שונות

3 הערות על טלוויזיה #3: למי קראת לא סקסית?

1. החטא הכי גדול של סדרת טלוויזיה שעוסקת בסקס באופן מוצהר ומופגן, כפי שעושה "ג'וני ואבירי הגליל", הוא להיות לא סקסית. הפרק הראשון דווקא הבטיח סדרה שלא לוקחת את עצמה ברצינות רבה מדי בשעה שהיא עוסקת בנושא רציני, אבל בפרק השני ההבטחה הזו מתפוגגת. הבדיחות קלושות, הקונפליקטים לא מעניינים והתחת של שמיל בן ארי בשעה שהוא מזדיין עם דפנה ארמוני זה סקסי בערך כמו פרק ב"יומני הנעל האדומה". אפילו התחת של צחי נוי בכל אחד מפרקי "אסקימו לימון" גורם לעוררות מינית גדולה יותר. כמובן ששני פרקים לא מספיקים כדי להכריע האם דינה של הסדרה לשבט או לחסד, אבל הרמה צריכה להשתפר משמעותית כדי שהיא תצדיק את הציפיות שהוערמו עליה. בכל זאת, אחד היוצרים שלה הוא התסריטאי והבמאי של "הנוער", אחד הסרטים היותר טובים שנוצרו פה בשנים האחרונות. ניתן רק לקוות שהמעבר לרוחב היריעה של היצירה הטלוויזיונית לא פגע ביכולתו לזקק אמירה משמעותית על החיים פה.

2. אז מה הופך סדרה לסקסית? שחקנים מצודדים? סצנות סקס נועזות? דיאלוגים רוויים בשפה "מלוכלכת"? כל התנאים האלו ממש לא הכרחיים. מה שכן צריך זו דינמיקה מצוינת בין השחקנים הראשיים, דיאלוגים שנונים ולכידת רוח התרבות העכשווית. הסדרה "בילי ובילי" של ניל לאבוט אומנם לא תיחקק בדברי הימים של הטלוויזיה כיצירת מופת על זמנית, אבל היא בהחלט מצליחה לקיים את אותם תנאים הדרושים ליצירת סדרה סקסית וחצופה. אדם ברודי וליסה ג'ויס, המגלמים אח ואחות חורגים שמתאהבים האחד בשנייה (אחים ללא קשר דם, כפי שהם מקפידים לציין בכל פעם שמישהו תוהה לגבי מערכת היחסים ביניהם. בכל זאת, מדובר בסדרה אמריקנית), מפגינים דינמיקה זוגית אמינה; הדיאלוגים מלאי ברק והסדרה משקפת רוח של דור שזכה לכינוי "יאקי" – כל אותם צעירים מעודכנים שעובדים במגזינים נחשבים ומתפרנסים מעבודות יצירתיות. אין דבר יותר סקסי מסדרה עם אצבע על הדופק.   

3. ואם ברוח התקופה עסקינן, אי אפשר שלא להתייחס ל-Mr. Robot. אחת הסדרות המדוברות של העת האחרונה מנסה גם היא ללכוד את הצייטגייסט, אותה רוח תקופה חמקמקה, תוך רקיחת המחאה החברתית וה"אנחנו ה-99%" יחד עם ההשלכות – החיוביות, השליליות – של השימוש המוגבר בטכנולוגיה. על פניו זו אכן סדרה שאמורה להגדיר דור, גם אם היא עושה זאת באמצעות עלילת מתח פסאודו-פסיכולוגית. אבל כשמקלפים מעליה את הנושאים העכשוויים נשארים עם דיכוטומיה מוקצנת של טובים ורעים (דמות כל כך חד-מימדית כמו זו של טיירל ווליק לא ראיתי מזמן) ועם פיתולי עלילה שאמינותם נשענת על כרעי תרנגולת מלוקת ראש. במקום להציג את ה"רעים" מהתאגיד או מוול סטריט כאנשים מן השורה שבחרו לשרת את הכסף והשררה, גם אם כפועל יוצא מכך הכליות מייסרות אותם, Mr. Robot אומרת לנו שהרעים הם או פסיכופתים או ציניקנים ערלי לב. כנראה שלהגיד לצופים "אתם מקבלים כל הזמן החלטות לא נכונות מוסרית שנועדו לשרת את האינטרס האישי שלכם. מה בכוונתם לעשות בנידון?" זה מעבר לכוחותיה של סדרת מתח אמריקנית. כי גם אם העולם שאנו מכירים הולך קפוט בזמן שאחרים מרוויחים מכך המון כסף, לפי היוצר של הסדרה אנחנו עדיין צריכים קצת Feel Good Series. שחס וחלילה לא נרצה לקום מהספה, להסתכל במראה ולעשות מעשה.

