שונות

עוד משהו שכבר לא אראה במילואים #6

שירותים מטונפים. זר לו היה מתבקש לנחש את משלח ידו ותחומי העניין של משה גרינברג, היה ודאי מנחש נכונה כי משה עובד בהיי-טק או בשיווק; נוהג בכלי רכב מליסינג, שלאחוריו מוצמד מתקן לאופניים; מקבל הרבה מאוד מיילים מהעבודה לטלפון הנייד ועונה עליהם ברגע שהתקבלו, גם אם השעה היא שלוש לפנות בוקר; הלהקה הכי עדכנית מבחינתו היא קולדפליי; וסביר להניח שהצביע בבחירות האחרונות ליאיר לפיד. ואם לסכם, אדם שעונה על כל אחת מההגדרות שמרכיבות את המושג נורמטיבי (ויש שיאמרו: סחי בלטה).

אלא שמשהו במשה משתנה ברגע בו הוא עוטה על עצמו את מדי החאקי, נועל את נעלי העור השחורות ומגיע למילואים בבא"פ לכיש, אותו בסיס אימונים אליו מגיעים המילואימניקים על מנת להתאמן לפני התעסוקה המבצעית. זה כאילו שהאני עליון שלו קורס לחלוטין, מפנה את הבמה כולה לאיד, המאגד את יצריו החייתיים ביותר של האדם.

אפשר להבחין בשינוי שמשה עובר כבר ברגע בו הוא פוגש אחד מחבריו לפלוגה: בעוד שבחיי האזרחות הוא מקפיד לקדם את פניהם של חברים ולקוחות כאחד בלחיצת יד איתנה ובמשפט "מה שלומך?" קורקטי, הרי שבמילואים הוא דואג לחבק כל חבר לפלוגה שהוא פוגש, כשאל החיבוק נלוות שתי טפיחות חזקות על הגב ושאלת "מה המצב, אחי?". לאחר כמה חיבוקים שכאלה, ניגש משה אל מכונת השתייה הקרובה, משלשל לתוכה מספר מטבעות ומוציא לעצמו פחית קולה (למרות שבאזרחות הוא שותה אך ורק דיאט קולה, בניסיון נואש למנוע מכרסו הקטנה לפרוץ את גבולותיה). לאחר מספר לגימות מן הפחית, אותן הוא מסיים ב"אההה" קולני, הוא מפיק מקרבו גרעפס כה חזק, שניתן ממש לראות כיצד האוויר שסביב פיו נרעד. אל ארוחת הצהריים מגיע משה כשידיו מגואלות בסולר מהנשק עליו חתם, אולם זה לא מפריע לו לדחוף את הנקניקיות השרופות אל בין שתי פרוסות לחם לבן, כשאצבעותיו מותירות בהן טביעות סולר שחורות.

מספר שעות של בטלה לאחר מכן, כשהמפקדים מבטיחים בכל רגע נתון שאוטוטו הטיולית מגיעה כדי לקחת אותם לשטחי האימונים, חש משה את בני מעיו, כשהנקניקיות המעוכלות חלקית והמאפה העבש שאכל בדרך ב"ארומה" מתדפקים בנחרצות על החלחולת. כשהוא מבין שעדיף לו להיפטר מהנקניקיות לפני שייסעו לשטח, שם יהיה עליו למצוא בחושך חלקת אלוהים קטנה שלא חרבנו בה מאות אלפי מילואימניקים לפניו, מותירים אחריהם גללים מיובשים וריבועי נייר טואלטים מרובבים, הוא לוקח גליל נייר טואלט עם ציורי כלבלבים שהביא מהבית, ועושה את דרכו לעבר תא השירותים הקרוב.

