שונות

הקעקוע החדש שלי

עשיתי קעקוע חדש. כדי לחסוך לעצמי את התשובות החוזרות לשאלות הטרחניות, הכנתי מדריך שיוצג בצורת דיאלוג ויישלף בכל פעם שאתקל בנודניק התורן.

– מה זה, אחי, מה יש לך על היד? קעקוע?

– פששש, ממש חד אבחנה אתה.

– אתה לא נראה כמו אחד עם קעקועים.

– ואתה לא נראה כמו אחד עם שכל, אז מה?

– זה קעקוע ראשון שלך?

– לא. יש לי עוד שני קעקועים. אחד של נשר על החזה והשני הוא עלי כותרת שמקיפים לי את הרקטום.

– מה כתוב שם?

– ברקטום?

– לא, יא מצחיק אחד. על היד.

– זה באנגלית. שמעת על השפה הזאת? מצלצל מוכר מכיתה ד', הכיתה האחרונה שהגעת אליה?

–  מה זה? Nothing to be done? מה זה אומר?

– שאין מה לעשות.

– נו, ברצינות.

– בחיי. תבדוק במילון אוקספורד.

– מה כאילו המשמעות של זה?

–  אתה רוצה את הגרסה הקצרה או הארוכה?

– הארוכה.

– שאין לנו שליטה בחיים.

– זאת הגרסה הארוכה? אז מה הקצרה?

– ככה זה.

– וואי וואי, איזה קשה אתה. בן אדם בא בטוב, מתעניין, למה אתה ככה, אחי? מה אתה מעדיף, שאני לא אשאל?

– כן.

– טוב… אז מה זה אומר? אבל בלי שטויות.

– אני אגיד את זה רק פעם אחת, ואחריה לא יהיו יותר שאלות. ברור?

– ברור, ברור.

– זאת הרפליקה הפותחת במחזה "מחכים לגודו" של סמואל בקט.

– רפ מה?

– המשפט הראשון שנאמר במחזה.

– וואלה. רפליקה. למדתי משהו חדש. ו…

– ואפשר לפרש את זה כ"אין מה לעשות", כלומר לקרוא את זה קריאה דטרמיניסטית, פטליסטית אפילו, לפיה אין למעשים שלנו כל משמעות בעולם חסר פשר. עם זאת, אני מעדיף קריאה דיאלקטית מהצד היותר אופטימי – או הפחות פסימי – של האקזיסטנציאליזם, לפיה גם בעולם אקראי עד כאב וחסר פשר עד אימה ניתן – מה זאת אומרת ניתן? חובה עלינו – לשאוב משמעות ממעשים ומיחסים שיוצקים ביטחון בהיותנו חלק מחברת בני אדם; בהיותנו אנושיים, מסוגלים למעשי עוולה נוראיים אך גם למעשי חסד מופלאים; בהיותנו מכוערים ויפים ואלימים וחומלים וטיפשים וגאונים, והכל בכפיפה אחת. והיופי הגדול והנורא הוא שאין מה לעשות. רק לשמור על ההומור שלנו. הכי חשוב זה ההומור.

– ואוו, אחי, זה כבד. תגיד את האמת, זה בגלל משבר גיל 40?

– יכול להיות. בבחירה בין זה לבין להתגרש, לעבור לגור בדירה טחובה בפלורנטין עם שני שותפים – אחד שמדבר עם עכבר דמיוני והשני שמצחצח שיניים עם המברשת של האסלה, להופיע בערב הקראת שירה או ספוקן וורד או סטנד אפ חובבים בצוזמאן או בכולי עלמא או בכל מקום אחר ששורץ היפסטרים בעיני עצמם וסתם חבורה של מתלהבים חסרי ייחוד בעיני אחרים, לעבוד כמלצר בבית קפה בערב ומחלק "ישראל היום" בבוקר רק כדי שאוכל לשלם מזונות ושכר דירה, ולנסוע על קורקינט חשמלי עד שאיזה ג'יפון של נובורישית מנותחת ייכנס בי והיא אפילו לא תטרח לבדוק מה שלומי או להתנצל, בחרתי באפשרות הראשונה. יותר זול ובטוח.

– באת טעון אתה, אה?

– היה עדיף כבר שתשאל אותי על עלי הכותרת ברקטום.

– תכל'ס… מה הקטע עם זה באמת?

IMG_20181227_160108

תודה למקעקעת המוכשרת מיקה לזר

מודעות פרסומת
שונות

מנדלבאום (11)

והייתה את הפעם ההיא שבה שכח לשטוף את פניו בטרם יצא מהבית. דווקא את הפעולה שהיה עושה בצורה המוכנית ביותר, מבלי לתת עליה כלל את הדעת (את צחצוח שיניו והתזת דאודורנט תחת בתי השחי, שתי פעולות שנכללות לכאורה תחת אותה קבוצה של פעולות בוקר מוכניות, היה מוודא באמצעות הרחת הבל פיו ושני בתי השחי [חמש שניות מדודות שהן חמש שאיפות ונשיפות, אחר כך הפסקה של חמש שניות במהלכן הוא מוציא את כל האוויר שבריאותיו, ואז עוד חמש שניות של שאיפה ונשיפה. בסך הכל חמש עשרה שניות כפול {אף אחד + שני בתי שחי} = 45 שניות]). הוא שלח יד והרגיש כיצד כל החלומות קרושים על פניו כמו תצרף. אישה שעברו מולו ברחוב תקעה בו מבט (כך היה נדמה לו), והוא היה בטוח שהיא רואה את החלום על ההצגה שהלך לראות, אלא שבמקום להיות אחד הצופים בקהל הוא מצא עצמו עומד על הבמה, נבוך אל מול הפיות הפעורים בציפייה (אולי היו אלה חורי תולעת שבעברם האחר דינוזאורים מלחכים עשב), וכשניסה לספר משהו מצחיק ("אתם רוצים לדעת כמה אני זקן בפנים? במקום לקבל משכורת מהעבודה אני מקבל רנטה") כל הפיות נותרו פעורים, למעט פה אחד או שניים שהגירו ריר. כשעלה על האוטובוס, סנטרו מכונס אל תוך החזה כמו קיפוד מתכדר, מיהר לחלוף על פני הנהג ויתר הנוסעים, כך שלא יספיקו לתקוע מבט בחלומות שלו (הנהג שיחק בכפתורי מכשיר הרב-קו, בעוד יתר הנוסעים התכדרו אל תוך הטלפונים שלהם). רק זקנה אחת נעמדה במעבר ותקעה בו מבט (בטח ראתה את החלום בו פגש את הילד שנהג להתעלל בו בתיכון. עינו האחת הייתה נתונה ברטייה, וברגע שהסיר אותה נגלה תחתיה פה פעור [האם זה אותו הפה מהתיאטרון?]. "בזכותך מצאתי את האני האמיתי שלי, והיום אני עושה מזה מלא כסף", אמר לו הילד לפני שקפץ מול רכבת נוסעת וגופתו הוטחה בדבוקת נוסעים שעמדה בסמוך, מעיפה אותם כמו פינים במשחק באולינג ["סטרייק!", צווח הכרוז]). "קופת חולים?", שאלה אותו הזקנה והחוותה באצבעה לעבר אחד החלונות. הוא הפנה את ראשו לעברה כשסנטרו עדיין צמוד לחזה, משרטט כמחוגה חצי קשת על חולצתו."דה? קופת חולים?", שאלה שוב. הוא הנהן בראשו במחוות קטנות והחזיר את ראשו, מדגיש בדרך חזרה את עקבותיה של הקשת.

