סאטירה

מר תרבות

אזרחים יקרים,

ימים לא קלים עוברים על עולם התרבות. האמנים, היוצרים, אנשי הבמה, הכותבים, השחקנים, העובדים מאחורי הקלעים – כולם נאלצים לראות בעיניים כלות כיצד מטה לחמם נשבר. מחובתנו כעם, ומחובתי כראש ממשלה, לעזור להם.
ישנם אנשים שלא מבינים מדוע התרבות כה חשובה לשרידותנו. "לכו לעבוד, פרזיטים", הם קוראים לאמנים. לאותם אנשים אצטט את יגאל אלון שאמר, "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל". לא בכדי נקרא העם היהודי "עם הספר". אלה הרוח, הנשמה היתרה, היצירה, שאיחדו את אבותינו ואבות אבותינו בגולה הדוויה.

לאחר התייעצות קדחתנית עם שרי הממשלה ובעיקר עם בני ביתי החלטתי כי הכחדת התרבות היא גזירה שהעם לא יוכל ולא צריך לעמוד בה. ולכן, מדי שבוע אעלה כאן, בשידור חי, חלקים ממיטב תרבות הארץ והעולם. והיום: מונולוגים קלאסיים מהתיאטרון. (שולף גולגולת)

"לסגור, או לא לסגור, זאת השאלה.
מה נעלה יותר: לשאת באורך רוח
חיצי בנט אכזר, אבני מרגמותיו,
או אם חמוש לצאת מול ים המפגינים
למרוד, וקץ לשים להם? להיות מפוטר:
לישון, ולא יותר; ודעת: המענק הזה
ישבית מכאוב הלב לכל העצמאים,
זה חלק כל בשר – הנהי התכלית,
אליה יכסף מובטל, לחלו"ת: לישון,
לישון!"

(משליך את הגולגולת הצידה) אחרי המונולוג המפורסם בעולם אפנה לביצוע של יצירה משלנו, ועוד אחת שנוגעת בעצב החשוף ביותר של העם היהודי: השואה. זהו תפקיד שתפור למידותיי, כמי שהיה הראשון לזהות את גודל איום הקורונה.

"מה הבכי יהודים, מה היללה? קשה? קשה!
מתי ליהודים לא היה קשה? א-נו תגידו לי!
הקושי בונה אותנו, יהודים, נותן לנו כוח.
קחו אותי לדוגמה: גם אני יכולתי לעמוד היום ולבכות. סיבות לא היו חסרות לי. לפני הקורונה היו לי מניות של חברת פלדה. באה הקורונה הכניסו אותנו לסגר, אויס מניות. קאפוט. אז יכולתי לבכות? אה? אוי יכולתי! אבל אני לא בכיתי. אמרתי לעצמי: ביבי, הבכי יעזור? הדמעות יחזירו את המניות? א-פייג יחזירו. אז במקום לבכות אמרתי לעצמי: למה קוראים לך ביבי? בי-בי! (טופח על חזהו) בי הכוחות להציל את העם היהודי!
הסתכלתי מסביב: מחסומי משטרה. הכל סגור. חיפשתי איפה יש פרצה בחוק – ומצאתי! מה הייתי לפני ראשות הממשלה? מוכר רהיטים פשוט. מה אני עכשיו? ראש הממשלה עם האיי.קיו הכי גבוה בעולם!"

תודה רבה. וכעת ליצירה שקרובה מאוד ללבי, על אף שנכתבה לפני למעלה מ-350 שנה. ככה זה עם יצירות אמנות אמיתיות – הן על-זמניות.