כאשר פותח משה את דלת התא הראשון, הוא נחרד לגלות כי על הרצפה ישנה שלולית שתן כה עמוקה, שניתן ללמד בה ילדים בני 7 לשחות. הוא עובר לתא השני, שם הוא נגעל לראות רסיסי צואה המנקדים את הניאגרה. משה ממהר אל התא השלישי והאחרון, משום שהוא חש כבר כיצד הנקניקייה הראשונה מבין השתיים כבר מוציאה את ראשה ושואפת אוויר צח. הוא נכנס לתא כשהוא כמעט מקופל לשניים, רק כדי למצוא את מושב האסלה כשהוא מחופה בשלוש שכבות של נייר טואלט, מתנת המילואימניק הקודם שישב עליה. משה נגעל מהמחשבה שיחלוק אותו ריפוד נייר טואלט חמים עם גבר זר, אבל בני המעיים דוחקים ולכן אין זמן להחליף ריפוד. בידיים רועדות ממהר משה לפתוח את אבזם החגורה ולהפשיל את מכנסיו ותחתוניו. שניה לפני שהוא מספיק להתיישב בוגדים בו סוגריו, ותוך כדי נפיחה הוא פולט מישבנו עיסה רביכתית מצחינה שמגיעה בדרך נס – שכן אין שום חוק פיזיקלי ואנטומי שמאפשר לגוף האדם להטיל צואתו בזווית כזו – אל החלק התחתון של האסלה. משה נגעל מעצמו באותם רגעים, אך במקביל חש שחרור גדול. הוא מתיישב על האסלה המרופדת כשרגליו מוטות הצידה, נזהר מאוד פן ייגעו באותה צואה דביקה שהרגע הוציא מגופו. הוא מוציא עוד כמה נפיחות קולניות וכמה שאריות נקניקיה וסלט מטבוחה, קם בזהירות, מנקה היטב את ישבנו עם הכלבלבים, מדיח את המים ויוצא מתא השירותים כשתחושת קלילות פושטת באיבריו.

משה חוזר אל חבריו לפלוגה, ממש עוצר בעצמו לא לרוץ אליהם בהתלהבות, ומספר להם על ה"יציקה שהבאתי בשירותים. מסכן המילואימניק שיצטרך לחרבן על האסלה הזאת". החברים שסביבו צוחקים מן הבדיחה, בזמן שחייל אחר מהפלוגה, מחזיק גם הוא בידו גליל נייר טואלט עם ציורי כלבלבים, עושה את דרכו אל השירותים.

אסלה בבא"פ לכיש. לצערי זו לא אילוסטרציה
אסלה בבא"פ לכיש. לצערי זו לא אילוסטרציה
שונות

עוד משהו שכבר לא אראה במילואים #5

באגסי ובולי. מעשה בשני אחים, באגסי ובולי, שגדלו כל חייהם באחת משכונות המצוקה של מגדל העמק. אין זה ידוע אם באגסי ובולי הם שמותיהם האמיתיים, פרי גחמה בלתי מוסברת של אמם החד-הורית, או כינוי שדבק בהם מילדותם המוקדמת בהצלחה רבתי, עד כי אפילו המורות בבית הספר הקריאו שמות אלה מדפי הנוכחות (מכיוון שמגדל העמק היא עיר שהקונפורמיזם השמי מושל בכיפתה, עד כדי כך של-50% מהגברים בעיר קוראים דוד, ול-50% הנותרים – איגור, אנו יוצאים מנקודת הנחה שהאופציה השנייה היא הסבירה יותר. עם זאת, זה לא קשור לענייננו, ולכן נמשיך הלאה מבלי לתת דעת נוספת על מדרש השמות).

זר לו היה מתבונן בבאגסי ובולי, לא היה מנחש לעולם כי מדובר בשני אנשים שיצאו מאותו הרחם: באגסי, האח הבכור, היה שחרחר, נמוך וכעור, וסבל מאז שנולד בלידת עכוז מפיתול מוזר בעצם האגן, שגרם לו ללכת כאילו האגן שלו הוא נורה המוברגת שוב ושוב, מבלי שאי פעם תאיר; בולי, לעומתו, היה בחור גבוה וחטוב, שופע ביטחון עצמי, שהפיל ברשתו את בנות מגדל העמק מאז היה בן 4. הדבר היחיד שהיה משותף לשניהם הוא העובדה ששניהם נזקקו למשקפיים עבי עדשות. אך בעוד שהמשקפיים גרמו לעיניו של באגסי להיראות כאילו הן תיכף יוצאות מחוריהן, לבולי הן דווקא שיוו מראה אינטליגנטי, שגרם לבנות הנחשלות להאמין כי הוא לא רק יפה, אלא גם יצליח לחלץ אותן באמצעות שכלו מחיים של דלות ופרובינציאליות עקרה.