כשהגיע לעבודה הוא שעט במדרגות, נכנס בחופזה לשירותים ונעל אחריו את הדלת. כשהביט במראה הבחין כי הפסיפס התמצק עוד יותר על פניו. עוד כמה רגעים, והחלומות יהפכו לחלק בלתי נפרד מהם. הוא הזרים מים חמים בברז והתחיל לקרצף את פניו, תחילה השתמש בכריות האצבעות, אך עד מהרה עבר לציפורניים, ששרטו בבשרו והותירו שובלי חלזונות אדומים. אט אט החלו החתיכות לנשור לכיור, שבר חלום אחר שבר חלום (הילד עוד הספיק לצעוק "מלא מלא כסף!" לפני שנשטף לביוב). כשהרגיש כי פניו חלקות, הביט במראה. עורו היה אדום ומגורה, כאילו נאבק בעשר חתולות ששומרות על גוריהן. הוא הסיט את ידית הברז לכיוון המים קרים, חיכה מספר שניות ושטף שוב את פניו. הפעם כבר לא טרח לנגב את פניו, ויצא מהשירותים כשפניו נוטפות מים. מבלי ששם לב, הטיפות החלו לגבש את החלומות על חולצתו (רקורסיה: פה שנפער באזור חזה ובו ארובת עין שבתוכה פה פעור וכן הלאה). הוא התיישב לשולחן העבודה ונשם לרווחה, בשעה שהחלומות התפשטו אל אזור הבטן.

לכל פרקי מנדלבאום

שונות

גלגולה של גופייה

פתחתי אתמול שקית וואקום שהכילה בגדי חורף כדי להוציא מתוכה גופייה ארוכה לבנה. לגופייה היה, ואין דרך עדינה יותר לנסח זאת, ריח של קיא מרוכז מהול בנפטלין פג תוקף עם נגיעות של רקבובית, עששת ונפיחה של מומיה.

אפשר לדמות את חייה של הגופייה בשקית כחייו של גבר שפוטר מהעבודה: בהתחלה היא עוד מלאת שמחת חיים, עדיין מדיפה את ריחה הלבנדרי של הכביסה האחרונה. "זה אומנם שונה מהמציאות שהתרגלתי אליה", היא אומרת לעצמה, "אבל איך אומרים? כל עכבה לטובה. זאת ההזדמנות שלי להפסיק לפחד לממש את עצמי".

הימים חולפים. הגופייה עדיין אופטימית, אם כי אותות המחנק והמחשך מתחילים לתת בה את אותותיהם. בפעם אחת מתגלע ריב נוקדני עם הגופייה השחורה ("תחזרי למפעל בבנדלגש, יחד עם כל הבגדים השחורים מפוקס", תטיח בה הגופייה הלבנה), באחרת אלה דחיפות מרפק דוקרניות עם זוג מכנסי טרנינג מרופטים (ייתכן כי הגופייה פלטה בלהט הוויכוח את המילים "פלא שהוא עוד לא זרק אתכם לפח. תראו איך אתם נראים – הגומי המדובלל, אניצי הכותנה המזדקרים לכל עבר, המגע המחוספס. זה בכלל לא לכבוד שלי להיות איתכם באותה שקית!").

הימים מתארכים ונהיים דומים זה לזה עד כאב. התקווה עדיין מפעמת בין סיבי הבד, אבל הדופק שלה נחלש משמעותית. אם בתחילה כל קול עמום שמגיע מהעולם החיצון נשמע כתרועת החופש, וכל צל של תנועה שמרצד על פני שקית הוואקום הוא התגלות המשיח בכבודו ובעצמו, הרי שעכשיו כל אלו הם צללים על קירות המערה במשל של אפלטון. בחוץ רוחשים החיים האמיתיים ואילו כאן, דחוסים עד כדי שיגעון, שוכבים הבגדים באיזו שלוות נפש מוזרה, מאושרים בחלקם. "חבורה של כסילים", חושבת הגופייה, "תקועים זה בעכוזו של זה, מסניפים לקרבם את ריחות העיפוש ואומרים שזה בושם".

בפעם הראשונה בה היא שותה, הגופייה משכנעת את עצמה שזה רק כדי להעביר את הזמן. הרי את הטלוויזיה בקושי רואים דרך השקית, לא ברור אם מדובר בחבורה של אופים ב"משחקי השף קונדיטור" או בכתבה על ציד כלבי ים ב"רואים עולם"; גם השיחות שמנהלים דרי הבית נשמעות כבליל של הברות סתומות (לא שלפני כן השיחות היו ברומו של עולם, מהרהרת הגופייה). היכן משיגים בירה בתוך שקית ואקום סגורה, אתם שואלים? ובכן, כשאתם סגורים יחד עם מכנסי טרנינג מכיתה ט' – כן, אלו אותם המכנסיים שהגופייה עלבה בהם; למזלה של האחרונה, המכנסיים עברו אפסון או שניים בחיים, הם כבר ראו תחתונים שלעסו את הגומי למוות בשל התנאים הקשים, ולכן המכנסיים לא נוטרים טינה לגופייה – אז אפשר להשיג בירה שאופסנה שם מבעוד מועד. השתייה מזרימה נוחם בעורקים, דבר כבר לא באמת משנה כשאתה שיכור.

