מערכונים

דולה

בית חולים. חדר לידה. גבר על מיטה, נאנק מכאבים. לידו עומד גבר אחר, מחזיק בידו. לרגע אפשר לחשוב שמדובר בחברים טובים או בבני זוג. אבל לא – זהו הדולה של הגבר הנאנק מכאבים.

גבר: (צועק) אאאאאאהההההההה!!!

דולה: ששששש, אל תשכח את כל מה שלמדנו בשיעורים.

גבר: אני מנסה, באמת…

דולה: אני יודע, זה קשה.

גבר: שיט!

דולה: מה?

גבר: אני מרגיש עוד אחד בא.

דולה: הכל בסדר, תקפיד על הנשימות ו….

גבר: (צורח) אאאאההההההה!!!!

דולה: תזכור, מהכאב רק גדלים. תחזור אחרי, מהכאב רק גדלים. מהכאב רק גדלים. מהכאב רק…

גבר: מהכאב רק… אאאהההההההההההה!!!!!

נכנס רופא ומציץ בלוח של המטופל.

רופא: אז מה שלומנו?

הרופא מרים את ראשו ומביט לרגע בדולה, ואז בגבר השוכב.

דולה: הכל מצוין.

רופא: מבחוץ זה לא נשמע ככה. (לגבר) מתי הייתה לך יציאה אחרונה?

גבר: לפני יומיים בערך.

רופא: בערך או בדיוק?

דולה: הנה, זה הכל רשום אצלי (מוציא פנקס) לפני 32 שעות וארבעים ושבע דקות.

רופא: (לדולה, בעודו לובש כפפת גומי) ומי כבודו?

דולה: אני הדולה שלו.

רופא: הבנתי. (לגבר) אני הולך לבדוק אותך רגע. זה יכאב קצת לכמה שניות.

גבר: לא, בבקשה לא! (אוחז בשרוולו של הדולה) בבקשה תגיד לו שלא ייגע.

דולה: (לרופא) זה הכרחי?

רופא: כן.

דולה: ממש הכרחי?

רופא: ממש הכרחי.

דולה: אבל בעדינות, טוב? הוא רגיש שם.

גבר: (עדיין נאחז בדולה) בבקשה לא.

דולה: (מתכופף לעברו) זה בסדר, הוא יעשה את זה כאילו הוא מלטף גור חתולים. נכון, דוקטור?

רופא: בטח, גור חתולים.

הרופא שולח ידו לעבר הרקטום של הגבר. הגבר צורח מכאבים. גם הדולה נלחץ.

דולה: גור חתולים! גור חתולים!

הרופא מסיים את הבדיקה, מסיר את הכפפה ומשליך אותה לפח.

הרופא: זה טחור שדורש ניתוח.

גבר: לא, שום ניתוח.

דולה: אנחנו רוצים יציאה טבעית.

רופא: משלשלים הוא קיבל?

דולה: אמרנו יציאה טבעית.

רופא: במצבו הטחורים יכולים רק להחמיר.

גבר: אני רוצה להרגיש את היציאה, להתחבר ככה לאבא טבע.

דולה: הוא מרח את המשחה "שווה לתחת". זה טבעי. מכורכום ואלוורה.

רופא: אני לא יכול להכריח אותך, אבל שתדע ש…

גבר: (נדרך) זה מגיע! זה מגיע!

הרופא נעמד לצדו של הגבר, ששולח את ידיו לצדדים ואוחז בדולה וברופא.

דולה: לנשום. מהכאב רק גדלים. לנשום. מהכאב רק…

הרופא שולח את ידו אל אחוריו של הגבר.

רופא: קדימה, תדחוף!

הגבר ממש צורח עכשיו, כאילו גופו מתבקע לשניים.

רופא: קדימה, אני רואה את הראש.

דולה: מהכאב רק גדלים, מהכאב רק…

צווחה אחרונה של הגבר, וזהו. הרופא שולף את הגוש והגבר מתעלף. הדולה חיוור כולו.

רופא: בפעם הבאה ניתוח. (משליך את הצואה לפח ויוצא)

דולה: (מחפש משהו בתיק ואז מוציא שפופרת של משחה) באמת שווה לתחת.

הוא משליך את השפופרת לפח ויוצא. הגבר נשאר מעולף על המיטה. הסוף.

מודעות פרסומת
מערכונים

חשבונית מס

לקוח וזונה מסיימים לשכב. הלקוח מתלבש בזמן שהזונה מעשנת סיגריה ליד החלון.

לקוח: היה טוב, אה?

זונה: (מהמהמת) אה אה.

לקוח: כמה אמרנו שזה, ארבע מאות?

זונה: (מהמהמת) אה אה.

לקוח: (שולף את הארנק, מוציא את הכסף ושם על השולחן) לשים לך את זה פה?

זונה: (מהמהמת) אה אה.

לקוח: שמתי את זה מתחת לגיליון של "לאישה", שלא יעוף אם תהיה רוח או משהו, טוב?

זונה: (מביטה אחורה לכיוון השולחן ואז מחזירה מבטה לחלון. מהמהמת) אה אה.

לקוח: (קם על רגליו) טוב, אז אני אלך… (מחכה שהזונה תענה. היא אפילו לא מהמהמת) היה לי כיף. (שהייה) טוב, אז… ביי. (הוא משתהה עוד שנייה. משרואה שהזונה אינה מגיבה, הוא יוצא מהדלת. הזונה ממשיכה לעשן ליד החלון כשהדלת נפתחת שוב בתנופה).

לקוח: איזה מזל, כמעט שכחתי. תוכלי להוציא לי חשבונית מס?

שהייה. הזונה לא מבינה מאיפה זה נפל עליה. היא מסתובבת לעברו ומביטה בו כמו בחייזר.

לקוח: אני… אני צריך את זה בשביל העסק.

זונה: חשבונית מה?

לקוח: חשבונית מס.

זונה: מה אתה, מסתלבט עליי?

לקוח: חס וחלילה! אני פשוט צריך חשבונית בשביל ה…

זונה: תגיד לי, מאיזה כוכב נפלת? חשבונית מס עאלק.

לקוח: אני לא מבין, זאת פעם ראשונה שמבקשים ממך חשבונית מס?

זונה: אלא אם כן חשבונית מס זה שם של תנוחה שאני לא מכירה – אז כן, אף אחד לא ביקש ממני.

לקוח: זה אומר שאין לך פנקס חשבוניות.

זונה: בואנ'ה, אתה מתחיל להלחיץ אותי. אתה ממס הכנסה או משהו?

לקוח: איזה מס הכנ…

זונה: למה אם אתה הולך להלשין עליי אני אדווח לאשתך על ההכנסה הצדדית שלך, אפילו שהיא ממש קטנה ובכלל לא מרגישים אותה.

לקוח: מה פתאום מס הכנסה! יש לי עסק פרטי. אני יבואן.

זונה: וואלה. יבואן של מה?

לקוח: חלקי חילוף לאיירובוט רומבה.

זונה: מה זה, העגול הזה שמנקה את הרצפה?

לקוח: כן.

זונה: היה לי פעם אחד כזה. היה מנקה פה אחרי מספרים. לפעמים גם תוך כדי מספרים.

לקוח: כן, זה מכשיר מצוין. איפה הוא? (מסתכל סביב)

זונה: הוא נחנק מקונדום ומת.

לקוח: אה. (שהייה) אז לגבי החשבונית…

זונה: תקשיב, אני לא יודעת מה נפלת עליי עכשיו עם חשבונית מה חשבונית. אני עשרים שנה בעסק, בחיים לא הוצאתי חשבונית ואני לא מכירה אף זונה שמוציאה חשבוניות. זונות שמוציאות ללקוחות שחורים מהגב – פגשתי. זונות שמוציאות את הכלב כי הלקוח גמר תוך שנייה ונרדם אז נשאר להן זמן עד הלקוח הבא – פגשתי. זונות שמוציאות דברים מהמה שמו שלהן כי זה מזכיר ללקוח את החופשה המשפחתית בתאילנד – זה גם פגשתי. אבל חשבוניות מס – זה לא.

