שונות

החולצה של סיד וישס

זה היה ב-1998, כמה שבועות לפני הגיוס. טיילתי לבדי בקמדן מרקט בלונדון, כשלפתע שמעתי את זה. הסתכלתי סביבי לראות אם עוד מישהו נלכד בכישוף, אבל כולם המשיכו בשלהם, מאזנים בידיהם שקיות כמו לוליין על חבל. נכנסתי לאחת הסמטאות הצדדיות בשוק, הולך בעקבות צלילי הגיטרה של טום ולריין כמו דמות בסרט מצויר שנמשכת באפה אחר ריח של צלי מהביל, רגליה מרחפות כמה סנטימטרים מעל הקרקע. אלא שבסמטה עמד ריח חריף של שתן, כל כך מרוכז שניתן היה לשלוח את פרודות האוויר לבדיקת מעבדה. זה לא מנע ממני להתקדם. להפך, זה אפילו העצים את האפקט שהשרתה עליי המוזיקה והקירות הטחובים.

בפתח החנות שממנה בקע קול הגיטרה הנרקוטית והמיוסרת עמדו שני פאנקיסטים ועישנו. לאחד הייתה כרבולת ורודה זרחנית ולחברתו קוצים ארוכים ודוקרניים כשל קיפוד שנתקל בטורף. הם דיברו במבטא כה כבד, שלא הצלחתי להבין מילה ממה שאמרו. ייתכן שדיברו על יונייטד או על לידס, אני לא בטוח. הם חדלו לרגע משיחתם כשראו אותי, כנראה לא היו מורגלים שתיירים עם מכנסי ג'ינס שלמים וחולצת Please mind the gap מגיעים אל חלקת האלוהים המושתנת שלהם. הם הביטו בי כבני שבט אינדיאני או אפריקני שרואים לראשונה בחייהם אדם לבן. הנדתי לעברם בראשי ונכנסתי פנימה. שמעתי אותם מאחוריי ממשיכה בשיחה, יורקים מילים שאף פעם לא למדתי בשיעורי אנגלית.

מאחורי הקופה עמד מוכר צנום עם שיער אדום וחלק שירד על עיניו ודמה לווילון הגומי שמוביל למחסן בסופר. הוא התעסק שם בהזמנות או משהו, בזמן שעברתי בין מדפי התקליטים. אחרי דקה או שתיים הוא הרים את הראש והבחין בי.

"מה אתה מחפש, ילד?" הוא שאל במבטא קוקני שלשם שינוי הצלחתי להבין.

"אני… אני רק מסתכל. זה בסדר שאני מסתכל?", שאלתי.

"להסתכל עדיין לא עולה כסף, אבל גם זה בטח ישתנה עוד מעט".

הוא חזר לעסוק ברשימות שלו ואני המשכתי לדפדף בין התקליטים. היו שם המון דברים שלא הכרתי, אבל התביישתי לשאול את המוכר או לבקש להקשיב. חוץ מזה, בכלל לא היה לי בבית פטיפון. רגע לפני שיצאתי מהחנות קלטתי אותה תלויה על הקיר. ההשכלה המוזיקלית שלי אולי לא הייתה מספיק רחבה בשביל חנות כזאת, אבל את השיר הזה – ויותר מכך, את הסמל האיקוני שהתנוססה על החולצה – הכרתי ועוד איך. המוכר קלט שאני מסתכל עליה.

"יש מאחורי החולצה הזאת חת'כת סיפור".

"באמת?", שאלתי מתוך הבנה שהוא רק מחכה לאישור כדי לספר אותו.

"זאת לא סתם איזו רפליקה בורגנית. את החולצה הזאת לבש מעריץ בהופעה של הסקס פיסטולז".

המוכר עלה על שרפרף נמוך שהיה בסמוך והוריד את החולצה יחד עם הקולב.

"אתה רואה את הכתמים המוזרים האלה?", הוא הצביע על כמה עיגולים סגולים-כחולים-אדומים שנראו יותר מכל כמו וסת של טווס. "זה שילוב של נזלת, בירה, ליחה וקוקאין – וכל זה יצא מהאף של סיד וישס בכבודו ובעצמו".

"רגע, לא אמרת שזאת חולצה של מעריץ?", תהיתי.

"המעריץ הזה עמד בשורה הראשונה ולא הפסיק להגיד לסיד שהוא חרא של נגן ושעדיף שיפרוש כדי לגדל חזירים בכפר, אז סיד – שכבר היה מלא בכל סוג של סם אפשרי – ירד מהבמה וקינח את האף שלו בחולצה של המעריץ. זה היה כל כך דוחה, שהבחור פשוט זרק את החולצה בפח שמחוץ למועדון. למזלי הייתי מספיק חכם כדי לצאת אחריו החוצה ולהוציא את החולצה מהפח. ידעתי שיום אחד היא תהיה שווה הרבה כסף".

הגבות שלי התכווצו באופן מוכני. לא יודע מאיפה היה לי האומץ, אבל שאלתי: "אתה בטוח שזה לא אתה המעריץ הזה?".

פניו של המוכר התכרכמו. הוא צעק משהו לא ברור לשני הפאנקיסטים שבחוץ, ואלה זרקו את הסיגריות שלהם הצידה, גררו אותי מחוץ לחנות והשליכו אותי לתוך פינה עתירת שתן חמוץ. קמתי על רגליי עם דמעות בעיניים וחזרתי לשבילים הראשיים של השוק, משתלב בהמון האנשים עם הג'ינסים השלמים וחולצות ה-Please mind the gap.