כך מעבירה הגופייה יום אחר יום. אין לה כבר שאיפות לממש את עצמה, רק בגדים סחים מקסטרו מאמינים בשטויות הניו-אייג'יות האלה. היא רק רוצה להגיע לקהות חושים טוטאלית, הומאוסטזיס מושלם בין הפנים לחוץ הערפילי. לא אכפת לה שהשתייה המופרזת מביאה אותה למצבים שפעם נחשבו בעיניה מביכים: הקאה על עצמה, הזלת ריר, היווצרות כתמים יבשים של זיעה חמוצה. "שיישרף הכל, בלחש", היא ספק שרה ספק ממלמלת, בשעה שהרוכסן נפתח ומשב אוויר מרענן, כה חריף בזרותו, נכנס פנימה. הגופייה ממצמצת בעיניה לנוכח האור הבוהק, כשיד לבנה מגיעה מהשמיים. "אלוהים, זה אתה?", שואלת הגופייה. "אני לא בשיא שלי. אתה בטח מבין… כבר חשבתי שלעולם לא תבוא, אז הרשיתי לעצמי… לא, אל תריח אותי! אל…".

הגופייה מתעלפת. בעלפונה היא חולמת שהיא תלויה בין שמיים וארץ, לא על חבלי כביסה, אלא מרחפת בעזרת כוח מאגי. ענני גשם מתקדרים מעליה ומתחילים להטיח בה נהרות של מים. היא מתחילה להסתחרר ברוח פתאומית שמגיחה מהצד ובטוחה שזה הסוף. בקרוב תאסף אל אבותיה.

כשהיא מתעוררת היא כבר תלויה לייבוש בחוץ. השמיים נקיים ורעננים. ריח של לבנדר והתחלות חדשות נישא באוויר. "כל עכבה לטובה", היא לוחשת לעצמה. "כל עכבה לטובה".

שונות

לוויתן, או: בודד ועצוב במרכז הגאה

הייתי אתמול במרכז הגאה בתל אביב. העלו שם הצגה שעזרתי לממן בהדסטארט וכמו בכל פרויקט כזה, שכחתי שבכלל התחייבתי לשלם עד שקיבלתי מייל שבו היוצר המאושר מודה לי – לא באופן אישי כמובן – על שעזרתי לחלום שלו לקרום עור וגידים. החלטתי ללכת.

כשהגעתי לקופה ישב/ה שם בחור/ה שדיבר/ה בטלפון עם החבר/ה שלו/ה. עושה רושם שהם/ן רבו. כשהוא/היא סוף סוף התפנה/תה אלי/י נאמר לי שאני צריך לשלם על הכרטיס, למרות ההדסטארט. רציתי לשאול אותו/ה אם היא/הוא רוצה את מספר הטלפון שלי כי באמצעותו שריינתי את הכרטיס, אבל לא הצלחתי לבטא את זה בראש באופן א-מגדרי אז שתקתי. בסוף מצאו אותי במחשב וקיבלתי כרטיס בלי לשלם עליו שוב.

החלטתי להשתין לפני שההצגה מתחילה, וראיתי שיש רק חדר שירותים אחד שהוגדר כ"שירותים לא ממוגדרים". היה שם גם שלט שהסביר למה זה עדיף ככה (נקודה מספר 2: השירותים המעורבים מאפשרים שימוש נוח ובטוח למי שהמראה שלהם אינו תואם את הציפיות המגדריות מגברים ומנשים, למשל בחור טרנס בתחילת דרכו, אישה גברית, ועוד). כשביקשתי לשטוף ידיים גיליתי שאף אחד משלושת הדיספנסרים של הסבון לא עובד. אולי זה מאפשר שימוש נוח ובטוח למי שמעדיף לחטוף וירוס בטן או טפיל. לא יודע.

חיכיתי במבואה שייפתחו הדלתות לאולם. כולם מסביבי נראו לי גייז חתיכים עם ריבועים בבטן, למרות שאני די בטוח שיש לא מעט גייז ממוצעי מראה עם בטן משתפלת. תקעתי את הפרצוף בנייד וחשבתי לעצמי שאם אהיה גיי בטח אהיה גיי ביישן עם כרס קטנה. כנראה שאפילו אהיה גיי בתול שמגמגם בכל פעם שהוא רואה מולו בחור יפה עם ריבועים בבטן. ריחמתי קצת על עצמי הגיי וקיוויתי בשבילו שהוא ימצא בסוף מישהו שיסכים לשכב איתו ולטעת בו ביטחון עצמי.

ההצגה, "לוויתן" שמה, הייתה ממש חמודה. ואני לא כותב חמודה בכוונה להקטין אותה, אלא כדי לומר שיש צעירים שעושים תיאטרון שהוא יותר ברוח של "בנות" ו"מאסטר אוף נאן" ופחות ברוח של "המלט" ו"כולם היו בניי". וזה נהדר, כי לפעמים נדמה שהתיאטרון לא מנסה אפילו להתכתב עם המציאות העכשווית ועם השפה החדשה שהתהוותה. אם הייתי פקיד במשרד החינוך, הייתי עושה הכל כדי שההצגה הזאת תועלה בפני תלמידי תיכון בכל רחבי הארץ, כי היא יכולה להראות שלהם שתיאטרון יכול לדבר את הפחדים והאהבות והחברויות ושברונות הלב שלהם, מבלי לחשוש לגעת בנושא של זהות מינית. אבל כולנו יודעים מי שר החינוך, אז כנראה שההצגה היחידה שיסכימו להעלות בפני תיכוניסטים תעסוק בשני חברי ילדות שהופכים מנערי גבעות לחיילים בגולני שהורגים ערבים בלי למצמץ. בסוף אחד מהם ייפול בקרב, לא לפני שיאמר לחבר שלו שהוא ממש אוהב את ארץ ישראל.

בסוף ההצגה הצטערתי שאשתי לא הצטרפה אליי גם כי היא הייתה נהנית מאוד ממנה, וגם כי ככה לא היו חושבים שאני גיי עצוב ובודד. רציתי מאוד להגיד להם שאני סתם עצוב ובודד, בלי קשר למגדר, אבל לא ידעתי איך לבטא את זה בצורה א-מגדרית אז פשוט הלכתי הביתה.

