסאל הדיכאוני, אתה לא יכול להמשיך ככה", נזף בי. "אתה חייב להתחיל לקחת איתך כלי זין לעבודה". הנהנתי בראשי והמשכתי הלאה. לא יכולתי להגיד לו שבבחירות האחרונות הצבעתי עבור הנביא מרציהו, שניבא כי מי שישתמש בכוח סופו להישפט בבית הדין הבינלאומי בשילה.
כשנכנסתי לאוהל שמתי לב שבפינת האוכל יש שני חפצים לא מוכרים. כשהתקרבתי אליהם זיהיתי כי מדובר במכתש ועלי. "כנמת!", התחלתי לצעוק, "כנמת המקומית! איפה את?".
כנמת צצה מאפלולית האוהל. "שוב פעם הציקו לך המואבים, כעסאל?", שאלה בהתגרות.
"אההה… לא. כלומר, רצו להציק, אבל אני שכנעתי שנפתור את הסכסוך בדרכי נועם".
"בקיצור, שוב פעם יואב בן פיתום הציל לך את השת?"
"את משנה בכוונה את הנושא. אני יכול בבקשה לדעת למה יש לנו בבית מכתש ועלי? לא סיכמנו שנכתוש את העלים בידיים כי זה יותר חסכוני?"
"היה מבצע אצל בלדר הליסטי", ענתה בשוויון נפש.
"אני כל היום במרעה, בגשם, בשמש, סופג אבנים וקללות מנערים זבי חוטם, חוסך מטבע כסף למטבע כסף, וכל מה שיש לך להגיד זה שהיה מבצע?"
כנמת לא התרגשה מדברי התוכחה שלי. "הגמל עם מטבעות הזהב בדרך", ענתה בארסיות. "וחוץ מזה, מי שקורעת לעצמה את הידיים בכל ערב עם עלי הסרפד שלך, אלה שהחלטת להשרות במים ולשתות כי איזו ידעונית מפוקפקת אמרה לך שזה ירגיע את עצביך הרופפים, זאת אני. אז עם כל הכבוד, אני הולכת לשמור את המכתש והעלי. ועכשיו, אפרוש לי ליצועי. אתה מוזמן לחלוט לעצמך את הסרפד, תרתי משמע!"
כנמת חזרה לאפלולית ממנה באה.
מלא בזעם ניסיתי להרים את המכתש, אך הוא היה כבד עד מאוד. לאחר שני ניסיונות נוספים ויתרתי. לקחתי את עלי הסרפד, אך הם היו דוקרניים ופצעו את עור ידיי. השלכתי אותם בזעם אל מחוץ לאוהל ונשכבתי על יצועי, החמה כוססת בי. מחר אגש אל הידעונית ואדרוש את מעותיי בחזרה, סיננתי מבין שיניים חשוקות. אם היא תסרב, אראה לה מאיפה הנאקה משתינה. או שאמלמל משהו בגנותה ואלך משם חפוי ראש, כמו שאני תמיד עושה. לעזאזל עם החיים האלה. בעתיד דברים ודאי ישתנו. הם חייבים להשתנות.