רק עשרים שנה אחר כך הרהבתי עוז לחזור לאותה חנות. היא עדיין עמדה באותו המקום. לפאנקיסטים לא נותר זכר. את ריח השתן החליף ריח קטורת מתקתק. אבל הכי חשוב – החולצה עדיין הייתה תלויה שם. חששתי שהמוכר יזהה אותי בטעות, אבל במקומו עמדה שם מוכרת צעירה ויפה עם שיער קצר ופירסינג בכל איבר אפשרי בפניה. הוצאתי את הארנק ושילמתי על החולצה. הדבר הראשון שעשיתי כשיצאתי מהחנות היה להריח אותה. היה בה שילוב של עשן סיגריות, בירה ועוד ריח חמוץ ולא ברור. כנראה שזה היה חלק מהנשמה של סיד וישס.

***

אחרית דבר: טוב זאת חולצה שקניתי בפוקס והכתמים הם בגלל מרכך הכביסה יאללה ביי.

IMG_20190512_091301

מודעות פרסומת
שונות

והגבר הזה הוא אני

להלן מבחר קטעים מתוך הספר שלעולם לא יראה אור (וטוב שכך), "והגבר הזה הוא אני". הפוסט יתעדכן מדי פעם עם קטעים חדשים (או שלא).

***

לפעמים אני מחכה לריבועים שיחזרו
מניח להם במיטה שקית במבה גדולה
למקרה שיהיו רעבים ואני אשן
בבוקר כשאני קם נשארים רק פירורים
אבל אין שום זכר לריבועים.

***

אמא של אחד הילדים בגן
דומה לאקסית ששברה את לבי
לפעמים בא לי לנקום בה
ולשבור לה איזו מראה
אפילו שזו לא אותה בחורה.

***

למה לכל האפליקציות יש עדכון
שיתקן בהן פגמים
וישפר את הביצועים
ורק לי אותה גרסה שחוקה
שהיוצר כבר לא מעדכן
כנראה שכבר ויתר עליי
נותן לי פשוט להזדקן.

שונות

מתכווצים

בהתחלה חשבנו שזה בגללנו. שהגזמנו עם המתוקים, שהילדים בקפיצת גדילה. מתחנו את הגופיות כלפי מטה כדי שאלה יכסו את כל הגב, והן התעקשו לזחול מעלה ולחשוף טפח לרוח הקרירה. הסתרנו את אי הנוחות כשהתחתונים לחצו באזורים רגישים, מנצלים הפוגות כשהיה נדמה לנו שאיש לא מסתכל, דוחפים ידיים עמוק לתוך הכיסים ומותחים את גבולות הבד רק כדי שהאיברים הפרטיים יוכלו להשתחרר לכמה רגעים מהמלחציים 100% כותנה. רק אחרי כמה שבועות הבנו את פשר ההתכווצות: זה היה מייבש הכביסה. לראשונה בחיינו רכשנו אחד, ובחדווה גלויה הערנו לקרבו עוד ועוד בגדים לחים. החולצה התלכלכה קצת מרוטב בארוחת הצהריים? הגרביים האפירו מהדשדוש על הרצפה? אם בעידן טרום המייבש עוד היינו מנסים להסיר את הכתם בעזרת מגבון לח או סוחטים מהגרביים עוד יום לבישה כי הן בתוך הנעליים ואף אחד לא רואה, הרי שבעידן המייבש הותרו כל הרסנים. מכונת הכביסה הופעלה מספר פעמים ביום וכמו מעמיסי הפחם ברכבות הקיטור היינו מעלים את הבגדים קורבן לאלוהי המייבש.

סוגיית ההתכווצות העמידה אותנו בפני דילמה: האם עלינו להפסיק להשתמש במייבש? יותר מכך, האם עלינו לרכוש עכשיו מלתחה חדשה לכל בני הבית? חישוב מהיר של העלויות הנלוות, שגילמו בתוכן גם את ההפסד הצפוי במכירת מייבש הכביסה, הובילו אותה למסקנה אחת בלבד: הגיע הזמן לקנות – שוב, לראשונה בחיינו – מדיח כלים.

בפעם הראשונה שבה הפעלנו את המדיח ישבנו מולו וצפינו כיצד הוא עובר משלב הדחה אחד למשנהו, כמו בני שבט אפריקאי שצופים לראשונה בטלוויזיה. היינו סקרנים, משועשעים, מופתעים ובעיקר חסרי סבלנות. רצינו כבר לדעת אם גם כלי המטבח התכווצו. כשהוצאנו את המזלג הראשון ורצנו להשוות אותו למזג שלא עבר את כל תהליך ההדחה, התאכזבנו. הם היו זהים לחלוטין. אמרנו לעצמנו שהיינו טיפשים לחשוב שכלי מתכת וזכוכית יעברו את אותו התהליך שעובר בד. רגע לפני שאמרנו נואש הבן הצעיר החל לצווח בחדווה תוך שהוא מחזיק כפית בידו. ניגשנו אליו על מנת להבין על מה המהומה, ופיות כולנו נפערו בתדהמה: הכפית נראתה כחלק מסט סכו"ם בבית בובות.

במשך שבוע שלם העברנו במדיח את כל הכלים שברשותנו. הדחה ועוד הדחה ועוד הדחה. בוקר, צהריים, ערב, שלוש משמרות, צלחת יוצאת וצלחת באה, סיר נשטף ואז נשטף שוב, עד שהגענו לתוצאה הרצויה: כל כלי המטבח היו קטנים.

