כן, כולנו אנשים עילאיים ומתנשאים שלא צופים בריאליטי, לא כל שכן ב"האח הגדול", אולי פסגת (או תהום) הז'אנר, אבל בכל זאת אני חייב לפרגן למחזאי הראשון שחצה את סף הבית המדובר. עכשיו, כשכולם סוף כל סוף יכירו באמנות כתיבת המחזות, אוכל ללכת ברחוב בראש מורם ולומר לכל מי שייקרה בדרכי "אני מחזאי. כן, כמו ההוא … המשך קריאת הפוסט מחזאי בבית האח הגדול

גיטל היקרה שלום, אני כותב לך ממיטת חוליי בסנטוריום שעל פסגת הכרמל. זהו יומי הרביעי במקום, אם כי נדמה שחלפו חיים שלמים מאז אושפזתי כאן. לעתים ניתן לשמוע את צפירת האניות בנמל ואת קריאות העגלונים המובילים חבילות שהגיעו מאמריקע.  האחות בדיוק סיימה לפנות את כלי ארוחת הערב. כבכל יום, התפריט כולל צנים יבש, ביצה קשה … המשך קריאת הפוסט דרישת שלום מהסנטוריום (או: יומן קורונה)

התחושה שלי בימים האחרונים, עם פרסום הסיכויים הגדולים לחלות בקורונה, היא כשל צעיר אמריקאי שמחכה לצו הגיוס לווייטנאם. מדי בוקר אני צועד מטפורית אל תיבת הדואר שמחוץ לביתי ופותח אותה בלב הולם, לא לפני שהשתהיתי מולה מספר שניות והתפללתי חרישית שתהיה ריקה. שוב לא עלה מספרי בגורל. אני פולט אנחת רווחה וחוזר אל הבית בצעד … המשך קריאת הפוסט הגיגים #2

היום לפני 23 שנים התגייסתי. הייתי נער מחוצ'קן, רופס ועגלגל בן 18 מהקריות שלא ידע שהוא סובל מחרדה חברתית ושהיה בעצם הראשון ממשפחתו להתגייס לקרבי, כך שלא היה מי שיסביר לו לקראת מה הוא הולך. אינסטינקט הישרדותי דחף אותי להשיל מעליי כמעט באחת לא רק כמה קילוגרמים טובים (תודה לך חומוס מקולקל שאכלתי בשבוע שמירות … המשך קריאת הפוסט יום גיוס

גלגלי המזוודה חרצו בדוחק שני תלמים בין שערות השטיח הקשויות. אחד הגלגלים איים להינתק מהחישור ולצאת לחופשי. המסע הגיע אל סופו כשהם נעצרו מול דלת שהמספר 513 היה טבוע עליה באותיות זהב שזוהרו הועם."איפה המפתח?" היא שאלה."את יודעת שהוא אצלי."רצועת התיק הכבד החליקה מעל כתפו כשניסה לשלוח יד לתוך כיסו."לא אמרתי לך שעדיף להביא טרולי? … המשך קריאת הפוסט התחלה של…