שונות

מפלצת

המפלצת חזרה. היא הבינה את זה מיד כששמעה את זגוגית החלון נרעדת. היא הכירה את הזמזום הזה, שהרעיד גם בתוכה איזה עמוד שדרה נוסף. במשך מספר שניות התקפדה בתוך הספה, ניסתה להיבלע בתוכה, אבל משענת הגב הזקופה, המסעדים הקשיחים, קפיצי המושב המתוחים, כל אלו מנעו ממנה את ההיטמעות המוחלטת. בפגישה האחרונה נאמר לה שעליה להתמודד עם המפלצת, להישיר אליה מבט, גם אם לשניות חטופות. בכל פעם זה יהיה קל יותר, הבטיחו לה, בתנאי כמובן שתצלח את זו הראשונה.

היא צעדה לעבר החלון באיטיות, כאילו היא חוצה ביצה סמיכה ומבעבעת כשרגליה אסורות בשלשלאות. היא חשה את הרטט מתגבר ונעצרה במקום. הנהמות והנשיפות גברו. היא הביטה לאחור לעבר הכורסה, שנראתה עכשיו קטנה ומעוותת, כאילו נלקחה מאיזה ציור של דאלי. לא ברור כיצד הצליחה לשבת עליה במשך זמן כה רב (כמה זמן באמת ישבה שם? היא לא זכרה).

היא המשיכה להתקדם בזהירות. הווילון השקוף למחצה שיווה לענני הבוקר מראה של דמעות שפוכות. עכשיו יכלה ממש להרגיש בידה את רטט הזגוגית. בפיה התפשט טעם של חלודה, אבל היא לא נכנעה. כשהסיטה קלות את הווילון ראתה זרוע אחת של המפלצת מניפה אל על את הקורבן התורן ומריקה אותו אל פיה (זו יכולתי להיות אני, חשבה). לסתותיה עלו וירדו בשעה שדחסה את העצמות והבשר הלחלוחי יחד עם שאר השאריות המרקיבות. המפלצת הורידה לקרקע את קליפת הקורבן, משאירה אותו על המדרכה מרוקן, נוטף לשד עצמו. נהמה עמוקה של שביעות רצון נשמעה. המפלצת לטשה לעברה עין והיא מיהרה להסיט חזרה את הווילון. רגליה היה נטועות בקרקע והדם זרם מפניה אל כפות הרגליים ומשם אל שורשי השטיח. רק שלא תזהה תנועה. היא המתינה כך במשך זמן שנדמה כנצח, עד ששמעה שהמפלצת לכדה עוד קורבן. שוב אותו הסדר: תפיסה, הנפה, הרקה, נהמה.

המפלצת סיימה. כשהחלה לנוע, הזגוגית רעדה בעוצמה. תיכף היא תתנפץ והרסיסים יתפזרו למרגלותיה ויבוססו בדמה. היא שמעה אותה מתרחקת, תרה אחר קורבנות ברחוב אחר, מרוחק. היא אזרה אומץ והניחה יד על החלון. הרטט לא פסק.

שונות

הילד חולם – ביקורת הצגה

אין עוררין על כך ש"הילד חולם" הוא אחד המחזות היפים ביותר של חנוך לוין. הוא קודר ומהפך קרביים, מגלם בתוכו את הסיוט הנורא ביותר של כל הורה באשר הוא, אך במקביל הוא גם מלא פיוט ומשרה תחושה של שותפות גורל. הפעם הראשונה שהועלה על הבמה הייתה ב-1993, בבימויו של לוין עצמו, ובשנת 2010 הופקה גרסה אופראית בבימויו של עמרי ניצן. התיאטרון הקאמרי, בשיתוף הבימה, מעלה בימים אלו הפקה חדשה של ההצגה, כשגם הפעם מחזיק ניצן במושכות הבימוי.

המחזה, שנכתב בהשראת סיפורה של ספינת הנוסעים סנט לואיס, מתחיל עם אב ואם העומדים מעל מיטת בנם הישן, מביטים בנשימותיו הקצובות והשלוות, רק כדי להיחרד מיד אחר כך מכניסתם של פליטים נואשים וכוחות צבא לובשי שחורים. מכאן מתחילה השתלשלות אירועים שנוגעת בנושאי פליטוּת, אובדן ורוע אנושי בכללותו. הרבה חסד, כפי שאפשר להבין, אין במחזה (ובעולם?) הזה.

ההפקה הנוכחית, בניגוד לזו שביים לוין, היא מינימליסטית יותר, הן מבחינת כמות המשתתפים והן מבחינת העיצוב הבימתי. הבמה מעוצבת בפשטות יחסית, כשהדגש הוא על משחקי תאורה (קרן גרנק), תלבושות (פולינה אדמוב) ומוזיקה (יוסף ברנדשווילי). הבעיה היא שהמינימליזם הזה טומן בחובו את הסיבה העיקרית לכך שההצגה לא רק שאינה מותירה חותם משמעותי, ברגעים לא מעטים שלה היא אפילו מאכזבת. אני לא יודע מה הסיבה לבחירה האמנותית הזאת – האם מדובר באילוצים כלכליים, או שאולי זו בחירה שנובעת מהמחשבה שהטקסט של לוין כל כך חזק, ש"קישוטים" בימתיים רק יאפילו עליו – אבל חלק גדול מהעניין בהצגה שמושתתת על יצירת אווירה מסויטת הוא היכולת להעביר את הצופה אל תוך אותו עולם קדורני. לטקסט, מעולה ככל שיהיה, יש יכולת מוגבלת למלא את המשימה הזאת כשהוא מושם בפיו של שחקנים. הם לבדם לא יכולים להעביר את כל האימה. יש צורך בחוויה רב-חושית, חוויה שאינה מתממשת כשהבמה אינה "תוקפת" את הצופה. הדוגמה הטובה ביותר לכך, על דרך השלילה, היא התמונה עם מושל האי ורעייתו. במקרה הזה עיצוב התלבושות המבריק מצליח לכמה רגעים לייצג עולם מוזר ולא הגיוני אך עם זאת מאוד אלגורי, ייצוג שהיה אמור להימשך על פני כל ההצגה.