השלבים הבאים כבר הצטיירו לנגד עינינו בבהירות, ולכן גם מימושם נעשה בהרף עין: את הרהיטים החלפנו בכסאות שנקנו בחנות משחקים לילדים, את כלבת הזאב מסרנו ואימצנו במקומה כלב מלטזי, ולבסוף ניתקנו את הקשרים עם כל החברים ובני המשפחה. את מקומם ממלאים עכשיו אנשים נמוכי קומה – גמדים בלשון לא פוליטיקלי קורקט – שיושבים איתנו בסלון על רהיטים קטנים ואוכלים עוגות קטנות בצלחות קטנות ומלטפים כלב קטן. אנחנו לרוב שותקים אבל מדי פעם מישהו שואל אם יש עוד עוגה.

אנחנו מרוצים מהחיים החדשים והקטנים שלנו, גם אם למתבונן מהחוץ זה נראה כמו עולם לואיס קרולי מעוות. הפרופורציות כבר לא ממשטרות אותנו, הגודל לא משמש אמת מידה עבורנו. אם יש דבר אחד שאני בכל זאת מתגעגע אליו, זאת התחושה של תחתונים לא לוחצים. בכל פעם שנדמה לי שהגיע הזמן לשים לזה סוף, שאני לא חייב לראות נקודות שחורות בעיניים ולהרגיש כאילו שק האשכים שלי נתון בידיו של תינוק המחפש אחיזה חזקה בעולם גדוש בקולות ובצבעים לא מוכרים, אני אומר לעצמי שעבור החופש צריך לעתים לשעבד משהו. גם אם זה הביצים שלך.

שונות

"מונא" – ביקורת טלוויזיה

אם החיים בישראל הם לא גן עדן עבור ערביי ישראל, אפשר רק לשער כיצד אלו נראים בתקופת בחירות או בעת מלחמה. הגזענות, שזרמיה העכורים נשארים על פי רוב מתחת לפני הקרקע, מרימה את ראשה המכוער ומבאישה את האווירה הציבורית. הזמרת מירה עווד חוותה את זה על בשרה לאחר שנבחרה לייצג את ישראל באירוויזיון יחד עם אחינועם ניני בשנת 2009. במקום להתמלא תקווה על הזכות להפיץ מסר של שלום ואחווה, היא מצאה עצמה מותקפת מכל כיוון, נמחצת בין הפטיש היהודי לסדן הערבי.

הסדרה "מונא", אותה יצרה עווד, כתבה מאיה הפנר וביים אורי סיון, היא תולדה של אותה תקופה. הסדרה של כאן 11 מביאה את סיפורה של מונא עבוד, צלמת ערבייה-ישראלית שגרה בתל אביב ונבחרה לייצג את ישראל בתערוכת צילום חשובה בפריז. מה שמתחיל כהזדמנות לקפיצת מדרגה מקצועית מתברר כפח יקוש: בחברה הערבית זועמים על שיתוף הפעולה עם הממסד הציוני, ואילו בחברה היהודית מכנים אותה גיס חמישי בשל העובדה שהיא בוחרת להציג תמונות הקשורות בהיסטוריה הפלסטינית. גם העובדה שבן הזוג שלה יהודי, שמונא לא מסתירה את דעותיה ושבדיוק מתחילה (עוד) מלחמה בדרום, הופכת את המצב נפיץ עוד יותר.

אם נדמה שיש כאן עודף קונפליקטים דרמטיים, זה אכן כך, לפחות בפרקים הראשונים. הניסיון ליצור עלילה שתיגע בכל הסוגיות הללו – גם שכול ואלימות כלפי נשים בחברה הערבית אינם נפקדים – יוצר גודש ותחושה שנעשה ניסיון לעסוק בכל קונפליקט אפשרי. עם זאת, ככל שהפרקים מתקדמים הסדרה משילה מעצמה את מעטה ה"כך צריך לכתוב" ועוברת ל"כך החיים באמת": מורכבים, מסובכים ומעצבנים, אבל גם מהנים, מלאים באהבה ומנחמים.

את הדמות הראשית מגלמת מונא חוא, ששיחקה גם בסרט "לא פה, לא שם". תצוגת המשחק שלה פנטסטית: כל נים באישיותה ותו בפניה מביע את הקונפליקט שהיא נתונה בו – בין האישי לפוליטי (כי אי אפשר לברוח מהפוליטי לאורך זמן), בין בני עמה לבן הזוג היהודי ובין החירות האישית למחויבות למשפחה. גם עלא דקה, שמגלם את השותף של מונא בסטודיו לצילום שמאוהב בה בסתר, עושה עבודה נפלאה ויוצר דמות של היפסטר שרק רוצה ליהנות ומעדיף לא להתעסק בפוליטיקה, עד שזו מתפוצצת לו בפרצוף.

"מונא" משמשת דוגמה מצוינת עבור הטוענים בעד קיומו של שידור ציבורי. בתקופה בה הערוצים המסחריים מתמזגים זה לתוך זה ועדיין נאחזים בקרנות הריאליטי, תאגיד השידור הציבורי נותן מקום לסדרה בה ערבית היא השפה העיקרית, והדמויות חורגות מהסטריאוטיפ של מחבל-צ'יפס-סלט (האחרונה שעשתה זאת הייתה "התסריטאי" הנהדרת של סייד קשוע, שהייתה קופרודוקציה של קשת ורשות השידור). עוד כמה סדרות דרמה ראויות כמו "מונא", ואפשר יהיה סוף סוף לדבר על תמורה אמיתית לאגרה (או לכספי המיסים).

