שונות

לוויתן, או: בודד ועצוב במרכז הגאה

הייתי אתמול במרכז הגאה בתל אביב. העלו שם הצגה שעזרתי לממן בהדסטארט וכמו בכל פרויקט כזה, שכחתי שבכלל התחייבתי לשלם עד שקיבלתי מייל שבו היוצר המאושר מודה לי – לא באופן אישי כמובן – על שעזרתי לחלום שלו לקרום עור וגידים. החלטתי ללכת.

כשהגעתי לקופה ישב/ה שם בחור/ה שדיבר/ה בטלפון עם החבר/ה שלו/ה. עושה רושם שהם/ן רבו. כשהוא/היא סוף סוף התפנה/תה אלי/י נאמר לי שאני צריך לשלם על הכרטיס, למרות ההדסטארט. רציתי לשאול אותו/ה אם היא/הוא רוצה את מספר הטלפון שלי כי באמצעותו שריינתי את הכרטיס, אבל לא הצלחתי לבטא את זה בראש באופן א-מגדרי אז שתקתי. בסוף מצאו אותי במחשב וקיבלתי כרטיס בלי לשלם עליו שוב.

החלטתי להשתין לפני שההצגה מתחילה, וראיתי שיש רק חדר שירותים אחד שהוגדר כ"שירותים לא ממוגדרים". היה שם גם שלט שהסביר למה זה עדיף ככה (נקודה מספר 2: השירותים המעורבים מאפשרים שימוש נוח ובטוח למי שהמראה שלהם אינו תואם את הציפיות המגדריות מגברים ומנשים, למשל בחור טרנס בתחילת דרכו, אישה גברית, ועוד). כשביקשתי לשטוף ידיים גיליתי שאף אחד משלושת הדיספנסרים של הסבון לא עובד. אולי זה מאפשר שימוש נוח ובטוח למי שמעדיף לחטוף וירוס בטן או טפיל. לא יודע.

חיכיתי במבואה שייפתחו הדלתות לאולם. כולם מסביבי נראו לי גייז חתיכים עם ריבועים בבטן, למרות שאני די בטוח שיש לא מעט גייז ממוצעי מראה עם בטן משתפלת. תקעתי את הפרצוף בנייד וחשבתי לעצמי שאם אהיה גיי בטח אהיה גיי ביישן עם כרס קטנה. כנראה שאפילו אהיה גיי בתול שמגמגם בכל פעם שהוא רואה מולו בחור יפה עם ריבועים בבטן. ריחמתי קצת על עצמי הגיי וקיוויתי בשבילו שהוא ימצא בסוף מישהו שיסכים לשכב איתו ולטעת בו ביטחון עצמי.

ההצגה, "לוויתן" שמה, הייתה ממש חמודה. ואני לא כותב חמודה בכוונה להקטין אותה, אלא כדי לומר שיש צעירים שעושים תיאטרון שהוא יותר ברוח של "בנות" ו"מאסטר אוף נאן" ופחות ברוח של "המלט" ו"כולם היו בניי". וזה נהדר, כי לפעמים נדמה שהתיאטרון לא מנסה אפילו להתכתב עם המציאות העכשווית ועם השפה החדשה שהתהוותה. אם הייתי פקיד במשרד החינוך, הייתי עושה הכל כדי שההצגה הזאת תועלה בפני תלמידי תיכון בכל רחבי הארץ, כי היא יכולה להראות שלהם שתיאטרון יכול לדבר את הפחדים והאהבות והחברויות ושברונות הלב שלהם, מבלי לחשוש לגעת בנושא של זהות מינית. אבל כולנו יודעים מי שר החינוך, אז כנראה שההצגה היחידה שיסכימו להעלות בפני תיכוניסטים תעסוק בשני חברי ילדות שהופכים מנערי גבעות לחיילים בגולני שהורגים ערבים בלי למצמץ. בסוף אחד מהם ייפול בקרב, לא לפני שיאמר לחבר שלו שהוא ממש אוהב את ארץ ישראל.

בסוף ההצגה הצטערתי שאשתי לא הצטרפה אליי גם כי היא הייתה נהנית מאוד ממנה, וגם כי ככה לא היו חושבים שאני גיי עצוב ובודד. רציתי מאוד להגיד להם שאני סתם עצוב ובודד, בלי קשר למגדר, אבל לא ידעתי איך לבטא את זה בצורה א-מגדרית אז פשוט הלכתי הביתה.

מודעות פרסומת
שונות

הילד חולם – ביקורת הצגה

אין עוררין על כך ש"הילד חולם" הוא אחד המחזות היפים ביותר של חנוך לוין. הוא קודר ומהפך קרביים, מגלם בתוכו את הסיוט הנורא ביותר של כל הורה באשר הוא, אך במקביל הוא גם מלא פיוט ומשרה תחושה של שותפות גורל. הפעם הראשונה שהועלה על הבמה הייתה ב-1993, בבימויו של לוין עצמו, ובשנת 2010 הופקה גרסה אופראית בבימויו של עמרי ניצן. התיאטרון הקאמרי, בשיתוף הבימה, מעלה בימים אלו הפקה חדשה של ההצגה, כשגם הפעם מחזיק ניצן במושכות הבימוי.