3 הערות על טלוויזיה #1

3 הערות על טלוויזיה #2

מערכונים

בעקבות הזמן האבוד

פנים. חנות – יום

לקוח כבן 30 נכנס לחנות. על הקירות יש פוסטרים של סדרות טלוויזיה מפורסמות (מד מאן, שובר שורות וכו'). הוא ניגש לקופה, שם עומדת היפסטרית צעירה בעלת מבט מתנשא.

לקוח: שלום.

מוכרת: כן.

לקוח: אני רוצה בבקשה החזר. עם מי מדברים על זה?

מוכרת: החזר על מה בדיוק?

לקוח: ארבע שעות מהחיים על צפייה במיני-סדרה הזאת של דיוויד סיימון.

מוכרת: אתה מתכוון ל-Show me a hero.

לקוח: לא יודע, זה עם הראש עיר והבתים לשחורים.

מוכרת: זו דרמה שמבוססת על סיפור אמיתי על הזכות לקבל דיור ציבורי נאות במקום שיכונים מטים לנפול מלאי עזובה, סמים ופשע.

לקוח: כן, החרא הזה.

מוכרת: אני מצטערת, אבל אין החזר על זמן צפייה בדיוויד סיימון. זה כתוב פה במפורש (מצביעה על שלט שכתוב עליו: אין החזר זמן על דיוויד סיימון)

לקוח: מה? למה?

מוכרת: כי יש עליו קונצנזוס. לא רק של המבקרים. גם אנשים רגילים חושבים שהוא גאון.

לקוח: אבל לא אכפת לי מה חושבים עליו. המיני-סדרה הזאת נראית כמו הפקה של הולמרק בשיתוף ערוץ ההיסטוריה. במיוחד הסיפורים המשניים על השחורים וההיספנים העניים והאמהות החד-אמהיות. כזה עולם של שחור ולבן לא ראיתי מאז משפחת קוסבי.

מוכרת: לא נעים לי להגיד לך את זה, אבל יכול להיות שפשוט לא הבנת את הסדרה?

לקוח: טוב, אני לא מוכן לקבל את ההתנשאות הזאת. אני רוצה לדבר עם המנהל.

מוכרת: המנהלת. מותר גם לנשים לנהל אתה יודע.

לקוח: תביאי לפה בבקשה את המנהלת.

מוכרת: היא לא נמצאת.

לקוח: אז תשיגי לי אותה בטלפון או שתבוא לפה בחללית מצידי.

המוכרת מגלגלת עיניים ומחייגת בטלפון הנייד שלה.

מוכרת: (לטלפון) היי. אני יודעת שאת ביום חופש, אבל יש פה לקוח שמתעקש לקבל החזר זמן מהחיים על הסדרה החדשה של דיוויד סיימון. (מקשיבה לצד השני) אוקיי, שנייה. (פונה ללקוח) היא שואלת אם אתה יודע שהוא כתב את הסמויה?

לקוח: יודע. אני יכול בבקשה לדבר איתה בעצמי?

מוכרת: שנייה. (לטלפון) הוא אומר שהוא יודע. (מקשיבה) היא שואלת אם ראית גם את טרמיי, או שאתה מאלה שרואים את מה שכולם רואים.

לקוח: זה בכלל לא משנה מה ראיתי או לא, המיני-סדרה הזאת היא קלישאה אחת גדולה. את מוכנה לתת לי לדבר איתה בעצמי, למען השם?

מוכרת: שנייה. (לטלפון) הוא שלף את הקלישאה של הקלישאה. (מקשיבה) היא שואלת מה חשבת על הסיום של מד מאן?