זה גם המקום לייחל לפיתוחן של סדרות נוספות שעוסקות במגזר הערבי. גם אם הן תמיד יהיו נטועות בתוך הקשרים תרבותיים מסוימים, בסופו של יום לכולנו אותן הטרדות – בעבודה, באהבה, בחיי המשפחה. כפי שדונלד גלובר יצר סדרה אותנטית על חיי השחורים בארצות הברית של ימינו, כך ראוי שגם לערביי ישראל תהיה "אטלנטה" משלהם.

הביקורת פורסמה לראשונה במוסף G של "גלובס"

שונות

הטרגדיה של אפי נוה

ובסוף, כך נדמה לי, הכל נובע מהפחד מן המוות.

לא אחת אני תוהה האם הטרגדיות היווניות או השייקספיריות רלוונטיות בכלל לימינו. משיחות המכחול העבות של כוח וגורל, תאוות ואסונות, אהבות ובגידות – האם כל אלו נוגעות בכלל לחיי היום יום שלנו, שמלאים בעיקר באפור על שלל גווניו, בשתיקות מעיקות, במילות סרק שמתפוקקות באוויר, ברצונות דלוחים לגנוב עוד כמה דקות שינה בבוקר או לעגל פינות בעבודה? ובמילים אחרות: אם החיים שלנו הם דרמה כה מינורית, צ'כובית באופיה, למה שנאמין כי הדרמות הגדולות מהחיים עדיין קונות אחיזה במציאות העכשווית?

ואז אתה שומע על הסיפור של אפי נוה, ואתה מבין שיש אנשים שחייהם מתנהלים מתוך הכוחות הגדולים האלה; מי שרצונותיהם מונעים מתאוות שררה ומין; אלו שחשבו שהכוח שלהם – הפיזי או הסימבולי – הוא בלתי מוגבל, לא ניתן לעצירה, אומניפוטנטי. ואתה מנסה להבין כיצד אדם, כל אדם, מגיע להכרה שכוחו כה עצום עד כי אין דבר שיכול לעצור אותו. ועד כמה שאתה נמנע מחקירות פסיכולוגיסטיות פשטניות, אתה לא יכול שלא לתהות: האם זהו חסך מהילדות? חוסר באהבת אם? מחסור בחברים? האם הבור שפעור בתוך נפשו כל כך עמוק ואפל שרק תועפות של און – דליים על גבי דליים של עזוז – מצליחות להשקיט, ולו לרגע חטוף, את נפשו המסוערת? האם הוא מודע לכך שהבור לא יכול באמת להתמלא?

הרבה שאלות עולות, והתשובה היחידה שאני מצליח לחשוב עליה היא חרדת המוות. אני מאמין שכל אדם בוגר מונע מהחרדה הזאת – מי יותר מי פחות, מי במודע ומי מתת-ההכרה. רוב בני האדם מתמודדים איתה בצורה פאסיבית יחסית: מעסיקים את עצמם בעבודה, מביאים ילדים כדי להותיר חותם כלשהו בעולם, הולכים לחדר הכושר כדי לנסות לשכנע את עצמם שהמשקולות או ההליכון יכולים לנצח את הזמן, או לכל הפחות להאט אותו.

מנגד, יש את אלו שהחרדה שלהם לא מסתפקת בהדחקה פשוטה. אצלם היא מתפרצת ונוכחת ומובילה אותם לאחת משתי דרכי פעולה: או מעשי אלטרואיזם גדולים שיצדיקו ביתר שאת את נוכחותם הארעית בעולם, או מעשים שכל מטרתם השגת עוד ועוד כוח. הסיבה היא אותה סיבה; התוצאות – הפוכות בתכלית.

ואם כבר פסיכולוגיזם בשקל, אמשיך את קו המחשבה הזה ואשער שנוה ראה את סימני נשיכת הזמן בקרקפת ובגוף ונבהל תבהלה גדולה. הוא הבין שזמנו על פני כדור הארץ קצוב ואם ברצונו להיות קצת יותר ממוץ ברוח ההיסטוריה, עליו לחרוט את שמו בחריטה עמוקה שיהיה קשה למחות. אז הוא הביא לעולם שישה ילדים, וצבר ממון רב, וקשר קשרים עם כל הצמרת המשפטית, ובעיקר רצה להוכיח לעצמו שהוא עדיין מסוגל לזיין בחורות יפות שיתמסרו לכל גחמותיו המיניות.

וכמו בטרגדיות הגדולות, שכרון הכוח הביא אמנם לעלייתו המטאורית, אך גם להתרסקות הגדולה. הוא לא למד דבר מאיקרוס, אגממנון או מקבת. הוא עף קרוב מדי לשמש, ולקח לו נשים בכוח, והאמין שאף ילוד אישה לא יפיל אותו. וכמו תמיד, על חטא ההיבריס משלמים את המחיר הגדול ביותר. כי אתה יכול להתכחש לעובדת היותך בן חלוף, ולעשות כל שלאל ידך על מנת למנוע את הסוף המר, אבל שום דבר לא באמת יעזור. כי כשיגיע תורך, גם אתה תיפול אל הבור הכרוי.

אז תודה לך, אפי נוה, שהוכחת לי שיש עדיין מקום בחיינו לטרגדיות הגדולות. כי לצד השתיקות והאנחות הצ'כוביות יש גם שגעונות גדלות ויצרים שייקספיריים. ושניהם דרים זה לצד זה בכפיפה אחת, גם בחיינו אבל בעיקר באישיותנו, ואיש בחרדתו יחיה. עד המוות הבלתי נמנע.