המחזה, שנכתב בהשראת סיפורה של ספינת הנוסעים סנט לואיס, מתחיל עם אב ואם העומדים מעל מיטת בנם הישן, מביטים בנשימותיו הקצובות והשלוות, רק כדי להיחרד מיד אחר כך מכניסתם של פליטים נואשים וכוחות צבא לובשי שחורים. מכאן מתחילה השתלשלות אירועים שנוגעת בנושאי פליטוּת, אובדן ורוע אנושי בכללותו. הרבה חסד, כפי שאפשר להבין, אין במחזה (ובעולם?) הזה.

ההפקה הנוכחית, בניגוד לזו שביים לוין, היא מינימליסטית יותר, הן מבחינת כמות המשתתפים והן מבחינת העיצוב הבימתי. הבמה מעוצבת בפשטות יחסית, כשהדגש הוא על משחקי תאורה (קרן גרנק), תלבושות (פולינה אדמוב) ומוזיקה (יוסף ברנדשווילי). הבעיה היא שהמינימליזם הזה טומן בחובו את הסיבה העיקרית לכך שההצגה לא רק שאינה מותירה חותם משמעותי, ברגעים לא מעטים שלה היא אפילו מאכזבת. אני לא יודע מה הסיבה לבחירה האמנותית הזאת – האם מדובר באילוצים כלכליים, או שאולי זו בחירה שנובעת מהמחשבה שהטקסט של לוין כל כך חזק, ש"קישוטים" בימתיים רק יאפילו עליו – אבל חלק גדול מהעניין בהצגה שמושתתת על יצירת אווירה מסויטת הוא היכולת להעביר את הצופה אל תוך אותו עולם קדורני. לטקסט, מעולה ככל שיהיה, יש יכולת מוגבלת למלא את המשימה הזאת כשהוא מושם בפיו של שחקנים. הם לבדם לא יכולים להעביר את כל האימה. יש צורך בחוויה רב-חושית, חוויה שאינה מתממשת כשהבמה אינה "תוקפת" את הצופה. הדוגמה הטובה ביותר לכך, על דרך השלילה, היא התמונה עם מושל האי ורעייתו. במקרה הזה עיצוב התלבושות המבריק מצליח לכמה רגעים לייצג עולם מוזר ולא הגיוני אך עם זאת מאוד אלגורי, ייצוג שהיה אמור להימשך על פני כל ההצגה.

המחזה מספק כמה תפקידים בלתי נשכחים, אבל לא כל השחקנים בהפקה הנוכחית ממלאים עד הסוף את הנעליים הגדולות שהותירו אחריהם ג'יטה מונטה, יוסף שילוח ואחרים. הכוונה היא בעיקר לאולה שור-סלקטר בתפקיד התובעני של האם ושל נורמן עיסא בתפקיד רב החובל. שניהם שחקנים מצוינים ובעלי קבלות, אבל דווקא כאן המשחק שלהם קהה מבחינה רגשית. המונולוג שהאם נושאת לקראת סוף המחזה אמור לשרוף את הלב ולהעלות דמעות גם בעיניהם של הקשוחים ביותר, אבל זה לא קורה. הכאב נותר שטחי.

מנגד, ראויים לציון נעמה שטרית המצוינת בתפקיד הילד החולם, עם נימת דיבור ילדית מדויקת ותועפות של תום; בן יוסיפוביץ' כאבא / פקיד הגירה מנומנם, ורות אסרסאי כפאם פאטאל צמאת  דם. גם נמרוד דגן וערן שראל מצוינים בתפקידיהם כפליטים, אחד עדין ואנושי והאחר מר נפש ומתוסכל.

התמונה האחרונה בהצגה מבליטה ביתר שאת את הבעייתיות בהפקה הנוכחית. מדובר בתמונה שבה הילד מצטרף אל ילדים מתים אחרים, אותם מגלמים שחקנים שרגע קודם עוד שיחקו פליטים. נכון שבתאטרון יש מקום לכפל תפקידים, אבל גם להשעיית הספק שלי יש גבולות. כשאני רואה גבר מקריח עם גופיית סבא רץ במעלה ובמורד הבמה, ובכן, קצת קשה לי להאמין שהוא ילד, במיוחד כשבתפקיד הראשי הקפיד ניצן ללהק שחקנית מתאימה גם מהבחינה הפיזית. נחרת בוז ששמעתי מאחת הצופות מאחוריי הבהירה לי שאני לא היחיד שחשב כך.

"הילד חולם" הוא מחזה חובה שלא הפך להצגת חובה, וחבל.

ואם לא קראתם את המחזה הנהדר והאכזר הזה, זה הזמן. ובכלל, שאפו ליורשי עיזבונו של לוין שהעלו את כל מחזותיו לרשת. נותר רק לקוות שאותו הדבר ייעשה עם כתביו של ניסים אלוני.