באגסי ובולי, כפי שאוירו בספר המחזור
באגסי ובולי, כפי שאוירו בספר המחזור

למרות שבאגסי היה מבוגר מבולי בשנה, החליטה אמם – יש שיגידו בחוכמה, אחרים יישבעו בנקיטת חפץ שבכך היא גזרה עליהם חיים של זיוף ונכלוליות – כי על באגסי להישאר שנה בגן, על מנת שיוכל לעלות יחד עם בולי לכיתה א'. כבר ביום הראשון ללימודים התבררו סדרי העולם: בולי הוא מלך הכיתה, מסמר המפגשים החברתיים וחביב הבנות, ואילו באגסי הוא הסרח העודף שנלווה אל אחיו הקטן לכל מקום. לזכותו של בולי יאמר שהוא מעולם לא התבייש באחיו; אם כבר, ההפך הוא הנכון – כאשר העז אחד הילדים לשאול את בולי מדוע הוא לא נפטר מאחיו הלא מקובל, הפליא בו בולי את מכותיו עד כי מעולם לא נשאלה יותר שאלה מעין זו בשום סיטואציה חברתית.

מי שמצפה לקרוא כי באגסי היה האח השקט אך החכם, זה שהכין את שיעורי הבית גם עבור אחיו, נכונה לו אכזבה (ובכלל, מומלץ לו גם שיפסיק לצפות בסרטים אמריקאים קיטשיים עד כדי בחילה); שני האחים היו תלמידים בינוניים עד גרועים, מדשדשים במי האפסיים של מערכת החינוך במגדל העמק. את התיכון סיימו אומנם עם תעודת בגרות מלאה, אך בספר המחזור נכתב על אודותיהם: "את באגסי ובולי תמיד תראו ביחד
הם שני אחים, אבל אחד מכוער פחד
ראינו כבר אנשים יותר מבריקים משניהם
אז כנראה שהרבה לא ייצא מהחיים שלהם" (כאן המקום לציין כי כותב הטקסטים של המחזור, צעיר רוסי וחומד לצון בשם איגור [אלא מה?], נמצא כעבור שנה תלוי בחדרו בבסיס התובלה שבו שירת. במכתב שהשאיר אחריו כתב "ביי, חארות").

לצערנו, איגור לא נשאר עמנו מספיק זמן כדי להיווכח עד כמה נבואתו הייתה מדויקת לתקופה מסוימת. כאשר השתחררו באגסי ובולי מהצבא, אחרי שלוש שנות שירות משמימות ובלתי מועילות בעליל כמפעילי ממטרות בבסיס שאין בו ולו ממטרה אחת לרפואה, הם ניסו את מזלם בעולם התעסוקה החד-גוני של מגדל העמק: תחילה כמתדלקים בתחנת דלק, עבודה ממנה פוטרו כעבור שבוע משום שמילאו 15 פעמים סולר במכוניות בנזין סטנדרטיות; אחר כך כמוכרים בחנות בגדים בקניון, עבודה ממנה סולקו בבושת פנים כשהתברר שהם גונבים תחתונים ומחביאים אותם בכיסיהם במשך כל המשמרת; ולבסוף כמחלקי פלאיירים בתיבות דואר, עבודה בה ייתכן כי היו מצליחים להחזיק מעמד יותר מימים ספורים, אלמלא הבוס שלהם – צעיר שהיה מבוגר מהם רק בשנתיים – החליט שהוא הולך להשתלט על עסקי הפלאיירים בעיר הגדולה חיפה, ונטש אותם לאנחות האבטלה.

היה זה אחד הימים שלאחר מכן – יום סתמי עבור מיליארדי אנשים ברחבי העולם, שרק רצו לצלוח אותו בשלום, להשכיב את הילדים לישון ולראות את הגרסה המקומית של "כלבוטק" – שבו כל התחזיות והחמשירים הגרועים על חיים של סתמיות ובינוניות הופרכו באחת. באגסי ובולי ישבו מול הטלוויזיה, לועסים בקול פיצוח רם את חיקויי הבמבה והביסלי שאמם הכינה להם מאז שהיו ילדים קטנים, משום שכעובדת במתפרה ידה לא השיגה את החטיפים האמיתיים, אך גאוותה לא הרשתה לה לחסוך מילדיה את התענוג של אכילת חטיפים לא בריאים ובוודאי לא מזינים.

