מערכונים

טעם נרכש

פנים. מטבח – יום

צחי, 32, יושב לשולחן. חברתו נעמה, 29, מגישה לו צלחת עם אוכל מהביל. נעמה מתיישבת מולו.

צחי: ואוו, תודה מאמי, זה נראה מעולה. (טועם בתיאבון, ורגע אחר כך מעווה את פניו).

נעמה: מה קרה, מאמי? הכל בסדר?

צחי: כן… לא… זה פשוט קצת…

נעמה: זה חם מדי?

צחי: לא.

נעמה: קר מדי?

צחי: לא.

נעמה: אז מה? להוסיף לך קצת מלח?

צחי: לא, לא חסר מלח. אני לא יודע בדיוק איפה לשים את האצבע, אבל משהו שונה…

נעמה: חשבתי שזאת המנה האהובה עליך.

צחי: היא כן. פשוט היום היא קצת… שינית משהו במתכון?

נעמה: אההה… לא.

צחי: בטוחה? קנית את הבשר באותו מקום?

נעמה: כן. אצל הקצב הרגיל.

צחי: וזה היה אותו זמן בתנור? אותה טמפרטורה?

נעמה: הכל בדיוק לפי המתכון שאני תמיד מכינה איתו.

צחי: (טועם שוב) לא יודע, משהו פה מוזר. (מגיש לעברה את המזלג) קחי, תטעמי רגע. (טועמת) נו? מרגישה?

נעמה: לא.

צחי: מה לא? את לא מרגישה בהבדל?

נעמה: לא יודעת. אולי טיפ טיפונת.

צחי: (לוקח עוד ביס) איך טיפ טיפונת? זאת מנה אחרת לגמרי! (קם מהכיסא ופותח את המקרר) אולי יש פה משהו מקולקל. (מחטט בקדחתנות, בודק את תאריכי התפוגה של כל מוצר ומוצר)

נעמה: די, מאמי שלי, תירגע. שום דבר לא מקולקל.

צחי: אבל אין, אני משתגע, איך יכול להיות שהטעם כל כך שונה? (נעצר) אולי משהו בבלוטות הטעם שלי השתנה? נדמה לי שקראתי פעם שמי שמרגיש טעם שונה של האוכל זה אומר שתוך שעתיים הוא יקבל שבץ. (מחייך לעבר נעמה בצורה מוגזמת) תסתכלי רגע. איך החיוך שלי? ישר?

נעמה: כן, ישר.

צחי: (כמעט ממלמל לעצמו) איזה יום היום? שני. איפה אני גר? ברחוב שאול המלך. איזה מספר? 32. רגע, זה 32 או 34? שיט, זה מתחיל! תקראי מהר לאמבולנס! איפה הטלפון שלי?

נעמה: צחי, אתה מוכן להירגע?! אין לך שום שבץ.

צחי: אז מה זה? למה זה לא אותו טעם?

נעמה: (בחוסר רצון) כי היה חסר לי משהו.

צחי: ידעתי!

נעמה: הייתי בטוחה שלא תשים לב. זה משהו כל כך קטן…

צחי: מה זה? תבלין? שורש של משהו? אני אעבור אצל כל הירקנים בעיר עד שאני אמצא את זה.

נעמה: לא, זה לא תבלין. לא בדיוק.

צחי: נו אז מה זה?

נעמה: אני מעדיפה לא לגלות.

צחי: מה זה לא לגלות? מה זה, סוד?

נעמה: לא, פשוט… אי אפשר יותר להשיג את זה! אין!

צחי: תני לי לעשות את העבודה השחורה. היום יש הכל באינטרנט. נביא מאמזון, מאיביי, מעלי אקספרס. רק תגידי לי איך קוראים לזה.

נעמה: צחי, באמת שאני מעדיפה שלא…

צחי: נעמה, זה מתחיל לעצבן אותי. את עושה לי דווקא? אני רעב מת.

נעמה: אני אכין לך משהו חדש! מה בא לך? רק תגיד. רוצה שאני אכין לך מרק קובה כמו שאמא שלך עושה? אני אבקש את המתכון ו…

צחי: מה מרק קובה עכשיו? זה חצי יום הכנה הדבר הזה. אני רעב עכשיו.

