מערכונים

5 טיפים להצלחה בעסקים

פנים. משרד מנהלים מפואר – יום

המשרד של המנהל כולו אומר הידור וכסף. המון כסף. על הקירות תלויים ציורים מקוריים של קנדינסקי וסזאן, לצד תעודות הוקרה על הדיבידנדים העצומים שבעלי המניות קיבלו בזכותו. המנהל הבכיר יושב על כיסאו הגדול ומחופה העור, כשמולו יושב סופר צללים ממושקף, לבוש בפשטות זועקת לנוכח ההידור.

מנהל: אז איך אמרנו שנקרא לספר?

סופר: הצעת "חמשת הטיפים לניהול שחבל על הזמן", "חבל על הזמן – אני מנהל", ו"אני, אני, אני – אני המנהל".

מנהל: אני אוהב את כל השמות, אבל את האחרון במיוחד. מה אתה אומר?

סופר (מהוסס): אהה… כן… האחרון לא רע.

מנהל: אין, ידעתי למה לקחתי אותך. יש לך חושים חדים, כמו שאני אוהב. אז איפה עצרנו פעם קודמת?

הסופר מדפדף אחורה ברשימותיו.

סופר: סיימנו עם הפרק שבו אתה מספר איך קיצצת לעובדים בהפסקות והעלית את התפוקה בחמישה אחוזים.

מבטו של המנהל קבוע בתקרה, הוא נזכר בערגה.

מנהל: אחחח… כן… הם לא הבינו מאיפה זה בא להם. היו רגילים לעמוד בפינת הקפה ולקשקש על שטויות: על הילדים שלהם, על מה ראו בטלוויזיה ערב קודם, על פוליטיקה… עד שהודעתי להם שאם אני רואה יותר מבן אדם אחד בפינת הקפה, אני מפטר במקום את מי שהקפה שלו יותר קר. תוך יומיים אנשים הפסיקו בכלל לשתות קפה מרוב פחד.

ידו של המנהל נשלח מוכנית אל כוס הקפה שלו. הוא מרים אותה לשפתיו, אבל מופתע לגלות שהיא ריקה.

סופר: אם אתה זוכר, סיכמנו שבסוף כל פרק ניתן חמישה טיפים מסכמים.

מנהל: בטח, בטח. תרשום: 1. קפה שווה פיפי. 2. פיפי שווה שירותים. 3. שירותים שווה הפסקה. 4. הפסקה שווה בטלה. 5. בטלה שווה פיטורים.

סופר: זה טוב. אהבתי איך שדבר אחד מוליך לאחר. על איזה פרק אתה רוצה לעבוד עכשיו? נשאר לנו הפרק על הילדות שלך בבית עני בתקופת הצנע, והפרק המסכם על התרומה שלך לקהילה.

מנהל: תגיד, אני סיפרתי לך פעם את הסיפור על איך כשהייתי ילד עני אמא שלי מכרה את טבעת הנישואים של סבתא שלה רק כדי שיהיה לי ולשבעת האחים והאחיות שלי מה לאכול? ועל זה שהכסף לא הספיק בשביל כולם, אז אני, שהייתי הכי קטן, הייתי צריך לחכות ליד הפחים שמחוץ ל"אולמי ניסים" ולאסוף משם אוכל, כשבדיוק באותו זמן חברים שלי מהכיתה חוגגים שם בר מצווה? ושלילד אחד אפילו הביאו מתנה חשפנית עם כוכבים על הפטמות, כמו שהיה נהוג בזמני?

הסופר מפשפש בבהילות בדפיו.

סופר: אה… לא, לא זכור לי משהו כזה.

מנהל: טוב, זה בגלל שהמצאתי את זה עכשיו. חשבתי שזה יראה טוב על הכריכה האחורית: (מחווה בידו באוויר) "סיפורו של הילד העני שעלה לגדולות".

סופר: כן, בהחלט אפשר לקחת את זה לכיוון הזה. אנשים אוהבים סיפורים כאלה. גם העיתונות.