שונות

הקעקוע החדש שלי

עשיתי קעקוע חדש. כדי לחסוך לעצמי את התשובות החוזרות לשאלות הטרחניות, הכנתי מדריך שיוצג בצורת דיאלוג ויישלף בכל פעם שאתקל בנודניק התורן.

– מה זה, אחי, מה יש לך על היד? קעקוע?

– פששש, ממש חד אבחנה אתה.

– אתה לא נראה כמו אחד עם קעקועים.

– ואתה לא נראה כמו אחד עם שכל, אז מה?

– זה קעקוע ראשון שלך?

– לא. יש לי עוד שני קעקועים. אחד של נשר על החזה והשני הוא עלי כותרת שמקיפים לי את הרקטום.

– מה כתוב שם?

– ברקטום?

– לא, יא מצחיק אחד. על היד.

– זה באנגלית. שמעת על השפה הזאת? מצלצל מוכר מכיתה ד', הכיתה האחרונה שהגעת אליה?

–  מה זה? Nothing to be done? מה זה אומר?

– שאין מה לעשות.

– נו, ברצינות.

– בחיי. תבדוק במילון אוקספורד.

– מה כאילו המשמעות של זה?

–  אתה רוצה את הגרסה הקצרה או הארוכה?

– הארוכה.

– שאין לנו שליטה בחיים.

– זאת הגרסה הארוכה? אז מה הקצרה?

– ככה זה.

– וואי וואי, איזה קשה אתה. בן אדם בא בטוב, מתעניין, למה אתה ככה, אחי? מה אתה מעדיף, שאני לא אשאל?

– כן.

– טוב… אז מה זה אומר? אבל בלי שטויות.

– אני אגיד את זה רק פעם אחת, ואחריה לא יהיו יותר שאלות. ברור?

– ברור, ברור.

– זאת הרפליקה הפותחת במחזה "מחכים לגודו" של סמואל בקט.

– רפ מה?

– המשפט הראשון שנאמר במחזה.

– וואלה. רפליקה. למדתי משהו חדש. ו…

– ואפשר לפרש את זה כ"אין מה לעשות", כלומר לקרוא את זה קריאה דטרמיניסטית, פטליסטית אפילו, לפיה אין למעשים שלנו כל משמעות בעולם חסר פשר. עם זאת, אני מעדיף קריאה דיאלקטית מהצד היותר אופטימי – או הפחות פסימי – של האקזיסטנציאליזם, לפיה גם בעולם אקראי עד כאב וחסר פשר עד אימה ניתן – מה זאת אומרת ניתן? חובה עלינו – לשאוב משמעות ממעשים ומיחסים שיוצקים ביטחון בהיותנו חלק מחברת בני אדם; בהיותנו אנושיים, מסוגלים למעשי עוולה נוראיים אך גם למעשי חסד מופלאים; בהיותנו מכוערים ויפים ואלימים וחומלים וטיפשים וגאונים, והכל בכפיפה אחת. והיופי הגדול והנורא הוא שאין מה לעשות. רק לשמור על ההומור שלנו. הכי חשוב זה ההומור.

– ואוו, אחי, זה כבד. תגיד את האמת, זה בגלל משבר גיל 40?

– יכול להיות. בבחירה בין זה לבין להתגרש, לעבור לגור בדירה טחובה בפלורנטין עם שני שותפים – אחד שמדבר עם עכבר דמיוני והשני שמצחצח שיניים עם המברשת של האסלה, להופיע בערב הקראת שירה או ספוקן וורד או סטנד אפ חובבים בצוזמאן או בכולי עלמא או בכל מקום אחר ששורץ היפסטרים בעיני עצמם וסתם חבורה של מתלהבים חסרי ייחוד בעיני אחרים, לעבוד כמלצר בבית קפה בערב ומחלק "ישראל היום" בבוקר רק כדי שאוכל לשלם מזונות ושכר דירה, ולנסוע על קורקינט חשמלי עד שאיזה ג'יפון של נובורישית מנותחת ייכנס בי והיא אפילו לא תטרח לבדוק מה שלומי או להתנצל, בחרתי באפשרות הראשונה. יותר זול ובטוח.

– באת טעון אתה, אה?

– היה עדיף כבר שתשאל אותי על עלי הכותרת ברקטום.

– תכל'ס… מה הקטע עם זה באמת?

IMG_20181227_160108

תודה למקעקעת המוכשרת מיקה לזר

שונות

מנדלבאום (11)