נעמה: אז בוא נזמין מבחוץ! (לוקחת את הסלולרי) רוצה ג'פניקה? פעם קודמת אהבת את הנודלס החריף שלהם. יאללה, אני מזמינה לנו.

צחי: תורידי את הטלפון.

נעמה: מה?

צחי: אמרתי: תורידי את הטלפון.

נעמה מורידה את הטלפון.

צחי: זה כבר לא מצחיק אותי בכלל. אני חייב לדעת מה זה התבלין הזה. חייב. אני לא אעזוב אותך בשקט עד שלא תגידי לי מה זה. את לא מכירה אותי בקטעים האלה, אני אשגע לך את הנשמה. את לא תישני בלילה. אני אבוא אלייך לעבודה ויעשה לך בושות. רק תגידי לי מה חסר במנה ואני מבטיח לעזוב אותך בשקט. אפילו לא תצטרכי להכין אותה בשבילי השבוע. אני אנגב פיתה עם חומוס עד שזה יצא לי מהאוזניים. איך אני איתך?

נעמה: (מתחילה לבכות) אבל צחי, באמת לא כדאי…

צחי: כדאי. תאמיני לי שכדאי.

נעמה: (בעודה מתייפחת) זה משהו של האקס שלי.

צחי: מה זה? לא הבנתי.

נעמה: (מנסה להירגע, אך עדיין מתייפחת) האקס שלי נתן לי את זה.

צחי: איזה אקס? אסי?

נעמה: כן.

צחי: נו, ואי אפשר לשאול אותו מאיפה הוא משיג את זה?

נעמה: הוא לא בדיוק משיג את זה.

צחי: הוא מכין את זה לבד בבית?

נעמה: אאההה, כן, אפשר להגיד.

צחי: אז נשאל אותו איך הוא מכין את זה ונכין גם. בשביל זה עשית עכשיו את כל הסצנה הזאת? (שולף את הנייד שלו) מה הטלפון שלו?

נעמה: זה לא משהו שמכינים סתם ככה.

צחי: (צועק) למה את מזלזלת בי ככה? מה כבר האסי הזה שלך יכול להכין שאני לא? מה?

נעמה: זרע.

צחי: זרע? של מה?

נעמה: נו, אתה יודע, זרע.

צחי: כן, אבל של איזה צמח?

נעמה: של צמח אסי.

צחי: אני לא מבין.

נעמה: השתמשתי בזרע של אסי בתור תבלין.

שתיקה.

צחי: יופי, מצחיק מאוד. את יכולה לכתוב בדיחות לקטורזה את.

נעמה: אני לא צוחקת.

צחי: מה זאת אומרת לא צוחקת?

נעמה: זאת אומרת שהיה לי בקבוק עם זרע של אסי והייתי משתמשת בו בתור תבלין.

צחי: (מתחיל להפגין סימני זעזוע) מה? איך?

נעמה: תמיד ידעתי שיש לו זרע טעים, משהו יוצא דופן. באמת. אז יום אחד, כשעוד הייתי איתו, ניסיתי להשתמש בזה בתור תיבול לסלט, וזה יצא מדהים. אחר כך הכנתי עם זה פשטידות וממולאים ופסטות ופיצות ומה לא. זה היה משדרג את האוכל חבל על הזמן. אסי היה אומר לי שאני חייבת לפתוח מסעדה עם היכולות שלי.

צחי: והוא… הוא ידע מזה?

נעמה: אתה היית מוכן לאכול אוכל עם הזרע שלך בפנים?

צחי: הבנתי.

שתיקה.

צחי: במה…. במה שמת לי את זה?

נעמה: בהכל.

צחי: תגדירי הכל.

נעמה: בכל המאכלים, בסנדוויץ' לעבודה, בקפה…

צחי: (פניו מתכרכמות) גם בקפה? (לעצמו, לאחר שהייה) ותמיד הייתי אומר בעבודה שאני לא מתקמצן בבית על הקפה שלי, קונה רק את הכי טוב.

נעמה: זה היה כולה כמה טיפות, אני נשבעת. זה היה מספיק כדי לשדרג את הטעם.

צחי: כמה זמן זה כבר נמשך?

נעמה: מה?

