סאטירה

בשירות הפפיון

52439671_10156206842635686_7759585145870352384_n

– שלום, הגעתי לשירות הלקוחות של חנות בוטיק אוטומטית לעניבות פפיון?
– כן.
– רציתי להתלונן.
– להתלונן?
– כן, להתלונן. זה מפתיע אותך?
– קצת.
– מה, את רוצה להגיד לי שעד עכשיו כולם היו מרוצים?
– לא יודעת, פשוט לא קיבלנו תלונות.
– בסדר, אז אני *כן* רוצה להתלונן. ביום חמישי הגעתי למכונה שלכם בדיזנגוף סנטר במטרה לרכוש סט עניבת פפיון קשירה ומטפחת כיס מסדרת הבוטיק שלכם…
– אוקיי, ו…
– והכנסתי שטר של מאה, כי זה עולה 99.90…
– ולא קיבלת את העודף.
– איפה, הלוואי לא הייתי מקבל את העודף! המכונה הדפוקה שלכם לא הורידה לי את הסט! הוא נתקע שם בין הזכוכית למדף כאילו זו איזו שקית במבה מסכנה שאתה מנסה להוציא במכונה בתחנת רכבת באמצע הלילה אחרי שהחברה שלך זרקה אותך והורדת בקבוק ויסקי וכל מה שבא לך עכשיו זה לאכול במבה כדי לספוג את האלכוהול ואת הבושה.
– אני באמת מצטערת לשמוע, זה…
– התחלתי לדפוק שם על המכונה, בהתחלה חלש ובהדרגה יותר ויותר חזק, ואנשים מסביב כבר הסתכלו עליי במבט מוזר, עד שצעקתי להם "זה בלע לי את הכסף! אני רוצה את הפפיון!", ומרוב עצבים בעטתי במכונה המזורגגת הזאת. כבר לא היה אכפת לי מהכסף, שיישרף הכסף, רציתי את הפאקינג סט עניבת פפיון קשירה ומטפחת כיס מסדרת הבוטיק!
(שתיקה) הלו?
– רגע, אתה בעטת במכונה?
– (מגמגם) אה, כן, כאילו, בעדינות, את מבינה, הייתי קצת עצבני…
– אז אני מצטערת, אני לא יכולה לפצות אותך.
– סליחה?
– יש לנו מדיניות וונדליזם מאוד ברורה: מי שתוקף את אחת המכונות שלנו לא זכאי לפיצוי.
– זאת גניבה, את מבינה את זה? גניבה! אני אפנה למשטרה!
– זה לא יעזור לך. יש לנו תיעוד מוקלט שלך אומר שתקפת את המכונה…
– שלא נתנה לי פפיון!
– תבין, לבעל הבית שלנו יש חוק ברזל: מי שתוקף את אחת המכונות שלו זה כאילו הוא תקף אותו עצמו. מאז שהוא היה ילד שלבש עניבות פפיון לבית הספר היסודי בבת ים וספג מלא כאפות, הוא נשבע שכשיהיה גדול הוא לא ירשה שום סוג של אלימות כלפי הפפיונים או מי שלובש אותם.
– אתם עושים טעות ענקית, את שומעת, ענקית! אני אעשה לכם שיימינג בפייסבוק, בצנרת, ברואים עולם עם יעקב אחימאיר!
– יש עוד משהו שאני יכולה לעזור, אדוני?
– (שתיקה) העניבת פפיון נוצות מנומרת – יש את זה רק בזהב?

אם הם כבר נתנו השראה, לפחות שיקבלו לינק.

מערכונים·סאטירה

ילד חולה נולד

פנים. משרד ראש הממשלה – יום

ראש הממשלה יושב מול השולחן. מצידו האחד יושב יועץ התקשורת שלו, אחי תופל, ומהצד השני מנהל המדיה החברתית, בוקי סריקי. אם אתם מדמיינים שולחן של שופטים באקס פקטור או באודישנים לסרט קולנוע, אתם לא רחוקים מהמציאות (המדומיינת). השם והתפקיד של כל אחד כתוב על פתק מולו. לפניהם ערימה של דפים. אלו קורות החיים של המועמדים. דלת המשרד נפתחת, ראשה של המזכירה מציץ פנימה.

מזכירה: אדוני ראש הממשלה, הם מוכנים. להכניס את הראשון?

תופל: עוד רגע. אנחנו נודיע לך.

מזכירה: טוב… (מתמהמהת)

תופל: כן?

מזכירה: הם פשוט מחכים כבר שעות בחוץ, והם כל כך מסכנים…

סריקי: מלי, את רוצה אולי לנהל את העניינים במקום ראש הממשלה? שנזמין אותך בפעם הבאה שיש דיון בקבינט?

מזכירה: אני יודעת, אני יודעת, רק שכואב הלב…

סריקי: אני יכול להפנות אותך לקרדיולוג מצוין. תודה מלי.

מזכירה: סליחה (סוגרת אחריה את הדלת).

תופל: הראשון שייכנס הוא רביב אליהו, בן שש משכונת יד אליהו. מגיע ממשפחה מסורתית, מצביעי ליכוד אדוקים…

רה"מ: מצוין, מצוין…

תופל: חובש כיפה, מאמין שאלוהים שלח אותך כדי להציל את עם ישראל…

רה"מ: (בהתלהבות) נו, אז על מה אנחנו מדברים בכלל? זה הילד שלנו!

סריקי: (בחשש קל) יש רק בעיה אחת קטנה.

רה"מ: מה כבר יכול להיות? הוא קורא "הארץ" בלילה מתחת לשמיכה? הצביע פעם לציפי לבני כי חשב בטעות שזאת הציפור מרחוב סומסום?

סריקי: הוא… איך לומר… לא נראה חולה.

רה"מ: מה זאת אומרת לא נראה חולה? חשבתי שהבאתם רק ילדים עם מחלות קשות. סופניות.

תופל: זה בדיוק מה שעשינו. פרסמנו שאנחנו מחפשים את המקרים הכי קשים.

רה"מ: והילד הזה עבד עליכם? הוא שתול של השמאל? זה ג'ורג' סורוס שלח אותו?

תופל: לא, לא. הוא ילד ימני אמיתי עם מחלה אמיתית, רק ש…

רה"מ: טוב, מספיק עם השטויות. תכניסו אותו. (לוחץ על כפתור בטלפון) מלי, תכניסי בבקשה את הילד הראשון.

הדלת נפתחת. הילד רביב אליהו נכנס בצעד מבויש. הוא חובש כיפה לבנה, לבוש יפה.

רה"מ: (לוחש לאחי תופל) מה זה השטויות האלה? זה ילד בריא לגמרי.

תופל: לא בדיוק (לילד) שלום, חמוד. מה שלומך?

רביב: ברוך השם. היום קצת לא הרגשתי טוב, אבל הקב"ה יעזור לי להתגבר.

רה"מ: מה יש לך?

רביב: אי ספיקת כליות.

רה"מ: מה זה אומר?

רביב: שאם לא ימצאו לי תורם כליה תוך שלושה חודשים, הקב"ה ייקח אותי אליו.

סריקי: תגיד, חמוד, זה השיער שלך?

רביב: מה?

סריקי: זה השיער אמיתי שלך או פאה?

רביב: אההה… השיער שלי.

תופל קם וניגש לילד. הוא מושך לילד בשיער בחוזקה ומכאיב לו.

תופל: שלו. (חוזר לשבת)

סריקי: אפשר יהיה לגלח לו את הראש. או להוריד בפוטושופ.

רה"מ: זה לא מספיק טוב. שבועיים אחרי זה יבקשו לראיין אותו ל"ישראל היום" ויראו שהשיער שלו צומח ושהוא בריא לגמרי.

רביב: אני לא כל כך בריא. אבל הקב"ה….

רה"מ: בסדר, חמוד, בסדר. הבנו, הקב"ה. אתה מתחיל להישמע קצת כמו תקליט שבור.

תופל: אנחנו גם לא רוצים שהסרטון יפנה רק לבייס הדתי.

סריקי: נכון. נרצה לטרגט בעיקר את הקולות הצפים. אלה שבחיים לא יצביעו לבנט.

תופל: עם הילד הנכון אנחנו יכולים בקלות להגיע ל-35-40 מנדטים.

סריקי: ולשלושה מיליון צפיות, 45 אלף לייקים ו-12 אלף שיירים.

רה"מ: טוב, הלאה.

תופל: תודה, חמוד, אתה יכול לצאת.

רביב: (בקול מלא תקווה) אז אני אשתתף בסרטון? אבא שלי אמר שזה יגדיל מאוד את הסיכוי למצוא תורם.

השלושה מביטים זה בזה.

תופל: תשמע, מתוק…

סריקי: אולי עוד שלושה-ארבעה חודשים…

תופל: כשתיראה קצת יותר חולה…

סריקי: מנופח מסטרואידים…

תופל: עם כובע שמכסה על הקרחת.

סריקי: ומתחת הכיפה!

תופל: ברור, מתחת הכיפה.

סריקי: תהיה בקשר עם מלי, המזכירה שבחוץ, בסדר?