"גנבה! גנבה! רצח! תפסו את הפושע! צדק, צדק, אלוהי המשפט! אני אבוד, אני הרוג, שחטו אותי, גנבו ממני את כספי. מי הוא זה? איזה הוא? איה הוא? איפה הוא מתחבא? מה עליי לעשות כדי למצאו? לאן לרוץ? לאן לא לרוץ? האין הוא שם? האין הוא פה? מי זה? עמוד! (אל עצמו, בתפסו את עצמו בזרועו) השב לי את כספי, נבל… הה, אני הוא זה! ראשי סחרחר עליי ואיני יודע איפה אני, מי אני ומה אני עושה. אבוי, כסף מסכן שלי, כסף מסכן שלי, ידיד נפשי היקר! הנה נלקחת מעמי, ומאחר שנטלת ממני נטלה משענתי, נטלה נחמתי, נטלה שמחתי, הכל חשוך בעדי, אין לי תכלית ואין טעם בעולם. אם אין אתה לי למה לי חיים? תם ונשלם. אין בי כוח לשאת עוד. אני הולך למות, אני מת, אני קבור. האין איש בעולם שיבוא להקימני לתחיה על ידי שישיב לי את כספי או שיודיע לי מי לקח אותו? אה? מה אתם אומרים? לא, אין איש. זה שעשה את המעשה, יהיה מי שיהיה, הרי ארב יפה-יפה לשעת הכושר ובחר בדיוק את הזמן שדיברתי עם בני יאיר. לדרך! אלך לעורר את הדין ולדרוש שיעמידו לחקירה את העם כולו!"

(מקבל פתק) אני רואה שהגיעה בקשה מן הקהל בבית. לשם כך עליי לחבוש פאה (חובש פאה בלונדינית).

מה זה? נשאר כאן כתם. צא, כתם רע! צא אני אומרת!
בושה אישי! בושה! גיבור כזה פוחד?!
והרי למה לנו לפחד? פן ידעו זאת?
הרי איש לא יעז לתבוע מאיתנו דין וחשבון!
מה איתכן ידיים? לעולם לא תהיינה נקיות?!
חדל מזה ביבי! חדל מזה!
החלחלה הזאת מקלקלת הכל…
בוא למיטה. בוא למיטה, יש דפיקות בשער!
בוא, ביבי, בוא הושט לי יד! את הנעשה, אין להשיב… בוא למיטה, בוא למיטה, בוא.

(משתחווה) בשבוע אקריא קטעים נבחרים מהספר "שרה בורחת מבשורה". (מוריד את הפאה ומדבר אליה) בואי שרהל'ה, הולכים. (יוצא)

היצירות המצוטטות (ומסולפות): המלט / שייקספיר (תרגום: אברהם שלונסקי); גטו / יהושע סובול; הקמצן / מולייר (תרגום: נתן אלתרמן); מקבת / שייקספיר (תרגום: מאיר ויזלטיר)

סאטירה

צוללת לכל ילד

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, חשף היום את תכנית הדגל של ממשלתו, "צוללת לכל ילד". הוא פתח את הקמפיין בביקור בגן ילדים, שם העניק לכל ילד מפתח לצוללת האישית שלו ואמר: "תדע כל אם עבריה שלבן שלה יש יכולת מכה שנייה".

מערכת החינוך הישראלית ספגה בשנים האחרונות קיתונות של ביקורת על ההידרדרות המתמשכת בציוני המיצ"ב ועל כך שהתלמידים מפגרים בידיעת המתמטיקה והבנת הנקרא אחרי מדינות כמו מוזמביק וקזחסטן, ולכן הודיע בנימין נתניהו בפתח ישיבת הממשלה השבועית כי יעניק לילדי ישראל את הכלי שיחלץ אותם ממעמקי הבורות. "ממשלתי תדאג לכך שכל ילד יקבל את מה שנחוץ כדי לחזור להיות אור לגויים, או לפחות כדי לדעת לכתוב עוד משהו חוץ מפחחחח", אמר תוך שהוא מטיח את אגרופו בשולחן. "לכן אני מכריז היום על התוכנית הלאומית 'צוללת לכל ילד', במסגרתה תרכוש המדינה לכל ילד בגילאי שלוש עד שמונה עשרה צוללת חדשה".

