שונות

דברים שאני יודעת – ביקורת הצגה

אחד הז'אנרים השחוקים ביותר ביותר בתיאטרון המודרני בכלל, ובתיאטרון הישראלי בפרט, הוא הדרמה המשפחתית. לרוב זה מתנהל בצורה הבאה: משפחה שנראית אידילית כלפי חוץ מתכנסת לכבוד אירוע, בדרך כלל ארוחת חג. אל אחד או יותר מבני המשפחה מתלווה בן או בת זוג שזהו להם המפגש הראשון עם המשפחה. במהלך הארוחה המשפחתית יתגלה – כמה מפתיע – שהמשפחה הנורמטיבית היא בעצם כד חרס מנותץ שחלקיו השונים הודבקו ביד גסה, ומספיקה נגיעה אחת קלה כדי לנפץ אותו שוב לרסיסים. על פי רוב גם יחשף איזשהו סוד מן העבר שיאלץ את המשפחה להתמודד עם אמת כואבת. בנוסף לכך, האורח שזה מקרוב בא, שבתחילת המחזה הוא ה"מוזר", יתגלה כאדם השפוי היחיד בחדר.

"דברים שאני יודעת", מאת המחזאי האוסטרלי אנדרו בוול, בתרגומו של דורי פרנס ובבימויו של משה נאור, אינו חורג בהרבה מהשטאנץ של הדרמה המשפחתית. על תקן האורח מתפקדת הפעם בת המשפחה הצעירה, רוזי פרייס, שחוזרת מוקדם מהצפוי מטיול באירופה כשהיא שבורת לב ומחפשת להתנחם בחיק משפחתה: ההורים בוב ופראן, האחים מארק ובן והאחות הבכורה פיפ.

עד מהרה מתברר שהדמות המרכזית במחזה, הפיבוט שמניע את המשפחה ואת מערכות היחסים, היא האם פראן. לפרנסתה היא עובדת כאחות בבית חולים, אולי כאלגוריה ליכולתה לסייע לאחרים אך בו בזמן להיות חסרת יכולת לנתב את הגורל על פי רצונה. פראן תמיד יודעת כאשר אחד מילדיה בצרה. היא גם יודעת מתי הם משקרים כשהם אומרים שהכל בסדר או ששום דבר לא קרה. בעזרת חושיה החדים היא מגלה מיד שרוזי חזרה הביתה בגלל שגבר שבר את ליבה, או שפיפ בחרה לעזוב את בעלה ושתי בנותיה ולעבור לקנדה משום שהתאהבה בגבר אחר. בעוד שפראן היא אמא אקטיבית ומעורבת שתמיד תחפש כיצד לחלץ את ילדיה מצרות (וכאלו תמיד יש) אך גם תדע להביע את דעתה אם זאת לא נוחה, האב בוב הוא פאסיבי, אוהב ודואג בדרכו שלו, זה שתמיד יהיה אפשר לפנות אליו כדי שיפיס את דעתה של האם.

במהלך המחזה יתברר שלכל אחד מן הילדים במשפחת פרייס יש דילמה גורלית עמה הוא מתמודד, וכי משקעי העבר מקרינים גם הם על הדרך בה כל אחד מבני המשפחה מתמודד עם הדילמה. אותו סוד מן העבר – פריט חובה בדרמות משפחתיות, כאמור – יחשף וישפוך אור לא רק על יחסה של פראן לילדיה, אלא גם על מערכת היחסים בין פראן ובוב. 

מכיוון שמדובר כאמור במלודרמה די סטנדרטית, מה שנותר לרומם אותה מעל רמת הטקסט הוא המשחק והבימוי, או ליתר דיוק – הבחירה של ההעמדות השונות על הבמה (המיזנסצנה). שני האלמנטים הללו אכן מצליחים למשך רגעים רבים להוסיף עוד נופך למחזה וליצור לא מעט רגעים יפים, כמו הוורדים שנופלים מלמעלה סטייל "אמריקן ביוטי", או ריקוד הסלואו של ההורים לאור הכוכבים. עם זאת, לעתים הפשטות של הבמה יוצרת דימויים חלשים יותר, כמו התלולית בה בוב מטפח את ורדיו, שהופכת בסיום לקבר (לא אגלה של מי מחמת אימת הספוילרים).