הילד צועד החוצה, כל גופו אומר אכזבה. שוב מלי דוחפת ראשה פנימה.

מלי: איזה מלאך, נכון? הוא בטח התקבל…

רה"מ: אולי כשהוא יתקרב יותר למצב של מלאך.

מלי: מה?

תופל: מלי, להזכיר לך שוב את תפקידך?

מלי: סליחה, סליחה.

סריקי: תכניסי את הילד הבא.

מלי: בסדר… אה, לפני שאשכח. ראש המוסד התקשר, הוא ביקש…

רה"מ: לא עכשיו.

מלי: אתה בטוח? זה נשמע דחוף.

רה"מ: יותר דחוף מלמצוא ילד חולה לסרטון?

מלי: אה, אני לא יודעת…

רה"מ: אז תשאירי לי בבקשה להחליט על סדר העדיפויות. תודה.

מלי: סליחה.

היא יוצאת. לחדר נכנס יהלי שוורץ, בן 9, ממושקף, חובש כובע צמר שמסתיר קרחת, לובש חולצה עם הדפס של מיינקראפט או משחק וידאו פופולרי אחר.

תופל: אתה…

יהלי: יהלי שוורץ.

סריקי: בן כמה אתה, יהלי?

יהלי: תשע.

סריקי: מאיפה?

יהלי: הוד השרון.

שתיקה בת כמה שניות.

רה"מ: מה יש לך, יהלי?

יהלי: לוקמיה.

שוב שתיקה.

תופל: מה ההורים שלך עושים?

יהלי: אבא שלי מנכ"ל בהייטק, ואמא מנהלת משאבי אנוש.

סריקי: גם בהייטק?

יהלי: יש משהו אחר?

רה"מ: תאמר לי, מה אבא שלך עשה בצבא?

יהלי: הוא היה סגן אלוף בסיירת מטכ"ל.

רה"מ: (מכווץ את מצחו) רגע, אבא שלך הוא…

יהלי: (יחד ראש הממשלה) אבירם שוורץ. (שתיקה קצרה) הוא ביקש למסור לך דרישת שלום.

רה"מ: (די המום) תמסור לו… כן…

תופל: (לוחש לראש הממשלה) הכל בסדר?

רה"מ: (לוחש) אבא שלו היה המפקד שלי בסיירת.

תופל: נו, מעולה. נוכל לדבר על ערבות הדדית.

רה"מ: איזה ערבות הדדית בראש שלך? הוא השאיר אותי פעם שבת כי יצאנו כל הצוות לחגוג במסעדה איזה מבצע מוצלח, ואני לא הסכמתי להשתתף בטיפ.

סריקי: (מנסה להצטרף לשיחה) הכל בסדר?

רה"מ: זה לא יעבוד.

סריקי: למה?

סריקי: תסתכל עליו.

סריקי: (מסתכל) מה הבעיה? הוא באמת נראה חולה.

רה"מ: הוא אשכנזי.

תופל: מהוד השרון.

רה"מ: עם שני הורים בהיי-טק.

סריקי: אני מתחיל להבין את הבעיה…

תופל: הוא יכול לככב בסרטון של מרצ.

רה"מ: אנחנו צריכים מישהו שהעם יתחבר אליו.

סריקי: הוא יקבל יותר אימוג'י כועס מלייקים.

תופל: הוא בקלות מעביר חמישה מנדטים לגנץ.

סריקי: או ללפיד.

רה"מ: טוב, הלאה.

תופל: (לילד) תודה, אתה יכול ללכת.

רה"מ: תמסור לאבא שלכל שבת יש מוצאי שבת.

יהלי: מה?

רה"מ: לא משנה. ביי.

הילד יוצא. ראש הממשלה מזמזם למלי.

רה"מ: אל תכניסי עדיין את הילד הבא.

מלי: טוב, אדוני.

רה"מ: אני מקווה מאוד בשבילכם שהילד הבא יתאים, כי אין לי את כל היום לזה. בערב יש לי בר מצווה של ראש המטה באשקלון ואחרי זה מפגש עם חיילים בודדים. התקשורת מגיעה לזה, כן?

תופל: ברור.

רה"מ: ויהיה שידור חי בעמוד הפייסבוק?

סריקי: איזו שאלה.

תופל: הילד הבא יתאים, אני מבטיח.

סריקי: איתמר שמעוני מאשקלון. בן חמש, סרטן בכבד, גרורות בעצמות, כימותרפיה אגרסיבית, הקרנות, תלה פוסטרים שלך על קירות החדר, לא מפסיק לדבר עליך, חולם יום אחד להיות ראש ממשלה.

רה"מ: בטח, בטח. (מזמזם למלי) תכניסי בבקשה את איתמר שמעוני.

הדלת נפתחה. פנימה צועד בצליעה ילד קטן וחמוד, מנופח מסטרואידים, כובע מכסה את פדחתו.

השלושה מתבוננים בו בעיניים מצועפות.

רה"מ: הוא…

סריקי: פשוט…

תופל: מושלם…

שתיקה בת כמה שניות, שמופרת על ידי ראש הממשלה.

רה"מ: שלום איתמר.

איתמר: (מבויש) שלום.

רה"מ: זה נכון מה ששמעתי?

איתמר: מה?

רה"מ: שאתה מעריץ אותי?

איתמר: (מצחקק) כן.

רה"מ: איזה חמוד. ושמעתי גם שאתה רוצה להיות ראש ממשלה כשתהיה גדול?

איתמר: כמוך.

רה"מ: (מתמוגג) כמוני…

איתמר: (כובש מבטו בקרקע, כמעט ממלמל) אני אוהב אותך, ביבי.

רה"מ: מה זה? מה אמרת?

איתמר: (מרים את ראשו, פניו מסמיקות) אני אוהב אותך, ביבי.

תופל: תגיד את זה שוב, הפעם בקול קצת יותר רם.

איתמר: אההה… (בקול קצת רם יותר) אני אוהב אותך, ביבי.

סריקי: (שולף את הטלפון הנייד ומצלם) תגיד את זה עכשיו למצלמה.

איתמר: (בקול רם) אני אוהב אותך, ביבי.

רה"מ: עוד פעם.

איתמר: (כמעט צועק) אני אוהב אותך, ביבי!

תופל: תגיד: ביבי, אני רוצה אותך.

איתמר: ביבי, אני רוצה אותך!

רה"מ: ביבי, אני צריך אותך!

איתמר: ביבי, אני צריך אותך!

השלושה עומדים ומוחאים כפיים. ניכר שהילד התעייף מהעמידה והצעקות. סריקי מפסיק את ההקלטה. הם מתיישבים.

תופל: (לילד, בעודו מביט בטלפון שלו) איך אתה ביום ראשון? אנחנו יכולים לצלם בין 10 ל-12.

איתמר: אני צריך לשאול את אמא. יכול להיות שיש לי כימו.

תופל: וזה יותר חשוב מצילום עם ראש הממשלה?

איתמר: אני צריך לשאול את…

סריקי: אין בעיה, תשאל, אבל תזכור שיש עוד הרבה ילדים שמחכים להצטלם עם ראש הממשלה. והם חולים לא פחות ממך ואוהבים את ביבי לא פחות ממך.

איתמר: בסדר, אני…

תופל: יופי, אז תתאם עם מלי שלנו בחוץ, בסדר?

איתמר: בסדר.

הילד מדדה דרכו החוצה.

השלושה מביטים זה בזה.

סריקי: זה יהיה ויראלי.

רה"מ: מה? מה שיש לילד?

סריקי: הסרטון.

רה"מ: אה.

סריקי: לפחות 300 אלף לייקים.

תופל: עשרה מנדטים של קולות צפים. קל.

רה"מ: יופי, עבודה טובה. (קם ללכת) רגע, איפה אמרתם שהוא גר?

תופל: (מביט בניירות) באשקלון.

רה"מ: אז כדאי שנזדרז עם הסרטון.

סריקי: למה?

רה"מ: ראיתם פעם את המחלקה האונקולוגית שם?

מחזה·סאטירה

המלך – מחזה קצר

הדמויות:

המלך חבּיבּי
המלכה
המזכיר המדיני
המזכיר הצבאי
הצייצן המלכותי
אזרח
זקיף
המלך הכנוע
הנסיך

תמונה ראשונה: בדרך לארץ המובטחת

פיל מלכותי גאה נושא על גבו אפיריון ובו המלך והמלכה. לצד הפיל צועדת הפמליה.

המלכה: [מוציאה ראשה מהחלון] נו, הגענו?

המזכיר המדיני: בקרוב מאוד, מלכתי, ממש בקרוב.

המלכה: כמה זמן עוד אפשר לחכות? אי אפשר לישון פה עם כל העליות והירידות.

המזכיר המדיני: עוד קצת אורך רוח, זה כל מה שאני מבקש.

המלכה: אני שומעת את זה כבר חודשים. בינתיים אני רואה פה רק גבעות מצהיבות ואדמת טרשים.