והייתה את הפעם ההיא שבה שכח לשטוף את פניו בטרם יצא מהבית. דווקא את הפעולה שהיה עושה בצורה המוכנית ביותר, מבלי לתת עליה כלל את הדעת (את צחצוח שיניו והתזת דאודורנט תחת בתי השחי, שתי פעולות שנכללות לכאורה תחת אותה קבוצה של פעולות בוקר מוכניות, היה מוודא באמצעות הרחת הבל פיו ושני בתי השחי [חמש שניות מדודות שהן חמש שאיפות ונשיפות, אחר כך הפסקה של חמש שניות במהלכן הוא מוציא את כל האוויר שבריאותיו, ואז עוד חמש שניות של שאיפה ונשיפה. בסך הכל חמש עשרה שניות כפול {אף אחד + שני בתי שחי} = 45 שניות]). הוא שלח יד והרגיש כיצד כל החלומות קרושים על פניו כמו תצרף. אישה שעברו מולו ברחוב תקעה בו מבט (כך היה נדמה לו), והוא היה בטוח שהיא רואה את החלום על ההצגה שהלך לראות, אלא שבמקום להיות אחד הצופים בקהל הוא מצא עצמו עומד על הבמה, נבוך אל מול הפיות הפעורים בציפייה (אולי היו אלה חורי תולעת שבעברם האחר דינוזאורים מלחכים עשב), וכשניסה לספר משהו מצחיק ("אתם רוצים לדעת כמה אני זקן בפנים? במקום לקבל משכורת מהעבודה אני מקבל רנטה") כל הפיות נותרו פעורים, למעט פה אחד או שניים שהגירו ריר. כשעלה על האוטובוס, סנטרו מכונס אל תוך החזה כמו קיפוד מתכדר, מיהר לחלוף על פני הנהג ויתר הנוסעים, כך שלא יספיקו לתקוע מבט בחלומות שלו (הנהג שיחק בכפתורי מכשיר הרב-קו, בעוד יתר הנוסעים התכדרו אל תוך הטלפונים שלהם). רק זקנה אחת נעמדה במעבר ותקעה בו מבט (בטח ראתה את החלום בו פגש את הילד שנהג להתעלל בו בתיכון. עינו האחת הייתה נתונה ברטייה, וברגע שהסיר אותה נגלה תחתיה פה פעור [האם זה אותו הפה מהתיאטרון?]. "בזכותך מצאתי את האני האמיתי שלי, והיום אני עושה מזה מלא כסף", אמר לו הילד לפני שקפץ מול רכבת נוסעת וגופתו הוטחה בדבוקת נוסעים שעמדה בסמוך, מעיפה אותם כמו פינים במשחק באולינג ["סטרייק!", צווח הכרוז]). "קופת חולים?", שאלה אותו הזקנה והחוותה באצבעה לעבר אחד החלונות. הוא הפנה את ראשו לעברה כשסנטרו עדיין צמוד לחזה, משרטט כמחוגה חצי קשת על חולצתו."דה? קופת חולים?", שאלה שוב. הוא הנהן בראשו במחוות קטנות והחזיר את ראשו, מדגיש בדרך חזרה את עקבותיה של הקשת.

כשהגיע לעבודה הוא שעט במדרגות, נכנס בחופזה לשירותים ונעל אחריו את הדלת. כשהביט במראה הבחין כי הפסיפס התמצק עוד יותר על פניו. עוד כמה רגעים, והחלומות יהפכו לחלק בלתי נפרד מהם. הוא הזרים מים חמים בברז והתחיל לקרצף את פניו, תחילה השתמש בכריות האצבעות, אך עד מהרה עבר לציפורניים, ששרטו בבשרו והותירו שובלי חלזונות אדומים. אט אט החלו החתיכות לנשור לכיור, שבר חלום אחר שבר חלום (הילד עוד הספיק לצעוק "מלא מלא כסף!" לפני שנשטף לביוב). כשהרגיש כי פניו חלקות, הביט במראה. עורו היה אדום ומגורה, כאילו נאבק בעשר חתולות ששומרות על גוריהן. הוא הסיט את ידית הברז לכיוון המים קרים, חיכה מספר שניות ושטף שוב את פניו. הפעם כבר לא טרח לנגב את פניו, ויצא מהשירותים כשפניו נוטפות מים. מבלי ששם לב, הטיפות החלו לגבש את החלומות על חולצתו (רקורסיה: פה שנפער באזור חזה ובו ארובת עין שבתוכה פה פעור וכן הלאה). הוא התיישב לשולחן העבודה ונשם לרווחה, בשעה שהחלומות התפשטו אל אזור הבטן.

לכל פרקי מנדלבאום

שונות

גלגולה של גופייה

פתחתי אתמול שקית וואקום שהכילה בגדי חורף כדי להוציא מתוכה גופייה ארוכה לבנה. לגופייה היה, ואין דרך עדינה יותר לנסח זאת, ריח של קיא מרוכז מהול בנפטלין פג תוקף עם נגיעות של רקבובית, עששת ונפיחה של מומיה.

אפשר לדמות את חייה של הגופייה בשקית כחייו של גבר שפוטר מהעבודה: בהתחלה היא עוד מלאת שמחת חיים, עדיין מדיפה את ריחה הלבנדרי של הכביסה האחרונה. "זה אומנם שונה מהמציאות שהתרגלתי אליה", היא אומרת לעצמה, "אבל איך אומרים? כל עכבה לטובה. זאת ההזדמנות שלי להפסיק לפחד לממש את עצמי".

הימים חולפים. הגופייה עדיין אופטימית, אם כי אותות המחנק והמחשך מתחילים לתת בה את אותותיהם. בפעם אחת מתגלע ריב נוקדני עם הגופייה השחורה ("תחזרי למפעל בבנדלגש, יחד עם כל הבגדים השחורים מפוקס", תטיח בה הגופייה הלבנה), באחרת אלה דחיפות מרפק דוקרניות עם זוג מכנסי טרנינג מרופטים (ייתכן כי הגופייה פלטה בלהט הוויכוח את המילים "פלא שהוא עוד לא זרק אתכם לפח. תראו איך אתם נראים – הגומי המדובלל, אניצי הכותנה המזדקרים לכל עבר, המגע המחוספס. זה בכלל לא לכבוד שלי להיות איתכם באותה שקית!").