פניו של המנהל מרצינות בפתאומיות.

מנהל: תגיד, אני הבאתי אותך בשביל שתגיד לי כן על כל שטות?

סופר: כן… אה… מה?… לא… מה פתאום?!

מנהל: טוב, אז תרשום לעצמך את חמשת הטיפים המסכמים של הפרק הזה: 1. חוסר עמוד שדרה שווה קונפורמיזם. 2. קונפורמיזם שווה ראש קטן. 3. ראש קטן שווה רעיונות קטנים. 4. רעיונות קטנים שווה תוצאה גרועה. 5. תוצאה גרועה שווה אתה מפוטר.

סופר: יפה! אהבתי איך שעוד פעם דבר אחד הוביל לאחר (אוסף את חפציו) אין, אין עליך. לא סתם הגעת לאן שהגעת. תגיד, יש מצב לקבל…?

מנהל: (צועק)  עוף מפה!

הסופר לוקח את דבריו בידיים רועדות ובורח החוצה. המנהל מחייג בטלפון המשרדי.

מנהל: (בקול מתחנחן) היי מותק. תגידי, סיפרתי לך פעם את הסיפור על זה שכשהייתי ילד שלחו אותי לאסוף אוכל מפחים, כדי שיהיה לי ולאחים שלי מה לאכול, כי אמא שלי הייתה חשפנית ובשנות ה-50 לא היה כזה ביקוש לחשפניות? אז תקשיבי…

המנהל ממשיך לדבר, אבל אנחנו כבר לא שומעים את קולו. במחוות ידיים גדולות הוא מספר את סיפור החיים של הילד העני שהרוויח את הונו בשתי ידיו, וגם עם מעט עזרה מהאבא המיליונר שלו.

"והייתה גם הפעם ההיא שתרמתי בסתר לבית לנוער בסיכון ברחוב אגריפס 6, יהוד"
"והייתה גם הפעם ההיא שתרמתי בסתר לבית לנוער בסיכון ברחוב אגריפס 6, יהוד"
מערכונים

עוד יום במשרד

פנים. משרד / לשכת מנכ"ל – יום

אנחנו במשרד שאינו שונה במאומה ממאות אלפי, אם לא מיליוני, משרדים ברחבי העולם: בצד אחד נמצא חדרו רחב הידיים של המנכ"ל, שרצפתו מרופדת בשטיח שגי נעים למגע (אם כי מעט מלוכלך, בעיקר מאז אותה הפעם בה המנכ"ל דרך מבלי משים על חרא של כלב בעודו מדבר בטלפון הנייד, ורק אחרי שמרח את כל הצואה על השטיח, שם לב לפסים החומים שנמתחו לאורכו ולרוחבו). בצד השני של המשרד ישנו אזור ובו משטח עבודה גדול המחולק באמצעות מחיצות לארבעה אזורי משנה, קיוביקלס בלעז, אותם מאכלסים כמה עובדים זוטרים. אחת מן העובדים האלה היא שושנה, עובדת ותיקה שזהו יומה האחרון בעבודה. ביום ראשון, כאשר שאר העובדים יחזרו שפופי קומה למקומותיהם, היא תצא לפנסיה, ולא תיאלץ יותר לסבול את החרא הזה. מחדרו של המנכ"ל היא שומעת אותו קורא בשמה (צועק את שמה, ליתר דיוק).

מנכ"ל: שושנה! שושנה! בואי לפה!

שושנה מגלגלת עיניה ונאנחת. היא קמה בכבדות וניגשת לחדרו.

מנכ"ל: (עצבני) שושנה! איפה הטפסים של הערבות הבנקאית שביקשתי? גם את זה אני עשיתי צריך לעשות בעצמי?