המזכיר המדיני: על פי המפות והכוכבים, הארץ המובטחת כבר מעבר לסיבוב. מלוא הטנא כיבודים מחכים לך שם, תכשיטי זהב פרוויים ומיני תרגימא, שמלות עם אמרות מזהב ויין שממלא תדיר את כוסך, מבלי שאת, גבירתי הנעלה, תצטרכי להוציא אגורה שחוקה מכיסך.

המלכה: הארץ המובטחת בתחת שלי!

המלך: [נזעק להוציא ראשו מחלון אחר] ששששש, איך את מדברת? אולי יש בסביבה איזה עיתונאי מרוט שיעשה מזה כותרת?

המלכה: עיתונאי? הצחקת אותי. הבט סביב מלוא האופק – הדבר היחיד שיש פה הוא קרנף עצל שריח הפרשותיו מזכיר את התופת.

הצייצן המלכותי: כמה טוב לראות את זיו פניך, אדוני. [מוציא דף ועט] אנסח מיד מודעה נמלצת בשמך: נתינים יקרים, עת גבורות היא זו, זמן למעשים גדולים, הנה אנו באים להצילכם מיד זדים ורשעים. טחו עיניכם מראות כי חייכם אינם סוגים בשושנים, בעוד מספר שעות תוכלו לומר: המלך חבּיבּי הוא המלך שלי.

המלך: [מפהק] זה דווקא לא…

המלכה: איום ונורא! בלי מילה אחת של פרגון למלכתנו הנדירה.

המלך: [מתעורר] נכון! איום ונורא! איך הם אמורים להכיר ככה את פועלה של המלכה?

הצייצן המלכותי: אלפי בקשות סליחה ומחילה, גבירתי, את ההודעה הקודמת אשליך ברגע זה. כבר מתנסחת הודעה חדשה בראשי וזו לשונה: ידוע היטב כי מאחורי כל גבר מצליח עומדת אישה, אך במקרה שלפנינו מדובר בתופעת…

המלכה: תופעה?!

הצייצן המלכותי: …טבע מופלאה, כולה אומרת רוך אך גם חוזקה, משליכה את מרותה על כל איש ואישה, עד כי יהללוה כולם במקהלה.

המלכה: אני משליכה את מרותי?

הצייצן המלכותי: בקטע טוב.

המלכה: [למלך] אני משליכה את מרותי?!

מלך: [נרתע] לא, חלילה, אף פעם לא השלכת שום…

המזכיר הצבאי: מלכתי, אם יורשה לי לדבר בזכותו…

המלכה: לא יורשה!

הצייצן המלכותי: באמת שרציתי…

המלכה: להלבין את פניי ברבים [למזכיר הצבאי] הצייצן הפך למטרד ביטחוני ממעלה ראשונה, גרוע יותר מכל צבאות האויב יחדיו. שפוט אותו בעוון בגידה, על האדמה הקדושה כף רגלו לא תדרך.

המזכיר הצבאי: כן, גבירתי [שולף אקדח]

המזכיר המדיני: רגע, גבירתי, אם יורשה לי להעיר הערה.

המלכה: נניח שיורשה.

המזכיר המדיני: גם אם שגה הצייצן בשגגה…

המלכה: בשגגה או לא בשגגה, הוא שגה שגיאה גדולה.

המזכיר המדיני: מחלי לו על מילותיו הנפסדות. כשתגיע שעת האמת להשתלט על הכתר, זה שמגיע לך בזכות ולא בחסד, נצטרך את לשונו הזריזה כדי לשכנע את נתיני הממלכה שאת הדבר הכי טוב שקרה להם מאז שבעת ימי בריאה.

המלך: יש משהו בדבריו.

המזכיר המדיני: וממך אדוני אבקש בכל לשון של בקשה, אל תזכיר לנתינים ולו ברמז מה קרה בממלכה שהותרנו מאחור.

המלך: אבל הם צריכים לדעת ש…

כולם חוץ מהמלך: [בצעקה] לא!!!

המלך: אוקיי, אז לא.

המזכיר הצבאי: עצרו הכל! מישהו מתקרב.

המזכיר המדיני: נדמה לי שזהו נתין מהממלכה החדשה. גש, הבא אותו הלום, בוא נראה את פניו אורות כשאנחנו מבשרים לו שהגענו לשחרר אותו מעול הבחירות.

תמונה שנייה: הפגישה עם האזרח

המזכיר הצבאי: נתין, השתחווה בפני המלך.

אזרח: מה… מי אתם?

המזכיר הצבאי: אנחנו שואלים פה את השאלות!

המזכיר המדיני: [לאזרח] סלח למזכיר הצבאי, את נימוסיו הוא למד בשדות הקרב. במקום לחלות את פניהם של אנשים, הוא ישר תוקף אותם. טעינו גם אנחנו שלא הצגנו עצמנו תחילה, אנא קבל זאת במחילה.

אזרח: בסדר, אבל למה אתה מדבר בחרוזים?

המזכיר המדיני: כי כך אנחנו מראים שאנו נעלים על הבלי החיים.

הצייצן המלכותי: הוא מתכוון לומר שכך הנתינים יודעים שהם בידיים טובות, שהחיים עצמם שמורים מכל משמר אצלנו במרתפים.

אזרח: אבל החיים שלי די טובים, תודה [פונה ללכת]

המזכיר הצבאי: לא חבל שתמות במלחמה?

אזרח: [נעצר] סליחה?

הצייצן המלכותי: מה שהוא רצה להגיד זה שחבל שלא תהיו מוכנים למתקפת פולשים. אתה רואה את המלך פה, רכוב על הפיל? הוא עצר בגופו שלוש מתקפות, אפילו שזה עלה לו במחיר כבד. אל תשאל איזה מחיר… [האזרח לא שואל] לא, אל תשאל איזה מחיר נורא, באמת, אתה לא רוצה לדעת…

אזרח: טוב, אז מה המחיר?

המלך: את אחי יקירי איבדתי בקרב. הוא צעק "קדימה הסתער" ונהרג מכדור תועה.

המזכיר הצבאי: סיפור קשה.

המזכיר המדיני: איום ונורא.

המלך: על ערש דווי הוא אמר לי, "חבּיבּי, יהיה אשר יהיה, אמור לנתינים שהכל היה שווה. צווה עליהם שימליכו אותך למלכם והזכר תדיר את גבורתי". ואז הוא עצם את עיניו…

המזכיר המדיני: אני תמיד דומע בקטע הזה.

המלך: …וראיתי את נשמתו פורחת. רגע לפני שדאתה מעלה מעלה הנשמה אמרה "אל תניח לרסן השלטון לעולם, אחרת ארדוף אותך מהעולם הבא".

המזכיר הצבאי: עד היום אנחנו מלמדים בגני הילדים ובבתי הספר את מורשת הקרב שלו. איזה לוחם הוא היה, עשוי ללא חת.

המלכה: וגם גבר נורא נאה, בל נשכח.

המלך: טוב, דיברנו עליו מספיק, עכשיו זמן מעשים. נתין, הראה לנו את הדרך לארצך, בואו נלך להציל את המסכנים.

אזרח: אבל אני באמת לא חושב שאנחנו…

המזכיר הצבאי: [שולף אקדח] קדימה צעד! שמאל ימין שמאל, שמאל ימין שמאל…

תמונה שלישית: בשערי הארץ המובטחת

מגיעים לשערי הארץ המובטחת. זקיף עומד בכניסה.

זקיף: עצרו! יש לכם אישור כניסה?

המזכיר המדיני: זה בסדר, אנחנו בדרך לארמון.

זקיף: אין כניסה סתם כך. צריך אישורים והזמנה חתומה.

אזרח: הם אומרים שהם באו להשתלט…

המזכיר הצבאי: [מכה בו מאחור] שתוק!

המזכיר המדיני: להשתלט על חוסר הצדק המשווע שפשה בממלכה.

זקיף: החוק הוא פשוט: יש אישור – נכנסים, אין אישור – מתחפפים.

המזכיר הצבאי: בוא אני אראה לך מה זה אישור… [מתחיל לשלוף את האקדח. המזכיר המדיני ממהר לקראתו]

המזכיר המדיני: אין צורך בזה. [לזקיף] זה מחמם את הלב לראות חייל ממלא את פקודתו ללא שאלות ותהיות, אך בטוחני שאחרי שתבין כי האיש שבאפיריון הוא מנהיג מסדר גודל אחר, על-זמני ואל-אנושי, תפתח לא רק את שערי הארמון, אלא גם את שערי ליבך. הרשה לי להציג בפניך את בן האלים שכל בני התמותה נושאים אליו עיניים מעריצות, המצביא שכיבושיו עוד יילמדו בגני הילדים, המדינאי שמנהיגי העולם עולים אליו לרגל רק כדי לשמוע את אוושת כנפי ההיסטוריה, קבל את המלך חבּיבּי הראשון [המלך יורד מן האפיריון, מסתכל סביבו במיאוס לא מוסתר אבל עוטה על פניו ארשת מתנחמדת ברגע שהוא פונה אל הזקיף].