לקוח: אויש, זה היה גרוע ברמות. מניפסט להאדרת השיטה הקפיטליסטית, שום דבר מעבר.

מוכרת: (לטלפון) את מבינה עם מי יש לנו עסק? אני אומרת עזבי, בואי נחזיר לו את הזמן אחרת לא יהיה לנו שקט ממנו.

לקוח: (צועק) מה זה הדיבור הזה?! מה, בגלל שלא אהבתי משהו של דיוויד סיימון?! יאללה יאללה, אני ראיתי הבלש המזמר וטווין פיקס כשאת עוד למדת אנגלית עם דורה!

מוכרת: (לטלפון) טוב, אני מפצה אותו וזהו. (מנתקת את השיחה ופותחת את הקופה) רק שתדע שאנחנו חורגות מהנהלים בשבילך, כי לא בא לנו להתעסק עם אנשים לא תרבותיים כמוך. עד היום אף אחד לא ביקש החזר על דיוויד סיימון. על מאור זגורי כן, גם על סדרות שבדיות עם בלשים בעלי קשיים חברתיים על סף האוטיזם. היה פעם מישהו שאפילו ביקש החזר על סדרה של ארון סורקין כי הוא קיבל נקע במוח מהדיאלוגים. אבל דיוויד סיימון – זה לא. ואני עובדת פה כבר שנתיים וחצי, ראיתי הכל. רק שתבין עד כמה אנחנו באות לקראתך ומקוות לא לראות אותך פה יותר בחיים (מגישה לו דיסק שהוציאה מהקופה).

לקוח: מה זה?

מוכרת: כל הפרקים של עמוד האש, כולל מאחורי הקלעים של ועדת פיל.

לקוח: תשמרי את זה לעצמך. אני חוזר לקרוא ספרים וזהו. אבל קודם אני אדאג לכתוב עליכם בפייסבוק. אף אחד לא ירצה להתקרב אליכם אחרי זה.

מוכרת: (בלגלוג) כן, אז על מה הם ידברו אחרי זה בעבודה, על ספרים? מה בני זוג יעשו בערב אחרי שהשכיבו את הילדים, יקראו ביחד ספר? הצחקת אותי.

הלקוח מתחיל לצעוד לכיוון הדלת. רגע לפני שהוא יוצא הוא מסתובב לכיוון המוכרת ואומר: איך הסדרה החדשה עם ההאקרים? טובה?

שונות

שלוש הערות על טלוויזיה #2 (ועוד אחת)

  1. נדמה כי אפשר לחלק את האנושות לשתי קבוצות: אלה שחשבו שפרק הסיום של "מד מן" היווה את הסגיר המושלם לסדרה, ואלה שמצאו אותו דביק, קיטשי ומאכזב. אני, בכל אופן, נמנה עם הקבוצה השנייה. אבן הבוחן כאן היא סוציולוגית במהותה – הדבר שהכי חרה לי הוא היעדר הביקורת על השיטה הקפיטליסטית, או לפחות זו שנוסחה ועוצבה במדינת האחות הגדולה שלנו, ארצות הברית. כי בסוף מה שמת'יו וויינר, עוד יהודי טוב, אומר לנו, זה שהשיטה אולי גורמת לך לריקבון פנימי ומשניאה אותך על עצמך ועל הסובבים אותך, אבל היא גם זו שנותנת לך פתח לגאולה. כל מה שאתה צריך זה לחייך, והחיים (והשיטה) יחייכו אליך בחזרה.
  2. לא מפתיע לגלות שדרכו של ווינר לתהילה תסריטאית הייתה דרך חתחתים. לדבריו, הוא הרגיש שעסקי הטלוויזיה מציבים בפניו מחסום בלתי עביר. אבל לבסוף הוא קיבל את ההזדמנות שלו בקומדיית מצבים זניחה, ודריסת הרגל הזו אפשרה לו להתקדם בתעשייה, עד שהגיע אל צוות הכותבים של "הסופרנוס", והשאר כתוב בדברי הימים של הטלוויזיה. ווינר, אם כן, הגשים את החלום האמריקני – הוא חווה משברים, איש לא הכיר בכישרונו, הוא חישב כבר להישבר ולמצוא עבודה אפרורית ומדכאת, אבל בזכות התמדה, אמביציה והכרה ביכולותיו הוא הצליח לבסוף להשתלב בתעשיית הטלוויזיה ולהגשים את חלומו של כל כותב באשר הוא – להיות עשיר ומפורסם. וכשאתה זוכה לחוות את האתוס האמריקני במלוא תפארתו וממונו, אין לתמוה על כך שהביקורת שאתה מספק על האתוס הזה היא ביקורת עקרה שהסבטקסט שלה הוא: "לא הצלחת? נו, זה בטח בגלל שלא האמנת בעצמך מספיק. וגם לא חייכת". ומה אם אתה לא יהודי מבית טוב עם אבא רופא? אתה יכול כנראה להמשיך לחייך עד מחר, ואז להתחיל לחפש לעצמך עבודה אפרורית ומדכאת.