שונות

פיניאטה אהובתי

קנינו פיניאטה לכבוד יום ההולדת של נדב. הילדים מילאו אותה בממתקים עד להתפקע, והיום היינו אמורים לערוך מסיבת פיקניק שבסיומה נחבטת הפיניאטה אל קיצה. אלא שנאלצנו לדחות את המסיבה, והפיניאטה נותרה לעמוד ולהביט בי בעיניה התמימות והמודבקות. בזמן החסד שהתפנה התחלתי לפתח כלפיה רגשות, ואני כבר יכול לדמיין איך אשב איתה על ספסל בפארק ונשתוק, בזמן שכלב יעבור וירחרח אותה, אך היא לא תשעה לחיזוריו; ואחר כך נלך לקניות בסופר ואניח אותה במושב הזה העגלה שילדים אוהבים לשבת בו, ואף אתן לה לבחור חטיף אחד, לא לפני שאבדוק את כמויות הסוכר שבו ("אבל אל תגלי לאמא, טוב?"); ואז נגיע הביתה וניכנס יחד לשנת צהריים, וכשאתעורר ממנה הפיניאטה כבר לא תהיה במיטה, אלא תשב על הספה בסלון ותבהה בנוף הניבט מהחלון.והימים יעברו עלינו באושר לאה כזה שמגיע עד מח העצמות, כשבלי משים יגיע היום בו אנו אמורים לערוך את המסיבה הדחויה, ואני אנסה לדחות את הקץ ואומר כי אינני מרגיש טוב, ואחביא את הפיניאטה בארון, אבל כל המשפחה תתרה בי שאפסיק עם השטויות כי יום ההולדת של הבן שלי יותר חשוב מהכל, ובמהלך המסיבה אחזיק את הפיניאטה בחיקי ואסרב לכל דבר מאכל, ואשתי תתקע בי מבט שוטם משום שפניי נפולות ורוחי נכאה ("למה אתה תמיד חייב להרוס?!"), וכשיגיע רגע האמת אסרב לשחרר אותה, אבל אחד המבוגרים ייקח אותה ממני בכוח ויתלה אותה על עץ קרוב, והילדים יחלו לצהול ולחבוט בה, ואני ארגיש כאילו בי הם חובטים, ואתמוטט בבכי על האדמה, וכאשר היא תתנפץ וכל קרביה המתוקים יישפכו אל הרצפה מסך שחור ייפול לנגד עיניי, וכשאתעורר אהיה כבר במיטה, כשלצידי רק שקערורית בצורת הפיניאטה, ואעביר את ידי בעדינות אין קץ על מתווה הזכרונות המשורטט בבד, ובאופן תמוה דווקא מתיקות עדינה תעלה בפי, ועם הטעם הזה אשקע בשינה עמוקה ונטולת חלומות.

שונות

הדמוקרטיזציה של הידע (מונולוג)

אני אקח חצי. מהחבית. מה שיש.

(שהייה. לוגם)

אתה יודע מה הבעיה עם כל הרשתות החברתיות? מראית העין של הדמוקרטיזציה של הידע. הונאת הפלורליזם של הדעות. שקר חוכמת ההמונים.

אתה רוצה גם לאכול משהו? תביא נסתכל בתפריט.

מדברים על המדיה החברתית כעל מהפכת הדפוס החדשה. גוטנברג, צוקרברג, אפילו השמות דומים. עידן הדפוס 2.0, או 2.1, כי תמיד יש עדכוני גרסה. הם הרי תמיד בודקים את עצמם, יש להם מודעות עצמית גבוהה. לא כמו האחרים. האחרים כלואים בכלא מחשבתי, המוח שלהם מקובע בדפוסי חשיבה הרסניים, אבל הם… הם…

יאללה, שיהיה צ'יפס. אני זורם.

הם אווילים משרישים. חושבים שיצאו מהמערה של אפלטון, שהם כבר לא חיים בעולם הדו-ממדי של שטוחלנדיה. וזאת הבעיה הכי גדולה, אתה מבין? כולם בטוחים שהדעות שלהם "אותנטיות", שהם הגיעו אליהן בכוחות האינטלקט שלהם בלבד. הם עקפו בקלילות את כל ההטיות. כל אחד הוא החוקר, השופט והמוציא להורג. התמחות? ידע שנרכש במשך שנים? ספקנות בריאה? הם דילגו מעל המשוכות הקנטרניות האלה. כל הידע נמצא בקצות אצבעותיהם, והם רק צריכים למולל אותו קצת וליצור את הצורה הנכונה.