המלך: בוקר טוב. [הצייצן לוחש משהו באוזנו] ערב טוב. אני תמיד שמח לפגוש מישהו בעל רקע קרבי, זה אומר שיש לנו הרבה במשותף. [הזקיף שותק] תגיד לי, כמה אתה מרוויח בחודש?

זקיף: אם אתה חושב שתוכל לשחד אותי…

המלך: חס וחלילה! שוחד? לא יעלה על דעתי! מאז ומתמיד דגלתי בטוהר המידות ובשלטון נקי כפיים. צייצן, ספר להם מה קרה לקודמך בתפקיד.

הצייצן: הוא ניסה למכור ציוצים עבור אחד השרים.

המלך: והיום הוא?

הצייצן: מאכל לעורבים.

המלך: אני מאמין בשוויון בפני החוק ובדין אחד לכולם. אצלי הזקיפים הם שווי ערך לכל אחד אחר, ובגלל זה התעניינתי בהכנסתך, שוודאי אינה תואמת את רמתך האישית. זה בסדר אם ברצונך לשמור זאת לעצמך, גם אני מאמין בקניין אישי ובזכות השתיקה. אמור לי, כמה זמן אתה כבר עומד פה?

הזקיף: כמה שעות טובות.

המלך: מעניין, אני לא שומע את הצעדים של המחליף שלך. הוא בטח מבלה עכשיו עם בחורה צעירה, מספר לה סיפורי גבורה…

הזקיף: ממציא סיפורי גבורה, אתה מתכוון.

המלך: נו, אתה רואה שיש לנו הרבה במשותף? שנינו הקרבנו את עצמנו למען המדינה בזמן שאחרים תקעו איזו מזכירה [הזקיף מביט אחורה, עצבני] ועכשיו הוא תוקע אותך. למה שלא תדבר על זה עם המלך שלך?

הזקיף: הוא לא…

המלך: הוא לא מבין, אני יודע. כל מה שהשמן הזה עושה הוא לשבת על התחת שלו ולחלק פקודות, בזמן שאתה קופא פה מקור [הצייצן שוב לוחש לו משהו] מתייבש מחום. הוא כבר שכח מה זה להיות מלך של כולם.

הזקיף: כדאי שאשתוק עכשיו. אם יגלו שלא הגנתי על כבודו של המלך…

המלך: ומי יגן על הכבוד שלך? כל החיים אתה רגיל לציית, לומר הן, לספוג השפלות, להרכין את הראש, בזמן שהאחרים מטפסים על גבך הכפוף וקוטפים את מנעמי החיים. הגיע הזמן לומר די! להיות זה שמטפס במקום להיות מטופס, שרומס במקום להירמס, שמזיין במקום מזוין, ש…

זקיף: תיכנסו. [זז הצידה] אבל אל תשכח אותי כשתהיה השליט, אה? אני רוצה להיות אחראי משמר, ומשכורת כפולה, לא כפולה, משולשת! וגם לבחור את הבחורה הכי…

אזרח: אל תעשה את זה!

המזכיר הצבאי תוקע בו כדור ומשליך את גופתו הצידה. הפמליה עושה את דרכה פנימה, חולפת על פני הזקיף מבלי להתייחס אליו כלל.

תמונה רביעית: ההשתלטות

בתוך ארמון המלוכה. המזכיר הצבאי עומד מעל המלך הישן, שנמצא כנוע על ברכיו. מסביב גופות של בני משפחתו של המלך הכנוע וכמה משריו. חיל המשמר, שאמור היה להגן על המלך מפני פולשים, ניצב בבירור לצד המלך החדש ופמלייתו.

המזכיר הצבאי: [למלך חבּיבּי] מילה אחת שלך והוא מצטרף לאשתו ולילדים שלו.

המלך הכנוע: [מתחנן] בבקשה לא, אני אתן לכם כל מה…

המזכיר הצבאי: [מהדק את האחיזה] שתוק!

המלך: זה בסדר, תן לו להשלים את המשפט. אנחנו הרי אורחים בארמון שלו. כרגע.

המלך הכנוע: תקבלו את כל הזהב ואת כל המסים שאני גובה מהאזרחים ואת כל הנשים [מביט לעבר הצייצן] והגברים, אם זה הקטע שלכם…

הצייצן: גברים?! אני סטרייט מאוד. הלוואי עליך לצאת עם חצי מהדוגמניות שיצאתי איתן.

המלך: אין צורך להתרגש, אנחנו לא חיים בימי הביניים, וחוץ מזה גם אני תוהה לגביך לפעמים [פונה למלך הישן] תן לי לשאול אותך שאלה: אם גם ככה אני אקבל את כל המיסים והנשים…

המלכה: איזה נשים?!

המלך: זה לא בשבילי, יפתי. זו תשורה לחיילים הנאמנים. אני זקוק לריחו של פרח אחד בלבד כל חיי.

המלכה: ידעת לדחוף את האף שלך טוב מאוד גם לפרחים אחרים.

המלך: אבל אף אחת מהן היא לא שושנת פרא כמוך.

המלכה: קשקשן.

המלך: דבורה עוקצנית שלי.

המלכה: לפני שנייה הייתי פרח.

המלך: את עולם ומלואו: גם הפרח וגם הדבורה, גם המכתש וגם העלי, גם המוץ וגם התבן.

המלכה: המילים שלך לא מספיקות. אתה יודע מה ירצה אותי, נכון?

המלך: יקירה, אנחנו באמצע השתלטות על השלטון.

המלכה: שאזכיר לך מה כתוב בחוזה? חובה על המלך לרצות את אשתו בכל מקום וזמן שיידרש, בין אם בעתות שלום או בעתות מלחמה, בין אם בעת משחק כדורגל או בעת ערב צדקה לילדים חולים. קדימה, תפעיל את הלשון.

המלך ניגש בלית ברירה אל המלכה, נעמד מאחוריה וכורע על ברכיו. הוא מרים את שולי שמלתה ונבלע תחתיה.

המלכה: עם כל הלשון, חבּיבּי, אל תעצור. שירת בסיירת, אתה בוודאי יודע להתמודד עם מעצור.

המזכיר המדיני: [אחרי שהות, מכחכח בגרונו] אדוני, אם תוכל רק להחליט מה לעשות עם המלך הישן.

המלך: [מוציא את ראשו מתחת לשמלה] כן, נכון. [ נעמד וניגש למלך הכנוע] מה כבר תוכל לתת לי מעבר לכל המסים וההטבות להם אזכה מתוקף תפקידי כמלך החדש?

המלך הכנוע: אוכל לגלות לך כיצד להחזיק את מוסרות השלטון לנצח.

המלך: [צוחק] אני רואה כמה טוב הצלחת.

המלך הכנוע: אחשוף בפניך כיצד גרמתי להמונים להעריץ אותי.

המלך: בוא נראה: ראשית עליי להבטיח להם שאני האביר על הסוס הלבן שבא להושיע אותם מחייהם הקטנים וחסרי המשמעות, אחר כך אצטרך לשסות אותם באליטות שנישלו אותם ממה שמגיע להם, ולבסוף עליי להזהיר מפני איומים חיצוניים ופנימיים שרק אני יכול להם. עשיתי את זה נכון?

המלך הכנוע: [מגמגם] זה… לא… כן… בערך….

המלך: ניסית ללמד אותי את השיטה הרשומה על שמי? אני הרי כתבתי את "מקום נצחי תחת השמש: מדריך חבּיבּי להשתלטות על השלטון".

המלך הכנוע: כן, אבל…

המלך מסמן בראשו למזכיר הצבאי, שיורה כדור בעורפו של המלך הישן.

המלכה: סיימנו עם המשחקים? כי אני ממש לא גמרתי.

המלך חוזר למקומו מתחת לשולי שמלתה של המלכה. היא נאנחת בעונג.

תמונה חמישית: יורש העצר

אידיליה עצלה שוררת בארמון המלוכה. המלך והמלכה יושבים משועממים על כיסאות המלכות. לפתע נכנס בריצה הצייצן המלכותי.

הצייצן: [חסר נשימה] אדוני המלך…

המלך: [נושא מבט בקושי] מה קרה?

הצייצן: [עדיין חסר אוויר] יש הפ… יש הפ…

המלך: אמור כבר, מה יש? הפוגה? הפקדה?

הצייצן: יש הפגנה.

כל הנוכחים בארמון מזדקפים.

המלך: הפגנה?

הצייצן: מאות אנשים מחוץ לארמון קוראים להעמיד אותך לדין.

המלך: אותי? לדין? חצופים! רק אני מחליט את מי מעמידים לדין, ובפעם האחרונה שבדקתי, אני צח כשלג שבתולה פוסעת בו עם שמלה לבנה ותחתוני משי אדומים.

הצייצן: הם צועקים "חבּיבּי מושחת, חבּיבּי גנב" ואפילו, רחמנא לצלן, קוראים לעבר המלכה "עושקת הציבור יכולה לנשק לי בתחת".

המלכה: היו מתים! לא, באמת, הם היו צריכים להיות מתים ברגע שהעזו לעלות את המחשבה הזאת על דל מוחם הרופס. שר הצבא, העמד אותם אל הקיר!