המחזה מספק כמה תפקידים בלתי נשכחים, אבל לא כל השחקנים בהפקה הנוכחית ממלאים עד הסוף את הנעליים הגדולות שהותירו אחריהם ג'יטה מונטה, יוסף שילוח ואחרים. הכוונה היא בעיקר לאולה שור-סלקטר בתפקיד התובעני של האם ושל נורמן עיסא בתפקיד רב החובל. שניהם שחקנים מצוינים ובעלי קבלות, אבל דווקא כאן המשחק שלהם קהה מבחינה רגשית. המונולוג שהאם נושאת לקראת סוף המחזה אמור לשרוף את הלב ולהעלות דמעות גם בעיניהם של הקשוחים ביותר, אבל זה לא קורה. הכאב נותר שטחי.

מנגד, ראויים לציון נעמה שטרית המצוינת בתפקיד הילד החולם, עם נימת דיבור ילדית מדויקת ותועפות של תום; בן יוסיפוביץ' כאבא / פקיד הגירה מנומנם, ורות אסרסאי כפאם פאטאל צמאת  דם. גם נמרוד דגן וערן שראל מצוינים בתפקידיהם כפליטים, אחד עדין ואנושי והאחר מר נפש ומתוסכל.

התמונה האחרונה בהצגה מבליטה ביתר שאת את הבעייתיות בהפקה הנוכחית. מדובר בתמונה שבה הילד מצטרף אל ילדים מתים אחרים, אותם מגלמים שחקנים שרגע קודם עוד שיחקו פליטים. נכון שבתאטרון יש מקום לכפל תפקידים, אבל גם להשעיית הספק שלי יש גבולות. כשאני רואה גבר מקריח עם גופיית סבא רץ במעלה ובמורד הבמה, ובכן, קצת קשה לי להאמין שהוא ילד, במיוחד כשבתפקיד הראשי הקפיד ניצן ללהק שחקנית מתאימה גם מהבחינה הפיזית. נחרת בוז ששמעתי מאחת הצופות מאחוריי הבהירה לי שאני לא היחיד שחשב כך.

"הילד חולם" הוא מחזה חובה שלא הפך להצגת חובה, וחבל.

ואם לא קראתם את המחזה הנהדר והאכזר הזה, זה הזמן. ובכלל, שאפו ליורשי עיזבונו של לוין שהעלו את כל מחזותיו לרשת. נותר רק לקוות שאותו הדבר ייעשה עם כתביו של ניסים אלוני.

שונות

"שמשהו יקרה", יאיר אגמון – ביקורת ספר

יאיר אגמון הוא חתיכת בן זונה אמיץ.
יאיר אגמון הוא חתיכת בן זונה פחדן.

לא, זו לא שאלה במבחן הפסיכומטרי בה צריך ליישב סתירה לוגית. אין צורך לענות מה נכון בהכרח – האם יאיר אגמון הוא אמיץ או פחדן או גם וגם או לא זה ולא זה. השאלה היחידה שצריכה להישאל היא: מדוע מספר סיפורים מוכשר ששם את הלב שלו בין הדפים לא סומך את ידו על ראשי דמויותיו ואומר להן: לכו, ספרו את הסיפור שלכן מבלי שאצטרך לשרבב את ראשי מבין השורות כמו אמא דאגנית שגם כאשר בנה בגר היא מתפרצת אל חדרו עם מגש עמוס עוגיות בשעה שהוא מבקש להתייחד עם החברה החדשה אבל הרוק מתלעלע בגרונו וכפות ידיו מזיעות מהתרגשות וחלציו בוערים והוא אומר "אמא, ביקשתי ממך אלף פעם לא להיכנס בלי רשות" והיא עונה "נו, אני לא מאמינה שאני כבר כל כך זקנה שאני צריכה לדפוק בדלת של החדר של הבן שלי לפני שאני נכנסת. רק אתמול עוד החלפתי לו חיתולים".

השיטה הזאת, של להכניס את עצמו ואת חייו האמיתיים (או "אמיתיים") עבדה מצוין ב"יאיר ויהונתן", ספרו הקודם של אגמון, שחקר באופן שנון את היחס בין המבדה הספרותי ובין העולם שמחוץ למילים. במקרה של הספר החדש זה רק גרם לי לרצות לצעוק במהלך הקריאה: "יאיר, תן לדמויות שלך להתרגש ולהזיע וללעלע ולטעות ולגמור תוך חמש שניות ולהתנצל ולהיות נבוכים ואבודים וגלמודים, גם מבלי שתתפרץ להם לחדר".

***

הרבה כמיהה יש ב"שמשהו יקרה". כמיהה לשינוי, לריגוש, לרגש, למשמעות. כולם כמהים כל הזמן, אבל אגמון מקפיד להזכיר לנו יותר מפעם אחת שהכל הבל הבלים, כפי שאבחן קהלת. הכמיהה לא רק שנותרת בלי מסופקת, אלא אף עוברת "מוות בקונפורמיזם" – הדמויות, שבסך הכל רצו להרגיש משהו, לשנות קצת את ההוויה שהותוותה להם מגיל אפס ושתלווה אותם עד יום מותם, נשאבות בחזרה אל אמצע התלם רק כי "ככה צריך". וזה, אם תשאלו אותי, מסר הרבה יותר מייאש מהמסר הפסימי של שלמה המלך. כי עם חוסר משמעות אפשר עוד איכשהו לחיות ואפילו לנסות לשאוב סיפוק מפעולות קטנות של התנגדות לסדר הקיים, אבל ההישאבות לתוך חיים של בינוניות – הו, זו כבר צרה הרבה יותר גדולה. הנרי דיוויד ת'ורו כתב שרוב הגברים מנהלים חיים של ייאוש שקט, אבל התמונה שמציג בפנינו אגמון אפילו מייאשת יותר, כי הוא מראה שגם הניסיונות לשינוי סופם להסתיים באותה הנקודה: ביונדאי + שלושה ילדים + עבודה די סתמית + משכנתה + פנטזיות על הבת של השכן. ממש למות באוהלה של בורגנות. פחד אלוהים.

הסיפורים של אגמון פוסעים במשעולי הישראליאנה וחושפים את פניה השונות. חשוב לכתוב על הפנים השונות האלה של הישראליות הממוצעת, נטולת הדרמות לכאורה, שלא מספיק באות לידי ביטוי בספרות בת זמננו. אני יכול לחשוב על "משוחרר" של יונתן פיין ו"קופי ופייסט" של יואב רוזן, שביקשו גם הם להראות לא רק את הלבטים והשאיפות של הבורגנות הישראלית, או של כאלה העומדים לבוא בשעריה, אלא גם את חוסר היכולת לחוות אמפתיה בסיסית בחסות הישראליות הדביקה (ספרו של רוזן הוא פצצת דיכאון בהקשר הזה). אבל לשלושת הספרים הללו יש עוד מכנה משותף, פחות חיובי: חוסר היכולת של הדמויות לחוות קשר משמעותי בינן ובין עצמן מונע גם מהקוראים להיקשר אליהן.