צחי: כמה זמן שאני שותה את הזרע של אסי לארוחת בוקר, צהריים וערב?

נעמה: כמה זמן אנחנו ביחד?

צחי: שנה וחצי.

נעמה: אז שנה וחצי.

צחי: ואיך השגת ממנו כל כך הרבה זרע בלי שהוא ידע?

נעמה: אתה מכיר גבר שלא אוהב שיורדים לו?

צחי: אוקיי, אוקיי. הבנתי. מספיק שבלעתי את זה, אני לא צריך עכשיו גם לדמיין את זה. (עיניו נדלקות פתאום) איזה דפוקים אנחנו!

נעמה: למה?

צחי: כי אנחנו יכולים להשתמש בזרע שלי במקום! יא סתומה, איך לא חשבת על זה?

נעמה: דווקא חשבתי.

צחי: כנראה שלא חשבת מספיק. (מתחיל להוריד את המכנסיים) יאללה, בואי נתבלן.

נעמה: כבר ניסיתי את הזרע שלך.

צחי: מתי?

נעמה: זוכר את המעורב הירושלמי שהכנתי לפני שבועיים?

צחי: איך אפשר לשכוח? היה לזה טעם של חולדה שמתה משלשול… רגע, את רוצה להגיד לי ש…

נעמה: כן. ידעתי שהזרע של אסי עומד להיגמר, אז בדקתי אם בכל זאת אפשר להשתמש בשלך.

צחי: מה, גם כשאת יורדת לי זה…

נעמה: לא שמת לב שאני סותמת את האף?

צחי: חשבתי שזאת אלרגיה או משהו.

שתיקה.

צחי: טוב, אין ברירה.

נעמה: נכון. אתה תתרגל לטעמים החדשים בלי זה. זה טעם נרכש. עוד שבועיים כבר לא תזכור בכלל את הטעם של אסי.

צחי קם ופותח את אחד מארונות המטבח.

נעמה: מה אתה מחפש?

צחי: איפה הצנצנת הגדולה שאת משתמשת בה לחמוצים? אה, הנה, מצאתי.

צחי מוציא צנצנת גדולה.

נעמה: מה אתה מתכוון לעשות איתה?

צחי: ללכת לאסי ולהשיג את התבלין.

נעמה: השתגעת או מה?

צחי: מה הכתובת שלו?

נעמה: אין מצב בחיים שאני מגלה לך! אתה לא נורמלי!

צחי חוטף את הטלפון שלה מהשולחן. נעמה מנסה ללא הצלחה לקחת אותו בחזרה.

נעמה: תחזיר לי את זה!

צחי: (מקריא בקול) "היי אסי מותק. יש מצב לקפוץ אליך רגע? יש לי משהו חשוב להגיד לך. תוכל רק להזכיר לי מה הכתובת?" (נשמע צליל מהטלפון) "מעולה. תפתח את הדלת, אני כבר בדרך".

צחי שם את שני הטלפונים בכיס ויוצא עם הצנצנת. נעמה עומדת במשך כמה רגעים המומה, ואז מתיישבת לשולחן מול הצלחת. היא טועמת ממנה ומעווה את פניה. הסוף.

מודעות פרסומת
מערכונים

אפרסק או נקטרינה?

פנים. חדר ישיבות במשרד פרסום – יום

יקי, סמנכ"ל הקריאייטיב הצעיר והאופנתי, מכניס לחדר הישיבות גבר כבן 60 עם שפם ושתי נשים, גם הן באותו הגיל פחות או יותר, שלושתם לבושים בפשטות ונראים כמו פקידים הסתדרותיים מהמאה שעברה. בחדר יושבים כבר שני גברים צעירים.

יקי: הנה, פה מחכים לנו כבר הארט-דיירקטור יונתן והקופירייטר מתן (פונה אל השניים) יוני, מתן, אני רוצה שתכירו את יעקב, מנהל מחלקת פירות קיץ, ציפורה, אחראית מחלקת אפרסקים ואהובה, אחראית מחלקת נקטרינות. הם ממועצת הפירות במשרד החקלאות.

יעקב: אני מבקש לתקן, זה מועצת הפירות והירקות הגלעיניים במחלקת הצמחים במשרד החקלאות. יש מועצה שלמה שמוקדשת לפירות וירקות ללא גלעינים. אנחנו לא מתערבים אחד בעבודה של השני.