המזכיר הצבאי: [לצייצן] כמה אמרת שיש שם?

הצייצן: מאות, אולי אלפים. לא הצלחתי לספור כי הייתי עסוק בבריחה מחמת זעמם.

המזכיר הצבאי: אם זה מאות אני אצטרך רק כמה אקדחים ורובים. אם זה אלפים אצטרך גם תותחים רושפי אש.

הצייצן: אני לא יודע בדיוק…

המזכיר הצבאי: אני לא אקח סיכון. אירה בליסטראות של אש גם אם הם בודדים. זה עדיין יהיה מחזה יפה. לא כמו אלפים בוערים, ועדיין…

המלך: חכה רגע עם הבליסטראות. אני רוצה לשמוע מה יש ליורש העצר להגיד. הוא זה שמחובר אל העם והוא זה שיידע כיצד להשקיט את רוח המרד המפעמת בהם שלא לצורך. [קורא החוצה] נסיך!

נכנס יורש העצר. גבוה, רזה, חיוור, מלא בעצמו.

יורש העצר: כן, אבא?

המלך: הצייצן המלכותי דיווח על המונים שצובאים על הטירה ודורשים את הדחת משפחת המלוכה.

יורש העצר: שיצעקו להם כמה שהם רוצים.

המלך: ומה אם הם יסחפו אחריהם עוד אחרים?

יורש העצר: העם איתנו. הם יודעים שבלעדינו הממלכה תושמד בן לילה.

המלכה: ילד חכם. שתי טיפות מים אמא שלו.

המלך: אלה בטח המלכים מהממלכות האחרות שבוחשים בעניינים לא להם.

יורש העצר: נכריז עליהם מלחמה!

המלכה: כן, מלחמה!

המזכיר המדיני: מדובר בעשרות ממלכות, אנחנו נובס.

המזכיר הצבאי: פחדן!

המזכיר המדיני: לתקוף כך, ללא קאזוס בלי מובהק.

יורש העצר: הם הביאו זאת על עצמם כשביקשו להחליף בדרכי מרמה שלטון נבחר.

המלך: גייסו את כל העם למלחמה!

יורש העצר: הוקיעו את כל המפגינים כבוגדים והשליכו אותם לכלא.

המזכיר הצבאי: [מאוכזב] רק לכלא?

יורש העצר: כך נוכל לקיים משפטי ראווה בתום המלחמה.

המלכה: גאון שלי. הגנים שלי עשו לו רק טוב.

יורש העצר: [לצייצן] בוא, נלך להתייחד… כלומר, לצייץ. ההמונים זקוקים עכשיו יותר מתמיד לקריאות העידוד שלנו. עליהם לדעת שלא לחינם הם משלמים בחייהם בשעה שאנו מוגנים [שניהם יוצאים].

המלכה: [למלך, בנימה פתיינית] אתה יודע עד כמה מלחמה מחרמנת אותי, נכון?

המלך: למענך אבעיר את העולם. אהפוך אותו לחור שחור.

המלכה: בוא תתחיל מחור אחד קטן לפני שאתה הולך בגדולות.

המלכה מסובבת את אחוריה כלפי המלך. הוא ניגש אליה ונעלם מתחת לשמלתה. ברקע נשמעים פיצוצים וזעקות. המלכה מתענגת. הסוף.

סאטירה

תינוק בלתי נלאה

לאחר שזוג הורים העניק לבנם את השם המחייב אלאור, על שם החייל היורה מחברון, היה זה עניין של זמן עד שיגיע תורו של שמעון פרס. הורים טריים מהיישוב גינותיים בשרון העניקו לבנם הבכור את שמו של הנשיא התשיעי של מדינת ישראל. "לפי הגזים שיש לו, הוא בהחלט הקים כור אטומי", סיפרו בגאווה

זכה בפרס: האהבה העצומה בה זכה נשיא המדינה לשעבר שמעון פרס אחרי מותו קיבלה השבוע ביטוי נוסף כאשר מוטי וחנית מרגלית, הורים טריים מהיישוב הקהילתי-חצימחוני גינותיים, בחרו להוקיר את זכרו של פרס בדרך מיוחדת: הם העניקו לבנם הבכור את השם המחייב פרס.

"תמיד ידעתי שלבן הראשון שלי אני אתן שם מיוחד, ותמיד גם אהבתי את פרס, עוד מהתקופה של ממשלת הרוטציה", סיפר האב הנרגש. "כשאמרו לנו בבדיקות הראשונות שאולי זו תהיה בת נורא התאכזבתי, כי אין אף פוליטיקאית שאני אוהב, אבל בסקירת האיברים אמרנו לנו שזה בסוף בן, וישר כששמעתי את זה התחלתי לצעוק במרפאה: 'פרס! פרס! פרס!'".

האם ציינה כי חשה בהשפעת השם על בנה כבר בשעות הראשונות שלאחר הלידה. "היו לו גזים מאוד חזקים, ולפי הספר שקראתי זה ממש מוקדם לגילו", היא סיפרה בעיניים לחות מהתרגשות. "האחיות אמרו לי שזה לא תקין שבשלב הזה יהיו לו יציאות כאלה, אבל אני ישר הבנתי שהוא פשוט הקים לעצמו כור גרעיני קטן בבטן כדי שאף אחד אחר לא יתקרב אליו".

אבל פרס הקטן לא הסתפק רק בזה. כאביו הרוחני, גם הוא מחפש כל הזמן דרכים לקירוב לבבות. אמו סיפרה: "אתמול יצאתי איתו לגן משחקים והיו שם שני תינוקות שרבו על איזה צעצוע כזה זרוק וישן. כשהם ראו את פרס הם ישר חילקו את הבובה ביניהם – אחד קיבל את הראש והשני את הרגל. זו הייתה בובה עם רגל אחת בלבד".

אך מעל הלידה המשמחת של הבן הבכור מעיב ענן שחור, משום שאף חבר כנסת ערבי לא טרח להגיע לטקס ברית המילה באולמי אוסלו. "לברית של הילדים שלהם הם מגיעים, לא?" הטיח האב בזעם כבוש. "איך הם מצפים שיהיה שלום אם הם לא עושים לנו את הג'סטה הזאת? חוץ מזה, יצאנו מהאירוע בהפסד כי חלק מהצ'קים חזרו", הוסיף האב.

על אף התקוות הרבות שהם תולים בו, ההורים מודעים גם למטענים שליליים שעלולים להתלוות לשם. "אנחנו רק מקווים שהילד לא יהיה לוזר או חתרן בלתי נלאה", הם מודים. "אבל מה שלא יהיה – אנחנו נאהב אותו בכל מקרה".

שונות

הפריבילגיה האשכנזית שלי

מיד כשסיימתי לקרוא את הראיון עם רון כחלילי ב"הארץ" עזבתי את כל עיסוקיי ורצתי בלב הולם לבית הוריי. האם ייתכן שיש ברשותם פריבילגיה אשכנזית שלא שמעתי עליה מעודי, שלא לדבר על להחזיק בה, להריח אותה, לעשות בה שימוש?

"פריבילגיה? אני לא ממש זוכרת", אמרה אמי באגביות מתריסה בעודה צופה בעוד איזו תוכנית בוקר הזויה בערוץ הרומני, בה המראיינת שוחחה עם גמד צועני שהתחתן עם הסוסה שלו ונולדו להם שמונה ילדים, אחד מהם עם IQ 140.

"אמא, את חייבת להיזכר!" צעקתי לעברה וכיביתי את הטלוויזיה. "אין מצב שיש לנו בבית פריבילגיה ואנחנו לא משתמשים בה!"

"לא יודעת, אולי קיבלנו משהו כזה במרכז קליטה בקרית ים" ענתה ולחצה על שלט הטלוויזיה כדי להדליקה. "לך תבין מה רוצים מהחיים שלך כשתוקעים אותך במרכז קליטה עם מלא קווקזים ואומרים לך 'תסתדרו'. אם שמרנו את זה, זה בבוידעם, מאחורי המצעים מרומניה."

ללא שהות רצתי למרפסת השירות, לקחתי את הסולם ועליתי לבוידעם – אותו מקום בו אשכנזים שומרים דברים שהם בחיים לא ישתמשו בהם. ברקע סיפר הגמד הצועני כיצד הוא רוכב על אשתו, והקהל באולפן התפוצץ מצחוק מכפל המשמעות הלא חינוכי. הזזתי הצידה את מזוודת העור שהוריי הביאו עמם מהמדינה הקומוניסטית הנחשלת, שרק צייקנות כרונית מסבירה מדוע לא זרקו אותה מזמן, זרקתי על הרצפה את המצעים, שהדיפו ריח כבד עד כדי מחנק של נפטלין, ושלחתי יד מגששת אל אחורי הבוידעם. כעבור מספר שניות נגעה ידי בשקית קטנה וכמושה. שלפתי אותה וירדתי מהסולם. לא הצלחתי להבין מה היה בדיוק הגוש האפרפר וחסר הצורה הזה ששוכב לו בשקית, אבל תחושה של החמצה מרירה כבר החלה לפעפע בקרבי.