אתה זוכר מה קורה בסוף במשל המערה? המואר, או ה"מואר", חוזר למערה ומנסה לשכנע את האסירים שהם שבויים בקונספציות. שהצללים שהם רואים והקולות שהם שומעים הם לא האמת. שכוחות גדולים מהם מתעתעים בהם וגורמים להם לחשוב שהם חופשיים, למרות שההפך הוא הנכון. ומה הם עושים, האסירים הלא מודעים? הם רוצחים את המואר. הם לא רוצים לדעת את האמת. נוח להם במערת התעתועים.

שנייה, אני חייב לבדוק את ההודעה הזאת.

איפה היינו? אה, משל המערה. משל יפה, נכון? החיים כמטריקס. אם אתה אמיץ – בחר בגלולה הנכונה. הכחולה. או האדומה. לא זוכר איזו. בכל מקרה, בחר בזאת שתסיר את כיסוי העיניים, גם אם זה יעלה לך בחייך.

אתה יודע מה הבעיה עם המשל הזה? שהוא רקורסיבי. יש מערה בתוך המערה. ובתוכה עוד מערה, ועוד אחת, ככה עד אינסוף. כל אחד יכול לבוא ולהגיד שהוא המואר, עד שייכנס מישהו מאחוריו וילעג לו "עבדו עליך! רק גרמו לך לחשוב שראית את האור". והנה נכנס עוד מישהו מאחוריו וגם הוא בטוח שראה את האור ושהשאר עיוורים, וכך שוב ושוב עד אינסוף. בסוף כולם עדיין עבדים למרות שהם בטוחים שהשתחררו מהכבלים בכוחות עצמם. זה משל המערה על סטרואידים. הכפלה אינסופית של המניפולציה, תעתועי מראה אכזריים, עד שבסוף כולם נהיים זומבים חלולים שמנסים להרוג אותך עם ה"אמת" שלהם.

צ'ייסר? יאללה, למה לא? לחיים.

הדמוקרטיה של הידע. המרחב הציבורי של הברמאס. הדיאלקטיקה ההגליאנית. רעיונות נפלאים ונאצלים, באמת. אבל אוטופיים. וכמו כל רעיון אוטופי, הם כוללים בתוכם זרע של פורענות. כי אוטופיה היא באופן מהותני בלתי מושגת. תמיד יהיה עוד לאן לשאוף. וכשהמטרה חשובה יותר מהדרך, כל האמצעים כשרים. גם ניהיליזם. שום דבר טוב לא יוצא לאדם הפשוט מניהליזם. תמיד יהיה בעל כוח מאחורי הקלעים שירוויח מהכאוס.

סליחה, מה קורה עם הצ'יפס? הזמנו די מזמן.

אמת מארץ תצמח וצדק משמיים נשקף. מכיר את הפסוק? זה מתהילים. יש אמת שמיימית ואמת ארצית. ומכיוון שבני האדם, עם המוגבלות הקוגניטיבית שלהם, לא יכולים לתפוס את המהות של האמת השמיימית, הם נשארים עם האמת הארצית. האמת הקטנה, השבורה לטריליוני רסיסים, הפאזל שאין להשלימו. הבעיה היא שאיבדנו בדרך את הצניעות. הענווה האינטלקטואלית. ההבנה שאנחנו קודם כל טיפשים מוחלטים. שהדבר העיקרי שאנחנו צריכים לעשות הוא לשבת בשקט ולהשתאות.

השירות פה זוועה, אה? זה תמיד היה ככה או שזה בגלל ה… לא משנה, פעם אחרונה שבאים לפה.

אני יודע מה אנשים יגידו: "אוקיי בומר", "אתה שמרן", "ריאקציונר", "אתה רק רוצה לשמר את מבני הכוח הדכאניים". תגובות פבלוביות של כלבלבים שמכשכשים בזנב כשהם מסתכלים בראי. חבורה של נרקיסיסטים מפונקים. הכל צריך להיות מוגש להם לעוס, חלילה שיצטרכו להתאמץ כדי לעכל משהו. 