יקי: ברור, ברור. טעות שלי.

כולם מתיישבים מסביב לשולחן – הפרסומאים בצד אחד, אנשי משרד החקלאות בצד שני.

יקי: אני חושב שאתם הולכים לאהוב מאוד את מה שתראו כאן, אבל ברשותכם אני אעביר את השרביט ליונתן. יוני.

יונתן קם מכיסאו ונעמד מול המסך, עליו כתוב "קמפיין מועצת הפירות 2015 – אפרסק ו/או נקטרינה".

יונתן: קודם כל, אני רוצה לומר לכם ברוכים הבאים ותודה שבאתם כל הדרך מיהוד. אני יודע שאתם בטח עסוקים מאוד וזה לא פשוט בשבילכם להגיע לכאן באמצע יום עבודה.

השלושה מביטים בו ושותקים. הם מחזיקים מולם מחברות ועט, מחכים לרשום.

יונתן: אוקיי… אז בואו נעבור קודם בקצרה על הבריף שקיבלנו, מטרות הקמפיין.

מתן, שיושב מול המחשב, מתפעל את המצגת. על המסך מוצג כעת שקף שכותרות בריף.

יונתן: אז המטרה שהוצבה בפנינו היא העלאת המכירות של האפרסק והנקטרינה באמצעות הגברת המודעות לזה שהם פירות קיץ כיפיים ולגיטימיים לא פחות מאבטיח וענבים, אם לא יותר.

השקופית מתחלפת. אנחנו רואים גבר ישראלי שעיר ושמן עם גופיית סבא מחזיק פלח אבטיח ענק ומחייך. בלחיצה של מתן מופיע איקס אדום גדול על התמונה, והיא נדחקת הצידה לטובת תמונה של אותו הגבר, אלא שהפעם הוא מחזיק בידו נקטרינה קטנה ומחייך חיוך עוד יותר גדול.

יונתן: האסטרטגיה שבחרנו היא מה שמכונה בפרסום "אסטרטגיית ה'בואו נשטוף ללקוחות הפוטנציאליים את המוח עם פרסומת מפגרת עד שהם יעשו כל מה שנגיד להם אחרת הם יקפצו מהגג". אז מה שנעשה זה נלך רק על קמפיין רדיו, משהו גרילה כזה ברשת ב', כשבעשרים וארבע חודשים הראשונים אנחנו נעשה למאזינים טיזינג כזה שהם לא ידעו למה הפרסומת, אם לאפרסק או לנקטרינה, ורק בתום התקופה נגלה להם שזה גם לאפרסק וגם לנקטרינה!

יעקב, ציפורה ואהובה רושמים את הכל במחברת. ציפורה מרימה את ראשה.

ציפורה: רגע, אני רוצה להבין – במשך שנתיים תמימות אנחנו נתעתע בציבור ולא נגיד לו על מה הפרסומת?

יונתן: אה, זה לא מדויק. אנחנו…

יקי: (מתערב בשיחה) אני רוצה רגע לחדד את הדברים. אנחנו לא מסתירים פה שום דבר מהלקוחות שלכם. בסופו של דבר אתם רוצים הרי לקדם את שני הפירות כפירות קיץ כיפיים ולגיטימיים, לא רק משהו שאמהות טבעוניות ממרכז תל אביב מציעות לילדים שלהן, גאיה-אל ותום-פרידמן, בגן המשחקים האנתרופוסופי. אנחנו מדברים פה על קהל יעד אחר, הרבה יותר עממי במרכאות, וזה צריך להיעשות בצורה קצת יותר אגרסיבית. אבל כדי למנוע את הבלבול ולהעביר טוב יותר את הנקודה, אני רוצה להכניס לפה שני שחקנים שידגימו לכם על מה חשבנו.

יקי קם, פותח את הדלת ומכניס פנימה גבר ואישה, שניהם כבני 30. השניים נעמדים מול השולחן.

יקי: אנחנו נתחיל עם הפרסומת המקדימה, זו שתרוץ במשך שנתיים (פונה לשחקן) תתחיל בבקשה.

שחקן: (בקול מאנפף ומעצבן) רינה! רינה! אפרסק, או נקטרינה?

