מערכונים

מעבר חצייה

חוץ. שטח עירוני – יום

אנחנו ליד מעבר חצייה בכביש שומם לחלוטין. אין אף אוטו או נפש חיה בסביבה. למעבר החצייה מגיע יהושע, בשנות ה-40 לחייו, שיערו המקליש מדובלל ועיניו נראות כפעורות תמידית מאחורי זגוגיות המשקפיים. האור ברמזור אדום, ולכן יהושע מחכה מספר שניות. כשהוא מבין ששום מכונית לא תגיע בזמן הקרוב, הוא מביט במהירות ימינה ושמאלה וחוצה את הכביש. כשהוא מגיע למדרכה, מגיח מן הצד שוטר.

שוטר: הלו, מה קורה? אתה יודע שעברת באדום?

יהושע: (עיניו מתרוצצות מצד לצד) מה? מה? מאיפה…?

שוטר: מה מה? עברת באדום. לא הייתה לך סבלנות, ועכשיו אני צריך לתת לך קנס של 250 שקל.

יהושע: אבל אין פה אף אחד, בחייך.

שוטר: אף אחד, אה? אז בוא אני יספר לך משהו. לפני שנתיים הייתה פה מישהי, בחורה צעירה, יפה, פרח, גם לא חשבה שיבוא פה אוטו, אבל איך שהיא עברה באה משאית ב-200 קמ"ש והורידה אותה. אתה יודע איפה היא היום?

יהושע: (מהוסס) בקבר?

שוטר: למה אתה כזה שלילי? היא בבית שלה, עם גבס. אם בא לה לשתות דיאט קולה, למה היא השמינה קצת מאז התאונה, לוקח לה רבע שבע רק לקום מהספה ולהגיע למקרר. אתה מבין, אין לה אף אחד, אז היא מבזבזת את הזמן שלה על ללכת להביא דיאט קולה במקום למצוא חתן. כזו בחורה נחמדה, לא חבל עליה?

יהושע: בטח שחבל, אבל באמת שאני תמיד מחכה שיתחלף לירוק. אבל תסתכל, הכל פה מת, זה ממש מיותר שיש פה בכלל רמזור.

שוטר: אז מה שאתה אומר זה שהתפקיד שלי מיותר.

השוטר מושיט את היד אל מאחורי הגב, מנסה לשחרר משהו במשך מספר שניות, ומצליח לבסוף להוציא את מכשיר הקשר.

שוטר: (למכשיר) תשלחו לי תגבורת, אני נתקל פה בהתנגדות.

יהושע מופתע.

שוטר (ממשיך) אני נמצא ב… (מסתכל סביבו) אני ליד… (פונה ליהושע ולוחש) איפה אנחנו?

יהושע: בנהריה.

שוטר: (ספק למכשיר הקשר, ספק לעצמו) בנהריה! אני בנהריה! תשלחו תגבורת לנהריה!

אין שום תגובה בקשר.

שוטר: (ליהושע) אז מה עושים פה בנהריה? יש פה ים, לא? בטח מלא בחורות עכשיו בקיץ, אה?

יהושע: אהה, כן, יש פה ים. זה בכיוון ההוא (מצביע).

השוטר לא מפסיק להסתכל לכיוון הים, להוט ללכת לשם.

שוטר: טוב, אתה יודע מה? אני משחרר אותך עכשיו באזהרה, אבל דיר באלאק אתה עובר עוד פעם באדום, אה?

יהושע: בטח, בטח.

שוטר: (שוב למכשיר הקשר) קבלו ביטול.

השוטר לוחץ ליהושע את היד ועובר באדום. משאית מגיחה מהצד ופוגעת בו. יהושע ההמום מתלבט האם לרוץ לכביש ולעזור לשוטר, אבל הרמזור עדיין אדום. הוא מחכה ומחכה ומחכה, עד הפייד אאוט.