במקרה של "שמשהו יקרה", גם פיתוח הדמויות לוקה בחסר. ניקח לדוגמה את הסיפור הראשון, "ומותר לאהוב", הגרסה התורנית של הר ברוקבק. זה לא שהייתי צריך לדעת מי הם ההורים והחברים של חמי והרב יואל ומה עבר עליהם בילדותם. להפך, דווקא החסכנות הזאת בתיאור העולם הסובב אותם משרתת היטב את הבערה הפנימית שבוערת בשתי הדמויות הנאהבות והנעימות, אבל כשסיימתי לקרוא את הסיפור ידעתי מעט מאוד, מעט מדי, על שניהם. שתי הדמויות כמעט נמסכו זו לתוך זו, אבל לא באופן מיטבי כמו שאמור לקרות בסיפור על שתי נפשות שמחפשות אהבה אך לעולם לא יוכלו לממשש זו בזרועות זו. פיתוח העולם הנפשי של הדמויות הראשיות, על כל הלבטים והפחדים והאהבות והשנאות והכמיהות שלהם, היה תורם לקשר הנפשי בין הדמויות לבין עצמן, וכן בין הקוראים לבינן.

***

קראתי פעם ראיון עם אגמון שבו טען כי הוא לא אוהב את הסיפורים של אליס מונרו, אבל כן אוהב את הכתיבה של מישל וולבק. חבל, אימוץ הטון ה"מונורי" – לעומת הטון "וולבקי" הקר וחסר הרחמים – היה עושה חסד עם הסיפורים. הסופרת הקנדית היא אלופת העולם בתיאור חיים של החמצות קטנות. הדרמה אצלה מינורית לכאורה, אבל זה רק בגלל שהיא יודעת שהחיים רצופים משברים קטנים, ואהבות קטנות שמתו, וילדים שנאהבו, ורצון, לרוב לא ממומש, לשבור את כל הכלים ולממש את החיים כפי שקראנו עליהם בספרים וכפי שראינו בסרטים. אבל היא עושה את זה מבלי להכניס את התהיות וההתלבטויות שלה לתוך הסיפור. היא נותנת לדמויות שלה ללכת לבד; הן לא צריכות שהיא תחזיק להן את היד בזמן שהן לשגות את שגיאותיהן ולומדות על בשרן את תלאובות העולם הזה.

אבל חשוב לציין את הנימוחות של הסיפורים, את הקריאה השוטפת שהספר מספק. בימים בהם אנשים רק יודעים ללהג על סדרת הכלום התורנית, כשצעירים לא יודעים שהספרות בועטת בתחת לכל הסדרות בכל מה שנוגע ליכולת לספר סיפור שחודר לך לתוך המוח והנשמה והקרביים והטחול, ולא רק נכנס מעין אחת ויוצא מהשנייה, חשוב שיהיו גם סיפורים שאנשים יוכלו לקרוא ולהגיד "ואללה, תפס אותי הסיפור הזה". בימינו זה לא דבר של מה בכך.

גם היכולת לספר סיפור סוחף לא תמיד זוכה להערכה הראויה לה. דרושים לא מעט ידע ואינטואיציה על מנת לקחת את הקורא בידו ולהוליכו בנתיבי העלילה. הבעיה מתחילה כשמספרי הסיפורים מסתפקים בעלילה בלבד, טובה ככל שתהיה. הכתיבה של אגמון היא כתיבה תסריטאית כמעט, מכילה פעולות ודיאלוגים ומחשבות מדוברות ועלילה לינארית ברורה ופריכה. בכך הוא נמנע כמעט מדימויים וממורכבות ספרותית של ממש, כזו שגורמת לך ללכת לאיבוד בין המילים עד שאתה מצליח להרכיב באמצעותן עולם שלם, על כל הנסתר והמשונה והנשגב ומעורר המחשבה והבלתי מובן עד הסוף שבו. כשהוא כן נדרש למטפורות, הוא טורח להסביר אותן לקורא; כך עם האימפוטנציה של אפי או ההתרחקות של אליק מהחברה ומהמדינה. חבל שהוא לא נותן קצת יותר קרדיט לקורא, גם אם הוא מתייחס לכל "גילוי הטריק" בקריצה ועם הומור עצמי.

***

כתבתי כבר שאהבתי מאוד את "יאיר ויהונתן". היה בו כוח חיות מתפרץ, לא מתנצל, שגרם לי לצאת אחר כך אל העולם ולרצות לשנות משהו, להזיז במעט את המחט שהחיים כפו עליה את קיפאונה. גם בספר החדש כוח החיות הזה נמצא, אבל הוא מעומעם, קבור תחת שכבות של סיפור.

ועדיין, אתה יוצא אל העולם אחרי שקראת את אחד הסיפורים ב"שמשהו יקרה" ואתה רוצה לעשות משהו שלא חשבת שתעשה בגלל מה שהאחרים יחשבו ומי אני שאבגוד בדרך בה הם תופסים אותי ומכתיבים את כל מהלכי החיים, גדולים וקטנים כאחד. ואתה גם פחות מתבייש לקרוא כל מיני כתבות קיקיונית ב"מעריב TMI", רק בגלל שהתפתית ללחוץ על הקישור בפייסבוק שטען "דרמה בחייו הרומנטיים של גידי גוב. לכל הפרטים", וכשנכנסת לכתבה היה כתוב שתם הרומן המבטיח בין גידי גוב לרונית רביץ-בוס, נערת התסריט מהוליווד. וה"עיתונאית" ליאורה גולדנברג-שטרן, שמתפרנסת מלחטט לאנשים בחיים ולהתקשר אליהם ולשאול אותם שאלות על הפרטים הכי אינטימיים בחיים שלהם כי אין בושה, שאלה את גוב "גידי, תם השרב הגדול?", והוא ענה לה "יקירתי, אני ממש לא מדבר על הדברים האלה, אני מאחל לך ערב קסום", וליאורה השיבה "קסום זו מילה דוחה. אפשר ברכה אחרת?", וגוב ענה "תעשי לך טוסט נחמד". והנה, גם אני עשיתי מעשה אגמון וכתבתי על פכים קטנטנים מחיי, כאלה שברגיל הייתי מתבייש בהם ומסתיר אותם, וניסיתי למצוא משמעות גם ברגעים האלה, הפרוזאיים עד כדי מחנק, ואולי מצאתי ואולי לא, אבל לפחות חיפשתי ורק מעצם החיפוש הצלחתי לאחוז בבדל זנבה של איזו משמעות חמקמקה שעד עכשיו לא ברורה לי עד תום.