כאן אנו מגיעים לנקודת החוזקה של ההצגה: המשחק. מיכל עוזיאל מקסימה בתפקיד בת הזקונים רוזי, שצופה מן הצד כיצד משפחתה מתפרקת לחלקים אך גם מתאחדת ברגעים קשים; יעל וקשטיין מפגינה חוזק ופגיעות לחילופין, מבלי שהמעברים הללו יראו מלאכותיים; עידו רוזנברג עדין ונוגע ללב בתור גבר שמרגיש זר בגופו (אפשר היה לוותר על הפאה המעט מגוחכת); וגיא גורביץ' משרטט גבריות תחת לחץ, אם כי לעתים המשחק שלו נדמה כ"נכון" מדי – זה מרגיש יותר מדי פעמים כאילו הוא מגלם גבר במשבר כפי שזה מוצג בסרטים, ולא גבר במשבר כפי שזה באמת.

את שני התפקידים הראשיים מגלמים גדי יגיל וסנדרה שדה, שהוקפצה ברגע האחרון על מנת להחליף את יונה אליאן. יגיל משכנע בדמות האבא טוב הלב והמעט מנותק רגשית שמוכיח כי הוא גם יודע לעמוד על שלו כשמשהו מספיק חשוב לו. מיותר לציין שליגיל יש טיימינג קומי מעולה, ושהוא יודע לחלץ צחוקים רמים מהקהל בכל פעם שהרפליקה שלו כתובה עם הומור. קצת חבל שהבמאי לא ביקש ממנו למנן את ה"יגיליות" המפורסמת הזאת, כי לפעמים הגשה יותר עדינה של הפאנץ' הייתה מחלחלת עמוק יותר אצל הצופים.

את משחקה של סנדרה שדה יהיה כמעט לא הוגן לשפוט, בהתחשב בעובדה שהיא לא עברה עם שאר השחקנים את התהליך שעוברים במהלך חזרות. בהצגה שראיתי היא שכחה פה ושם שורות, והיה ניכר שהדינמיקה בינה ובין יתר השחקנים לא מושלמת. לטעמי שדה חסרה כמה גוונים של חמלה שחיוניים ליצירת דמות עגולה יותר, ומעניין לדמיין כיצד יונה אליאן תמלא את התפקיד, אם אכן תחזור אליו.

לסיכום, "דברים שאני יודעת" הוא מחזה סטנדרטי שמציג רגעים יפים בזכות משחק מדויק ורגיש, וכמה תמונות יפות מבחינה ויזואלית. אם נדרשים למשפט הפתיחה של "אנה קרנינה" – ועושה רושם שתמיד נדרשים למשפט הזה כשכותבים על דרמות משפחתיות – כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו וכל משפחה אומללה, אומללה בדרכה שלה. או שהיא מופיעה בהצגה.

"דברים שאני יודעת" מאת אנדרו בובל. תיאטרון חיפה בשיתוף תיאטרון בית ליסין. בימוי: משה נאור. תרגום: דורי פרנס. שחקנים: סנדרה שדה, גדי יגיל, יעל וקשטיין, עידו רוזנברג, מיכל עוזיאל, גיא גורביץ'.

מודעות פרסומת
שונות

לוויתן, או: בודד ועצוב במרכז הגאה

הייתי אתמול במרכז הגאה בתל אביב. העלו שם הצגה שעזרתי לממן בהדסטארט וכמו בכל פרויקט כזה, שכחתי שבכלל התחייבתי לשלם עד שקיבלתי מייל שבו היוצר המאושר מודה לי – לא באופן אישי כמובן – על שעזרתי לחלום שלו לקרום עור וגידים. החלטתי ללכת.

כשהגעתי לקופה ישב/ה שם בחור/ה שדיבר/ה בטלפון עם החבר/ה שלו/ה. עושה רושם שהם/ן רבו. כשהוא/היא סוף סוף התפנה/תה אלי/י נאמר לי שאני צריך לשלם על הכרטיס, למרות ההדסטארט. רציתי לשאול אותו/ה אם היא/הוא רוצה את מספר הטלפון שלי כי באמצעותו שריינתי את הכרטיס, אבל לא הצלחתי לבטא את זה בראש באופן א-מגדרי אז שתקתי. בסוף מצאו אותי במחשב וקיבלתי כרטיס בלי לשלם עליו שוב.