ID-10063974

מערכונים

מותר להשוות

 פנים. קליניקה פרטית של רופא – אחר צהריים

גבר ואישה נכנסים ומתיישבים מול הרופא. בני הזוג לבושים בהידור מסוים. ניכר שהם בעלי אנשים משכילים, כנראה בעלי מקצועות חופשיים, ליברלים. גם הקליניקה של הרופא, מתוקף תפקידה, נקייה ומהודרת.

רופא: שלום.

אישה: היי, שלום.

רופא: במה אני יכול לעזור לכם?

אישה: הגענו אליך בעקבות המלצות של חברים טובים שלנו, אתי ואיתי קפון. הם סיפרו לנו שעשית פלאות עם אמיתי, הבן שלהם.

רופא:  כן.

אישה: אז חשבנו שאולי אתה יכול לעזור לנו גם עם הבן שלנו.

גבר:  שלא תבין, המצב אצלנו הרבה יותר טוב מאצלם. אבל בכל זאת חשבנו שאולי איזה טיפול קצר, ממש בקטנה, יכול לסדר את נועם שלנו.

רופא: ובמה הוא מאובחן?

אישה: הוא… יש לו…

האישה מביטה בבעלה בבקשת עזרה.

גבר: הוא קצת מכוער.

אישה: שלא תבין לא נכון, בעינינו הוא הדבר הכי יפה בעולם, אבל כשמשווים אותו לאחרים הוא קצת פחות יפה.

הגבר שולף תמונה מהארנק ומציג אותה לרופא.

רופא:  אני מבין. תראו, במקרה הזה אני ממליץ על הטיפול ההשוואתי הקלאסי. תסתכלו…

הרופא מדליק את הטלוויזיה השטוחה שעל הקיר ומפעיל משהו במחשב. מתחיל להתנגן סרט המציג חבורה של ילדים משחקים. זום-אין על פניהם מבהיר שמדובר בילדים מכוערים במיוחד.

רופא: (מדבר בזמן שהסרט מוקרן) בטיפול ההשוואתי הקלאסי אנחנו לוקחים את ההורים ומראים להם, בשפה לא מקצועית, שהשד לא נורא כל כך. שיש ילדים יותר מכוערים, או טיפשים, או אלימים, או כל פגם אחר.

מבט הרתיעה על פניהם של בני הזוג מפנה את מקומו אט אט לחיוך.

רופא: (ממשיך) לרוב ההורים מספיק טיפול אחד בשבוע, 45 דקות. בזמן הזה הם משחקים קצת עם הילדים האחרים, נוגעים בהם, אם זה לא מרתיע אותם, ויש אפילו מקרים שההורים מקלחים את הילדים האלה ומשכיבים אותם לישון. זה נותן להם בסיס להשוואה עד הפעם הבאה שהם מתאכזבים מהילד שלהם.

אישה: ותגיד, זה לא קצת לא אתי, הטיפול הזה?

הבעל תוקע באשתו מבט מאיים.

בעל: מה לא אתי?! הוא רופא! איך יכול להיות לא אתי?

אישה: לא יודעת, זה קצת לא נעים כזה מול הילדים האחרים. איפה ההורים שלהם? הם יודעים שהילדים שלהם פה?

רופא:  השאלה שלך לגיטימית לגמרי, ואני יכול להרגיע אותך שהטיפול הזה עבר את כל ועדות האתיקה האפשריות, בארץ ובחו"ל. ואין לך מה לדאוג – ההורים של הילדים האלה מקבלים כסף טוב עבור זה, והכסף הזה מאפשר להם לקנות לילדים דברים שבמקרה אחר הילדים יכלו רק לחלום עליו.

בעל: (לאשתו)  אמרתי לך שאין לך מה לדאוג, את והמצפון שלך. קודם כל תדאגי לילד שלך לפני שאת דואגת לילדים אחרים.