לקוח: זה רע מאוד. בשביל הלקוחות, הכוונה.

זונה: למה מה יש לך לעשות עם חשבונית מס מזונה?

לקוח: מה זאת אומרת? אני יכול לקבל על זה החזרי מס. זה הרבה כסף.

זונה: האמת, אף פעם לא הבנתי את הקטע הזה של חשבוניות מס. אני רואה אנשים מבקשים את זה בחנות ולא יודעת מה זה.

לקוח: אה, זה פשוט. את כבעל עסק…

זונה: איזה עסק בראש שלך? אני כולה זונה.

לקוח: אל תזלזלי בעצמך. את מוכרת שירותים.

זונה: לא לא, אני חייבת את השירותים! אחרי כל מספר אני חייבת להתיישב שם כמה דקות ו…

לקוח: לא, יא מצחיקה, לא כאלה שירותים. התכוונתי שאת מעניקה שירות כלשהו בתמורה לכסף.

זונה: הלו, אצלי זה לא סתם שירות – זה שירות עם הרפייה.

לקוח: בדיוק! והשירות הזה כולל מע"מ. נכון שאת תמיד שומעת את המשפט "כולל מע"מ"? מע"מ זה מס ערך מוסף – מס שאת משלמת למדינה על כל רכישה או קנייה שאת מבצעת.

זונה: (יורקת) פיייי, חבורה של נבלות אוכלי חינם כל הפוליטיקאים האלה! אני לא זוכרת שמישהו מהם שילם לי פה מע"מ על כל הדברים הדפוקים שהם ביקשו. אתה יודע שהיה אחד שביקש לשחק ביו"ר ועדת חוץ וביטחון ועוזרת פרלמנטרית צעירה שזה היום הראשון שלה בעבודה?

לקוח: בקיצור, זה כסף שאני יכול לבקש עליו החזר כי זה גם כסף שאני משלם בעסקאות אחרות שאני עושה.

זונה: תקשיב, חמוד שלי, אני יודעת שיש את הסטיגמה הזאת שזונות זה כל מיני סטודנטיות בטכניון שמשלמות ככה על הלימודים אבל וואלה אני בקושי סיימתי 12 שנות לימוד וגם זה כי אבא שלי היה כבר גוסס והבקשה האחרונה שלו הייתה שתהיה לי לפחות תעודת בגרות מלאה, למה הוא בחיים לא הייתה לו והוא תמיד היה מסתכל על האחרים שכן הייתה להם בגרות ואיך הם הצליחו בחיים, והוא היה בטוח שאם תהיה לי בגרות אני אוכל לפרנס את המשפחה שלי בצורה מכובדת, לא כמוהו שהיה זונה ממין זכר. אני זוכרת איך הוא תפס אותי חזק בחולצה, למרות שהוא כבר היה חצי מת, קירב אותי אליו ואמר לי: "שולמית…" – אני בדרך כלל לא אומרת את השם האמיתי שלי ללקוחות, אומרים שזה מביא מזל רע וגם יכולים אחר כך לחפש אותך בפייסבוק ולשלוח לך הצעת חברות, אבל אתה נראה לי בחור נחמד בלי פייסבוק אז אני מספרת לך – בקיצור, הוא אומר לי "שולמית, אני בזבזתי את כל החיים שלי על זנות ממין זכר בגלל שלא הייתה לי תעודת בגרות. אני רוצה שלך יהיו חיים יותר טובים משהיו לי. מגיע לך", ואז הוא נשכב אחורה על המיטה, עצם עיניים ומת, כשהוא עדיין מחזיק בחולצה שלי. אני עד היום שומרת את החולצה. ככה כל פעם שאני רוצה להיזכר בו אני פותחת את הארון ומלטפת אותה.

לקוח: ואוו, זה היה ממש…

זונה: אהבת? זה המונולוג שלי מהחוג תיאטרון שאני לוקחת במתנ"ס.

לקוח: את רוצה להגיד לי ש…

זונה: זה אני כתבתי.

לקוח: תקשיבי, זה היה מעולה!

זונה: תודה.

לקוח: אז אבא שלך לא היה…?

זונה: היה אחראי מחלקת ירקות בסופר.

לקוח: (קצת מאוכזב) אהה… (שהייה) אז לגבי מה שדיברנו…

זונה: חכה רגע (היא ניגשת לטלפון הנייד שלה ומחייגת) הלו, דויד… לא, הכל בסדר, אף אחד לא מרביץ לי… גם לא ברחו בלי לשלם… לא, זו לא עוד פעם מחלת מין מומצאת בשביל לקבל חופש… נו תקשיב רגע, יש פה בחור שרוצה חשבונית מס.

לקוח: מה… מי זה… זה ה…?

זונה: (מאותתת בידה שיהיה בשקט) לא, לא עובד במס הכנסה… כי שאלתי, זה למה… כן, אמרתי לו את הקטע שאני אדווח על ההכנסה הקטנה שלו מהצד…

לקוח: (נלחץ) שלא יבוא לפה, זה בסדר…

זונה: (מופתעת) יש לנו?

לקוח: את יודעת מה? לא צריך…

זונה: (עדיין בטלפון, מתעלמת ממנו. היא ניגשת לשידה ופותחת את אחת המגירות) פתחתי… יש פה ויברטור שחור (מוציאה אותו), אזיקים רגילים (מוציאה), אזיקים פרווה ורודה (מוציאה), ג'ל סיכוך מדיום (מוציאה), ג'ל סיכוך מוגבר (מוציאה), ג'ל סיכוך אקסטרא אפשר להעביר אחרי זה קנה של תותח (מוציאה)… רגע, יש פה משהו… (מוציאה פנקס של קבלות וקוראת) "דויד ובניו בע"מ, (קוראת בפליאה בעודה מישירה מבט אל הלקוח) יבואן חלקי חילוף לאיירובוט רומבה?".

לקוח: אה, גם הוא…

זונה: בסדר, אני ארשום לו. ביי… רגע, דויד! שומע? אני צריכה מחר ומחרתיים חופש. נוסעת לבריתה של אחיינית שלי באילת… כי יש לי רק אחות אחת, והיא המשפחה היחידה שנשארה לי מאז שאבא שלי נפטר. אני בדיוק מלטפת עכשיו את החולצה שלו. (בקול שעומד להישבר) זוכר שסיפרתי לך עליה? הזיכרון היחיד שלי ממנו (שהייה. חוזרת לקול הרגיל) בסדר, תודה. (מנתקת את השיחה) טוב, אז מה כאילו לרשום על זה?

לקוח: תכתבי "עבור אייבוט שיווק חלפים", המלאכה 6, אור עקיבא. (הזונה כותבת)

זונה: (בעודה כותבת) אחת האחיות שלי גרה באור עקיבא. וואלה לא זוכרת מה הכתובת שלה (מנסה להיזכר).

לקוח: אני צריך גם פירוט.

זונה: מה, אוראלי, אנאלי, כפות רגליים, כאלה?

לקוח: לא, לא… תכתבי "ציוד משרדי".

זונה: (מורה על עצמה) זה נראה לך כמו ציוד משרדי?

לקוח: זה בסדר, זה מקובל.

זונה: אם אתה אומר.

היא מסיימת לרשום ונותנת לו את הקבלה.

לקוח: תודה. (שם את הקבלה בארנק. רגע לפני שהוא יוצא) אז אבא שלך…

זונה: מסדר מלפפונים בסופר ברגע זה ממש.

לקוח: הבנתי… אז ביי. תודה.

זונה: ביי.

הלקוח יוצא. הזונה מתקשרת בטלפון.