החלטתי להשתין לפני שההצגה מתחילה, וראיתי שיש רק חדר שירותים אחד שהוגדר כ"שירותים לא ממוגדרים". היה שם גם שלט שהסביר למה זה עדיף ככה (נקודה מספר 2: השירותים המעורבים מאפשרים שימוש נוח ובטוח למי שהמראה שלהם אינו תואם את הציפיות המגדריות מגברים ומנשים, למשל בחור טרנס בתחילת דרכו, אישה גברית, ועוד). כשביקשתי לשטוף ידיים גיליתי שאף אחד משלושת הדיספנסרים של הסבון לא עובד. אולי זה מאפשר שימוש נוח ובטוח למי שמעדיף לחטוף וירוס בטן או טפיל. לא יודע.

חיכיתי במבואה שייפתחו הדלתות לאולם. כולם מסביבי נראו לי גייז חתיכים עם ריבועים בבטן, למרות שאני די בטוח שיש לא מעט גייז ממוצעי מראה עם בטן משתפלת. תקעתי את הפרצוף בנייד וחשבתי לעצמי שאם אהיה גיי בטח אהיה גיי ביישן עם כרס קטנה. כנראה שאפילו אהיה גיי בתול שמגמגם בכל פעם שהוא רואה מולו בחור יפה עם ריבועים בבטן. ריחמתי קצת על עצמי הגיי וקיוויתי בשבילו שהוא ימצא בסוף מישהו שיסכים לשכב איתו ולטעת בו ביטחון עצמי.

ההצגה, "לוויתן" שמה, הייתה ממש חמודה. ואני לא כותב חמודה בכוונה להקטין אותה, אלא כדי לומר שיש צעירים שעושים תיאטרון שהוא יותר ברוח של "בנות" ו"מאסטר אוף נאן" ופחות ברוח של "המלט" ו"כולם היו בניי". וזה נהדר, כי לפעמים נדמה שהתיאטרון לא מנסה אפילו להתכתב עם המציאות העכשווית ועם השפה החדשה שהתהוותה. אם הייתי פקיד במשרד החינוך, הייתי עושה הכל כדי שההצגה הזאת תועלה בפני תלמידי תיכון בכל רחבי הארץ, כי היא יכולה להראות שלהם שתיאטרון יכול לדבר את הפחדים והאהבות והחברויות ושברונות הלב שלהם, מבלי לחשוש לגעת בנושא של זהות מינית. אבל כולנו יודעים מי שר החינוך, אז כנראה שההצגה היחידה שיסכימו להעלות בפני תיכוניסטים תעסוק בשני חברי ילדות שהופכים מנערי גבעות לחיילים בגולני שהורגים ערבים בלי למצמץ. בסוף אחד מהם ייפול בקרב, לא לפני שיאמר לחבר שלו שהוא ממש אוהב את ארץ ישראל.

בסוף ההצגה הצטערתי שאשתי לא הצטרפה אליי גם כי היא הייתה נהנית מאוד ממנה, וגם כי ככה לא היו חושבים שאני גיי עצוב ובודד. רציתי מאוד להגיד להם שאני סתם עצוב ובודד, בלי קשר למגדר, אבל לא ידעתי איך לבטא את זה בצורה א-מגדרית אז פשוט הלכתי הביתה.

שונות

הילד חולם – ביקורת הצגה

אין עוררין על כך ש"הילד חולם" הוא אחד המחזות היפים ביותר של חנוך לוין. הוא קודר ומהפך קרביים, מגלם בתוכו את הסיוט הנורא ביותר של כל הורה באשר הוא, אך במקביל הוא גם מלא פיוט ומשרה תחושה של שותפות גורל. הפעם הראשונה שהועלה על הבמה הייתה ב-1993, בבימויו של לוין עצמו, ובשנת 2010 הופקה גרסה אופראית בבימויו של עמרי ניצן. התיאטרון הקאמרי, בשיתוף הבימה, מעלה בימים אלו הפקה חדשה של ההצגה, כשגם הפעם מחזיק ניצן במושכות הבימוי.

המחזה, שנכתב בהשראת סיפורה של ספינת הנוסעים סנט לואיס, מתחיל עם אב ואם העומדים מעל מיטת בנם הישן, מביטים בנשימותיו הקצובות והשלוות, רק כדי להיחרד מיד אחר כך מכניסתם של פליטים נואשים וכוחות צבא לובשי שחורים. מכאן מתחילה השתלשלות אירועים שנוגעת בנושאי פליטוּת, אובדן ורוע אנושי בכללותו. הרבה חסד, כפי שאפשר להבין, אין במחזה (ובעולם?) הזה.