בתום הישיבה יצאו ראש הממשלה ושריו לגן ילדים בירושלים, שם קידמו אותם הילדים בשירת "לי כל גל נושא מזכרת". כאשר נשאל ראש הממשלה אם ילדים בני ארבע בשלים נפשית להיות אחראים על צוללת שעל פי פרסומים זרים היא בעל יכולת גרעינית, השיב נתניהו: "אשתי, כידוע לכם, היא פסיכולוגית ילדים, והיא אמרה שככל שנותנים לילדים יותר אחריות כך הם גדלים להיות אנשים יותר טובים. אלא אם כן הם מזרחים". ראש הממשלה הוסיף שהגיע הזמן שתדע כל אם עבריה שלילד שלה יש יכולת מכה שנייה, כדי שהערבים לא יתעסקו איתו. "מה באמת לגבי ילדים ערבים? הם גם יקבלו צוללת?", שאלה אותה אחת העיתונאיות רגע לפני שהורחקה מהמקום בידי המאבטחים.

על האירוע החגיגי העיבה תקרית לא נעימה, כשראש הסגל כמעט העניק מפתח לצוללת לילד ג'ינג'י. ראש הממשלה זינק עליו בצעקות "השתגעת?! אתה לא יודע מה קורה כשנותנים לג'ינג'י את המפתח לצוללת?" וחטף את המפתח מידיו של הילד. לאחר שפרץ בבכי עז ניסה נתניהו לרצות אותו, ובתום משא ומתן ממושך הוחלט כי הג'ינג'י יקבל צוללת שתפתח באמצעות טביעת אצבע מהמאגר הביומטרי.

"עד סוף תקופת הכהונה שלי, ב-2025, לא יהיה ילד שלא ביקר לפחות פעם אחת במים הטריטוריאליים של מדינה זרה", אמר ראש הממשלה בנאום שנשא בפני הילדים. "כשתגיעו לצבא יהיה לכם יותר קל, כי כבר תדעו מה זה להיות תקוע באמצע שום מקום כשהדבר היחיד שיש לך לאכול זה במבה וקולה חמה בלי גזים".

סאטירה

תותח של פריכיות, או: כיצד פגשתי את ראש הממשלה בסופר

גם אני פגשתי את ראש הממשלה. כן, כן, מה שאתם שומעים. פגשתי אותו בסופר. מה זאת אומרת איזה סופר? זה שעושים בו קניות. מה שקרה זה שהלכתי כמו כל שבוע להסתכל מהופנט על הרוסייה הזאת שמכינה פריכיות דקות בתוך מכונה כזאת שיורה אותם כמו תותח בתוך כלוב, אבל היא לא הייתה שם. במקום זה עמד שם ראש הממשלה. אני יודע מה אתם חושבים, נו, זה בטח סתם מישהו שדומה לו, כי זה בדיוק גם מה שאני חשבתי, אבל כשהוא ראה שאני מסתכל עליו הוא הצביע עליי וקרא לי לבוא אליו. כשהייתי קרוב ראיתי שזה באמת הוא אז שאלתי אותו, "תגיד, אתה לא ראש הממשלה?", והוא הביט לצדדים ואמר, "כן, אבל פה תקרא לי דימה, כי מנהל הסניף מתעצבן אם קוראים לי 'אדוני ראש הממשלה' בזמן שלו אף אחד לא קורא 'אדוני מנהל הסניף'. המקסימום זה שצועקים לו 'משה, למה לא יורדת לי ההנחה על הנייר טואלט?". "תגיד, דימה", אמרתי לו, "מה בן אדם עסוק כמוך עושה פה בפינה של הפריכיות, אין לך דברים יותר חשובים להתעסק בהם?", ודימה, כבוד ראש הממשלה בשבילכם, ענה לי שבזמן האחרון הוא מרגיש שהאנשים שקונים בסופר לא מספיק מודעים לדברים הטובים שהוא עושה בשבילם, וזה ממש חורה לו (נשבע לכם שכשהוא אמר את המילה חורה לא צחקתי בפעם הראשונה בחיים שלי ולא חשבתי שזה נשמע כמו ספרדי עם מבטא שאומר "אני לא מאמין שזה חורה לי!"). הוא סיפר לי איך אנשים בוחרים עגבניות לפי הצבע או לפי כמה הן רכות, במקום לחשוב "ואוו, בזכות ראש הממשלה שלי אני יכול לבחור מכל מיני סוגים של עגבניות במחיר שווה לכל נפש, בזמן שיש ילדים בסוריה שיושבים על ספסל עם עין חצי שפוכה ומבט המום על הפנים", ואז הוא לקח אותי למחלקת הירקות והצביע על העגבניות, שעל חלק מהן היה עובש וחלק היו כל כך רכות כשכשאתה בא להכין מהן שקשוקה הן משפריצות לך לעין. אישה מבוגרת אחת שלא הצליחה למצוא אף עגבניה נורמלית הסתכלה על דימה, שלבש מדים של הסופר, ואמרה לו "זה סחורה זה? זה זבל!", ונדמה לי שהיא אפילו ירקה לכיוונו, למרות שיכול להיות שזה היה מיץ של עגבניה שהיא בדיוק לחצה עליה כדי לבדוק אם היא אכילה.