אז למה יאיר אגמון הוא גם אמיץ וגם פחדן? כי הוא לא מפחד להסתכל ללבן בעיניים של העולם שסביבו, אבל הוא כן מפחד להתחיל לכתוב ספרות ולא רק סיפורים. אבל יש לי אמונה שבספר הבא שלו זה יקרה.

שונות

60 שנות כיבוש

הטלפון הנייד יצלצל והשם שלו יופיע על הצג. הלב יחסיר פעימה. אני אהיה אמנם בעבודה, אולי באמצע ישיבה, אבל הוא משרת עכשיו בשטחים ואני חייב לענות. מי יודע אם לא קרה משהו. ואולי סתם משעמם לו בשמירה והוא החליט להתקשר אליי כדי להעביר את הזמן. מחמם את הלב לחשוב שהוא היה יכול להתקשר לחברה שלו, אולי אפילו לאחיו הצעיר, אבל הוא מבכר לדבר דווקא עם אבא שלו. אני אבקש סליחה מעמיתיי לעבודה ואצא החוצה כדי לשוחח עמו. ברקע אשמע צעקות שלא אצליח להבין. "היי חמוד, מה נשמע? קרה משהו?", אשאל, והוא ישיב "אבא, מה הלחץ? הכל טוב", וכשאשאל מה פשר הצעקות שאני שומע ברקע הוא יגיד שלפני שהוא מספר לי אני צריך להישבע לא לספר לאמא. אני כמובן אבטיח לו, אבל אדע שלא באמת אעמוד בהבטחה הזאת. הוא גם ככה בטח אמר את זה כדי שאספר לה. תשתרר שתיקה במשך מספר שניות ואני אפציר בו "נו, ספר, אל תשאיר אותי במתח". אז הוא יגלה לי שכשהפלוגה ירדה מהאוטובוס במחסום התקרבה אליהם נערה צעירה שנראתה בסך הכל די תמימה – היה לה אמנם חיג'אב, אבל היא גם לבשה ג'ינס ונעלי אולסטאר – ובאופן כללי עשתה רושם של מישהי שהבריזה מבית הספר ומחפשת איך להעביר את הזמן עד שהיא חוזרת הביתה. אף אחד לא חשד בה עד שהיא שלפה סכין ותקפה את אחד החברים שלו לפלוגה. "ואוו, זה היה קרוב אליך?" אשאל בדאגה, כי אולי הוא לא מספר לי הכל, ואולי זה בכלל הוא שנפצע והוא מרחיק עדות כדי שיוכל לבשר לי את דבר פציעתו במשורה. "אני בדיוק הוצאתי את התיק מהלמטה של האוטובוס כשזה קרה", הוא יתחיל לתאר. "החבר'ה התחילו לצעוק 'מחבלת! מחבלת!' והתחלנו לרדוף אחריה. לא היה לה הרבה סיכוי". אני אשאל אותו שוב אם הוא מבטיח לי שהוא לא נפצע והוא יפטיר "מבטיח, מבטיח". ברקע אשמע מישהו צועק "תמותי, כלבה! תסבלי!" על רקע אנקות כאב, ובלב מלא חשש אשאל אותו האם המחבלת עדיין שם, והוא יענה שעדיין לא באו לפנות אותה. אני אגיד לו להיזהר כי אולי יש עליה מטען או משהו, והוא יצחק ויגיד "איזה מטען בראש שלך? בקושי להחזיק סכין היא יודעת", ועוד מישהו ברקע יצעק "שתמות! שתזדיין הקחבה!". אני אבלע את הרוק ואבקש ממנו להתרחק מהאזור. "לאן יש לי ללכת, אבא? כל הפלוגה שלי פה", הוא ישיב, ואני רק אבקש ממנו לשמור על עצמו כי יש לו משפחה שאוהבת אותו ומחכה בבית.

כשאנתק את השיחה ואחזור לחדר הישיבות אחשוב לרגע על אותה בחורה נאנקת שחבורה של צעירים עומדים מעליה ומייחלים לגסיסתה האיטית. אני אתהה האם היה נכון מצידי לתמוך בהחלטה של הבן לשרת ביחידה קרבית, למרות שראיתי במו עיני, גם בשירות הסדיר וגם במילואים, מה קורה בשטחים אחרי שישים שנות כיבוש. אשאל את עצמי האם הבן שלי, שניסיתי להנחיל לו את מיטב הערכים ההומניסטיים, שמח גם הוא לאידה של בחורה בת גילו של אחיו הצעיר שמוציאה את נשמתה בייסורים. העיקר שהוא בסדר, אחשוב, אי אפשר להאשים אותו אחרי שדקרו את אחד מחבריו. זכותו לפרוק את הפחד בקללות.

כשאתיישב בחזרה בכיסא הפנים שלי יסגירו את סערת הרגשות. מישהו ישאל אותי אם הכל בסדר ואני אפטיר "כן, זה היה הבן. הכל בסדר", והישיבה תימשך כסדרה. אחרי כמה דקות אירגע ואחשוב על כך שזה לא סוף העולם. אחרי ככלות הכל, הוא יכול היה להיפצע, או להתקשר במקום זה לחברה שלו.

שונות

מנדלבאום (הצעקה)

מנדלבאום התעורר עם תחושת מחנק בגרונו. הוא חש צורך דחוף לזעוק, אבל משהו בתוכו מנע ממנו את הצעקה. הוא התיישב במיטה והביט בסביבתו הקרובה: בכפות רגליו, ששערות בודדות עיטרו אותן בחוסר סדר, כאילו מישהו השליך באקראי חופן זרעים על גבעה קירחת; בנעלי הבית המרופטות, שאניצי ספוג צהוב השתרבבו מתוכן; וברצפה מרובבת הכתמים הדביקים. הוא המתין מספר דקות, אך משהבין כי המחנק אינו עתיד לחלוף מעצמו, קם מהמיטה.