ההפקה הנוכחית, בניגוד לזו שביים לוין, היא מינימליסטית יותר, הן מבחינת כמות המשתתפים והן מבחינת העיצוב הבימתי. הבמה מעוצבת בפשטות יחסית, כשהדגש הוא על משחקי תאורה (קרן גרנק), תלבושות (פולינה אדמוב) ומוזיקה (יוסף ברנדשווילי). הבעיה היא שהמינימליזם הזה טומן בחובו את הסיבה העיקרית לכך שההצגה לא רק שאינה מותירה חותם משמעותי, ברגעים לא מעטים שלה היא אפילו מאכזבת. אני לא יודע מה הסיבה לבחירה האמנותית הזאת – האם מדובר באילוצים כלכליים, או שאולי זו בחירה שנובעת מהמחשבה שהטקסט של לוין כל כך חזק, ש"קישוטים" בימתיים רק יאפילו עליו – אבל חלק גדול מהעניין בהצגה שמושתתת על יצירת אווירה מסויטת הוא היכולת להעביר את הצופה אל תוך אותו עולם קדורני. לטקסט, מעולה ככל שיהיה, יש יכולת מוגבלת למלא את המשימה הזאת כשהוא מושם בפיו של שחקנים. הם לבדם לא יכולים להעביר את כל האימה. יש צורך בחוויה רב-חושית, חוויה שאינה מתממשת כשהבמה אינה "תוקפת" את הצופה. הדוגמה הטובה ביותר לכך, על דרך השלילה, היא התמונה עם מושל האי ורעייתו. במקרה הזה עיצוב התלבושות המבריק מצליח לכמה רגעים לייצג עולם מוזר ולא הגיוני אך עם זאת מאוד אלגורי, ייצוג שהיה אמור להימשך על פני כל ההצגה.

המחזה מספק כמה תפקידים בלתי נשכחים, אבל לא כל השחקנים בהפקה הנוכחית ממלאים עד הסוף את הנעליים הגדולות שהותירו אחריהם ג'יטה מונטה, יוסף שילוח ואחרים. הכוונה היא בעיקר לאולה שור-סלקטר בתפקיד התובעני של האם ושל נורמן עיסא בתפקיד רב החובל. שניהם שחקנים מצוינים ובעלי קבלות, אבל דווקא כאן המשחק שלהם קהה מבחינה רגשית. המונולוג שהאם נושאת לקראת סוף המחזה אמור לשרוף את הלב ולהעלות דמעות גם בעיניהם של הקשוחים ביותר, אבל זה לא קורה. הכאב נותר שטחי.

מנגד, ראויים לציון נעמה שטרית המצוינת בתפקיד הילד החולם, עם נימת דיבור ילדית מדויקת ותועפות של תום; בן יוסיפוביץ' כאבא / פקיד הגירה מנומנם, ורות אסרסאי כפאם פאטאל צמאת  דם. גם נמרוד דגן וערן שראל מצוינים בתפקידיהם כפליטים, אחד עדין ואנושי והאחר מר נפש ומתוסכל.

התמונה האחרונה בהצגה מבליטה ביתר שאת את הבעייתיות בהפקה הנוכחית. מדובר בתמונה שבה הילד מצטרף אל ילדים מתים אחרים, אותם מגלמים שחקנים שרגע קודם עוד שיחקו פליטים. נכון שבתאטרון יש מקום לכפל תפקידים, אבל גם להשעיית הספק שלי יש גבולות. כשאני רואה גבר מקריח עם גופיית סבא רץ במעלה ובמורד הבמה, ובכן, קצת קשה לי להאמין שהוא ילד, במיוחד כשבתפקיד הראשי הקפיד ניצן ללהק שחקנית מתאימה גם מהבחינה הפיזית. נחרת בוז ששמעתי מאחת הצופות מאחוריי הבהירה לי שאני לא היחיד שחשב כך.

"הילד חולם" הוא מחזה חובה שלא הפך להצגת חובה, וחבל.

ואם לא קראתם את המחזה הנהדר והאכזר הזה, זה הזמן. ובכלל, שאפו ליורשי עיזבונו של לוין שהעלו את כל מחזותיו לרשת. נותר רק לקוות שאותו הדבר ייעשה עם כתביו של ניסים אלוני.