"אמא, מה זה?" שאלתי.

אמי בחנה את השקית מכל צדדיה.

"אה, עכשיו אני נזכרת באמת שקיבלנו משהו כזה באולפן של העברית, אבל אף אחד לא ממש ידע מה לעשות עם זה. אני חושבת שחבר שלנו הארי ניסה לעשן את זה, אבל זה עשה לו פריחה, אז שכחנו מזה."

"פשוט שכחתם את זה?!" הזדעקתי. "קיבלתם פריבילגיה ולא השתמשתם בה?! את מבינה שזה היה יכול לשנות לנו את כל החיים?!"

"היינו עולים חדשים בני יותר מ-30 עם שני ילדים קטנים שגרים בדירת שיכון קטנה. לא היה לנו זמן לבדוק מה זה. חוץ מזה, הסתדרנו מצוין גם בלעדיה, אתה לא חושב?".

מיואש וחסר אונים, פתחתי את השקית והוצאתי את הפריבילגיה. היא הייתה צמרירית למגע, ובאופן מפתיע שמרה על חמימותה לאורך השנים בהן הייתה תקועה במעבה הבוידעם. הרמתי אותה אל האור והבטתי בה. קרני השמש חדרו מבעד לעורה ושיקפו את תוכה. אני יכול להישבע שיכולתי לראות שם לב שפעם עדיין, אך היו אלה פעימות זעירות של כוחות אחרונים, כאילו הייתה חולד דרוס בצד העכביש שממתין לקבוצת ילדים משועממים שתגאל אותו מייסוריו בעזרת כמה סלעים ומצית.

רחמיי נכמרו – על הפריבילגיה הגוססת; על הוריי ששוכנעו להאמין כי קרית ים היא הריביירה של המזרח התיכון, ולא חלק מפריפריה קשת יום; על החיים שהיו יכולים להיות מנת חלקי אילו רק היו מטפחים את הפריבילגיה, מאכלים ומשקים אותה, נותנים לה לגדול ולקנות לנו דירת פנטאהוז בצפון הישן של תל אביב.

פתחתי את החלון, נשקתי בעדינות לפריבילגיה והשלכתי אותה החוצה. "היי שלום, פריבילגיה", לחשתי. "מי ייתן ולא תדעי עוד הדחקה."

בדרך החוצה ראיתי בזווית העין את המשכה של תוכנית האירוח הרומנית. הסוסה בדיוק שיחקה כדורת עם בעלה הגמד – היא בעטה בו ושלחה אותו לשוט על המסלול, עד שפגע בפינים. "סטרייק!", צעקה המנחה באקסטזה. סגרתי אחריי את דלת הבית. הקהל באולפן לא ידע את נפשו מרוב אושר.

מרכז הקליטה בקרית ים. כאן הפתיחה הפריבילגיה
מרכז הקליטה בקרית ים. כאן ניתנה הפריבילגיה
מערכונים

סקופ שלא מהעולם הזה

פנים. מערכת חדשות באינטרנט – ערב

בחדר המערכת יש שלושה שולחנות פשוטים מסודרים בצורת ח'. על כל אחד מהם מסך מחשב ומכשיר טלפון, כשמאחורי כל שולחן יושב צעיר חרדי עם כיפה שחורה, שקוע במסך. אחד הצעירים משוחח בטלפון. על הקירות תלויות תמונות של רבנים (עובדיה יוסף, כדורי וכו'). מן החלל הקטן מסתעף חדרון נטול חלונות. בחדרון יושב מי שנראה כמו הבוס שלהם, רגליו על השולחן והוא עונה לטלפון הנייד. בתוך מספר שניות הוא מוריד את רגליו מהשולחן ומזדקף בכיסאו. אין ספק שמדובר בשיחה הרת גורל.

העורך הראשי: … כן, כן, זה סקופ שלא מהעולם הזה. על דברים קטנים יותר כבר קיבלו את פרס החזון איש. המתחרים לא יידעו מאיפה הקדוש ברוך הוא הביא להם את זה. להתראות, מוישל'ה, זה עוד שנייה עולה לאוויר.

העורך ניגש בחיפזון לחלל המערכת.

העורך הראשי: אברוימל'ה!

שלושת העורכים מרימים את ראשיהם מהמסך ועונים במקהלה: כן!

העורך הראשי: התכוונתי לאברוימל'ה הראש דסק. שומע, אברוימל'ה, קיבלתי עכשיו טלפון ממוישל'ה.

ראש הדסק: מוישל'ה שבכנסת?

העורך הראשי: לא. מוישל'ה שמסקר את העולם הבא.

ראש דסק: אה, מוישל'ה הזה.

העורך הראשי: תקשיב, אתה חייב לשכוח לו את הפעם הקודמת. אז הבאבא סאלי אמר לו שהוא ראה את הרב קוק מחפש חנייה בכניסה לגן עדן, אז מה? הבאבא סאלי הזה היה תחמן בחייו, וכנראה שגם אחר כך. מה, אצל החילונים לא הנחיתו את אילן רמון בשלום? הנחיתו. אבל מה שיש לנו עכשיו זה הסקופ של תשע"ד. אתם יושבים? יש לו מקורות טובים שאומרים שהרב כדורי לא הגיע לקבל את פניו של המרן עובדיה יוסף בגן עדן. ואתם יודעים למה? כי הרב כדורי במדור חסידות, ולא יכל להגיע.

שני העורכים הזוטרים ממש נרגשים ונלהבים, אבל ראש הדסק נותר סקפטי.

ראש דסק: לא יודע, אפרוים, מי זה המקור שלו? זה עוד פעם הבן של עובדיה? הוא כבר אמר פעם שהוא חלם שאבא שלו הלך, ואז בבוקר המרן קם והניח תפילין.

העורך הראשי: לא, זה לא הבן של עובדיה. זה הבן של כדורי.

ראש דסק: פףףף, הבן של כדורי. עוד דביל.

העורך הראשי: טוב, תקשיב, אברוימל'ה, אם הסיפור הזה נכון, ראשים בגן עדן הולכים לעוף. זה סיפור ענק, ואנחנו עולים איתו עכשיו לאוויר, אתה מבין?!

ראש הדסק נעתר באי רצון מופגן.

ראש דסק: טוב, אברוימל'ה, תתחיל להכין את הידיעה. (פונה לעורך השני) אברוימל'ה, אתה תבקש תגובות מהמרן ומהרב כדורי. תנסה לחלוב אותם כמה שיותר. תוציא ציטוטים כמו "מה הוא מתנשא עליי? כשהיינו בבגדד אני דאגתי שיהיו לו חברים, למכוער הזה" וכאלה.

לפתע האורות במערכת נכבים ונדלקים.

העורך המאוד זוטר אברוימל'ה: אני חושב שהמרן או הרב כדורי כועסים עלינו.

הטלפון מצלצל ומקפיץ את העורך המאוד זוטר, שמתחיל להתייפח. העורך הקצת פחות זוטר אברוימל'ה מרים את השפופרת. הוא מקשיב במשך מספר שניות ומחזיר את השפופרת למקומה.

העורך הפחות זוטר אברוימל'ה: זו הייתה הודעה מוקלטת מקבר רחל. הם רוצים תרומה, כדי שנזכה להגיע לעולם הבא.

האור שוב נכבה, אבל הפעם לא נדלק בחזרה. אנחנו שומעים רק את התייפחויותיו של אברוימל'ה המאוד זוטר.

Ovadya_Yosef

מערכונים

סוס

פנים. בית קפה – ערב

שני בני זוג, בשנות ה-30 לחייהם, יושבים בבית קפה סטנדרטי לחלוטין, משהו בסגנון של "קפה קפה". המקום לא עמוס מדי, רק כמה סועדים פזורים פה ושם, לועסים סלטים וסנדוויצ'ים. בני הזוג משוחחים.

אישה: אני אוהבת את הרני רהב הזה. הוא חמוד. נשמה טובה כזאת.

המלצרית מגיעה עם שתי מנות ומניחה אותן לפני בני הזוג.

מלצרית: יש פה ארוחת בוקר ישראלית אחת, ופסטה שמנת פטריות. בתיאבון.

המלצרית הולכת והשניים ממשיכים לשוחח ומתכוננים להתחיל לאכול.

אישה: מעניין איך יהיה הזה עם בר רפאלי.

האישה מעמיסה ספגטי על המזלג ומכניסה אותו לפיה. בן רגע היא מעווה את פרצופה בגועל ויורקת את הספגטי.

אישה (בגועל): איכס! מה זה הגועל נפש הזה?

גבר: מה, מה קרה?

אישה: לא יודעת, יש לפטריות האלה טעם מגעיל. זה מקולקל לגמרי.

הגבר לוקח מזלג ומתכוון לטעום, אבל גבותיה של האישה מתרוממות באחת. היא נזכרה במשהו.

אישה: לא לא, אל תיגע! אני חושבת שהם שמו סוס בפנים, כמו בבית קפה הזה בתל אביב. זה בטח אותה רשת! תקרא מהר למלצרית, למה אני עוד שנייה מקיאה.