"בואנ'ה באגסי, חשבתי על משהו." אמר בולי לאחיו.
"אאההמממ." ענה באגסי כשפיו מלא בתערובת של חטיפים מלוחים יתר על המידה.
"מה אם נתחיל לייצר פה בבית את הבמבה והביסלי שלנו, ונתחיל למכור אותם בחוץ?" העלה בולי את הרעיון באגביות, מבלי שישער עד כמה אותה הבלחה לא אופיינית לו של יוזמה ויצירתיות תשנה את מהלך חייהם.
"אאהההממממ." המשיך באגסי להמהם, בעודו בוהה בתכנית בישול של שף אלמוני עם מבטא צרפתי ושרשרת שעליה סמל "חי" גדול ובוהק.
"אמא!" צעק בולי אל האוויר שמעליו, יודע שכמו תמיד קריאתו תיפול על אוזניה הכרויות והחרדות של אמו, "מה המתכון של הבמבה וביסלי שלך?"

באגסי ובולי למדו עד מהרה לשחזר את המתכון של אמם, והוציאו אף הם תחת ידיהם חטיפים בעלי מרקם לא מוגדר וטעם של קרטון שנרטב בגשם וכלב השתין עליו. השניים ניסו תחילה למכור את מרכולתם לבעל המכולת השכונתית, אך לאחר שזה האחרון טעם את מעשה ידיהם, הוא עיווה את פרצופו, ירק החוצה רביכה צהבהבה מנוקדת בגוני חום והעיף אותם מכל המדרגות. התחנה הבאה שלהם הייתה בית הספר היסודי – הם נעמדו מדי הפסקה מחוץ לשערי בית הספר וחיכו לבני ה-6 עד 12 שכבר טעמו טעמה של סיגריה ראשונה, מנסים לשכנעם כי השילוב של באגסי ובולי יחד עם קולה קרה הוא שילוב אלוהי. בימים הראשונים היה נדמה להם כי תכניתם נוחלת הצלחה, והם אף נאלצו באמצע היום לרוץ לביתם כדי לבשל מנה נוספת של חטיפים. אלא שהשמחה הייתה קצרת מועד – כעבור מספר ימים החלו להופיע בתקשורת המקומית, בעיקר במקומון "יאללה מגדל!", ידיעות על כך שהילדים לוקים במיחושי בטן עזים וקלקולי קיבה בלתי מוסברים. תחקיר מקיף שנערך עבור הגיליון הבא של המקומון עלה על תופעת החטיפים המזויפים; עד היום מתגאה העורך בכותרת שנתן לכתבה: "האחים חיקויים", והשניים נאלצו להסתתר מספר ימים אצל קרוב משפחה בחצור הגלילית.

"יש לי רעיון מעולה בשבילכם," אמר קרוב המשפחה באחת מארוחות הערב, "יש לי בן דוד מדרגה שלישית שהוא אחראי על האספקה בבסיס תובלה פה באזור. עכשיו עם כל הקיצוצים האלה בצבא הוא רק מחפש מאיפה הוא יכול לקצץ עוד. אז במקום המבורגרים הוא קנה צמיגים משומשים מאיזה משחטת רכב בקלקיליה, ואפילו את הגבינה הלבנה הוא החליף אצלו בבסיס בזרע של טירונים של גולני שסחטו מהמדים שלהם. אבל הוא חייב למצוא מאיפה עוד לקצץ, אחרת יעיפו אותו לאזרחות, שם הוא יהיה מקסימום נהג של הרכבים האלה ששוטפים את המדרכות, ונראה לי שהחטיפים האלה שלכם יבואו לו בול".

