סאטירה

יום הזעם

פגשתי פעם ערבי מחייך.

שאלתי אותו, "תגיד, ערבי, למה אתה מחייך?" ומה הוא עשה הערבי, אתם יודעים? הוא המשיך לחייך. פשוט ככה. התקרבתי קצת לפרצוף שלו. רציתי לראות אם זה חיוך אמיתי או שאולי זו עווית לא רצונית כזאת, כמו שקורה לי לפעמים כשאני קורץ בלי הפסקה ובחורות חושבות שאני מתחיל איתן. פעם איזה בחור עצבני פירק אותי במכות על הקריצות האלה, כי הוא חשב שאני מפלרטט עם חברה שלו. נראה לי שהוא היה ערבי כי הוא היה מלא בזעם.

בכל מקרה, הערבי המחייך עדיין מולי וזה מתחיל להטריף אותי. הייתי חייב למחוק לו את החיוך מהפנים לפני שעוד אנשים רואים את זה ומתחילים לחשוב שהערבים גם יודעים לחייך. מילא אני, אני קולט את הזיוף הזה מקילומטר, אבל לא חסרים תמימים בעולם הזה, אלה עוד יכולים לאכול את הבלוף הזה ולחשוב שהערבים יודעים לעשות עוד דברים חוץ מלהיות כועסים.

"עליי אתה לא תעבוד", אמרתי לו. "אני יודע טוב מאוד שהמצב קבוע שלכם זה זעם. תמיד זעם. אצלנו יש יום העצמאות ויום ירושלים ויום האישה הבינלאומי ואצלכם – יום הזעם. כל יום זה יום הזעם". הסתכלתי לערבי טוב טוב בעיניים לראות אם מתחיל לגדול שם זעם, אבל הערבי הזה היה יותר מתוחכם ממה שחשבתי. הוא המשיך לחייך.

"מה אתה אומר על תכנית הסיפוח", שאלתי אותו. "שמעתי ביבי הולך להעביר לכם את כל המשולש לרשות הפלסטינית. נראה אם תמשיכו לטנף על ישראל אחרי שזה יקרה". חייך. "כל הקורונה זה בגללכם, אתם עם החמולות שלכם והרמדאן שלכם והעיד אל פיטר שלכם. חבורה של פרימיטיבים, בחיים לא תגיעו לשום מקום". חייך. "ואני בכלל לא מדבר על זה שאתם מקבלים את כל הקצבאות של הביטוח הלאומי, ומתקבלים ללימודי רפואה בלי פסיכומטרי ותופסים את כל העבודות של הרוקחים. בכל מדינה נורמלית היו מזמן מעיפים אתכם על טיל". זהו, משהו מתחיל לזוז שם בפנים. אני מרגיש את זה. הבהוב באמצע האישון. ניצוץ של זעם. זעם ערבי טהור. ידעתי שההצגה הקטנה שלו תיחשף. איך אמר אברי גלעד? אין להם בפלטה, בארגז הכלים הרגשי, שום דבר אחר חוץ מזעם וכעס. ראיתם פעם ערבי עם הומור? ערבי מחייך? אוהב? נותן? מקבל? משהו?

הערבי הפסיק לחייך ופתח את הפה, הנה הוא עוד שנייה שולף את הסכין מבין השיניים. 

"מה בשבילך, אדון? פשוט יש תור ארוך מאחוריך."

"אהההה… יש לך משהו נגד עצבים?"

"מתח כאילו?"

"כן, אני נורא מתוח בזמן האחרון. עצבני, לא ישן טוב בלילה."

"יש לי דברים טבעיים, כדורי קמומיל."

"וזה עובד?"

"הכי טוב זה כדורים פסיכיאטריים. ציפרלקס, רסיטל. יש לך מרשם?"

"אה, לא…"

"מי הרופא שלך?"

"ד"ר יונס. אתה בטח מכיר."

"לא, אבל תבקש ממנו מרשם. זה עוזר להרבה אנשים. להביא לך בינתיים את הכדורי קמומיל?"

לקחתי את הקמומיל והלכתי. בדרך החוצה חלפתי על פני מי שעמדה מאחוריי בתור ולחשתי לה באוזן: "תיזהרי ממנו, הוא עצבני. לא נותן כלום בלי מרשם".

 

מערכונים·סאטירה

גזענות

פנים. חנות – יום

גבר ואישה, כבני 40, נכנסים לחנות של טלפונים סלולריים. הם ניגשים למוכרת הצעירה, ששקועה בטלפון שלה.

אישה: צהריים טובים.

המוכרת לא מגיבה.

אישה: (בקול רם יותר) צהריים טובים!