"אתה מבין?", הוא שאל אותי. "אין גרם של הערכה במדינה הזאת לדברים הגדולים שאני עושה בשבילכם". כשחזרנו לעמדה שלו הוא ירה פריכית אחת והוציא אותה מהמכונה. "תסתכל על הפריכית הזאת שיצרתי עכשיו. היא כמו המדינה הנפלאה שלנו – חמה וטעימה. עכשיו תחשוב שאני לא אהיה פה כדי לשמור על הפריכית, אתה יודע מה יקרה?". הנהנתי בראשי לשלילה. הייתי רעב ומהופנט לפריכית. "אם אני לא אשמור על הפריכית, יבואו כל מיני אנשים רעים ויאכלו אותה. הנה חמאס באים". הוא נגס בפריכית. "והנה דאע"ש, והנה איראן, והנה התקשורת, והנה ארגוני השמאל במימון זר, והנה תאגיד השידור הציבורי, והנה נהגי אוטובוס ששומעים בריפיט את השיר החדש של סטטיק ובן אל תבורי". הוא סיים את הפריכית עם דמעות בעיניים. אמרתי לו שהוא לא צריך לקחת את זה כל כך קשה כי אין בזה כמעט קלוריות, אבל אחרי שהוא סיים לבלוע את הביס האחרון הוא אמר, "זה היה רותח. אני תמיד שוכח לעשות על זה פו", ואז ביקש שאחליף אותו לכמה דקות בזמן שהוא הולך לשירותים כי הוא כל היום תוקע פריכיות והמעיים שלו עוד שנייה מתפוצצים מרוב סיבים. לא נעים להגיד לא לראש הממשלה, אפילו אם כרגע קוראים לו דימה, אז עמדתי ליד המכונה והכנתי לעצמי פריכיות עד שהרגשתי מלא באוויר חם. התיישבתי בצד וחיכיתי לראש הממשלה שלקח את הזמן שלו. אחרי כמה דקות הגיע מנהל הסניף וצעק עליי, "דימה, למה אתה לא עומד ליד המכונה? אתה רוצה שיגנבו לנו את כל הפריכיות? מה זה המפעל של אבא שלך?". ניסיתי להסביר לו שאני רק מחליף פה את ראש הממשלה שהלך לשירותים ותקע אותי שם עם מכונת הפריכיות המסריחה שלו, אבל למנהל זה לא הזיז כי הוא היה צריך לרוץ לבדוק למה לא ירדה ההנחה על הנייר טואלט. בקיצור, אם בא לכם על פריכיות חמות אני בעמדה שלי בסופר. מה זאת אומרת איזה סופר? זה עם העגבניות הרקובות.