שושנה לא אומרת מילה. היא חוזרת למקומה, לוקחת את הטפסים מהשולחן וחוזרת ללשכת המנכ"ל. היא מניחה אותם על שולחנו, אך הוא לא מתיק את מבטו ממסך המחשב. שושנה מחכה מספר שניות, אך כשהיא מבינה שלא תשמע אותו אומר תודה בשנים הקרובות, היא חוזרת למקומה. המנכ"ל יוצא כעבור מספר שניות כשהוא מדבר בסלולרי. הוא מפטיר לעבר העובדים איזה "יצאתי לשעה" וממשיך ללכת. הם שקופים בעיניו. שושנה מוודאת שהוא אכן יצא, ניגשת לאחת המגירות שבעמדת העבודה שלה ומוציאה משם שקית ובתוכה צואה מהבילה. העובדת שיושבת בסמוך אליה, שעד אותו רגע הייתה עסוקה בבהייה במסך המחשב שלה, מסבה אליה את פניה כשהבעת גועל על פניהן.

עובדת: (מזועזעת) איכס, שושנה, מה זה? חרא?!

שושנה: כן! טרי טרי מהבוקר. אחרי שהוא האכיל אותי – אותנו! – חרא כל השנים פה, הגיע הזמן שגם הוא יאכל קצת.

שושנה ניגשת לחדרו של המנכ"ל ומרוקנת את השקית על המקלדת, הכיסא והספל שלו. היא מבצעת את העבודה ביסודיות, מוודאת שלא נשאר כלום בשקית. היא מתיישבת בחזרה במקומה וממשיכה לעבוד כאילו דבר לא קרה.

הדקות נוקפות, והמנכ"ל חוזר למשרד ברוח סערה כשהוא צועק בטלפון משהו על כך שהוא לא מוכן לקבל מצב בו אין לו שליטה על כל פסיק במכירות. הוא נכנס, לא שם לב לחרא שמרוח בכל מקום, ומתיישב על הכיסא. הוא ממשיך לדבר כאילו דבר לא קרה, אבל כעבור שנייה או שתיים הוא קולט שמשהו מפריע לו להתרווח בכיסא. הוא שולח את ידו אל מתחת לישבנו ושולף משם גוש צואה. הוא מנתק את השיחה באותו הרגע מבלי להיפרד אפילו מבן שיחו.

שושנה מדליקה את מכשיר הרדיו שלצידה. נשמעים הצפצופים הקבועים שמלווים כל משדר חדשות. תוך כדי, המנהל נעמד לידה כשגוש החרא בידו. הקריין ברדיו מתחיל לדבר.

קריין: השעה שלוש והנה החדשות. ראש הממשלה ושר האוצר כינסו היום מסיבת עיתונאים בהולה בה הודיעו על שורת צעדים מידיים במטרה להתמודד עם המשבר הכלכלי החמור בתולדות המדינה. כצעד ראשון, יועלה גיל הפרישה לפנסיה ל-94 באופן גורף, גם עבור אלו שאמורים היו לפרוש לגמלאות בקרוב. כמו כן…"

הקריין ממשיך לדבר, אבל אנחנו כבר לא שומעים אותו. שושנה מחווירה כולה, אך היא מנסה להמשיך בעבודתה כרגיל. היא מצביעה בפתאומיות על העובדת שלידה ואומרת: זה היא עשתה! היא אכלה מפרום בצהריים!

המנכ"ל ניגש לעובדת השנייה, מניח את גוש החרא על השולחן שלה, ומתחיל לחטט במגירות שלה. העובדת מבוהלת ובוכה. המנכ"ל מוצא משהו ועיניו נאורות. הוא שולף מן המגירה שקית ובה צואה מהבילה. העובדת נמלטת מן המקום בוכייה. המנכ"ל פונה לשושנה, שופע נחמדות.

מנכ"ל: תודה מאמי. אני אראה לה עכשיו מה זה לאכול חרא. היא תשחה בו עד שתיחנק. אני חייב לך.

המנכ"ל חוזר למשרדו. שושנה ממשיכה לעבוד כאילו דבר לא קרה.

עובדת ממורמרת. כל משרד צריך אחת כזו
עובדת ממורמרת. כל משרד צריך אחת כזו