שלושת עובדי מועצת הפירות שותקים.

יקי: תן להם את זה עוד פעם. הפעם בטון אחר.

שחקן: (בטון עוד יותר מעצבן) רררררינה! ררררררינה! אפרססססק, או נקטטטרינה?

יקי מחייך חיוך רחב. הוא מסתכל על הלקוחות. הם רושמים במחברות.

יקי: נו, מה אתם אומרים?

יעקב: זה עוד מוקדם לדעת. אפשר עכשיו לשמוע את הפרסומת שתבוא אחר כך?

יונתן: בטח, בטח (לשחקנים) עכשיו בבקשה את הקטע השני.

שחקן: רררררררריייייינננננה, רררררררייייננננה!

שחקנית: (עצבנית) מה?

שחקן: אפרסק (פאוזה קצרה) או נקטרינה?

שחקנית: למה לא שניהם?

השניים קדים לקהל. יונתן מוחא להם כפיים.

יונתן: (לשחקנים) תודה, חבר'ה, עבודה מעולה.

השחקנים יוצאים מהחדר.

יונתן: אין, אין עליהם. כאלה מוכשרים. אבל עזבו אותי, אני משוחד כי אני אוהב את כל הפירות, אפילו גויאבה. מה דעתכם?

אהובה: אני אהבתי, יש בזה משהו חדשני. חתרני אפילו.

ציפורה: כן, זה יעזור לנו לשבור את הדימוי המרובע. אנשים עד היום זוכרים את הפרסומת של הקיווי עסיסי עם ויטמין סי, אבל הם לא יודעים שהמשרד מאוד התקדם מאז. שלא לדבר על זה שהפעם לא יטיחו בנו שאנחנו מבזבזים כספי ציבור על פרסומות אידיוטיות.

יעקב: אם כך מבחינתנו זה בסדר, אבל אנחנו נצטרך להעביר את זה הלאה, לתת-המועצה לקידום משפחת הוורדניים. שם מתקבלות ההחלטות החשובות, ואז הן מועברות לאישור קדם-סופי של המועצה העליונה הראשונה, אחר כך לאישור תת-סופי של המועצה העליונה השנייה ולבסוף לאישור סופי של השר. אני מאמין שתוך שנה וחצי תהיה לנו תשובה.

יונתן: אם אתם צריכים עזרה שלנו לקדם את זה מול משרד החקלאות, רק תגידו. חבל שתפספסו את הקיץ הקרוב. מי יודע אם אחרי זה לא תהיה מלחמה, או חלילה יהיו בחירות ויתחלף השר הממונה.

כולם קמים, לוחצים את זה ידיו של זה.

יעקוב: תודה לכם. עשיתם עבודה נהדרת.

ציפורה: כן, אני לחלוטין יכולה לראות איך ה"ריננננה, אפרסק – או נקטרינה?" הופך למטבע לשון שגור בפי כולם.

יונתן: אל תודו לי, תודו לחבר'ה המוכשרים פה שעבדו על זה במשך חודשים עד מאוחר ולא ראו את המשפחה שלהם בגלל זה.

שוב לחיצות ידיים. עובדי משרד החקלאות יוצאים.

יונתן: כל הכבוד חבר'ה, עבודה טובה. בואו נלך לאכול צהריים וכשנחזור חייבים לעבוד בכל הכוח על הקמפיין של פרימה מלונות. יש לנו עוד שבועיים את הפרזנטציה.

מתן: יש לי כיוון מעולה לקמפיין. תחשבו על מלון עם רעיון.

יונתן: נשמע מעולה. תשמור את זה עד שנחזור מהאוכל.

השלושה יוצאים מהחדר. על המסך מופיעה תמונתו של הגבר השמן עם הנקטרינה הקטנה. הוא מחייך.

אפרסק או נקטרינה
נקטרינות. כי לא הייתה תמונה ביחד עם אפרסק
מערכונים·סאטירה

המלחמה בטרור

חוץ. שטח מדברי – יום

מדיום קלוז-אפ על גבר דתי כבן 40, קירח, חובש כיפה. נקרא לו נפתלי לצורך העניין. נפתלי נושא מונולוג בפני המצלמה.