  3. גם בסדרה HAPPYish הפרוטגוניסט הוא פרסומאי אכול רגשות אשמה בשם תום פיין (כאילו שהפרצוף המיוסר תמידית של סטיב קוגן לא מספיק כדי להעביר את הנקודה, אז גם שם המשפחה יספר לנו על הכאב הקיומי שהוא שרוי בו). אבל אם ב"מד מן" יש נימה אירונית שנובעת מהפער בין המבט ההיסטורי להווה, הרי שב-HAPPYish אין אפילו את זה. אז מה כן יש שם? תועפות של נרגנות, מיזנתרופיה למכביר, פטליזם לרוב וכיאה לכל סדרת טלוויזיה עכשווית שמכבדת את עצמה – עיסוק לא מבוטל בזהות היהודית-אמריקנית (כי גם פה מדובר בכותב יהודי, הסופר שלום אוסלנדר). אבל לא על מיזנתרופיה לבדה תעמוד סדרה, שנעדרת כל חמלה כלפי הדמויות והצופים. ארבעה פרקים לתוך HAPPYish, נדמה כי גם אלוהים בכבודו ובעצמו, כלומר פיליפ סימור הופמן, שהיה אמור לשחק בתפקיד הראשי לפני שהחליט שהוא והמחט הם BFF, לא היה מציל את הסדרה הקרה והמנוכרת הזאת.

  4. ומה יש אצלנו? את הפרסומאי ראובן אדלר בסרטה המצוין של ענת גורן על קמפיין הבחירות של בוז'י הרצוג. נפוח מחשיבות עצמית, יודע כל, אניגמטי ומתנשא, אדלר נראה כמו הגרסה המקומית של דון דרייפר בעונות הראשונות. הכאה על חטא? הבנה שהציניות היא חרב פיפיות שפוגעת גם בך ובבני משפחתך? ניסיון לבצע תיקון? אולי נראה את כל אלה בחלקו השני של הסרט. או אחרי סדנת היוגה שיעבור אדלר בכפר אקולוגי בגליל. העיקר שיחייך.
דון דרייפר. חיוך של אחד ששתה מיץ עשב חיטה ועושה חוקן
דון דרייפר. חיוך של אחד ששתה מיץ עשב חיטה ועשה חוקן