אמר, ולא ידע עד כמה צדק. כששמע בן הדוד מדרגה שלישית על החטיפים המדמים במבה וביסלי, שיכולים להירכש בעלות מופחתת של 20 אחוזים, הוא כבר דמיין בעיני רוחו כיצד הוא עולה לבמה לקבל את פרס הנגד המצטיין של פיקוד צפון, שנה בלבד לאחר שחזה בעיניים כלות ברס"ל כהן מקבל את הפרס על התקנת תבשיל לוף ועגבניות בנוסח פרובנס, שיש שנשבעו שטעמו זהה לחלוטין למיטב התבשילים שיש לחבל הארץ הצרפתי להציע, לפחות כפי שזכור להם מטיול בר המצווה ב-92'.

מפקד הבסיס, שדמיין אף הוא כיצד הוא זוכה לכבוד ויקר בטקס עיטור נלע"ה (נגדים לא עושים הרבה), קיבל את החטיפים בזרועות פתוחות. את התלונות על טעם הלוואי הנוראי, השיניים הצהובות וריח הפה שמסוגל להמיס שומנים של הסיר שהכינו בו את החמין לשבת, הוא הדף בעדינות האופיינית לאדם שמעשן סיגריות "טיים" מאז גיל 8, ואיבד את בתוליו בגיל 9.

כאשר יצא שמעם של החטיפים הזולים למרחוק, עטו על ההזדמנות כל מפקדי האספקה בכל בסיסי צה"ל. משמעות הדבר הייתה, למי שלא בקיא בגודלו של צה"ל – על בסיסיו המיותרים וחייליו המשועממים – היא שבאגסי ובולי זכו בלוטו. תוך שנה הצליחו האחים לקנות בית מידות בעיבורי מגדל העמק, כשאל הבית עולות בעיכוס כל רווקות מגדל העמק, שקיוו כי באמצעות הנעמת זמנם של האחים הן יזכו בחיים נטולי דאגות לגבי עבודה בדוכן לעשיית ציפורניים בקניון; בשנה השנייה הם כבר נסעו למפעל החדש שהקימו – שבו הועסקו 450 עובדים קשי יום – עם מכוניות פרארי חדשות ששווין שלושה מיליון שקלים כל אחת; בשנה השלישית הם קנו לאמם מטוס פרטי והטיסו אותה לטיול מסביב לגלובוס, משום שמעולם לא עזבה את גבולות הארץ ולא ראתה עולם.

וכך המשיכו האחים, שאיש, כולל אמם, לא האמין שייצא מהם משהו, לעשות חיל בעולם העסקים הקרוי אספקת מזון לצה"ל. מדי פעם מתרעם איזה מילואימניק על טעם החלודה והסולר שהותירו החטיפים בפיו, והוא מנצל את שעות השעמום הרבות כדי להתקשר אל מוקד שירות הלקוחות, שמספרו מצוין על השקית. "הגעתם לחטיפי העמק," נשמע קולה הפתייני של הקריינית המוקלטת, "נציגינו עסוקים כעת בפניות קודמות. אנא המתינו ותיענו בהקדם". השמועות מספרות על פלוגה של מילואימניקים שהמתינה על הקו במשך 30 ימי תעסוקה שלמים – הם העבירו את הטלפון משמירה לשמירה, בבוקר ובלילה, בתורנויות מטבח ובמארבים, אך תשובה – יוק. ביום האחרון, כשהגיעה פלוגה חדשה של מילואימניקים, ההין חניך השמירות של הפלוגה היוצאת לסיים את השיחה, ואז אמר למקבילו בפלוגה המחליפה, תוך שהוא מצביע על ערימת החטיפים הקלוקלים: "איבדנו שני חבר'ה בגלל החרא הזה". הוא שם את המפתח למכולת המזון בידו של המחליף, סגר עם אצבעותיו את כף היד של המילואימניק – שריח אפטרשייב ורעננות נדפו ממדיו ומגופו – על המפתח, כמתרה בו פן ייתן אותו ברגע של חולשה או עייפות לחייל שירד משמירה, אותה העביר בעישון חמישה ג'וינטים שלמים, והוא כה נואש מחיפושיו אחר משהו לנשנש במאנץ', שהוא מוכן לירות במישהו.