זונה: בטי? זאת אסתר. אני בסוף לא יכולה להגיע לבריתה מחר, למה יש לי מבחן חשוב… אין מה לעשות, לפחות שמישהי במשפחה תסיים עם תואר מהטכניון. זה יעשה את אבא שלנו כל כך מאושר שם למעלה.

הסוף.

מערכונים

טעם נרכש

פנים. מטבח – יום

צחי, 32, יושב לשולחן. חברתו נעמה, 29, מגישה לו צלחת עם אוכל מהביל. נעמה מתיישבת מולו.

צחי: ואוו, תודה מאמי, זה נראה מעולה. (טועם בתיאבון, ורגע אחר כך מעווה את פניו).

נעמה: מה קרה, מאמי? הכל בסדר?

צחי: כן… לא… זה פשוט קצת…

נעמה: זה חם מדי?

צחי: לא.

נעמה: קר מדי?

צחי: לא.

נעמה: אז מה? להוסיף לך קצת מלח?

צחי: לא, לא חסר מלח. אני לא יודע בדיוק איפה לשים את האצבע, אבל משהו שונה…

נעמה: חשבתי שזאת המנה האהובה עליך.

צחי: היא כן. פשוט היום היא קצת… שינית משהו במתכון?

נעמה: אההה… לא.

צחי: בטוחה? קנית את הבשר באותו מקום?

נעמה: כן. אצל הקצב הרגיל.

צחי: וזה היה אותו זמן בתנור? אותה טמפרטורה?

נעמה: הכל בדיוק לפי המתכון שאני תמיד מכינה איתו.

צחי: (טועם שוב) לא יודע, משהו פה מוזר. (מגיש לעברה את המזלג) קחי, תטעמי רגע. (טועמת) נו? מרגישה?

נעמה: לא.

צחי: מה לא? את לא מרגישה בהבדל?

נעמה: לא יודעת. אולי טיפ טיפונת.

צחי: (לוקח עוד ביס) איך טיפ טיפונת? זאת מנה אחרת לגמרי! (קם מהכיסא ופותח את המקרר) אולי יש פה משהו מקולקל. (מחטט בקדחתנות, בודק את תאריכי התפוגה של כל מוצר ומוצר)

נעמה: די, מאמי שלי, תירגע. שום דבר לא מקולקל.

צחי: אבל אין, אני משתגע, איך יכול להיות שהטעם כל כך שונה? (נעצר) אולי משהו בבלוטות הטעם שלי השתנה? נדמה לי שקראתי פעם שמי שמרגיש טעם שונה של האוכל זה אומר שתוך שעתיים הוא יקבל שבץ. (מחייך לעבר נעמה בצורה מוגזמת) תסתכלי רגע. איך החיוך שלי? ישר?

נעמה: כן, ישר.

צחי: (כמעט ממלמל לעצמו) איזה יום היום? שני. איפה אני גר? ברחוב שאול המלך. איזה מספר? 32. רגע, זה 32 או 34? שיט, זה מתחיל! תקראי מהר לאמבולנס! איפה הטלפון שלי?

נעמה: צחי, אתה מוכן להירגע?! אין לך שום שבץ.

צחי: אז מה זה? למה זה לא אותו טעם?

נעמה: (בחוסר רצון) כי היה חסר לי משהו.

צחי: ידעתי!

נעמה: הייתי בטוחה שלא תשים לב. זה משהו כל כך קטן…

צחי: מה זה? תבלין? שורש של משהו? אני אעבור אצל כל הירקנים בעיר עד שאני אמצא את זה.

נעמה: לא, זה לא תבלין. לא בדיוק.

צחי: נו אז מה זה?

נעמה: אני מעדיפה לא לגלות.

צחי: מה זה לא לגלות? מה זה, סוד?

נעמה: לא, פשוט… אי אפשר יותר להשיג את זה! אין!

צחי: תני לי לעשות את העבודה השחורה. היום יש הכל באינטרנט. נביא מאמזון, מאיביי, מעלי אקספרס. רק תגידי לי איך קוראים לזה.

נעמה: צחי, באמת שאני מעדיפה שלא…

צחי: נעמה, זה מתחיל לעצבן אותי. את עושה לי דווקא? אני רעב מת.

נעמה: אני אכין לך משהו חדש! מה בא לך? רק תגיד. רוצה שאני אכין לך מרק קובה כמו שאמא שלך עושה? אני אבקש את המתכון ו…

צחי: מה מרק קובה עכשיו? זה חצי יום הכנה הדבר הזה. אני רעב עכשיו.

נעמה: אז בוא נזמין מבחוץ! (לוקחת את הסלולרי) רוצה ג'פניקה? פעם קודמת אהבת את הנודלס החריף שלהם. יאללה, אני מזמינה לנו.

צחי: תורידי את הטלפון.

נעמה: מה?

צחי: אמרתי: תורידי את הטלפון.

נעמה מורידה את הטלפון.

צחי: זה כבר לא מצחיק אותי בכלל. אני חייב לדעת מה זה התבלין הזה. חייב. אני לא אעזוב אותך בשקט עד שלא תגידי לי מה זה. את לא מכירה אותי בקטעים האלה, אני אשגע לך את הנשמה. את לא תישני בלילה. אני אבוא אלייך לעבודה ויעשה לך בושות. רק תגידי לי מה חסר במנה ואני מבטיח לעזוב אותך בשקט. אפילו לא תצטרכי להכין אותה בשבילי השבוע. אני אנגב פיתה עם חומוס עד שזה יצא לי מהאוזניים. איך אני איתך?

נעמה: (מתחילה לבכות) אבל צחי, באמת לא כדאי…

צחי: כדאי. תאמיני לי שכדאי.

נעמה: (בעודה מתייפחת) זה משהו של האקס שלי.

צחי: מה זה? לא הבנתי.

נעמה: (מנסה להירגע, אך עדיין מתייפחת) האקס שלי נתן לי את זה.

צחי: איזה אקס? אסי?

נעמה: כן.

צחי: נו, ואי אפשר לשאול אותו מאיפה הוא משיג את זה?

נעמה: הוא לא בדיוק משיג את זה.

צחי: הוא מכין את זה לבד בבית?

נעמה: אאההה, כן, אפשר להגיד.

צחי: אז נשאל אותו איך הוא מכין את זה ונכין גם. בשביל זה עשית עכשיו את כל הסצנה הזאת? (שולף את הנייד שלו) מה הטלפון שלו?

נעמה: זה לא משהו שמכינים סתם ככה.

צחי: (צועק) למה את מזלזלת בי ככה? מה כבר האסי הזה שלך יכול להכין שאני לא? מה?

נעמה: זרע.

צחי: זרע? של מה?

נעמה: נו, אתה יודע, זרע.

צחי: כן, אבל של איזה צמח?

נעמה: של צמח אסי.

צחי: אני לא מבין.

נעמה: השתמשתי בזרע של אסי בתור תבלין.

שתיקה.

צחי: יופי, מצחיק מאוד. את יכולה לכתוב בדיחות לקטורזה את.

נעמה: אני לא צוחקת.

צחי: מה זאת אומרת לא צוחקת?

נעמה: זאת אומרת שהיה לי בקבוק עם זרע של אסי והייתי משתמשת בו בתור תבלין.

צחי: (מתחיל להפגין סימני זעזוע) מה? איך?

נעמה: תמיד ידעתי שיש לו זרע טעים, משהו יוצא דופן. באמת. אז יום אחד, כשעוד הייתי איתו, ניסיתי להשתמש בזה בתור תיבול לסלט, וזה יצא מדהים. אחר כך הכנתי עם זה פשטידות וממולאים ופסטות ופיצות ומה לא. זה היה משדרג את האוכל חבל על הזמן. אסי היה אומר לי שאני חייבת לפתוח מסעדה עם היכולות שלי.

צחי: והוא… הוא ידע מזה?

נעמה: אתה היית מוכן לאכול אוכל עם הזרע שלך בפנים?

צחי: הבנתי.

שתיקה.

צחי: במה…. במה שמת לי את זה?