רופא: בואו, באמת שאין צורך בוויכוח הזה. אנחנו פה לטובת הילדים – כל הילדים. אני מציע שתקבעו תור עם מירי פה בחוץ, כך שנוכל להתחיל בטיפולים כבר בשבוע הבא. מה שנשאר לכם להחליט זה האם אתם רוצים שהילד יצטרף אליכם, כדי שיהיה לכם בסיס אותנטי להשוואה, או שאתם מעדיפים להתרכז אך ורק בילדים המכוערים, כדי שהחוויה תהיה יותר עזה.

אישה:  ואוו, לא חשבתי על זה. על מה אתה ממליץ?

רופא: זה כבר תלוי בכם. אין פה נכון ולא נכון. לכו הביתה, תישנו על זה, ותחליטו בראש צלול.

הגבר והאישה נפרדים לשלום מהרופא.

אישה: תודה רבה דוקטור, תודה רבה.

הגבר קורץ לרופא, כאילו ממתיק איתו איזה סוד. השניים יוצאים.

חוץ. מגרש חנייה – אחר צהריים

הגבר והאישה צועדים לכיוון המכונית.

אישה: יופי, אני שמחה שבאנו. כבר התחלתי ממש לדאוג לנועם.

גבר:  אני אמרתי לך שהוא יהיה בסדר, לא? אמרתי או לא אמרתי?

הגבר מנטרל את האזעקה של המכונית והשניים נכנסים.

פנים. מכונית – המשך

האישה נפנית למושב האחורי.

אישה: נועם, יפה שלי, אתה רוצה בשבוע הבא לבוא לפה עוד פעם?

katerina r. / Foter.com / CC BY-SA
מערכונים

שתיים ברחל

"מה המצב אחי? אפשר להוציא אצלך מזומן גם? וואלה, מעולה. תן לי שנייה לבדוק כמה אני צריך. טוב, אחי, תביא לי שתי אלתרמן, שתי טשרניחובסקי, שתיים גולדברג וחמש רחל. אני אוהב שיש עליי את כל הסוגים, למה ככה אני לא צריך להסתבך עם עודף וכאלה. אחרי זה בפיצוציות וכאלה מפוצצים אותי במטבעות, ולך תתחיל לחטט בכיסים בשביל למצוא איזה מטבע. אתה יודע, אתה מסתכל בכיס, ויש שם חושך, אז אתה לא רואה איזה צבע זה, וגם אין עליהם פרצופים. בקיצור, זה על הפנים, אחי. ככה כולם יודעים שאני מסתובב רק עם שטרות, אז הם מעגלים לי את המחיר, שאני לא אתבאס עליהם. אתה מבין, אחי? תגיד רגע, כמה זה הריזלות? ואללה, יקר אחי. אתה עושה לי שתיים ברחל?"

Rachel_Blowstein

מערכונים

אבטיחים

סופרמרקט. אדם עומד ליד האבטיחים. מכיוון שאין לו ממש אישיות מובחנת או מראה יוצא מגדר הרגיל, נכנה אותו "איש האבטיחים". הוא אינו מוציא מילה מפיו. עובר לידו אדם ומברך אותו: "אחלה אבטיח בחרת לנו שבוע שעבר" ולוחץ את ידו. איש האבטיחים מחייך ומהנהן.

אחריו מגיע עוד גבר, שבעגלתו יושב ילד קטן. גם הוא לוחץ לאיש האבטיחים את היד ואומר: "תקשיב, הילד שלי לא אוכל שום דבר. כלום. לא שניצל, לא פסטה, לא צ'יפס. אפילו לא את המעורב של אמא שלי. אבל על האבטיחים שלך הוא מת. כל הכבוד". הגבר לוקח אבטיח ומגיש לאיש האבטיחים. "מה אתה אומר על זה?". איש האבטיחים נוקש על האבטיח ומחווה תנועת "ככה-ככה" בידו. הגבר בוחר אבטיח חדש והריטואל חוזר על עצמו. הפעם הוא מרים את האגודל למעלה ומחייך. "תודה, אחי, תודה. בוא, בוא, שמואל, בוא ניסע הביתה. יש לנו פה אבטיח שופרא דשופרא בשבילך".