נפתלי: הגיע הזמן לשים סוף לטרור. הגיע הזמן שהעולם יבין אחת ולתמיד שאנחנו מתמודדים פה עם חיות אדם. שאי אפשר להפנות את הלחי השנייה, בתקווה שזה ירגיע אותם, כי בתמורה הם יורידו לך את הראש. (מעלה את הטון) הגיע הזמן שאנחנו נהיה אלה שמורידים את הראש לטרור!

המצלמה מתרחקת, חושפת כי לשמאלו של הגבר יש גבר נוסף, גם הוא כבן 40 וחובש כיפה. אלא שהגבר הזה, אמנון, ישוב על ברכיו כפות, לבוש חליפת אסירים כתומה.

אמנון: בחייאת, נפתלי, שחרר אותי, מיכל מחכה לי בבית. אני עוד צריך לעבור ברמי לוי.

נפתלי: אמנון, אמרתי לך כבר אלף פעם, אני חייב לעשות את זה.

אמנון: לעשות את מה, לא הבנתי? חשבתי שזו כל ההצגה.

נפתלי: איזה הצגה בראש שלך, אמנון?! אתה חושב שהגויים האנטישמיים האלה ב-BBC וב-CNN ישדרו משהו אם זה יהיה רק בכאילו?

אמנון: לא הבנתי, אתה מתכוון להוריד לי את הראש?

נפתלי: בהחלט. עם סכין והכל. כמו בסרטים של החיות האלה מדאעש.

נפתלי שולף סכין ארוכה. אמנון מביט בה בחשש גדול.

אמנון: אבל נפתלי, אני יהודי, אח שלך, אנחנו מכירים עוד מהסניף של בני עקיבא בפתח תקווה.

נפתלי: אני מצטער, אמנון, אבל חייבים להקריב מישהו בשביל לגרום לעולם להבין עם איזה חיות אנחנו מתעסקים.

נפתלי מקרב את הסכין לצווארו של אמנון.

אמנון: (מבוהל. מדבר בשטף) נפתלי, נפתוק, אח שלי, יש לי בבית אישה וחמישה ילדים, נפתלי, מה יהיה איתם? מה תגיד להם? שרצחת אותי בשביל להראות לגויים? נפתלי, מה תגיד לרב קליין, נפתלי?

נפתלי: (קר רוח) זה בסדר, הרב קליין אישר.

אמנון: מה?! לא יכול להיות. פשוט לא יכול להיות!

נפתלי: לא מאמין לי? אז בוא תראה.

נפתלי מוציא סמארטפון מהכיס ומקרין בו סרטון אותו הוא מציג לאמנון. אנחנו רק שומעים את הקול של הרב ורואים את פניו המתכרכמות של הנידון למוות.

הרב קליין: (OS) שלום נפתלי. ראיתי את השאלה שלך בפורום שו"ת כללי קו נטוי דיני אישות קו נטוי משכב זכר, ותשובתי היא חד-משמעית: לך על זה. תוריד לו את הראש. למען יראו וייראו. זכור את אשר עשה לך עמלק. מחה את זכרו. ואם הוא מתחיל לעשות לך בעיות, תגיד לו שזה דין שמיים. ואם הוא בכל זאת ימשיך להתנגד, תגיד לו שנסדר לו מקום עם עשרת הרוגי מלכות. אפשר להעיף משם את רבי חוצפית המתורגמן, גם ככה יש הכל היום בגוגל טרנסלייט.

נפתלי מחזיר את הסמארטפון לכיס. כתפיו של אמנון שפופות.

נפתלי: יש לך מילים אחרונות להגיד?

אמנון: שמע ישראל, אדוני אלוהינו אדוני…

צלצול טלפון קוטע את תפילתו של אמנון. נפתלי מוציא את הטלפון מהכיס ועונה.

נפתלי: (לטלפון) כן, יהודה… מה, אתה רציני?! איפה, מתי?… חכה לי שם, אני מגיע עם המצלמה. שאף אחד לא ייגע בשום דבר, אני רוצה את הכל אותנטי, עם דם, ידיים כרותות, כל הבלאגן. חמש דקות אני שם.