נעמה: בהכל.

צחי: תגדירי הכל.

נעמה: בכל המאכלים, בסנדוויץ' לעבודה, בקפה…

צחי: (פניו מתכרכמות) גם בקפה? (לעצמו, לאחר שהייה) ותמיד הייתי אומר בעבודה שאני לא מתקמצן בבית על הקפה שלי, קונה רק את הכי טוב.

נעמה: זה היה כולה כמה טיפות, אני נשבעת. זה היה מספיק כדי לשדרג את הטעם.

צחי: כמה זמן זה כבר נמשך?

נעמה: מה?

צחי: כמה זמן שאני שותה את הזרע של אסי לארוחת בוקר, צהריים וערב?

נעמה: כמה זמן אנחנו ביחד?

צחי: שנה וחצי.

נעמה: אז שנה וחצי.

צחי: ואיך השגת ממנו כל כך הרבה זרע בלי שהוא ידע?

נעמה: אתה מכיר גבר שלא אוהב שיורדים לו?

צחי: אוקיי, אוקיי. הבנתי. מספיק שבלעתי את זה, אני לא צריך עכשיו גם לדמיין את זה. (עיניו נדלקות פתאום) איזה דפוקים אנחנו!

נעמה: למה?

צחי: כי אנחנו יכולים להשתמש בזרע שלי במקום! יא סתומה, איך לא חשבת על זה?

נעמה: דווקא חשבתי.

צחי: כנראה שלא חשבת מספיק. (מתחיל להוריד את המכנסיים) יאללה, בואי נתבלן.

נעמה: כבר ניסיתי את הזרע שלך.

צחי: מתי?

נעמה: זוכר את המעורב הירושלמי שהכנתי לפני שבועיים?

צחי: איך אפשר לשכוח? היה לזה טעם של חולדה שמתה משלשול… רגע, את רוצה להגיד לי ש…

נעמה: כן. ידעתי שהזרע של אסי עומד להיגמר, אז בדקתי אם בכל זאת אפשר להשתמש בשלך.

צחי: מה, גם כשאת יורדת לי זה…

נעמה: לא שמת לב שאני סותמת את האף?

צחי: חשבתי שזאת אלרגיה או משהו.

שתיקה.

צחי: טוב, אין ברירה.

נעמה: נכון. אתה תתרגל לטעמים החדשים בלי זה. זה טעם נרכש. עוד שבועיים כבר לא תזכור בכלל את הטעם של אסי.

צחי קם ופותח את אחד מארונות המטבח.

נעמה: מה אתה מחפש?

צחי: איפה הצנצנת הגדולה שאת משתמשת בה לחמוצים? אה, הנה, מצאתי.

צחי מוציא צנצנת גדולה.

נעמה: מה אתה מתכוון לעשות איתה?

צחי: ללכת לאסי ולהשיג את התבלין.

נעמה: השתגעת או מה?

צחי: מה הכתובת שלו?

נעמה: אין מצב בחיים שאני מגלה לך! אתה לא נורמלי!

צחי חוטף את הטלפון שלה מהשולחן. נעמה מנסה ללא הצלחה לקחת אותו בחזרה.

נעמה: תחזיר לי את זה!

צחי: (מקריא בקול) "היי אסי מותק. יש מצב לקפוץ אליך רגע? יש לי משהו חשוב להגיד לך. תוכל רק להזכיר לי מה הכתובת?" (נשמע צליל מהטלפון) "מעולה. תפתח את הדלת, אני כבר בדרך".

צחי שם את שני הטלפונים בכיס ויוצא עם הצנצנת. נעמה עומדת במשך כמה רגעים המומה, ואז מתיישבת לשולחן מול הצלחת. היא טועמת ממנה ומעווה את פניה. הסוף.

מערכונים

עוד יום במשרד

פנים. משרד / לשכת מנכ"ל – יום

אנחנו במשרד שאינו שונה במאומה ממאות אלפי, אם לא מיליוני, משרדים ברחבי העולם: בצד אחד נמצא חדרו רחב הידיים של המנכ"ל, שרצפתו מרופדת בשטיח שגי נעים למגע (אם כי מעט מלוכלך, בעיקר מאז אותה הפעם בה המנכ"ל דרך מבלי משים על חרא של כלב בעודו מדבר בטלפון הנייד, ורק אחרי שמרח את כל הצואה על השטיח, שם לב לפסים החומים שנמתחו לאורכו ולרוחבו). בצד השני של המשרד ישנו אזור ובו משטח עבודה גדול המחולק באמצעות מחיצות לארבעה אזורי משנה, קיוביקלס בלעז, אותם מאכלסים כמה עובדים זוטרים. אחת מן העובדים האלה היא שושנה, עובדת ותיקה שזהו יומה האחרון בעבודה. ביום ראשון, כאשר שאר העובדים יחזרו שפופי קומה למקומותיהם, היא תצא לפנסיה, ולא תיאלץ יותר לסבול את החרא הזה. מחדרו של המנכ"ל היא שומעת אותו קורא בשמה (צועק את שמה, ליתר דיוק).

מנכ"ל: שושנה! שושנה! בואי לפה!

שושנה מגלגלת עיניה ונאנחת. היא קמה בכבדות וניגשת לחדרו.

מנכ"ל: (עצבני) שושנה! איפה הטפסים של הערבות הבנקאית שביקשתי? גם את זה אני עשיתי צריך לעשות בעצמי?

שושנה לא אומרת מילה. היא חוזרת למקומה, לוקחת את הטפסים מהשולחן וחוזרת ללשכת המנכ"ל. היא מניחה אותם על שולחנו, אך הוא לא מתיק את מבטו ממסך המחשב. שושנה מחכה מספר שניות, אך כשהיא מבינה שלא תשמע אותו אומר תודה בשנים הקרובות, היא חוזרת למקומה. המנכ"ל יוצא כעבור מספר שניות כשהוא מדבר בסלולרי. הוא מפטיר לעבר העובדים איזה "יצאתי לשעה" וממשיך ללכת. הם שקופים בעיניו. שושנה מוודאת שהוא אכן יצא, ניגשת לאחת המגירות שבעמדת העבודה שלה ומוציאה משם שקית ובתוכה צואה מהבילה. העובדת שיושבת בסמוך אליה, שעד אותו רגע הייתה עסוקה בבהייה במסך המחשב שלה, מסבה אליה את פניה כשהבעת גועל על פניהן.

עובדת: (מזועזעת) איכס, שושנה, מה זה? חרא?!

שושנה: כן! טרי טרי מהבוקר. אחרי שהוא האכיל אותי – אותנו! – חרא כל השנים פה, הגיע הזמן שגם הוא יאכל קצת.

שושנה ניגשת לחדרו של המנכ"ל ומרוקנת את השקית על המקלדת, הכיסא והספל שלו. היא מבצעת את העבודה ביסודיות, מוודאת שלא נשאר כלום בשקית. היא מתיישבת בחזרה במקומה וממשיכה לעבוד כאילו דבר לא קרה.

הדקות נוקפות, והמנכ"ל חוזר למשרד ברוח סערה כשהוא צועק בטלפון משהו על כך שהוא לא מוכן לקבל מצב בו אין לו שליטה על כל פסיק במכירות. הוא נכנס, לא שם לב לחרא שמרוח בכל מקום, ומתיישב על הכיסא. הוא ממשיך לדבר כאילו דבר לא קרה, אבל כעבור שנייה או שתיים הוא קולט שמשהו מפריע לו להתרווח בכיסא. הוא שולח את ידו אל מתחת לישבנו ושולף משם גוש צואה. הוא מנתק את השיחה באותו הרגע מבלי להיפרד אפילו מבן שיחו.

שושנה מדליקה את מכשיר הרדיו שלצידה. נשמעים הצפצופים הקבועים שמלווים כל משדר חדשות. תוך כדי, המנהל נעמד לידה כשגוש החרא בידו. הקריין ברדיו מתחיל לדבר.