הימים מתארכים ונהיים דומים זה לזה עד כאב. התקווה עדיין מפעמת בין סיבי הבד, אבל הדופק שלה נחלש משמעותית. אם בתחילה כל קול עמום שמגיע מהעולם החיצון נשמע כתרועת החופש, וכל צל של תנועה שמרצד על פני שקית הוואקום הוא התגלות המשיח בכבודו ובעצמו, הרי שעכשיו כל אלו הם צללים על קירות המערה במשל של אפלטון. בחוץ רוחשים החיים האמיתיים ואילו כאן, דחוסים עד כדי שיגעון, שוכבים הבגדים באיזו שלוות נפש מוזרה, מאושרים בחלקם. "חבורה של כסילים", חושבת הגופייה, "תקועים זה בעכוזו של זה, מסניפים לקרבם את ריחות העיפוש ואומרים שזה בושם".

בפעם הראשונה בה היא שותה, הגופייה משכנעת את עצמה שזה רק כדי להעביר את הזמן. הרי את הטלוויזיה בקושי רואים דרך השקית, לא ברור אם מדובר בחבורה של אופים ב"משחקי השף קונדיטור" או בכתבה על ציד כלבי ים ב"רואים עולם"; גם השיחות שמנהלים דרי הבית נשמעות כבליל של הברות סתומות (לא שלפני כן השיחות היו ברומו של עולם, מהרהרת הגופייה). היכן משיגים בירה בתוך שקית ואקום סגורה, אתם שואלים? ובכן, כשאתם סגורים יחד עם מכנסי טרנינג מכיתה ט' – כן, אלו אותם המכנסיים שהגופייה עלבה בהם; למזלה של האחרונה, המכנסיים עברו אפסון או שניים בחיים, הם כבר ראו תחתונים שלעסו את הגומי למוות בשל התנאים הקשים, ולכן המכנסיים לא נוטרים טינה לגופייה – אז אפשר להשיג בירה שאופסנה שם מבעוד מועד. השתייה מזרימה נוחם בעורקים, דבר כבר לא באמת משנה כשאתה שיכור.

כך מעבירה הגופייה יום אחר יום. אין לה כבר שאיפות לממש את עצמה, רק בגדים סחים מקסטרו מאמינים בשטויות הניו-אייג'יות האלה. היא רק רוצה להגיע לקהות חושים טוטאלית, הומאוסטזיס מושלם בין הפנים לחוץ הערפילי. לא אכפת לה שהשתייה המופרזת מביאה אותה למצבים שפעם נחשבו בעיניה מביכים: הקאה על עצמה, הזלת ריר, היווצרות כתמים יבשים של זיעה חמוצה. "שיישרף הכל, בלחש", היא ספק שרה ספק ממלמלת, בשעה שהרוכסן נפתח ומשב אוויר מרענן, כה חריף בזרותו, נכנס פנימה. הגופייה ממצמצת בעיניה לנוכח האור הבוהק, כשיד לבנה מגיעה מהשמיים. "אלוהים, זה אתה?", שואלת הגופייה. "אני לא בשיא שלי. אתה בטח מבין… כבר חשבתי שלעולם לא תבוא, אז הרשיתי לעצמי… לא, אל תריח אותי! אל…".

הגופייה מתעלפת. בעלפונה היא חולמת שהיא תלויה בין שמיים וארץ, לא על חבלי כביסה, אלא מרחפת בעזרת כוח מאגי. ענני גשם מתקדרים מעליה ומתחילים להטיח בה נהרות של מים. היא מתחילה להסתחרר ברוח פתאומית שמגיחה מהצד ובטוחה שזה הסוף. בקרוב תאסף אל אבותיה.

כשהיא מתעוררת היא כבר תלויה לייבוש בחוץ. השמיים נקיים ורעננים. ריח של לבנדר והתחלות חדשות נישא באוויר. "כל עכבה לטובה", היא לוחשת לעצמה. "כל עכבה לטובה".

שונות

לוויתן, או: בודד ועצוב במרכז הגאה

הייתי אתמול במרכז הגאה בתל אביב. העלו שם הצגה שעזרתי לממן בהדסטארט וכמו בכל פרויקט כזה, שכחתי שבכלל התחייבתי לשלם עד שקיבלתי מייל שבו היוצר המאושר מודה לי – לא באופן אישי כמובן – על שעזרתי לחלום שלו לקרום עור וגידים. החלטתי ללכת.

כשהגעתי לקופה ישב/ה שם בחור/ה שדיבר/ה בטלפון עם החבר/ה שלו/ה. עושה רושם שהם/ן רבו. כשהוא/היא סוף סוף התפנה/תה אלי/י נאמר לי שאני צריך לשלם על הכרטיס, למרות ההדסטארט. רציתי לשאול אותו/ה אם היא/הוא רוצה את מספר הטלפון שלי כי באמצעותו שריינתי את הכרטיס, אבל לא הצלחתי לבטא את זה בראש באופן א-מגדרי אז שתקתי. בסוף מצאו אותי במחשב וקיבלתי כרטיס בלי לשלם עליו שוב.

החלטתי להשתין לפני שההצגה מתחילה, וראיתי שיש רק חדר שירותים אחד שהוגדר כ"שירותים לא ממוגדרים". היה שם גם שלט שהסביר למה זה עדיף ככה (נקודה מספר 2: השירותים המעורבים מאפשרים שימוש נוח ובטוח למי שהמראה שלהם אינו תואם את הציפיות המגדריות מגברים ומנשים, למשל בחור טרנס בתחילת דרכו, אישה גברית, ועוד). כשביקשתי לשטוף ידיים גיליתי שאף אחד משלושת הדיספנסרים של הסבון לא עובד. אולי זה מאפשר שימוש נוח ובטוח למי שמעדיף לחטוף וירוס בטן או טפיל. לא יודע.