כעבור רגע קצר מגיעה אל איש האבטיחים אישה בהריון מתקדם, כרסה בין שיניה ממש. היא קרבה אל איש האבטיחים בדחילו ורחימו, אבל ברגע שהיא קרובה אליו היא לוקחת את ידו באסרטיביות ומנשק אותה ללא הרף תוך שהיא ממלמלת "תודה, תודה, תודה". כעת היא כבר מישירה אליו מבט ובעיניים מצועפות אומרת "אתה לא יודע כמה שנים אנחנו מנסים להיכנס להריון. בסוף רק עם האבטיחים שלך הקדוש ברוך הוא בירך אותנו". האישה לוקחת את ידו של איש האבטיחים ומניחה אותה על בטנה. "אתה יכול לברך אותי שיצא לי בן זכר? הרופא כבר אמר שיש לי שתי תאומות, אבל אני בטוחה שעם הברכה שלך יכול לצאת לי בן זכר".

לפתע מגיע מאבטח ותופס את איש האבטיחים בזרועו. "כמה פעמים אמרתי לך לא להתקרב לאבטיחים?" המאבטח פונה לאישה: "סליחה, גברת, אבל זה איש מוזר זה, נוכל. הוא לא מבין כלום באבטיחים, סתם אומר לאנשים דברים".

האישה ההרה מביטה אחר המאבטח בעוד הוא מוליך את איש האבטיחים החוצה. היא תופחת על בטנה ואומרת: "אבל רציתי בן זכר".

carrie227 / Food Photos / CC BY-NC-SA
מערכונים

גברים בשכול

פנים. בית קפה טיפוסי – יום

נכנסים שני פקחים בעלי ארשת פנים רצינית. אחד מהם גוץ בעל שיער דליל המשוח לאחור בג'ל, השני גבוה וכרסתן. הם לבושים באלגנטיות שלומפרית: מכנסי בד מקומטים, חולצה מכופתרת קצרת שרוולים (למגודל יש עיגולי זיעה בבית השחי) ועדשות שחורות המורכבות על משקפי הראייה. הגוץ קורא בדקדקנות את התפריט ומאזין ברוב קשב למוזיקה המושמעת (בדיוק מנוגן איזה שיר פופ לועזי). הפקח הקטן פונה למלצרית שעוברת לידו כשהיא נושאת מגש כבד.

פקח קטן: סליחה…

מלצרית (ממהרת): כבר תבוא המארחת להושיב אותכם.

הגוץ עוצר אותה בידו ושולף תעודה.

פקח קטן: אני לא חושב שאת מבינה.

המלצרית מניחה את המגש על הדלפק וקוראת לאחראי המשמרת.

מלצרית: אבי, בוא שנייה.

אחראי המשמרת מגיע, מלא ביטחון עצמי (הוא רגיל לנפנף לקוחות שמתלוננים שהסלט היווני מגיע בלי לחם).

אחראי משמרת: כן, חבר'ה, מה אפשר לעזור לכם?

הפקח הגוץ מציג לו את התעודה.

פקח קטן: אנחנו פקחים של כלי"ה, כשרות ליום הזיכרון והשואה. ה-ה' השנייה מושתקת. קיבלנו תלונות על זה שאתם לא כשרים פה.

אחראי המשמרת לוקח את התעודה ומתעמק בה תוך כיווץ גביניו.

אחראי משמרת: אבל ערב יום הזיכרון זה רק בערב, אחי. יש עוד זמן.