קריין: השעה שלוש והנה החדשות. ראש הממשלה ושר האוצר כינסו היום מסיבת עיתונאים בהולה בה הודיעו על שורת צעדים מידיים במטרה להתמודד עם המשבר הכלכלי החמור בתולדות המדינה. כצעד ראשון, יועלה גיל הפרישה לפנסיה ל-94 באופן גורף, גם עבור אלו שאמורים היו לפרוש לגמלאות בקרוב. כמו כן…"

הקריין ממשיך לדבר, אבל אנחנו כבר לא שומעים אותו. שושנה מחווירה כולה, אך היא מנסה להמשיך בעבודתה כרגיל. היא מצביעה בפתאומיות על העובדת שלידה ואומרת: זה היא עשתה! היא אכלה מפרום בצהריים!

המנכ"ל ניגש לעובדת השנייה, מניח את גוש החרא על השולחן שלה, ומתחיל לחטט במגירות שלה. העובדת מבוהלת ובוכה. המנכ"ל מוצא משהו ועיניו נאורות. הוא שולף מן המגירה שקית ובה צואה מהבילה. העובדת נמלטת מן המקום בוכייה. המנכ"ל פונה לשושנה, שופע נחמדות.

מנכ"ל: תודה מאמי. אני אראה לה עכשיו מה זה לאכול חרא. היא תשחה בו עד שתיחנק. אני חייב לך.

המנכ"ל חוזר למשרדו. שושנה ממשיכה לעבוד כאילו דבר לא קרה.

עובדת ממורמרת. כל משרד צריך אחת כזו
עובדת ממורמרת. כל משרד צריך אחת כזו
מערכונים

סקופ שלא מהעולם הזה

פנים. מערכת חדשות באינטרנט – ערב

בחדר המערכת יש שלושה שולחנות פשוטים מסודרים בצורת ח'. על כל אחד מהם מסך מחשב ומכשיר טלפון, כשמאחורי כל שולחן יושב צעיר חרדי עם כיפה שחורה, שקוע במסך. אחד הצעירים משוחח בטלפון. על הקירות תלויות תמונות של רבנים (עובדיה יוסף, כדורי וכו'). מן החלל הקטן מסתעף חדרון נטול חלונות. בחדרון יושב מי שנראה כמו הבוס שלהם, רגליו על השולחן והוא עונה לטלפון הנייד. בתוך מספר שניות הוא מוריד את רגליו מהשולחן ומזדקף בכיסאו. אין ספק שמדובר בשיחה הרת גורל.

העורך הראשי: … כן, כן, זה סקופ שלא מהעולם הזה. על דברים קטנים יותר כבר קיבלו את פרס החזון איש. המתחרים לא יידעו מאיפה הקדוש ברוך הוא הביא להם את זה. להתראות, מוישל'ה, זה עוד שנייה עולה לאוויר.

העורך ניגש בחיפזון לחלל המערכת.

העורך הראשי: אברוימל'ה!

שלושת העורכים מרימים את ראשיהם מהמסך ועונים במקהלה: כן!

העורך הראשי: התכוונתי לאברוימל'ה הראש דסק. שומע, אברוימל'ה, קיבלתי עכשיו טלפון ממוישל'ה.

ראש הדסק: מוישל'ה שבכנסת?

העורך הראשי: לא. מוישל'ה שמסקר את העולם הבא.

ראש דסק: אה, מוישל'ה הזה.

העורך הראשי: תקשיב, אתה חייב לשכוח לו את הפעם הקודמת. אז הבאבא סאלי אמר לו שהוא ראה את הרב קוק מחפש חנייה בכניסה לגן עדן, אז מה? הבאבא סאלי הזה היה תחמן בחייו, וכנראה שגם אחר כך. מה, אצל החילונים לא הנחיתו את אילן רמון בשלום? הנחיתו. אבל מה שיש לנו עכשיו זה הסקופ של תשע"ד. אתם יושבים? יש לו מקורות טובים שאומרים שהרב כדורי לא הגיע לקבל את פניו של המרן עובדיה יוסף בגן עדן. ואתם יודעים למה? כי הרב כדורי במדור חסידות, ולא יכל להגיע.

שני העורכים הזוטרים ממש נרגשים ונלהבים, אבל ראש הדסק נותר סקפטי.

ראש דסק: לא יודע, אפרוים, מי זה המקור שלו? זה עוד פעם הבן של עובדיה? הוא כבר אמר פעם שהוא חלם שאבא שלו הלך, ואז בבוקר המרן קם והניח תפילין.

העורך הראשי: לא, זה לא הבן של עובדיה. זה הבן של כדורי.

ראש דסק: פףףף, הבן של כדורי. עוד דביל.

העורך הראשי: טוב, תקשיב, אברוימל'ה, אם הסיפור הזה נכון, ראשים בגן עדן הולכים לעוף. זה סיפור ענק, ואנחנו עולים איתו עכשיו לאוויר, אתה מבין?!

ראש הדסק נעתר באי רצון מופגן.

ראש דסק: טוב, אברוימל'ה, תתחיל להכין את הידיעה. (פונה לעורך השני) אברוימל'ה, אתה תבקש תגובות מהמרן ומהרב כדורי. תנסה לחלוב אותם כמה שיותר. תוציא ציטוטים כמו "מה הוא מתנשא עליי? כשהיינו בבגדד אני דאגתי שיהיו לו חברים, למכוער הזה" וכאלה.

לפתע האורות במערכת נכבים ונדלקים.

העורך המאוד זוטר אברוימל'ה: אני חושב שהמרן או הרב כדורי כועסים עלינו.

הטלפון מצלצל ומקפיץ את העורך המאוד זוטר, שמתחיל להתייפח. העורך הקצת פחות זוטר אברוימל'ה מרים את השפופרת. הוא מקשיב במשך מספר שניות ומחזיר את השפופרת למקומה.

העורך הפחות זוטר אברוימל'ה: זו הייתה הודעה מוקלטת מקבר רחל. הם רוצים תרומה, כדי שנזכה להגיע לעולם הבא.

האור שוב נכבה, אבל הפעם לא נדלק בחזרה. אנחנו שומעים רק את התייפחויותיו של אברוימל'ה המאוד זוטר.

Ovadya_Yosef

מערכונים

אייפונולוגיה (1)

פנים. קניון – יום

דוכן למכירת אביזרים לטלפונים ניידים באמצע הקניון. מעליו שלט גדול המבשר "בס"ד. כיסויים ונרתיקים לכל הסוגים בהתאמה אישית". בדוכן עומדת אישה כבת 50, לבושה בבגדים צעקניים, ציפורניה הארוכות משוחות בלק אדום עז. היא מחזיקה בידיה אייפון של הלקוח שמולה, גבר בשנות ה-30 לחייו, לבוש בג'ינס וחולצת T סתמית.

מוכרת: טוב, לפי הכיסוי שיש לך, אני רואה שאתה אדם מאוד סולידי. אתה לא אוהב שינויים. אפשר אפילו להגיד שאתה מפחד משינויים. זה נכון?

לקוח: וואלה נכון. אני באמת מפחד משינויים. ככה זה מאז שאני זוכר את עצמי. גם כשהיה לי את הנוקיה הישן הזה שאפשר להחליף לו צבעים, נשארתי עם הכיסוי השחור שקיבלתי. חברה שלי זרקה אותי בגלל שלא הסכמתי להחליף אותו לירוק בקבוק.

מוכרת: ואני רואה פה גם נטייה להישאר באותו מקום עבודה, אפילו שאתה לא מרוצה, והבוס ממש לא מעריך את היכולות שלך.

לקוח: (מופתע) ואוו, את גדולה! איך את עושה את זה? את יודעת שאפילו אמא שלי לא יודעת דברים כאלה?!

המוכרת מסובבת את הטלפון ומביטה בריכוז בכל צד.