טוב, זה לא הגיוני מה שקורה פה.  סליחה, ברמן, תבטל בבקשה את הצ'יפס. תביא לי במקום עוד חצי. אבל אם אפשר שיהיה עכשיו למה אנחנו עייפים. תודה.

(שותה)

אם אתה שואל אותי, צריך לסגור את כל הרשתות החברתיות. זה פשע נגד האנושות. נגד האינטלקט. בורות במסווה של נאורות. לסגור הכל ואז לאט לאט לשקם את האמונה במדע, בביקורתיות אמיתית, בידע מצטבר. אבל קודם כל לסגור לפני שיהיה מאוחר מדי.

טוב, אני גמור. נזמין חשבון?

שונות

דו קיום

אני רוצה לחיות
עם השומן שלי בשלום
לא לראות בו עוד צלוליט בישבן
או לחשוב שהוא רוצה לבייש אותי בים

השומן שלי הוא לא רק
פיתה
חומוס
צ'יפס
סלט
יש בו עוד רבדים
מגיע לו מקום בעולם

אולי הגיע הזמן שאצטרף לשומן עכשיו
ואצא להפגין נגד דיאטת ההפרדה
כי למרות שנדמה לנו
שבלי השומן הכל יהיה מושלם
הוא תמיד יהיה חלק מאיתנו
בלעדיו אנחנו רק בשר ודם.

הצד העצוב של החיים·שונות

אין גשם

אין גשם. מי יודע אם יהיה עוד. אולי זה יהיה חורף ללא גשם. השנה נהיה מופתעים, נמלמל "דבר כזה עוד לא היה", אבל עד מהרה נחזור להתעסק בזוטי הזוטות שאנחנו רגילים להתעסק בהן. בעוד כמה שנים נביט בתחזית מזג האוויר לחודש נובמבר ונראה רק שמש, יום אחר יום. אחת לשבועיים אולי יהיה ציור של שמש עם ענן קטן עליה, כאילו היה עלה תאנה שמכסה את מבושיה, ונשמח שהנה נכון לנו יום של חורף שבו השמש לא קופחת והרוחות לא מעיפות לתוך הבתים עלים יבשים, מוכי רוחות קדים.

כשהיינו ילדים שידרו מדי שנה בטלוויזיה החינוכית סרט קצר שמבוסס על הסיפור All summer in a day מאת ריי ברדבורי. מסופר בו על חבורה של ילדים שמתגוררים בכוכב נוגה, שם יורד גשם ללא הפסקה, כשהשמש נגלית למשך שעה בלבד אחת לשבע שנים. במרכז הסיפור עומדת ילדה בשם מרגוט, שהגיעה מכדור הארץ והיא היחידה שחזתה בחייה בשמש. הילדים האחרים נהנים להקניט אותה, והם נועלים את מרגוט באיזה ארון בדיוק כשהשמש סוף כל סוף מפציעה. הילדים השיכורים מהחוויה הלא מוכרת משתוללים כמו שרק ילדים שרואים לראשונה שמש יכולים להשתולל, ורק כשהגשם חוזר להכות במלוא זעפו הם נזכרים במרגוט, שצפתה בנעשה דרך חור קטן.

אני זוכר עד היום תחושת המחנק בזמן הצפייה, את הכיווץ הזה בבטן, את תחושת ההחמצה הצורבת. ולחשוב שבעוד כמה שנים נוכל אולי לחזות בזה במציאות, רק בגרסה מהופכת: מישהו מבוגר ייזכר ביום בו ירד גשם, הוא היה ילד מתבודד והגשם נתן לו סיבה לא לצאת מהבית, וכשסוף סוף יירדו כמה טיפות מן השמיים הוא כבר יהיה מבוגר מדי ולא יהיה מסוגל למוש ממיטתו. הוא רק יניח יד מגוידת על החלון, והטיפות שיזלגו מהעבר השני של הזגוגית יידמו לדמעות שהוא כבר שכח איך מגירים.