חיכיתי במבואה שייפתחו הדלתות לאולם. כולם מסביבי נראו לי גייז חתיכים עם ריבועים בבטן, למרות שאני די בטוח שיש לא מעט גייז ממוצעי מראה עם בטן משתפלת. תקעתי את הפרצוף בנייד וחשבתי לעצמי שאם אהיה גיי בטח אהיה גיי ביישן עם כרס קטנה. כנראה שאפילו אהיה גיי בתול שמגמגם בכל פעם שהוא רואה מולו בחור יפה עם ריבועים בבטן. ריחמתי קצת על עצמי הגיי וקיוויתי בשבילו שהוא ימצא בסוף מישהו שיסכים לשכב איתו ולטעת בו ביטחון עצמי.

ההצגה, "לוויתן" שמה, הייתה ממש חמודה. ואני לא כותב חמודה בכוונה להקטין אותה, אלא כדי לומר שיש צעירים שעושים תיאטרון שהוא יותר ברוח של "בנות" ו"מאסטר אוף נאן" ופחות ברוח של "המלט" ו"כולם היו בניי". וזה נהדר, כי לפעמים נדמה שהתיאטרון לא מנסה אפילו להתכתב עם המציאות העכשווית ועם השפה החדשה שהתהוותה. אם הייתי פקיד במשרד החינוך, הייתי עושה הכל כדי שההצגה הזאת תועלה בפני תלמידי תיכון בכל רחבי הארץ, כי היא יכולה להראות שלהם שתיאטרון יכול לדבר את הפחדים והאהבות והחברויות ושברונות הלב שלהם, מבלי לחשוש לגעת בנושא של זהות מינית. אבל כולנו יודעים מי שר החינוך, אז כנראה שההצגה היחידה שיסכימו להעלות בפני תיכוניסטים תעסוק בשני חברי ילדות שהופכים מנערי גבעות לחיילים בגולני שהורגים ערבים בלי למצמץ. בסוף אחד מהם ייפול בקרב, לא לפני שיאמר לחבר שלו שהוא ממש אוהב את ארץ ישראל.

בסוף ההצגה הצטערתי שאשתי לא הצטרפה אליי גם כי היא הייתה נהנית מאוד ממנה, וגם כי ככה לא היו חושבים שאני גיי עצוב ובודד. רציתי מאוד להגיד להם שאני סתם עצוב ובודד, בלי קשר למגדר, אבל לא ידעתי איך לבטא את זה בצורה א-מגדרית אז פשוט הלכתי הביתה.

שונות

מפלצת

המפלצת חזרה. היא הבינה את זה מיד כששמעה את זגוגית החלון נרעדת. היא הכירה את הזמזום הזה, שהרעיד גם בתוכה איזה עמוד שדרה נוסף. במשך מספר שניות התקפדה בתוך הספה, ניסתה להיבלע בתוכה, אבל משענת הגב הזקופה, המסעדים הקשיחים, קפיצי המושב המתוחים, כל אלו מנעו ממנה את ההיטמעות המוחלטת. בפגישה האחרונה נאמר לה שעליה להתמודד עם המפלצת, להישיר אליה מבט, גם אם לשניות חטופות. בכל פעם זה יהיה קל יותר, הבטיחו לה, בתנאי כמובן שתצלח את זו הראשונה.

היא צעדה לעבר החלון באיטיות, כאילו היא חוצה ביצה סמיכה ומבעבעת כשרגליה אסורות בשלשלאות. היא חשה את הרטט מתגבר ונעצרה במקום. הנהמות והנשיפות גברו. היא הביטה לאחור לעבר הכורסה, שנראתה עכשיו קטנה ומעוותת, כאילו נלקחה מאיזה ציור של דאלי. לא ברור כיצד הצליחה לשבת עליה במשך זמן כה רב (כמה זמן באמת ישבה שם? היא לא זכרה).

היא המשיכה להתקדם בזהירות. הווילון השקוף למחצה שיווה לענני הבוקר מראה של דמעות שפוכות. עכשיו יכלה ממש להרגיש בידה את רטט הזגוגית. בפיה התפשט טעם של חלודה, אבל היא לא נכנעה. כשהסיטה קלות את הווילון ראתה זרוע אחת של המפלצת מניפה אל על את הקורבן התורן ומריקה אותו אל פיה (זו יכולתי להיות אני, חשבה). לסתותיה עלו וירדו בשעה שדחסה את העצמות והבשר הלחלוחי יחד עם שאר השאריות המרקיבות. המפלצת הורידה לקרקע את קליפת הקורבן, משאירה אותו על המדרכה מרוקן, נוטף לשד עצמו. נהמה עמוקה של שביעות רצון נשמעה. המפלצת לטשה לעברה עין והיא מיהרה להסיט חזרה את הווילון. רגליה היה נטועות בקרקע והדם זרם מפניה אל כפות הרגליים ומשם אל שורשי השטיח. רק שלא תזהה תנועה. היא המתינה כך במשך זמן שנדמה כנצח, עד ששמעה שהמפלצת לכדה עוד קורבן. שוב אותו הסדר: תפיסה, הנפה, הרקה, נהמה.

המפלצת סיימה. כשהחלה לנוע, הזגוגית רעדה בעוצמה. תיכף היא תתנפץ והרסיסים יתפזרו למרגלותיה ויבוססו בדמה. היא שמעה אותה מתרחקת, תרה אחר קורבנות ברחוב אחר, מרוחק. היא אזרה אומץ והניחה יד על החלון. הרטט לא פסק.