מוכרת: אני רואה פה שינויים גדולים מאוד בחיים שלך ממש בקרוב.

הלקוח מקרב את ראשו, בוער מסקרנות. הוא רואה השתקפות הפוכה של עצמו במסך הטלפון.

לקוח: (נרגש) מה זה? מה זה?

מוכרת: חכה רגע.

המוכרת עוצמת את עיניה לכמה שניות, ואז פוקחת אותן ומחפשת כיסוי מסוים. היא מוציאה כיסויים של הלו קיטי, סופרמן, אנגרי בירדז. היא אותם מודדת על הטלפון, אבל היא לא מרוצה משום דבר. לבסוף היא משאירה את האייפון עירום כביום היוולדו. פרצופו מוכה הסקרנות של הלקוח משתקף בגב הזכוכית של הטלפון.

מוכרת: זהו! זה מה שאתה צריך! אתה צריך לשנות, להעיז, לא ללכת יותר עם כיסוי שמכסה על מי שאתה באמת. רק ככה אתה תשיג לעצמך פרנסה טובה, זוגיות, ילדים בריאים בעזרת השם. הקדוש ברוך הוא אוהב אותך כמו שאתה, אל תתבייש ממנו. תקשיב לי, זה ישנה לך את החיים תוך שנייה.

הלקוח מרים את האייפון בהיסוס, וזה מחליק לו מהיד ועף לרצפה. הוא מרים אותו ורואה שהמסך נשבר.

מוכרת: אני יכולה לשלוח את זה למישהו שאני מכירה, הוא יעשה לך את זה ב-400 שקל. אני אומרת לך, זה איש צדיק עם ידיים מזהב. הוא מתקן אייפונים של עניים רק לשם שמיים.

לקוח: (המום) לא יודע… נראה לי יקר קצת…

מוכרת: איזה יקר! לך תשאל פה בדוכן של הרוסים הגויים, ייקחו לך על זה אלף שקל וישימו לך מסך מזויף שהם הביאו מרוסיה. עזוב אותך.

לקוח: לא יודע, אני צריך לחשוב על זה.

מוכרת: מה שאתה רוצה נשמה. רק שלא תגיד אחרי זה שלא אמרתי לך.

הלקוח מתחיל להתרחק לאט לאט, עדיין המום ממה שקרה לאייפון שלו.

מוכרת: חבל, היית צריך לקנות אצלי שומר מסך. זה כולה 100 שקל. לשים לך בשקית, כפרה?

iphone

מערכונים

מעבר חצייה

חוץ. שטח עירוני – יום

אנחנו ליד מעבר חצייה בכביש שומם לחלוטין. אין אף אוטו או נפש חיה בסביבה. למעבר החצייה מגיע יהושע, בשנות ה-40 לחייו, שיערו המקליש מדובלל ועיניו נראות כפעורות תמידית מאחורי זגוגיות המשקפיים. האור ברמזור אדום, ולכן יהושע מחכה מספר שניות. כשהוא מבין ששום מכונית לא תגיע בזמן הקרוב, הוא מביט במהירות ימינה ושמאלה וחוצה את הכביש. כשהוא מגיע למדרכה, מגיח מן הצד שוטר.

שוטר: הלו, מה קורה? אתה יודע שעברת באדום?

יהושע: (עיניו מתרוצצות מצד לצד) מה? מה? מאיפה…?

שוטר: מה מה? עברת באדום. לא הייתה לך סבלנות, ועכשיו אני צריך לתת לך קנס של 250 שקל.

יהושע: אבל אין פה אף אחד, בחייך.

שוטר: אף אחד, אה? אז בוא אני יספר לך משהו. לפני שנתיים הייתה פה מישהי, בחורה צעירה, יפה, פרח, גם לא חשבה שיבוא פה אוטו, אבל איך שהיא עברה באה משאית ב-200 קמ"ש והורידה אותה. אתה יודע איפה היא היום?

יהושע: (מהוסס) בקבר?

שוטר: למה אתה כזה שלילי? היא בבית שלה, עם גבס. אם בא לה לשתות דיאט קולה, למה היא השמינה קצת מאז התאונה, לוקח לה רבע שבע רק לקום מהספה ולהגיע למקרר. אתה מבין, אין לה אף אחד, אז היא מבזבזת את הזמן שלה על ללכת להביא דיאט קולה במקום למצוא חתן. כזו בחורה נחמדה, לא חבל עליה?

יהושע: בטח שחבל, אבל באמת שאני תמיד מחכה שיתחלף לירוק. אבל תסתכל, הכל פה מת, זה ממש מיותר שיש פה בכלל רמזור.

שוטר: אז מה שאתה אומר זה שהתפקיד שלי מיותר.

השוטר מושיט את היד אל מאחורי הגב, מנסה לשחרר משהו במשך מספר שניות, ומצליח לבסוף להוציא את מכשיר הקשר.

שוטר: (למכשיר) תשלחו לי תגבורת, אני נתקל פה בהתנגדות.

יהושע מופתע.

שוטר (ממשיך) אני נמצא ב… (מסתכל סביבו) אני ליד… (פונה ליהושע ולוחש) איפה אנחנו?

יהושע: בנהריה.

שוטר: (ספק למכשיר הקשר, ספק לעצמו) בנהריה! אני בנהריה! תשלחו תגבורת לנהריה!

אין שום תגובה בקשר.

שוטר: (ליהושע) אז מה עושים פה בנהריה? יש פה ים, לא? בטח מלא בחורות עכשיו בקיץ, אה?

יהושע: אהה, כן, יש פה ים. זה בכיוון ההוא (מצביע).

השוטר לא מפסיק להסתכל לכיוון הים, להוט ללכת לשם.

שוטר: טוב, אתה יודע מה? אני משחרר אותך עכשיו באזהרה, אבל דיר באלאק אתה עובר עוד פעם באדום, אה?

יהושע: בטח, בטח.

שוטר: (שוב למכשיר הקשר) קבלו ביטול.

השוטר לוחץ ליהושע את היד ועובר באדום. משאית מגיחה מהצד ופוגעת בו. יהושע ההמום מתלבט האם לרוץ לכביש ולעזור לשוטר, אבל הרמזור עדיין אדום. הוא מחכה ומחכה ומחכה, עד הפייד אאוט.

ID-10063974

מערכונים

יוצא מהארון

פנים. חדר נוער טיפוסי – ערב

נער יושב בחדרו. פניו עגומות. מעל מיטתו תלוי פוסטר שבו נראה חייל צה"ל בפוזה קרבית, כשמתחתיו הכיתוב "תנו לצה"ל לנצח". הנער מרים את הטלפון הנייד שלו ומחייג.

נער: טוב תקשיב, אני הולך לעשות את זה. נשבר לי הזין מלהסתיר את זה כל הזמן. אני כבר לא ישן בלילה בגלל זה, זה אוכל אותי מבפנים. כמה כבר אפשר לשחק את המשחק הזה? כל ההצגות האלה מול ההורים, רק כדי שיחשבו שאני כמו כולם. אני הולך עכשיו לספר להם שלא באמת עשינו כושר לקראת הצבא בכל השעות האלה שהיינו ביחד… לא, ההורים שלי לא יעזו לדבר עם ההורים שלך. אתה מכיר אותם, הם יעדיפו להשתיק את זה כמה שיותר, חלילה שמישהו ידע שהבן שלהם לא "גבר גבר"… טוב, תחזיק לי אצבעות, אני הולך לעשות את זה.

הנער מניח את הטלפון בצד, מביט בפוסטר, לוקח שאיפה עמוקה ויוצא מהחדר.

פנים. סלון – ערב

הוריו של הנער צופים בחדשות 2. רוני דניאל בדיוק מדבר על הצורך בעוד טנקים ומטוסים. הנער לוקח את שלט הטלוויזיה ולוחץ על Mute.

אבא: היי, אני רואה את זה.

נער: אני צריך לדבר אתכם.

אבא: אי אפשר אחרי החדשות?