המוכרת מואילה בטובה להרים את הראש.

מוכרת: כן.

אישה: רצינו לדעת אם יש לכם מטען לטלפון כזה (פונה לגבר האדיש) נו, תוציא אותו.

הגבר מניח את הטלפון שלו על הדלפק.

מוכרת: לא, אין לנו.

אישה: אבל אפילו לא הסתכלת. את מוכנה בבקשה לבדוק?

מוכרת: אבל אני מסבירה לך שאין.

אישה: טוב, את ללא ספק המוכרת הכי לא שירותית שפגשתי בחיים. את מוכנה בבקשה לקרוא למנהל?

מוכרת: אין מנהל.

אישה: אין דבר כזה אין מנהל. תיכף תגידי לי שאת המנהלת פה.

מוכרת: כן, אני המנהלת פה, יש לך בעיה עם זה?!

גבר: (לזוגתו) טוב, בואי נלך, חבל על הזמן.

אישה: לא, אני לא זזה מפה עד שאני לא מדברת עם המנהל. מצידי שאף אחד לא יקנה פה עד שהוא לא בא (מסתובבת ללקוח שמאחוריה) אני מצטערת, אדוני, אבל אף אחד לא קונה פה עד שאני לא רואה את המנהל.

הלקוח שעומד מאחוריהם, כבן 40, מתערב בשיחה.

לקוח: (במבטא ערבי) מוכרת, יש פה עוד קופה אולי? אני מחנה פה בחוץ באדום לבן.

מוכרת: אה, אדון, תחכה בסבלנות שהאישה פה תקבל שירות.

לקוח: אבל היא כבר שעה עומדת פה. זה לא יכול להיות ככה, יש פה עוד אנשים.

מוכרת: אם לא טוב לך, אתה יכול ללכת לחנות אחרת. (לוחשת לאישה) אלה אין להם תרבות אלה, חיות.

אישה: מה זה?! מה אמרת עכשיו?! חתיכת גזענית! איך את לא מתביישת?! את יודעת שזה מה שעשו ליהודים בגרמניה ב-33? (לבעלה) בוא נלך, אני לא קונה בחנות של גזענים.

האישה יוצאת בהפגנתיות מהחנות, בעלה משתרך אחריה.

חוץ. ליד החנות – יום

האישה ממשיכה לשפוך את מררתה באוזני הגבר.

אישה: אתה מבין, דווקא הם, שיש להם מנטליות ערבית, הם הכי גזענים כלפיהם. מה, היא לא מבינה שהם באים מאותה תרבות? בטח שהיא מבינה. אבל בזה שהם שונאים את הערבים הם כאילו אומרים, 'אנחנו לא כאלה'. והם הכי כאלה! אני בטוחה שהיא אפילו לא יודעת מה קרה בגרמניה ב-33 ומה זה ליל הבדולח. אלה רק מוזיקה מזרחית בראש שלהם.

השניים צועדים מטר אחד, ואז רואים ג'יפ חונה על המדרכה, ממש מול החנות.

אישה: אין, זה בטוח שלה. זה פשוט לא להאמין החוצפה של האנשים האלה. חלילה יצטרכו ללכת שני מטר. העיקר הם מנשקים מזוזות כל היום. פשוט בושה.

קאט ל:

פנים. חנות – יום

הלקוח הערבי עומד מול המוכרת.

לקוח: יש לכם מטען לטלפון הזה?

מוכרת: כן, בטח (ניגשת להביא) זה 49.90.

הלקוח נותן לה כרטיס אשראי.

מוכרת: (צוחקת) מה אשראי? חשבתם שאתם יש לכם רק מזומן.

לקוח: ראית מה זה? אני אפילו נוהג עם חגורה.

מוכרת: פששש, התקדמת.

היא מעבירה את הכרטיס ונותנת לו לחתום על הקבלה.

לקוח: תראי, אני אפילו יודע קרוא וכתוב.

מוכרת: אין, אם כל הערבים היו כמוך כבר היה שלום מזמן.

לקוח ערבי: אינשאללה. יום טוב.

מוכרת: יום טוב.

הלקוח עוזב. המוכרת חוזרת להתעסק בטלפון שלה, מנפחת בועה ענקית מהמסטיק שבפיה, ואז מפוצצת אותה.

חוץ. ליד החנות – יום

הערבי חולף ליד בני הזוג.

ערבי: איזה פוסטמה זאתי, אה? סתומה בלטה.

הערבי נכנס לג'יפ, מתניע ומתחיל לנסוע בלי לחגור חגורה.

אישה: אין, חסרי תרבות אני אומרת לך.

אין כניסה לגזענים וערבים
אין כניסה לגזענים וערבים