שונות

זרימה

כשייצא החוצה יגיד לה בדיוק מה הוא חושב. הפעם לא יתפתל, לא יגמגם, לא ילעלע את המילים שהריץ פעמים כה רבות בראשו. הטלת שתן אחת, זה מה שמפריד בינו ובין חיים חדשים. טוב, אולי הם לא יהיו לגמרי חדשים; בכל זאת יישאר עם אותה העבודה הלא מספקת, והשכן שלא מפסיק להשמיע מוזיקה בקולי קולות, והאוטו שחורק בכל לחיצה על דוושת הבלם. שלא לדבר על אמו, שהבחין בביקור האחרון כי היא מתקשה להקים עצמה מן הכורסה, או כאב השיניים שהוא דוחה את הטיפול בו יותר מדי זמן. אבל דבר אחד כן ישתנה: היא תדע שככה הוא לא יכול להמשיך יותר. שהוא לא האסקופה הנדרסת שהיא רואה לנגד עיניה בכל פעם שהוא נכנס הביתה. שגם לו יש גבולות רגשיים, ושהיא חצתה אותם ברגל גסה, גם אם לשיטתה מה שעשתה מקובל לחלוטין. "זה לא ששכבנו או משהו", אמרה לו, "אלה היו בסך הכל כמה הודעות תמימות. אני לא הייתי עושה מזה עניין אם הייתי במקומך".

ובכן, היא לא במקומו, זה בטוח. והיא גם לא תהיה, כי הוא יודע לשמור על גבולות ברורים. "מזל שאתה עובד רק עם גברים", הייתה ספק מתבדחת ספק לועגת לו. והוא, הוא היה חושק שפתיים ולא עונה לה, לא מספר לה על ההיא בעבודה הקודמת שהייתה צעירה ממנו בעשר שנים ובכל זאת עשתה לו עיניים ושלחה רמזים שלא משתמעים לשתי פנים. הו הו, הרמזים שהיא שלחה. גם בתחנת החלל מיר היו קולטים אותם.

מתן השתן התעכב. זה תמיד קורה לו כשהוא בשירותים ציבוריים. הוא אומנם לא עמד במשתנות, שם בכלל לא היה סיכוי שיצליח במשימה, אבל עדיין יכול היה לשמוע בבירור את המתרחש בתאים הסמוכים. לתא משמאלו נכנס נער, כך זיהה לפי הקול ששוחח בטלפון בזמן שפתח את הריצ'רץ' במכנסיים והתחיל באותו הרגע להמטיר זרם חזק. כמו להכעיס הנער כיוון את הזרם ישר לתוך מימי האסלה, מזכיר לו את המזרקה שראה בטיול ההוא לבריסל, לפני שחייו החלו לפנות לכיוון הלא נכון.

הוא עצם את עיניו ונזכר באותו ילד מאובן שהשתין ללא לאות כשמבט זחוח מסותת על פניו. השצף ההוא, כמה רומם אז את רוחו. החיים נדמו לו כבלתי מנוצחים; לא משנה מה עשה, תמיד הצליח לתמרן את הנסיבות לטובתו. כשהתנער משרעפיו הבחין כי הנער כבר סיים ולא טרח אפילו להדיח את המים באסלה או לרחוץ את ידיו. הקול שלו הלך והתרחק. כמה ביטחון יש בגיל הזה, חשב לעצמו. נדמה לך שאתה חסין כל. במובן מסוים זה אכן כך.

הוא ניסה לעצום שוב את עיניו ולהתרכז, אבל הזרם מיאן להגיע. עושה רושם שיצטרך לחכות להזדמנות הבאה, או להתאפק עד שיגיע הביתה. הוא הדיח את האסלה, רק כדי שלא יחשבו ששהה שם לשווא, ושטף את ידיו. בבואת פניו העייפים חזרה אליו מן המראה. בפעם הבאה יגיד לה. כן, בפעם הבאה.