נער: לא, זה חשוב.

אבא: יותר חשוב מרוני דניאל?

אמא: יעקב, תן לו לדבר.

האבא מתרצה בעל כורחו.

אבא: נו, דבר.

הנער בולע את הרוק.

נער: תראו, אני כבר הרבה זמן מסתובב בבטן עם התחושות האלה, ולא ממש ידעתי מה לעשות איתן. נורא קיוויתי שהן פשוט ייעלמו מעצמן, אבל זה לא קרה. לא משנה מה ניסיתי לעשות – כושר, ריצות, צפייה בסרטים – המחשבות האלה רק התחזקו. זה הגיע למצב שבמקום ללכת לקורס של הכושר קרבי, אז התבודדתי עם חבר מהקורס, שגם הוא הרגיש כמוני.

האבא מזדקף בכורסתו.

אבא: רגע, מה אתה רוצה להגיד לי? שאתה…

נער: כן, אני שמאלני.

האמא מכסה את פיה בידה מרוב תדהמה. שנייה אחר כך, היא פורצת בבכי.

אבא: די, די, רבקה. (פונה לנער) יופי, תראה מה עשית לאמא שלך. אתה שמח עכשיו? מי הזריק לך לראש את השטויות האלה? זה המורה לערבית, נכון? אני עכשיו הולך להרים טלפון למנהלת, כדי שיעיפו את המורה הזו על טיל! אני ידעתי מההתחלה שאין לך מה ללמוד ערבית, בטח כשאתה הולך לקרבי.

נער: אבא, זה ממש לא המורה לערבית. זה משהו שאני מרגיש כבר הרבה זמן, במיוחד מאז הטיול של הכיתה לחברון.

עשתונותיה של האם חוזרים אט אט, והיא מצליחה לדבר.

אמא: אני באמת זוכרת ששתקת באותו ערב, ולא ידענו מה קרה לך. חשבנו שלא אהבת את הסנדוויץ' עם טונה שנתנו לך. אני פשוט שכחתי שאתה לא אוהב טונה…

האם פורצת שוב בבכי.

אבא: מי זה החבר הזה מהקורס? זה הנועם הזה? אף פעם לא אהבתי אותו, עם החולצות של פאנק פלויד האלה.

נער: זה בכלל לא קשור אליו. הטיול בחברון גרם לי להבין שאנחנו כובשים עם אחר, ושאין שום אפשרות לעשות את זה בדרך הומנית. ראינו שם איך סוגרים אזורים שלמים רק למעבר יהודים, ואיך הם מתנכלים לסוחרים ולתושבים. אי אפשר להישאר אדיש לדברים האלה.

האם פתאום קולטת משהו. היא קמה בבהלה וממהרת לסגור את החלונות.

אמא: זה מה שחסר לנו עכשיו, שהשכנים יידעו על זה. לא מספיק שהם רוצים שנשלם על ההתקנה של המעלית, אפילו שאנחנו קומה ראשונה, הם עוד יתחילו לרכל עלינו שהבן שלנו הוא איזה פייגל'ה יפה נפש. זה מה שחסר לי.

נער: מה אתם מעדיפים, שאני אהיה מכוער נפש?

האב קם וסוטר לנער על פניו בעוצמה.

אבא (צועק): תשמור על הפה שלך, יא חתיכת דגנרט! אני ואמא שלך עובדים מאוד קשה כדי שאתה תוכל לשרת בשטחים, וזה מה שאנחנו מקבלים בתמורה?! כשאחיך היה בגיל שלך הוא כבר הרג חמישה ערבים, אתה יודע את זה?!

לחיו של הנער אדומה מהסטירה, אבל הוא אינו מאבד משלוות נפשו. הוא קם בעדינות מהספה.

נער: איזה מזל שלא ציפיתי לקבל ממכם תמיכה. לפחות יש לי את נועם שמבין אותי – ההורים שלו הם פעילים של "הליכוד ביתנו". אנחנו הולכים להתנדב ביחד ב"שלום עכשיו", ואין שום דבר שתוכלו לעשות נגד זה. אה, ואמא, עוד משהו קטן – זה לא שאני לא אוהב טונה. אני פשוט צמחוני. מגיל 3.

הנער יוצא מהבית וסוגר את הדלת בעדינות. האמא חוזרת למרר בבכי, והאבא מנסה לנחם אותה.

אבא: אל תדאגי, רבקה, אני מכיר מישהו בעבודה שלבן שלו גם היה את זה. הם שלחו אותו לטיפול במחנה קיץ של הגדנ"ע, והוא חזר משם כמו חדש. אחרי חודשיים הוא כבר התגייס לצנחנים. מחרתיים האזכרה שלו, השם ייקום דמו.

האמא בוכה עכשיו אפילו יותר חזק מאשר קודם. האבא מתיישב על הספה, רגלו מתופפת על הרצפה בעצבנות. הוא מחזיר את הווליום לטלוויזיה. רוני דניאל עדיין מדבר.

רוני דניאל: אני חוזר ואומר: תנו לצה"ל לנצח. בחזרה אלייך, יונית.

מערכונים

מותר להשוות

 פנים. קליניקה פרטית של רופא – אחר צהריים

גבר ואישה נכנסים ומתיישבים מול הרופא. בני הזוג לבושים בהידור מסוים. ניכר שהם בעלי אנשים משכילים, כנראה בעלי מקצועות חופשיים, ליברלים. גם הקליניקה של הרופא, מתוקף תפקידה, נקייה ומהודרת.

רופא: שלום.

אישה: היי, שלום.

רופא: במה אני יכול לעזור לכם?

אישה: הגענו אליך בעקבות המלצות של חברים טובים שלנו, אתי ואיתי קפון. הם סיפרו לנו שעשית פלאות עם אמיתי, הבן שלהם.

רופא:  כן.

אישה: אז חשבנו שאולי אתה יכול לעזור לנו גם עם הבן שלנו.

גבר:  שלא תבין, המצב אצלנו הרבה יותר טוב מאצלם. אבל בכל זאת חשבנו שאולי איזה טיפול קצר, ממש בקטנה, יכול לסדר את נועם שלנו.

רופא: ובמה הוא מאובחן?

אישה: הוא… יש לו…

האישה מביטה בבעלה בבקשת עזרה.

גבר: הוא קצת מכוער.

אישה: שלא תבין לא נכון, בעינינו הוא הדבר הכי יפה בעולם, אבל כשמשווים אותו לאחרים הוא קצת פחות יפה.

הגבר שולף תמונה מהארנק ומציג אותה לרופא.

רופא:  אני מבין. תראו, במקרה הזה אני ממליץ על הטיפול ההשוואתי הקלאסי. תסתכלו…

הרופא מדליק את הטלוויזיה השטוחה שעל הקיר ומפעיל משהו במחשב. מתחיל להתנגן סרט המציג חבורה של ילדים משחקים. זום-אין על פניהם מבהיר שמדובר בילדים מכוערים במיוחד.

רופא: (מדבר בזמן שהסרט מוקרן) בטיפול ההשוואתי הקלאסי אנחנו לוקחים את ההורים ומראים להם, בשפה לא מקצועית, שהשד לא נורא כל כך. שיש ילדים יותר מכוערים, או טיפשים, או אלימים, או כל פגם אחר.

מבט הרתיעה על פניהם של בני הזוג מפנה את מקומו אט אט לחיוך.

רופא: (ממשיך) לרוב ההורים מספיק טיפול אחד בשבוע, 45 דקות. בזמן הזה הם משחקים קצת עם הילדים האחרים, נוגעים בהם, אם זה לא מרתיע אותם, ויש אפילו מקרים שההורים מקלחים את הילדים האלה ומשכיבים אותם לישון. זה נותן להם בסיס להשוואה עד הפעם הבאה שהם מתאכזבים מהילד שלהם.

אישה: ותגיד, זה לא קצת לא אתי, הטיפול הזה?