כשנכנס למטבח הרגיש שהכל זר ומוכר בו זמנית. תסיסת הסוכרזית בקפה, למשל, נראתה לו מוכרת עד זרא, אבל קולות התסיסה נשמעו חזק בהרבה מהרגיל. הוא כיסה את אוזניו בשתי ידיו, אבל הקולות המשיכו להישמע גם בתוך המערה האטומה שיצר. הוא רצה בכל מאודו לצעוק, להסות את קולות התסיסה באמצעות קולו, אבל מפיו הפתוח לא בקע אף צליל.

כשהגיע לעבודה הצעקה המובלעת התגעשה בתוך בית החזה והרעידה את גופו, אבל מנדלבאום סכר את פיו. הוא ישב מול המחשב בשפתיים קפוצות ובגבינים מכווצים, וניסה להתרכז במשימות שלפניו. כשנשאל משהו על ידי אחד מעמיתיו לעבודה, השיב באמצעות תנועות ראש בלבד. הוא קיווה שאף אחד לא רואה את הרעד שאחז בגופו.

בשעת ארוחת הצהריים התיישב מול הצלחת ופתח את פיו רק כדי חרך אליו יוכל לתחוב את המזלג. כשסיים לאכול נתרופפה לרגע המשמעת שכפה על עצמו, ובשנייה שבה חיטט עם קיסם בין שיניו, כפי שהוא עושה כל יום, ניסתה הצעקה להימלט בין הרווחים. רגע לפני שהיא חצתה את דל שפתיו הגיח ממעמקי הקיבה גיהוק ודרס את הצעקה, שהתפוגגה אל האוויר מבלי להותיר חותם למעט ריח מעופש של עוף.

שונות

האחראי על המעטפה

אני חושב על האיש שאחראי על סידור המעטפות באוסקר. יש לו הרי משימה אחת פשוטה, כך אמר לו הבוס יום קודם, ולכן אין שום סיבה שבעולם שמשהו ישתבש. "רק אידיוט גמור – ואתה הרי לא אידיוט גמור, נכון? בכל זאת התקבלת לעבודה בטקס הפרסים החשוב בעולם, גם אם זה קרה בזכות חמך – יצליח לפשל עם זה", גער בו המנהל באותו טון מתנשא, נוטף פאסיב אגרסיב, שסיגל לעצמו מבלי משים מאז שמונה להיות מפיק בפועל.

אבל הוא פישל. כלומר, זו לא באמת אשמתו שהמעטפה עם שם הזוכה בפרס השחקנית הטובה ביותר הגיעה לידיים הלא נכונות. זה ג'רמי, המתלמד מחוטט הפנים שחושב שאף אחד לא יודע שהוא מעשן ג'וינטים בשירותים, הוא אשם. סמכתי עליו שיזרוק את המעטפה אחרי ההכרזה, הוא סנט בעצמו, אבל האפס הלא יוצלח הזה בטח השתמש בה בשביל ליישר את השורות שלו. מיד אחרי הטקס אני הולך להלשין עליו.

הקלישאה תמיד אומרת שברגעי משבר הזמן עומד מלכת. בולשיט. במקום שיהיה לו זמן לכלכל את צעדיו ולנסות לפתור את הפלונטר הזה, מחוגי השעון, כמעשה שטן, דחקו זה בזה ודחפו את הזמן קדימה במהירות. לנגד עיניו הוא ראה את הצוות של הסרט המפסיד עולה על הבמה. הם החלו מודים בפאסט פורוורד לחברים, לאלוהים, לאישה שאיתם (כאילו שאתם לא מזיינים את העוזרת שלכם, צבועים!). על המסך הקטן זה אומנם נראה כמו מצעד ארוך ומייגע של גברים לבנים ומקריחים בטוקסידו שמלעלעים את המילים מול המיקרופון, אך אם זה היה תלוי בו הוא היה נותן להם לספר את כל קורות חייהם, שנייה אחר שנייה, רק כדי להרוויח עוד זמן.

רק רגע, הוא לא היחיד שיודע שחלה טעות! יש את חברי האקדמיה, אותם שותפים מסתוריים לאגודת המבקרים החופשיים, למה אף אחד מהם לא עולה על הבמה ועושה סדר בדברים? הם בטח מרוויחים הרבה יותר ממני, חשב, שהם יעשו את זה.

אבל אף אחד לא עולה לבמה, והגברים המקריחים ממשיכים ללהג ולשאת עיניים מודות לשמיים ("אני הולך לזיין כל כך הרבה!" הם חושבים לעצמם). פתאום מבזיקה בראשו המחשבה: כולם מפחדים להודות בטעות. הם בטח יושבים כשראשם מכונס לתוך כתפיהם ורק מייחלים שאף אחד לא יגיד מילה. זה יכול להיות הסוד שלנו, נהיה כולנו שותפי גורל וכשאלך ברחוב ויחלוף מולי חבר אקדמיה הוא בטח יהנהן לי בראשו הנהון מלא חשיבות כי הוא יזהה – בהליכתי הבוטחת, ממתיקת הסוד – שהמידע על הזוכה האמיתי שמור עמי לבטח.

נו, עוד דקה שתיים וכל זה לא רק שיהיה מאחוריו, אלא שמהעז הזה יצא עסיס מתוק – הוא יהפוך מסתם אדם רגיל וחסר ייחוד לחבר כבוד באקדמיה האמריקאית לקולנוע. הוא מביט במחוגי השעון, שהחליטו שהפעם הם דווקא כן מצייתים לקלישאה, והחלו מעכבים זה את התקדמותו של זה. שייגמר כבר, סינן מבין שיניו ותופף ברגלו בעצבנות. הנה, עוד נאום אחד ודי, זה מאחורי, הכל בסדר, אני אצליח לשמור על העבודה הזאת, אני אוכיח לכולם שאני מסוגל, במיוחד לבקי, היא אומרת שהיא מאמינה בי אבל אני רואה בעיניים שלה שלא, רגע, מה ג'רמי עושה, למה הוא עולה על הבמה, מה הוא לוחש להם שם, למה הפנים שלהם מתכרכמות, זה הסוד שלנו, אני חבר כבוד באקדמיה, הם לא יכולים לעשות לי את זה, בקי, אני נשבע לך שזו לא אשמתי, אני מסוגל בקי, אני מסוגל.