שונות

"מונא" – ביקורת טלוויזיה

אם החיים בישראל הם לא גן עדן עבור ערביי ישראל, אפשר רק לשער כיצד אלו נראים בתקופת בחירות או בעת מלחמה. הגזענות, שזרמיה העכורים נשארים על פי רוב מתחת לפני הקרקע, מרימה את ראשה המכוער ומבאישה את האווירה הציבורית. הזמרת מירה עווד חוותה את זה על בשרה לאחר שנבחרה לייצג את ישראל באירוויזיון יחד עם אחינועם ניני בשנת 2009. במקום להתמלא תקווה על הזכות להפיץ מסר של שלום ואחווה, היא מצאה עצמה מותקפת מכל כיוון, נמחצת בין הפטיש היהודי לסדן הערבי.

הסדרה "מונא", אותה יצרה עווד, כתבה מאיה הפנר וביים אורי סיון, היא תולדה של אותה תקופה. הסדרה של כאן 11 מביאה את סיפורה של מונא עבוד, צלמת ערבייה-ישראלית שגרה בתל אביב ונבחרה לייצג את ישראל בתערוכת צילום חשובה בפריז. מה שמתחיל כהזדמנות לקפיצת מדרגה מקצועית מתברר כפח יקוש: בחברה הערבית זועמים על שיתוף הפעולה עם הממסד הציוני, ואילו בחברה היהודית מכנים אותה גיס חמישי בשל העובדה שהיא בוחרת להציג תמונות הקשורות בהיסטוריה הפלסטינית. גם העובדה שבן הזוג שלה יהודי, שמונא לא מסתירה את דעותיה ושבדיוק מתחילה (עוד) מלחמה בדרום, הופכת את המצב נפיץ עוד יותר.

אם נדמה שיש כאן עודף קונפליקטים דרמטיים, זה אכן כך, לפחות בפרקים הראשונים. הניסיון ליצור עלילה שתיגע בכל הסוגיות הללו – גם שכול ואלימות כלפי נשים בחברה הערבית אינם נפקדים – יוצר גודש ותחושה שנעשה ניסיון לעסוק בכל קונפליקט אפשרי. עם זאת, ככל שהפרקים מתקדמים הסדרה משילה מעצמה את מעטה ה"כך צריך לכתוב" ועוברת ל"כך החיים באמת": מורכבים, מסובכים ומעצבנים, אבל גם מהנים, מלאים באהבה ומנחמים.

את הדמות הראשית מגלמת מונא חוא, ששיחקה גם בסרט "לא פה, לא שם". תצוגת המשחק שלה פנטסטית: כל נים באישיותה ותו בפניה מביע את הקונפליקט שהיא נתונה בו – בין האישי לפוליטי (כי אי אפשר לברוח מהפוליטי לאורך זמן), בין בני עמה לבן הזוג היהודי ובין החירות האישית למחויבות למשפחה. גם עלא דקה, שמגלם את השותף של מונא בסטודיו לצילום שמאוהב בה בסתר, עושה עבודה נפלאה ויוצר דמות של היפסטר שרק רוצה ליהנות ומעדיף לא להתעסק בפוליטיקה, עד שזו מתפוצצת לו בפרצוף.

"מונא" משמשת דוגמה מצוינת עבור הטוענים בעד קיומו של שידור ציבורי. בתקופה בה הערוצים המסחריים מתמזגים זה לתוך זה ועדיין נאחזים בקרנות הריאליטי, תאגיד השידור הציבורי נותן מקום לסדרה בה ערבית היא השפה העיקרית, והדמויות חורגות מהסטריאוטיפ של מחבל-צ'יפס-סלט (האחרונה שעשתה זאת הייתה "התסריטאי" הנהדרת של סייד קשוע, שהייתה קופרודוקציה של קשת ורשות השידור). עוד כמה סדרות דרמה ראויות כמו "מונא", ואפשר יהיה סוף סוף לדבר על תמורה אמיתית לאגרה (או לכספי המיסים).

זה גם המקום לייחל לפיתוחן של סדרות נוספות שעוסקות במגזר הערבי. גם אם הן תמיד יהיו נטועות בתוך הקשרים תרבותיים מסוימים, בסופו של יום לכולנו אותן הטרדות – בעבודה, באהבה, בחיי המשפחה. כפי שדונלד גלובר יצר סדרה אותנטית על חיי השחורים בארצות הברית של ימינו, כך ראוי שגם לערביי ישראל תהיה "אטלנטה" משלהם.

הביקורת פורסמה לראשונה במוסף G של "גלובס"

מודעות פרסומת
סאטירה

ביקורת טלוויזיה: אנריקה הולך לכבוש

אנריקה רוצה רק דבר אחד: תירס חם. מה זאת אומרת רוצה? הוא חייב לאכול תירס חם, כי זה מה שהוא ראה בתפריט ושום דבר לא יניא אותו מדעתו – הוא את התירס שלו יקבל. לא משנה כמה פעמים השף חורחה מסביר לו בקול תחנונים שפריט המזון אזל, אנריקה עומד על שלו. כי זה הדור שגידלנו בחסות הכיבוש: לא מסוגל לדחות סיפוקים, רוצה הכל כאן ועכשיו, מוכן לדרוס אחרים רק כדי ששיגיונותיו הגחמניים ביותר יבואו על סיפוקם.

אנריקה הולך למכולת, אנריקה הולך לשוק, אבל תירס אָיִּן. אבל ידיו של אנריקה אינן רפות. מאז שהיה קטן אביו ואמו אמרו לו שהוא יכול להשיג כל דבר שירצה, שאין דבר העומד בכוח הרצון, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר במזון בסיסי כל כך כמו קלח צהוב ומהביל. הוא מטריח את עצמו עד לשדה, השוכן לבטח על אדמה פלסטינית שדודה, ושם הוא לוקח לו תירס כאוות נפשו. לשלם? להכות על חטא? להתנצל על נכבת התירס? הצחקתם אותו. הוא הרי האדון בארצו, אכילת התירס היא זכות אבותיו שהונחלה לו בדם.

אבל חסר מישהו בסצנה הזאת, ולא תמצאו אותו גם אם יש לכם בסלון טלוויזיית סופר-דופר HD בגודל של איצטדיון כדורגל. נכון, אלו האיכרים הפלסטינים, הנפקדים-נוכחים של המציאות הישראלית, אלו שפעם עיבדו את אדמותיהם בכבוד ואילו כעת הם נאלצים לשוח את גבם למען האדון היהודי ולמען אחד, אנריקה שמו, שבסך הכל רצה תירס חם.

אנריקה חוזר לחורחה, עוד עבד של השיטה שרק מנסה לשרוד יום נוסף בסביבת עבודה תובענית ולחוצה, ומניח לפניו את השלל. אנריקה אינו צריך לאיים על הטבח או לצעוק עליו. מתק השפתיים, תמצית הפאסיב-אגרסיב, כבר יעשה את העבודה. וכי מה עוד חורחה יכול לעשות מלבד לבשל את התירס? להגיש תלונה למועצת הביטחון? לתבוע את אנריקה בבית הדין הבינלאומי בהאג? לחתול גבה הלב שום דבר לא יזיז. הוא את התירס שלו יקבל. והפלסטינים? שימשיכו לעבד את האדמה בשביל אחרים ויספקו את כל השגעונות שלנו. העיקר שלא ייכנסו לפריים ויתנו לאנריקה להמשיך לאכול. אולי יום אחד הוא ירגיש שמשהו תקוע לו בין השיניים, אבל אז זה יהיה כבר מאוחר מדי.