3 הערות על טלוויזיה #1

שונות

3 הערות על טלוויזיה

  1. מצד אחד, אני יכול להבין למה אנשים מתבאסים מהעונה הרביעית של "בנות", כשגם העונה השלישית חטפה לא מעט קיתונות של רותחין. הטענה העיקרית, לפיה הסדרה איבדה את האלמנט ה"מגניב" שלה ואת הקול ההיספטרי שייחד אותה, היא טענה נכונה (ובפרפרזה על המשפט שהפך כבר לקלישאה, היא איבדה את "הקול של הדור שלה. או של דור כלשהו". כי ככה זה בעידן המואץ שבו אנו חיים – אין לך אפילו זמן ליהנות מהיותך אותנטי לפני שאתה הופך לקלישאה).
    מצד שני, הסדרה הזו, הגם שהיא נעדרת את הייחוד שאפיין את שתי עונותיה הראשונות, עברה תהליך שנקרא "התבגרות". ובעולם שבו מתבגרים, צריכים גם לעשות דברים שפעם לא האמנת שתיאלץ לעשות. למשל, לעבוד בעבודה שלא מספקת אותך. או להתרכז בבעיות שלך במקום באלו של הסובבים אותך. או לנסות להגשים את החלום שלך, רק כדי לראות כיצד ילדים זבי חוטם רומסים אותו ברגל גסה בזמן ההופעה שלך במסעדה. או להשתתף בסדנת כתיבה נחשבת ולחזות כיצד כמה סטודנטים מתנשאים קורעים את היצירה האישית שלך לגזרים.
    ותהליך ההתבגרות שעוברות הדמויות בסדרה, שכאמור טומן בחובו מפגש אכזרי עם המציאות, הוא בדיוק התהליך שעברה הסדרה כולה. כי סדרה שמראה במשך ארבע עונות שהדמויות הצעירות והמגניבות ממשיכות לחיות את חייהן בדיוק (!) באותה הדרך (מי אמר "סקס והעיר הגדולה"?), היא סדרה לא אמינה שלא יכולה לשמש קול של אף אחד, בטח ובטח שלא קול של דור שלם.
  2. קפיצה קדימה של עשור אחד בחיים מביאה אותנו ל-Togetherness, הסדרה שיצרו האחים מרק וג'יי דופלס ל-HBO, ושעוסקת במשבר שנות ה-30 המאוחרות, בואך 40. למרות התחלה מקרטעת, הדמויות צוברות עם הזמן משקל סגולי מספק כך שנרצה לעקוב אחריהן (אמנדה פיט בתפקיד מעולה), אבל החן של הסדרה לא מחפה על העובדה שהיא נמנעת מחיטוט אמיתי וכואב במורסה שהיא משבר שליש החיים. כן, יש בעל ואישה שכבר מאסו האחד בשנייה, ויש חבר לוזר שלא מוצא עבודה או אישה, ויש אחות עם הרפליקה המצוינת "אתה רואה את החיוך הזה? מבפנים אני מתה", אבל הכל יותר מדי נחמד וקליל מכדי שנאמין שאלו בעיות שכוססות בנפשן ומדירות שינה מעיניהן. מה גם שהעובדה שהילדים כמעט ולא מופיעים בסדרה היא לא מהימנה בעליל. בתור אב לשני ילדים קטנים, אני יכול להעיד מכלי ראשון שטיפול בהם תופס את מרבית הזמן הפנוי שלך, אם תרצה ואם לאו.
    מי שמצפה לגרסה עכשווית של "שלושים ומשהו" צפוי להתאכזב. עדיף שיצפה במקום זה ב"בנות" (או בגרסה האוסטרלית של "הסטירה", שהצליחה לפרק את הבורגנות השבעה באמצעות סטירה אחת מצלצלת ומדויקת).
  3. הטלוויזיה בישראל, כך נדמה לי, נמנעת כמעט כליל מעיסוק באותה שגרת חיים מפרכת. יש לנו מסתערבים, יש סאטירה על ערבי שמנסה להשתלב בחברה יהודית או על פוליטיקאי נעבעך שמוצא עצמו בתפקיד שר, יש התמודדות של הורים עם בנם האוטיסט ויש כוכב טלוויזיה שמנהל רומן עם מלצרית אנונימית. אבל עיסוק בחלק הסיזיפי של החיים, טיפול בתהום שמתהווה בין מה שמבטיחים לנו שהם החיים הבוגרים לבין מה שאנו נאלצים להתמודד עמו בפועל – זה אין, אלא אם כן מחשיבים את "משפחה טובה" האנמית, שלא הצליחה להיות הקול של דורה ולא פירקה את המיתוס של חיי משפחה. "הבורגנים", יש להזכיר למי שיקפוץ ויגיד "אבל היה!", שודרה לפני למעלה מעשור. דברים השתנו מאז בשפה הטלוויזיונית. אני עדיין מחכה ליוצר הישראלי שיהיה הקול של הדור שלי. או של דור כלשהו.