הבעל תוקע באשתו מבט מאיים.

בעל: מה לא אתי?! הוא רופא! איך יכול להיות לא אתי?

אישה: לא יודעת, זה קצת לא נעים כזה מול הילדים האחרים. איפה ההורים שלהם? הם יודעים שהילדים שלהם פה?

רופא:  השאלה שלך לגיטימית לגמרי, ואני יכול להרגיע אותך שהטיפול הזה עבר את כל ועדות האתיקה האפשריות, בארץ ובחו"ל. ואין לך מה לדאוג – ההורים של הילדים האלה מקבלים כסף טוב עבור זה, והכסף הזה מאפשר להם לקנות לילדים דברים שבמקרה אחר הילדים יכלו רק לחלום עליו.

בעל: (לאשתו)  אמרתי לך שאין לך מה לדאוג, את והמצפון שלך. קודם כל תדאגי לילד שלך לפני שאת דואגת לילדים אחרים.

רופא: בואו, באמת שאין צורך בוויכוח הזה. אנחנו פה לטובת הילדים – כל הילדים. אני מציע שתקבעו תור עם מירי פה בחוץ, כך שנוכל להתחיל בטיפולים כבר בשבוע הבא. מה שנשאר לכם להחליט זה האם אתם רוצים שהילד יצטרף אליכם, כדי שיהיה לכם בסיס אותנטי להשוואה, או שאתם מעדיפים להתרכז אך ורק בילדים המכוערים, כדי שהחוויה תהיה יותר עזה.

אישה:  ואוו, לא חשבתי על זה. על מה אתה ממליץ?

רופא: זה כבר תלוי בכם. אין פה נכון ולא נכון. לכו הביתה, תישנו על זה, ותחליטו בראש צלול.

הגבר והאישה נפרדים לשלום מהרופא.

אישה: תודה רבה דוקטור, תודה רבה.

הגבר קורץ לרופא, כאילו ממתיק איתו איזה סוד. השניים יוצאים.

חוץ. מגרש חנייה – אחר צהריים

הגבר והאישה צועדים לכיוון המכונית.

אישה: יופי, אני שמחה שבאנו. כבר התחלתי ממש לדאוג לנועם.

גבר:  אני אמרתי לך שהוא יהיה בסדר, לא? אמרתי או לא אמרתי?

הגבר מנטרל את האזעקה של המכונית והשניים נכנסים.

פנים. מכונית – המשך

האישה נפנית למושב האחורי.

אישה: נועם, יפה שלי, אתה רוצה בשבוע הבא לבוא לפה עוד פעם?

katerina r. / Foter.com / CC BY-SA
מערכונים

קדימה התפלל

חוץ. שטח אימונים צה"לי בחודש אוגוסט – יום

חבורת חיילים יושבת על הקרקע הטרשית ומעלת ההבל. בצד מסתודדים שני המפקדים: הקצין אלעד והמ"כ חנן. שניהם חסונים ושזופים.

אלעד: תזכור שזו הפעם הראשונה שלהם. חייבים להביא להם דברים שהם מכירים, למה אלה מעופפים רצח, הראש שלהם בשמיים.

חנן: אתה לא מבין כמה, אחי. אתמול, במסדר, אמרנו להם לבוא שחור על שחור, והשרוטים האלה הגיעו עם הכובעים שלהם מהבית, אתה קולט?

אלעד: בגלל זה חייבים להיכנס לראש להם. אנחנו מגש הכסף שעליו הם מתאמנים. יאללה אחי, בוא נלך להפוך אותם לבני זונות של לוחמים.

אלעד טופח לחנן על הגב, והשניים מתקדמים לעבר קבוצת החיילים. ברגע שהם מתקרבים, החיילים קמים בהתרגשות, נתקעים אחד בשני. כולם עם זקנים עבותים, פאות וציציות. החניך התורן צועק "לקבלת המפקד, המחלקה תמתח להקשב". החיילים צועקים "2,3, הקשב" במבטא יידי בולט.

פנים. בתוך המבנה של המטווח – יום

החיילים עומדים בשורה לפני הקו הלבן. בתוך השטח שלפניהם תקועות דמויות אויב מקרטון, כשעליהן מודבקות כרזות של סרטים ופרסומות בהן מוצגות נשים עם ברכיים ומרפקים חשופים. החיילים משפילים את המבט, או מכסים את העיניים עם הידיים. אלעד צועד הלוך וחזור מאחורי גבם של החיילים, נושא נאום מלא פתוס.

אלעד: מחלקה ה', כשרק הגעתם אליי חשבתי שאין סיכוי שייצא ממכם משהו. חשבתי שאתם חבורה של כלומניקים שלא יודעים לתרום למדינה. מחלקה ה', אני רוצה שתוכיחו לי שאני טועה. אני רוצה שתראו לי בסוף הטירונות הזו שאתם גברים אמיתיים, לא פרזיטים שיושבים כל יום על התחת ולומדים. מחלקה ה', אתם רואים מולכם את הדמויות החשופות?

חניך תורן (צועק  במבטא יידי): לא, המפקד! הרבי אמר שאסור לנו להסתכל על שיקסע כזה.

אלעד (פונה לאחור): חנן, תשיג לי את הרבי שלהם בנוכחי במיידי.

חנן מביא את מכשיר הקשר לאלעד, שהולך הצידה ומדבר בשקט עם הרבי בקשר, כשרוב הזמן אלעד רק מקשיב. אלעד מוציא מהכיס כיפה שחורה ושם על ראשו, ואחר כך קורא לחניך התורן, שמדבר בתורו עם הרבי. החניך מחזיר את מכשיר הקשר לאלעד, ומתחיל לעבור בין חבריו בשורה. הוא לוחש משהו באוזניהם, וכל אחד בתורו מרים את ראשו ומישיר את המבט לעבר דמויות הקרטון.

אלעד: יפה, עכשיו שסידרנו את זה אפשר להתקדם הלאה. אני רוצה שכל אחד מכם, כשהוא רואה את הדמות מולו, יחשוב על מישהו שלא שמר שבת או אכל טריפה, ושמגיע לו למות בגלל זה. עכשיו, אני רוצה שתרימו את כלי הנשק שארגנו לכם, ותכוונו את ישר לעיניים של הזונות האלה.

חנן מגיע מאחור עם שקית זבל שחורה וגדולה. הוא עובר בין חייל וחייל, ושולף בכל פעם מהשקית חיתול משומש. כל חייל שמקבל את החיתול מעווה את פרצופו ונאנח לנוכח הסירחון שבוקע ממנו.

אלעד (צועק): אני לא רוצה לשמוע אותכם מתלוננים! מה תעשו כשיבוא מולכם מחבל, תרוצו לרבי שלכם?! בפקודת אש שלי, כל אחד ייקח את החיתול ויזרוק אותו כאילו החיים שלו ושל החברים שלו תלויים בזה. מי שמפספס, ייצא להקיף את בית הכנסת עשרים פעם. מוכנים? אש! קדימה, לחסל אותם!

החיילים צוברים את כל הכוח שהם יכולים, וזורקים את החיתולים המטונפים תוך שהם צועקים בערבוביה: שיקסע, גויה, שאבעס.

חוץ. מגרש חנייה – שנתיים מאוחר יותר

אלעד, לבוש במדי שומר, עומד בכניסה למגרש החנייה עם מכשיר קשר ביד. הוא מצמיד אליו את האוזן ושומע דיווח: "הם מתקרבים אליך. נראה לי שהם חמושים. אם אתה רואה שאתה בנחיתות מספרית רצינית, ננסה להביא לך עזרה". אלעד מאמץ את העיניים ומנסה לזהות דמויות מתקרבות. לפתע חיתול פוגע בפניו ומותיר אותו המום, עם צואה ולכלוך הזולגים על פניו ובגדיו. נשמעות קריאות "שאבעס! שאבעס!".

naamanus / Foter.com / CC BY-ND