חניך השמירות היוצא עמס את תיקו על הכתף והחל לצעוד לכיוון האוטו שלו. בדרכו לשם, הוא דרך מבלי משים על שקית בולי שהתגוללה ברוח החמה. רק כשהגיע הביתה, שם לב שהיא דבוקה לתחתית הנעל. הוא קילף אותה בעדינות מהסוליה, משל היה חבלן משטרה שמנתק את החוט האדום בפצצה, הוציא את המצית מהכיס והדליק את השקית. כשהעשן הגיע לנחיריו, הוא כבר היה חסר הכרה.

באגסי ובולי. תדע כל אם עבריה שהטעם של זה מזעזע
באגסי ובולי במילואים. תדע כל אם עבריה שהטעם של זה מזעזע
שונות

עוד משהו שכבר לא אראה במילואים #4

כרטיס "בהצדעה". אני יושב ומתבונן בו בעיניים מצועפותתוך כדי שאני הופך אותו בידי, עולים בעיני רוחי הרגעים הנפלאים שהתאפשרו לנו בזכותו, רק בזכותו: למשל, אותו יום שלישי בצהריים, יום חול סתמי לחלוטין, בו הלכנו אני והוא לבית הקולנוע, כי הוא העניק לי רק הנחת יחיד בגובה חמישה שקלים. נכון, נאלצתי להפסיד יום עבודה בגלל זה; וההנחה הייתה רק על הסרטים ששמותיהם מתחילים בפ' סופית ושהוקרנו ביום חול בשעה 13:30; ושילמנו 29 שקלים לגביע פופקורן בינוני, שנראה דווקא די קטן; ובגלל שהיינו לבד באולם, הסדרן אפילו לא טרח לשבת בפנים, והמזגן ממש הקפיא אותנו, והתחלתי להשתעל דם עוד לפני שהפרסומות נגמרו; והסרט לא היה בפוקוס, אבל שוב – לא היה למי להגיד, כי גם המקרין הלך לעשן ג'וינט בחנייה עם הסדרנים; וכשיצאנו מהאולם בסוף הסרט ראינו את כל הסדרנים והמקרין יורדים על דלי ענק של פופקורן בלי לשלם על זה, כי הם היו ערסים במאנץ'; ויכולתי להמשיך ולפרט פה את כל הרגעים הפחות נעימים שחווינו, אבל מה שחשוב הוא שקיבלנו בזכותו הנחה של חמישה שקלים, והבטנו על הזקנים והנערים המשועממים שהיו באותו יום שלישי בצהריים בקניון, ואמרנו לעצמנו בלב שהם סתם ג'ובניקים שלא עושים מילואים ואין להם כרטיס "בהצדעה", ובגלל זה הם  לא יכולים לקבל את כל ההטבות המפליגות שאנחנו מקבלים, והכרטיס של "בהצדעה" קרץ לי את הקריצה הסודית שלנו, ואני ניסיתי להסתיר את החיוך הקטן והזחוח שעלה על שפתיי, אבל לא ממש הצלחתי, ולמען האמת – לא ממש היה לי אכפת באותו רגע, כי יום למחרת הייתי צריך לחזור לעוד שבועיים של שמירות על התנחלות שכוחת אל, משהו שהאחרים לעולם לא יעשו, והתחלתי להצטער בשבילם, ונכנסתי לשירותים בקניון, התיישבתי על האסלה ובכיתי כמו ילדה קטנה.  
 
הייתי מספר לכם גם על שאר הרגעים בהם הכרטיס הרעיף עליי מדובשו, כמו ההנחה של שני אחוזים שלמים על מחשב נייד ששוקל כמו נער בן 16 עם עודף משקל, אבל אני מפחד שרגשותיי לא יוכלו לעמוד בזה, ולכן אחסוך את זה מעצמי. אבל תזכרו דבר אחד – אם אני מביט בכם וחיוך זחוח על פניי, זה רק בגלל שאני זכיתי גם לאהוב, וגם בהנחה שאפשר למצוא טובה ממנה בכל אתר קיקיוני באינטרנט. 