פקח קטן: ומה אתה חושב, שאפשר פשוט לעבור משמחה לעצב, ככה, בלי הכנה? זה אנשים עם רגשות פה, לא איזה רובוט שאתה יכול להחליף לו מצב בלחיצת כפתור.

אחראי משמרת: אני ממש לא מבין את הקטע, אחי. כל העסקים מסביב פתוחים כרגיל.

פקח קטן: אף אחד לא אמר שאתה צריך לסגור את העסק, רק להתחשב ברגשות של האנשים.

אחראי המשמרת שם לב שהלקוחות מסביב נועצים בהם מבטים. הוא לוקח את הפקח הצידה וכורך את זרועו סביב כתפיו.

אחראי משמרת: שמע, אחי, אני יודע איך זה עובד העסק הזה. בוא נסגור על 1500, כמו עם המשגיח כשרות, ונעבור הלאה. מה אתה אומר?

הפקח משתחרר מהאחיזה ומסמן משהו לעמיתו. הפקח הגדול מכבה את המוזיקה במחשב ומסביר ללקוחות, בלי להוציא קול, שעליהם לעזוב. הם לא מתווכחים ועוזבים במהירות. הפקח הקטן לוקח תפריט ומראה אותו לאחראי המשמרת.

פקח קטן: מה זה ביצת עין שובבה? זה נראה לך כמו יום טוב להיות בו שובב? וסלט טוסט קופץ? זה לא נשמע לך כמו חוסר רגישות? יש הרבה אנשים במדינה שלא ממש קופצים היום.

הפקח הגדול לוקח צלחת עם אוכל ומנפץ אותה על הרצפה. המלצרית פולטת צווחת בהלה.

פקח קטן: אתה יודע שהמלצרית שלך חייכה פה לשלושה אנשים? שלושה! ומה יעשה בן אדם שבחורה יפה מחייכת אליו? לא יחייך בחזרה? בטח יחייך, ועוד ייתן טיפ!

הפקח הקטן ניגש למחשב ומתפעל אותו. הצלילים של "כמו צמח בר" מתחילים להתנגן, והפקח צועד נינוח בין  שברי הצלחות. המלצרית בוכה בזרועותיו של אחראי המשמרת.

פקח קטן: אני שמח שהבנתם, זה חסך לכם הרבה כאב ראש. יאללה, שׂרוּל, בוא נזוז. בדרך לפה ראיתי מישהו במכבסה שר שיר של הבילויים. בוא נלך להסביר לו בעדינות שיתחשב.

הפקחים יוצאים מבית הקפה. מהמטבח מגיח הטבח הערבי.

טבח ערבי (מופתע): מה קרה למוזיקה?

מערכונים

איש גדול היה

"היו לו רגעים כאלה שלא ידעת אם הוא הולך להתייחס אליך כמו אל הבן שלו, או להיכנס בך ממש חזק, רק כי אתה לא ברמה שלו. אני זוכר פעם אחת שהוא קרא לי אליו לחדר, ונכנסתי ממש בדחילו ורחימו. איך שאני נכנס אני רואה שהוא הוריד נעליים, וישר אני נזכר בחבר הזה שלי שחטף ממנו פעם נעל לתוך הגבה, רק בגלל שהוא לא ידע מי זה הרב קוק. אין, הוא היה יכול לשאול אותך פתאום שאלות כאלה שאין לך מושג איך אתה אמור לדעת בכלל את התשובה, ואז היה גורם לך להרגיש כמו בור ועם הארץ. ותבין, זה לא שהיה לנו אינטרנט לבדוק את הדברים האלה. בקיצור, איך שאני קולט את הנעליים השחורות שלו מונחות ליד כפות הרגליים שלו, אני ישר מתחיל להזיע ולגמגם. אבל שלא תבין לא נכון – הכל היה מהערצה. הייתי מוכן לנשק לו את הכפות הרגליים אם הוא רק היה מבקש. ובאמת נישקתי. אבל כשאשתי שאלה אותי למה יש לי כתם כחול מתחת לעין, אמרתי לה שכמה נערים ערבים ניסו לשדוד אותי".