האישה מכסה את פיה בידיה ומתחילה להשמיע קולות של בחילה. הגבר מסמן למלצרית לבוא בצורה לא מאוד מעודנת.

גבר: בואי, בואי לפה!

המלצרית מגיעה, מחזיקה את המגש תחת בית שחיה.

מלצרית: כן?

גבר: מה זה, גם פה שמתם בשר של סוס בפנים? אתם לא מתביישים?

המלצרית מרימה את הצלחת עם הספגטי ומריחה אותה. היא לא מצליחה להסוות את הבעת הגועל שחולפת על פניה.

מלצרית: חכו שנייה, אני יקרא לאחראי משמרת. (קוראת הצידה) אבי, בוא רגע.

מגיע אחראי המשמרת. בחור מגודל, כבן 30, לבוש חולצה שחורה.

אחראי משמרת: כן, חברים, מה אפשר לעזור?

מלצרית: הם טוענים שהספגטי לא טוב.

האישה מפסיקה את קולות ותנועות הבחילה כדי לקחת חלק בשיחה.

אישה: לא טוב?! זה עם בשר סוס, כמו שעשיתם שמה בתל אביב. זה גועל נפש.

אחראי משמרת: מה פתאום? אין מצב.

אחראי המשמרת לוקח את הצלחת מידי המלצרית ומרחרח אותה. הוא לוקח את המזלג של האישה וטועם ממנת הספגטי.

אחראי משמרת: תנו לי לבדוק רגע עם המטבח. שמרית, תני להם בינתיים קולה על חשבון הבית.

אחראי המשמרת הולך עם הצלחת, והמלצרית הולכת להביא את הקולה. הגבר מתחיל לאכול בינתיים את ארוחת הבוקר הישראלית שלו.

אישה: אני לא מאמינה שאכלתי עכשיו בשר של סוס. הוא מפרסס פרסה? נראה לי זה לא כשר בכלל. ואיי, בקושי עבר שבוע מאז שצמתי ביום כיפור, אני לא יודעת אם אלוהים יסלח לי. יוסי, בוא נעוף מפה.

גבר (בעודו לועס בפה מלא): חכי, בטח יביאו לנו פיצוי עכשיו.

המלצרית מגיעה עם שתי כוסות קולה, ואחריה מגיעים אחראי המשמרת – צלחת הספגטי בידיו – וטבח, שניכר שהוא בתחילת שנות ה-20 לחייו.

אחראי משמרת: חברים, הבאתי לפה את השף. (פונה לטבח) החבר'ה פה טוענים שזה בשר של סוסים. אמרתי להם שאין מצב. בוא תטעם.

הטבח טועם. פעם אחת. ועוד פעם. ועוד פעם. כך הוא מסיים כמעט את כל המנה.

טבח: נראה לי זה בגלל הפטריות. בדיוק החלפנו ספק. חוץ מזה, אנחנו בית קפה חלבי פה. אני לא יכול להכניס בשר גם אם אני רוצה.

גבר: נו, בטח יש לכם איזה שוטף כלים ערבי או סודני שהכניס את זה לאוכל. זה כמו פיגוע. (פונה לאחראי המשמרת) תגיד את האמת – יש ערבי במטבח, נכון?

אחראי משמרת: חס ושלום! אני לא מכניס למטבח שלי סוסים או ערבים.

אישה: עזוב, יוסי, בוא נלך. אני ידאג לזה שמחר זה יהיה כתוב בכל העיתונים. אין, חבל לכם על הזמן איזה בלאגן אני הולכת לעשות לכם. (צועקת בחלל בית הקפה) אל תאכלו פה! הם שמים בשר של סוס בפנים! זה לא כשר!

אחראי המשמרת מתחיל להתעצבן.

אחראי משמרת: את יודעת מה? לכו, אל תעשו טובות. בשר סוס של ערבים, עלאק.

גבר (בעודו קם): חכה חכה, יא אפס קטן. חכה בסוף המשמרת.

המלצרית מחזיקה את ידו של אחראי המשמרת, פן יתנפל באגרופיו על הבעל. בני הזוג יוצאים, לא לפני שהאישה מתרה בסועדים הנוספים פן יאכלו שם.

חוץ. בית קפה – ערב

בני הזוג עומדים מחוץ לבית הקפה.

אישה: קח אותי הביתה, יוסי, אני כבר לא רעבה.

הגבר מנטרל את האזעקה באוטו שלהם – ג'יפ שחונה על המדרכה ממש מול הכניסה לבית הקפה. לפתע נשמעים צעדי פרסה של סוס, אשר חוצה מול עיניהם המופתעות, כשעל גבו רכוב צעיר שחום עם גופיה וג'ינס מרוטים. אחראי המשמרת יוצא אליו.

אחראי משמרת: מוחמד, אני יחכה לך הרבה?! כנס, כנס פנימה.

בני הזוג מביטים המומים במחזה, ואז האחד בשנייה.

פייד אאוט.

horse

מערכונים

אייפונולוגיה (1)

פנים. קניון – יום

דוכן למכירת אביזרים לטלפונים ניידים באמצע הקניון. מעליו שלט גדול המבשר "בס"ד. כיסויים ונרתיקים לכל הסוגים בהתאמה אישית". בדוכן עומדת אישה כבת 50, לבושה בבגדים צעקניים, ציפורניה הארוכות משוחות בלק אדום עז. היא מחזיקה בידיה אייפון של הלקוח שמולה, גבר בשנות ה-30 לחייו, לבוש בג'ינס וחולצת T סתמית.

מוכרת: טוב, לפי הכיסוי שיש לך, אני רואה שאתה אדם מאוד סולידי. אתה לא אוהב שינויים. אפשר אפילו להגיד שאתה מפחד משינויים. זה נכון?

לקוח: וואלה נכון. אני באמת מפחד משינויים. ככה זה מאז שאני זוכר את עצמי. גם כשהיה לי את הנוקיה הישן הזה שאפשר להחליף לו צבעים, נשארתי עם הכיסוי השחור שקיבלתי. חברה שלי זרקה אותי בגלל שלא הסכמתי להחליף אותו לירוק בקבוק.

מוכרת: ואני רואה פה גם נטייה להישאר באותו מקום עבודה, אפילו שאתה לא מרוצה, והבוס ממש לא מעריך את היכולות שלך.

לקוח: (מופתע) ואוו, את גדולה! איך את עושה את זה? את יודעת שאפילו אמא שלי לא יודעת דברים כאלה?!

המוכרת מסובבת את הטלפון ומביטה בריכוז בכל צד.

מוכרת: אני רואה פה שינויים גדולים מאוד בחיים שלך ממש בקרוב.

הלקוח מקרב את ראשו, בוער מסקרנות. הוא רואה השתקפות הפוכה של עצמו במסך הטלפון.

לקוח: (נרגש) מה זה? מה זה?

מוכרת: חכה רגע.

המוכרת עוצמת את עיניה לכמה שניות, ואז פוקחת אותן ומחפשת כיסוי מסוים. היא מוציאה כיסויים של הלו קיטי, סופרמן, אנגרי בירדז. היא אותם מודדת על הטלפון, אבל היא לא מרוצה משום דבר. לבסוף היא משאירה את האייפון עירום כביום היוולדו. פרצופו מוכה הסקרנות של הלקוח משתקף בגב הזכוכית של הטלפון.

מוכרת: זהו! זה מה שאתה צריך! אתה צריך לשנות, להעיז, לא ללכת יותר עם כיסוי שמכסה על מי שאתה באמת. רק ככה אתה תשיג לעצמך פרנסה טובה, זוגיות, ילדים בריאים בעזרת השם. הקדוש ברוך הוא אוהב אותך כמו שאתה, אל תתבייש ממנו. תקשיב לי, זה ישנה לך את החיים תוך שנייה.

הלקוח מרים את האייפון בהיסוס, וזה מחליק לו מהיד ועף לרצפה. הוא מרים אותו ורואה שהמסך נשבר.

מוכרת: אני יכולה לשלוח את זה למישהו שאני מכירה, הוא יעשה לך את זה ב-400 שקל. אני אומרת לך, זה איש צדיק עם ידיים מזהב. הוא מתקן אייפונים של עניים רק לשם שמיים.

לקוח: (המום) לא יודע… נראה לי יקר קצת…

מוכרת: איזה יקר! לך תשאל פה בדוכן של הרוסים הגויים, ייקחו לך על זה אלף שקל וישימו לך מסך מזויף שהם הביאו מרוסיה. עזוב אותך.

לקוח: לא יודע, אני צריך לחשוב על זה.

מוכרת: מה שאתה רוצה נשמה. רק שלא תגיד אחרי זה שלא אמרתי לך.

הלקוח מתחיל להתרחק לאט לאט, עדיין המום ממה שקרה לאייפון שלו.