כרטיס בהצדעה. כי הנחות כאלה לא תמצאו בשום מקום שמכבד את עצמו
כרטיס בהצדעה. כי הנחות כאלה לא תמצאו בשום מקום שמכבד את עצמו
שונות

עוד משהו שכבר לא אראה במילואים #3

טיולית. אוגוסט 1998, שטחי האימונים של בית הספר לשריון, אי שם בדרום הארץ. פנסיה של הטיולית מפלחים את העלטה המוחלטת שאופפת את שטחי האימונים הבלתי נגמרים. בתוך הטיולית מטלטלים טירונים מבוהלים, שמנצלים את דקות החסד של הנסיעה כדי לגנוב שינה חטופה. לפתע הטיולית נעצרת. ראשים נחבטים במושבים שלפניהם. הטירון ליאור גלציאנו מתנער מהשינה החטופה, טעם מר של ביצים קשות בפיו. על כתפו מרייר אחד מחבריו לפלוגה. גלציאנו מביט דרך החלון, אך הדבר היחיד שהוא רואה זה את ההשתקפות של עצמו. הוא מצמיד את ראשו אל שמשת הפלסטיק המהוהה, מבין שבחוץ ישנה עלטה שגורמת לביטוי "חושך מצרים" לעמוד מבויש בפינה ולהרטיב במכנסיו. ואז זה מגיע – אותה אוושה שלנצח תיחרט בזיכרונו כצליל האימה המוחלטת; אותו "פשששש" שמשמיעים המנועים ההידראוליים המיושנים שאמונים על פתיחת הדלתות. מול גרם המדרגות נעמד המפקד הקשוח – זה שפגשתם כעבור שנים באוניברסיטה ונראה לכם כמו חולד מבוהל שלא מוצא את דרכו במבוך – ופוקד: "30 שניות הייתם בחוץ בשלשות עם כל הציוד שלכם. זוז!". הו, האימה! מילים לא יוכלו לתאר את הבהלה שממלאת את חלל הטיולית – טירונים טרוטי עיניים מטפסים אחד על השני כאילו חייהם תלויים בכך; אפודים נתלשים ונזרקים מחוץ לדלת; קנים של רובים עטופי חול מתנגשים זה בזה כבמחול חרבות. כעבור 50 שניות, שנדמות כנצח, מצליח אחרון הטירונים לרדת בגרם המדרגות המתכתי ולהשלים שלשה. שוב נשמע צליל ה"פששששש", דלתות הטיולית נסגרות, והיא ממשיכה בדרכה אל הלא נודע. המפקד מזרה האימים מביט בשעון שלו וצורח לעבר הטירונים: "מחלקה 1! רואים את העץ שם?" (מצביע לכיוון כלשהו. כל כך חשוך, שבקושי רואים חלק זרחני כלשהו בשעונו של המפקד, שלא לדבר על כל דבר אחר). שתיקה. "רואים?!", הוא מרעים בקולו – זה שכעבור שנים יישמע לכם צפצפני. "כן, המפקד!" שואגים הטירונים, שהדבר האחרון שהם רואים זה עץ באמצע המדבר. "30 שניות נגעתם בו וחזרתם. זוז!". קאט ל:

יוני 2013. שטחי האימונים של בא"פ לכיש, אי שם במקום הזה שמגיעים אליו רק אם יש מילואים. המילואימניק ליאור גלציאנו מתנער משינה לא שינה על מיטת מתכת בעלת קפיצים רעועים שנראים מהצד כמו כרסה ההריונית של כלבה. הוא נאנח, מדליק את הסמארטפון, בודק כמה נגמר המשחק של ליל אמש בליגת האלופות, מביט בתמונות של הילדים שאשתו שלחה לו, נאנח שוב, לוקח כמה לגימות מהקפה השחור שאחד מחבריו לפלוגה הספיק להכין, לוקח את האפוד והנשק, נאנח, יוצא מהאוהל, נאנח, משרך את דרכו לעבר הרחבה שבה כל החיילים מכונסים, אומר משהו על כך שנשבר לו כבר מהמילואים האלה, נאנח, נזכר שלא הטיל את מימיו אחרי שנת הלילה, ניגש לצד הדרך, מטיל את מימיו כאחרון הברברים, מפשפש באחוריו, נאנח, חוזר אל שאר החיילים, ממתין מספר לא מבוטל של דקות, מקלל את המפקדים על כך שהעירו אותו מוקדם שלא לצורך, שותה עוד קפה שחור שמישהו הכין כי היה לו משעמם, רואה באופק את הטיולית מתקרבת אליהם, נאנח, ממשיך להביט לעבר האופק עד שהטיולית נעצרת מולו, מבין בפעם המי יודע כמה שצה"ל אולי יכול להגיע עד הכורים הגרעיניים באיראן עם מטוסי קרב, אבל לנצח יסיע את חייליו הפשוטים במכלאות על גלגלים, שומע את ה"פשששש" שהוזכר לעיל, נזכר למשך מספר שניות בטירון המבוהל שהיה, חש שוב את כאבי הגב, נאנח.