"כל הקטע הזה עם הספר זה אך ורק צביעות של התקשורת. הרי מה כתוב שם? בדיוק את מה שכולם יודעים וחושבים. אז הוא היה גבר, לא כמו כל מלחכי הפנכה האלה, ואמר שהוא עומד במאה אחוז מאחורי מה שכתוב שם. וזה שהוא יצא מלך עצבן כנראה כמה אפסים שצייצו שזה לא בסדר".

"אתה מבין? הוא היה מוכן לשרוף קשרים עם האנשים הכי קרובים אליו, והכל בשם האמונה שלו במה שצודק. הוא לא דיבר שנים עם הבן אדם הכי קרוב אליו, רק בגלל שהוא לא הסכים עם השמאלנים האוטומטים האלה, שעטים עליך כמו חבורה של נערים ערבים שרואים בחור ישיבה תמים".

(עמיתיו ותלמידיו של הרב יעקב יוסף נזכרים)

מערכונים

ונעבור למשרפות

פנים. אולפן טלוויזיה – יום

מנחת תוכנית הבוקר, ששדיה עולים על גדותיהם מרוב סיליקון, מראיינת ניצול שואה קשיש.

מנחה (פונה למצלמה): תודה שחזרתם אלינו. כפי שהבטחתי, לרגל יום השואה אנחנו מארחים את נחום רוגל, ניצול שאיבד את כל משפחתו בגרמניה.

נחום: בפולין.

מנחה (מציצה בכרטיסייה): בפולין. ספר לי, מנחם, איך איבדת את כל משפחתך? במשרפות? בתאי הגזים?

נחום: שמי הוא נחום, לא מנחם. ואני מעדיף שלא להרחיב את הדיבור על הסיפור האישי שלי.

מנחה: כן, בוודאי. אז איך זה קרה? לקחו אותם למשרפות, או שסתם ירו להם בראש?

נחום: הזמינו אותי לבוא לדבר על האלימות נגד קשישים ניצולי שואה, לא…

מנחה: בטח, בטח. אז ראית אותם נשרפים מול העיניים? את אשתך האהובה ושתי הבנות שלך? זו בוודאי הרגשה נוראית, שאתה לא יכול לעזור כשהן מתבשלות ככה.

נחום: זה היה מזמן, ו…

מנחה: איך הזמן עף כשנהנים, אה?

רגע של שתיקה. המנחה מתעשתת.

מנחה: עכשיו אתה בזוגיות, נכון? אני לא זוכרת אותך לבד.

נחום: התחתנתי שוב לפני 35 שנה.

מנחה: ואשתך החדשה, היא לא מקנאה בזו שהלכה בשואה? בכל זאת, לא כל אחת מתה במשרפות.

נחום שותק. המצלמה מתמקדת בפניו, בעוד דמעה נקווית בזווית עינו.

מנחה (עצבנית): טוב, מה השתתקת? אתה מקבל רנטה בשביל זה, אז אין לך שום זכות לשתוק! אתה לא תעשה לי בושות בשידור חי! ספר לי עכשיו איך המשפחה שלך נשרפה!

נחום קורס תחת עצמו ומצטנף בתנוחת עובר, מייבב.

מנחה: נעבור לפרסומות, וכשנחזור נמשיך לשמוע ממנחם על המשרפות. כבר חוזרים.

מערכונים

דיאלוגים מהוואגינה

פנים. חדר רופא בקליניקה לניתוחים פלסטיים – יום

אווה כהן, 46, נכנסת לחדרו של ד"ר שטיין, גם הוא באמצע שנות ה-40 לחייו. אווה מטופחת עד גבול האבסורד: לבושה קוקטי וסר טעם, וניכר כי עברה כ-300 ניתוחים פלסטיים בחייה. ד"ר שטיין מביט בניירת שלפניו ואינו טורח להרים את ראשו הקירח. אווה מתיישבת מולו ומשכלת את רגליה בתנועה מוקפדת. לאחר מספר שניות הרופא שולח יד אל משקפיו, מרכיב אותם ומישיר מבט אל אווה.