נפתלי: אמנון, אלוהים כנראה אוהב אותך, כי היה עכשיו פיגוע בירושלים. יאללה, אני חייב לזוז לצלם לפני שזק"א החארות האלה מגיעים. ביי.

נפתלי פונה לאחור ומתחיל לרוץ, משאיר את אמנון מאחור כפות. אמנון פונה לצלם.

אמנון: יקי, בוא שחרר אותי אחי. (המצלמה מתקרבת לאמנון. עיניו, שלרגע פג מהן המתח, שבות להיפער באימה) יקי? יקי?! היינו ביחד בבני עקיבא בפתח תקווה, יקי!!!

נפתלי אחר. בטח שאחר
נפתלי אחר. בטח שאחר
מערכונים

טיפת חלב

[סניף טיפוסי של טיפת חלב. הרבה פוסטרים של תינוקות מרוצים ואמהות מחייכות. לשולחן יושבת האחות חנה, כבת 60. נכנסים רבקה, 65, ויוסי, 40, מכריס ומקריח, ומתיישבים מולה].

רבקה: שלום חנה, מה שלומך?

חנה: היי רבקה. זכרתם הפעם להביא את הכרטיס?

רבקה: (אל בנה) נו יוסי, תוציא אותו.

יוסי מרים חצי ישבן מהכיסא, שולח ידו אל הכיס האחורי ושולף במאמץ את הארנק ומתוכו את הכרטיס.

חנה: אני רואה שחודש שעבר לא באתם אליי.

רבקה: (בטון מתנצל) כן, היינו קצת עסוקים. יוסי היה צריך לנסוע לחו"ל מהעבודה. הוא מנהל עכשיו.

חנה: טוב. בוא נראה איך התקדמת. תוריד בבקשה את הבגדים.

יוסי קם, די באי רצון, ומסיר את בגדיו. הוא נשאר עם גופיית סבא, תחתוני בוקסר צבעוניים וגרביים. מתורגל, הוא ניגש לקיר שעליו ציור הג'ירפה. חנה ניגשת אליו כשבידיה סרגל וחתיכת גיר.

רבקה: תוציא עד הסוף.

יוסי מבליט את כרסו. חנה מסמנת את קצה כרסו על הקיר.

חנה: יפה מאוד. שני סנטימטר בחודשיים, כמו שכתוב בספר. בוא תעלה על המשקל.

יוסי מציית. חנה נעמדת לצדו ומביטה מטה.

חנה: נהדר. (לרבקה) איך היציאות שלו?

רבקה: בסך הכל תקינות. לפני יומיים כאבה לו קצת הבטן, אבל זה בטח מהלחץ בעבודה.

חנה: ותגידי, הוא עדיין פולט בלילה?

רבקה: לא, ברוך השם הוא הפסיק עם זה (מלטפת את ראשו) יוסי שלנו בוגר.

חנה: אתה יכול להתלבש.

חנה חוזרת למחשב.

חנה: את יכולה להיות רגועה, הוא מתפתח נהדר.

רבקה: איזה יופי, איך אני שמחה לשמוע! יש לו היום פגישה עם בת של חברה שלי מהריקודי עם, אבל את יודעת איך זה היום, חשוב לבנות לדעת שלבן זוג יש עתיד, שהוא מתפתח טוב.

חנה: נו מה, אני לא יודעת? תראי את אהרל'ה שלי. הוא מצא מישהי רק אחרי שהפסיק למצוץ אצבע.

רבקה: זה לא כמו בתקופתנו, שיכולת להתחתן גם אם עדיין לא יצאו לך כל השערות.

חנה: מי שתזכה בו תהיה מאושרת, הוא משהו מיוחד.

חנה צובטת חזק בלחיו של יוסי.

רבקה: בוא יוסי, נלך, שלא תאחר לדייט. להתראות, חנה.

חנה: להתראות.

רבקה ויוסי יוצאים. אחרי מספר שניות הטלפון מצלצל. חנה עונה.

חנה: הלו? כן… לא נורא, תכיני לו אורז לבן ושיישתה הרבה. תכיני לו אפילו ויטמינצ'יק אם הוא לא אוהב מים. אחרי שהשלשול יעבור הוא יכול לחזור לעבודה… להתראות.

חנה מניחה את השפופרת חוזרת לתקתק במחשב. הסוף.