מוכרת: חבל, היית צריך לקנות אצלי שומר מסך. זה כולה 100 שקל. לשים לך בשקית, כפרה?

iphone

מערכונים

מעבר חצייה

חוץ. שטח עירוני – יום

אנחנו ליד מעבר חצייה בכביש שומם לחלוטין. אין אף אוטו או נפש חיה בסביבה. למעבר החצייה מגיע יהושע, בשנות ה-40 לחייו, שיערו המקליש מדובלל ועיניו נראות כפעורות תמידית מאחורי זגוגיות המשקפיים. האור ברמזור אדום, ולכן יהושע מחכה מספר שניות. כשהוא מבין ששום מכונית לא תגיע בזמן הקרוב, הוא מביט במהירות ימינה ושמאלה וחוצה את הכביש. כשהוא מגיע למדרכה, מגיח מן הצד שוטר.

שוטר: הלו, מה קורה? אתה יודע שעברת באדום?

יהושע: (עיניו מתרוצצות מצד לצד) מה? מה? מאיפה…?

שוטר: מה מה? עברת באדום. לא הייתה לך סבלנות, ועכשיו אני צריך לתת לך קנס של 250 שקל.

יהושע: אבל אין פה אף אחד, בחייך.

שוטר: אף אחד, אה? אז בוא אני יספר לך משהו. לפני שנתיים הייתה פה מישהי, בחורה צעירה, יפה, פרח, גם לא חשבה שיבוא פה אוטו, אבל איך שהיא עברה באה משאית ב-200 קמ"ש והורידה אותה. אתה יודע איפה היא היום?

יהושע: (מהוסס) בקבר?

שוטר: למה אתה כזה שלילי? היא בבית שלה, עם גבס. אם בא לה לשתות דיאט קולה, למה היא השמינה קצת מאז התאונה, לוקח לה רבע שבע רק לקום מהספה ולהגיע למקרר. אתה מבין, אין לה אף אחד, אז היא מבזבזת את הזמן שלה על ללכת להביא דיאט קולה במקום למצוא חתן. כזו בחורה נחמדה, לא חבל עליה?

יהושע: בטח שחבל, אבל באמת שאני תמיד מחכה שיתחלף לירוק. אבל תסתכל, הכל פה מת, זה ממש מיותר שיש פה בכלל רמזור.

שוטר: אז מה שאתה אומר זה שהתפקיד שלי מיותר.

השוטר מושיט את היד אל מאחורי הגב, מנסה לשחרר משהו במשך מספר שניות, ומצליח לבסוף להוציא את מכשיר הקשר.

שוטר: (למכשיר) תשלחו לי תגבורת, אני נתקל פה בהתנגדות.

יהושע מופתע.

שוטר (ממשיך) אני נמצא ב… (מסתכל סביבו) אני ליד… (פונה ליהושע ולוחש) איפה אנחנו?

יהושע: בנהריה.

שוטר: (ספק למכשיר הקשר, ספק לעצמו) בנהריה! אני בנהריה! תשלחו תגבורת לנהריה!

אין שום תגובה בקשר.

שוטר: (ליהושע) אז מה עושים פה בנהריה? יש פה ים, לא? בטח מלא בחורות עכשיו בקיץ, אה?

יהושע: אהה, כן, יש פה ים. זה בכיוון ההוא (מצביע).

השוטר לא מפסיק להסתכל לכיוון הים, להוט ללכת לשם.

שוטר: טוב, אתה יודע מה? אני משחרר אותך עכשיו באזהרה, אבל דיר באלאק אתה עובר עוד פעם באדום, אה?

יהושע: בטח, בטח.

שוטר: (שוב למכשיר הקשר) קבלו ביטול.

השוטר לוחץ ליהושע את היד ועובר באדום. משאית מגיחה מהצד ופוגעת בו. יהושע ההמום מתלבט האם לרוץ לכביש ולעזור לשוטר, אבל הרמזור עדיין אדום. הוא מחכה ומחכה ומחכה, עד הפייד אאוט.

ID-10063974

מערכונים

מותר להשוות

 פנים. קליניקה פרטית של רופא – אחר צהריים

גבר ואישה נכנסים ומתיישבים מול הרופא. בני הזוג לבושים בהידור מסוים. ניכר שהם בעלי אנשים משכילים, כנראה בעלי מקצועות חופשיים, ליברלים. גם הקליניקה של הרופא, מתוקף תפקידה, נקייה ומהודרת.

רופא: שלום.

אישה: היי, שלום.

רופא: במה אני יכול לעזור לכם?

אישה: הגענו אליך בעקבות המלצות של חברים טובים שלנו, אתי ואיתי קפון. הם סיפרו לנו שעשית פלאות עם אמיתי, הבן שלהם.

רופא:  כן.

אישה: אז חשבנו שאולי אתה יכול לעזור לנו גם עם הבן שלנו.

גבר:  שלא תבין, המצב אצלנו הרבה יותר טוב מאצלם. אבל בכל זאת חשבנו שאולי איזה טיפול קצר, ממש בקטנה, יכול לסדר את נועם שלנו.

רופא: ובמה הוא מאובחן?

אישה: הוא… יש לו…

האישה מביטה בבעלה בבקשת עזרה.

גבר: הוא קצת מכוער.

אישה: שלא תבין לא נכון, בעינינו הוא הדבר הכי יפה בעולם, אבל כשמשווים אותו לאחרים הוא קצת פחות יפה.

הגבר שולף תמונה מהארנק ומציג אותה לרופא.

רופא:  אני מבין. תראו, במקרה הזה אני ממליץ על הטיפול ההשוואתי הקלאסי. תסתכלו…

הרופא מדליק את הטלוויזיה השטוחה שעל הקיר ומפעיל משהו במחשב. מתחיל להתנגן סרט המציג חבורה של ילדים משחקים. זום-אין על פניהם מבהיר שמדובר בילדים מכוערים במיוחד.

רופא: (מדבר בזמן שהסרט מוקרן) בטיפול ההשוואתי הקלאסי אנחנו לוקחים את ההורים ומראים להם, בשפה לא מקצועית, שהשד לא נורא כל כך. שיש ילדים יותר מכוערים, או טיפשים, או אלימים, או כל פגם אחר.

מבט הרתיעה על פניהם של בני הזוג מפנה את מקומו אט אט לחיוך.

רופא: (ממשיך) לרוב ההורים מספיק טיפול אחד בשבוע, 45 דקות. בזמן הזה הם משחקים קצת עם הילדים האחרים, נוגעים בהם, אם זה לא מרתיע אותם, ויש אפילו מקרים שההורים מקלחים את הילדים האלה ומשכיבים אותם לישון. זה נותן להם בסיס להשוואה עד הפעם הבאה שהם מתאכזבים מהילד שלהם.

אישה: ותגיד, זה לא קצת לא אתי, הטיפול הזה?

הבעל תוקע באשתו מבט מאיים.

בעל: מה לא אתי?! הוא רופא! איך יכול להיות לא אתי?

אישה: לא יודעת, זה קצת לא נעים כזה מול הילדים האחרים. איפה ההורים שלהם? הם יודעים שהילדים שלהם פה?

רופא:  השאלה שלך לגיטימית לגמרי, ואני יכול להרגיע אותך שהטיפול הזה עבר את כל ועדות האתיקה האפשריות, בארץ ובחו"ל. ואין לך מה לדאוג – ההורים של הילדים האלה מקבלים כסף טוב עבור זה, והכסף הזה מאפשר להם לקנות לילדים דברים שבמקרה אחר הילדים יכלו רק לחלום עליו.

בעל: (לאשתו)  אמרתי לך שאין לך מה לדאוג, את והמצפון שלך. קודם כל תדאגי לילד שלך לפני שאת דואגת לילדים אחרים.

רופא: בואו, באמת שאין צורך בוויכוח הזה. אנחנו פה לטובת הילדים – כל הילדים. אני מציע שתקבעו תור עם מירי פה בחוץ, כך שנוכל להתחיל בטיפולים כבר בשבוע הבא. מה שנשאר לכם להחליט זה האם אתם רוצים שהילד יצטרף אליכם, כדי שיהיה לכם בסיס אותנטי להשוואה, או שאתם מעדיפים להתרכז אך ורק בילדים המכוערים, כדי שהחוויה תהיה יותר עזה.

אישה:  ואוו, לא חשבתי על זה. על מה אתה ממליץ?

רופא: זה כבר תלוי בכם. אין פה נכון ולא נכון. לכו הביתה, תישנו על זה, ותחליטו בראש צלול.

הגבר והאישה נפרדים לשלום מהרופא.

אישה: תודה רבה דוקטור, תודה רבה.

הגבר קורץ לרופא, כאילו ממתיק איתו איזה סוד. השניים יוצאים.

חוץ. מגרש חנייה – אחר צהריים

הגבר והאישה צועדים לכיוון המכונית.

אישה: יופי, אני שמחה שבאנו. כבר התחלתי ממש לדאוג לנועם.

גבר:  אני אמרתי לך שהוא יהיה בסדר, לא? אמרתי או לא אמרתי?

הגבר מנטרל את האזעקה של המכונית והשניים נכנסים.

פנים. מכונית – המשך

האישה נפנית למושב האחורי.

אישה: נועם, יפה שלי, אתה רוצה בשבוע הבא לבוא לפה עוד פעם?

katerina r. / Foter.com / CC BY-SA