ד"ר שטיין: שלום אווה. במה אני יכול לעזור לך?

אווה: ד"ר, ראיתי לפני כמה ימים באינטרנט פרסומת לעיצוב הוואגינה, וזה ממש דיבר אליי. חשבתי על זה שאני כבר 46 שנה עם אותו עיצוב סטנדרטי של מערת נטיפים, וזה נהיה נורא out of fashion. אני לא יכולה יותר לראות את הנרתיק הזה כל בוקר במראה.

ד"ר שטיין: הסתכלת קצת במגזינים של ה-Vagina Design בחדר ההמתנה? עושים היום בעולם דברים נהדרים.

אווה: באמת היו שם כמה דברים נחמדים, בעיקר הטרנד הזה של קיר לבנים מאבן סינגפורית, אבל אף אחד מהם לא ממש (!!) דיבר אליי. יש לי חברה שעשתה אצלך לפני איזה חודש עיצוב מאוד מודרני, בהשראה של האמן המפורסם הזה, רותקו, נדמה לי שקוראים לו.

אווה מוציאה מהתיק אייפון מצועצע ומראה לו את תמונת שומר המסך.

ד"ר שטיין: אה, את מתכוונת לפותקו. כל עבודה שלו שווה מיליונים עוד לפני שהוא מתחיל בכלל לקדוח בוואגינה. אני חושב שהחברה שלך יצאה מאוד מרוצה.

אווה: אני חייבת להודות שקצת פחות התלהבתי. זה יצא נורא צפוף, אין מקום להכניס סיכה. אני רוצה משהו יותר זורם, פאנג שואי כזה. עוד יש דבר כזה?

ד"ר שטיין מחפש משהו במחשב ומסובב אל אווה את המסך הרחב.

ד"ר שטיין: תסתכלי על זה. עשיתי את זה למישהי שחזרה מהישרדות, בהשראת אי המתים: קצת צמחייה טרופית, קוקוסים, ים. זו ואגינה נהדרת.

אווה: זה באמת נחמד, אבל מי יודע מה יקרה עם הישרדות? בסוף אף אחד לא יזכור מה זה, ואני אהיה תקועה עם אי המתים הזה למטה.

ד"ר שטיין: אז בואי, חבל על הזמן שלך. לכי הביתה, תבדקי באינטרנט, תתייעצי עם בעלך והילדים, ותחזרי אליי עם רעיון יותר מגובש. מה שלא תבחרי, את יודעת טוב מאוד שאצלי את בידיים טובות – אני לא אדפוק לך את הוואגינה.

אווה: אתה צודק, דוקטור. אני אבדוק את הקטע הזה של ואגינה טבעונית. שמעתי שזה הולך מאוד חזק היום.

אווה יוצאת מחדרו של הרופא, לא לפני שהיא בוחנת איור ממוסגר על הקיר, המציג חתך רוחב של איבר מין נשי, כשכל חלק בו זוכה לשמו הלטיני. היא מוציאה את האייפון מהתיק, מצלמת את האיור, ויוצאת.

פנים. חדר ההמתנה – יום

אווה מהדסת בהפגנתיות וחולפת על פני שורה של נשים היושבות וממתינות להיכנס לרופא. כולן נראות כמו העתק של אווה: אותם הבגדים, אותן התסרוקות, אותו האייפון המצועצע. הנשים בשורה סוקרות במבט מלא בוז את אווה בשעה שהיא צועדת מולן. כשהיא יוצאת מהחדר, כולן חוזרות לעיין במגזיני ה-Vagina Design שבידיהן.