טיולית אירונית
טיולית אירונית

ואיזה מזל שלא אצטרך יותר לחבוש ג'נטקס

שונות

עוד משהו שכבר לא אראה במילואים #2

ג'נטקס. הרגע בו אתה מבין שאתה כבר לא בקנזס (או באזרחות) הוא לא הרגע בו אתה עולה על מדים (כי אלה בסך הכל בגדים רגילים, רק קצת יותר מחוספסים והרבה יותר מכוערים); לא השלב בו אתה סוחב אחריך קיטבג מאובק (כי מי שיש לו ילדים יודע שכל יציאה איתם מהבית כרוכה בסחיבת 50 קילו של ציוד); ואפילו לא הרגע בו אתה חותם על נשק (כי היום יש חפץ אחר שאתה לוקח איתך לכל מקום, בודק מספר פעמים ביום אם הוא עדיין איתך, למרות שברור שכן, ומתייחס אליו כאל חלק אינטגרלי מהגוף שלך. קוראים לזה סמארטפון). לגביי, הנקודה בה הייתי משיל מעליי את האזרחות באופן סופי ולובש את מסכת הבאסה הייתה הרגע שבו הייתי לוקח את קסדת השריונאים, הקרויה ג'נטקס, דופק עליה כמה פעמים כדי להוציא ממנה תועפות חול וקשקשים יבשים של 14,700 שיריונרים שחבשו אותה לפניי, ומניח אותה על הראש כשהבעת גועל על פניי.

על פניו, יש היגיון רב בחבישת ג'נטקס בעת נסיעה בטנק, במיוחד אם מדובר בטנק מדגם מג"ח – מספיק בור אחד (או ג'ע'גוע, בשפת הצבא), כדי להבין שבלי הג'נטקס היית מוצא את עצמך עם ידית צידוד במקום מוח. הבעיה היא שהג'נטקסים בצה"ל בכלל ובמילואים בפרט הם כל כך עקומים ומטונפים, שאין סיכוי שתמצא אחד שלא מעקם לך את המשקפיים / מועך לך את האוזן עד שאתה מתחיל לשמוע תחנת רדיו מירדן שמשמיעה רק שירים של מייקל ג'קסון / מנחית לך על הקרקפת ארמיה של כיני דם אדומות שמוצצות לך את השורשים עד שאתה נהיה קירח ועיוור.

אם אתה בטעות מרהיב עוז לגשת למכולה של הקשר ומבקש שיחליפו לך את הג'נטקס, בטענה כי הוא גורם לך להרגיש כאילו צה"ל לדורותיו מחרבן לך על הראש, אתה מסתכן בקבלת הקסדה היחידה שהיא יותר גרועה מהג'נטקס – ה-VRC המקולל, אותו קונדום לראש שהתיך לדורות שלמים של טנקיסטים את ידיות המשקפיים לתוך הרקות, עד שהם צעקו אחוזי אמוק: "שמישהו יפסיק את המוזיקה של מייקל ג'קסון! כמה פעמים אפשר לשמוע את Don't stop till you get enough?!".

ג'נטקס. אפילו לבובה זה לא נוח
ג'נטקס. אפילו לבובה זה לא נוח

והנה הדבר הראשון שכבר לא אפגוש יותר במילואים

שונות

עוד משהו שכבר לא אראה במילואים #1

ביצה קשה שבלתי אפשרי לקלף. יודע כל אדם, גם כזה שהתקנת ארוחות אינה אחת ממעלותיו התרומיות, שהכנת ביצה קשה היא מעשה פשוט להפליא, שבלתי אפשרי להקדיחו. באופן מפליא (או שלא), הצליחו במטבח הצה"לי – כנראה בעקבות מחקר ארוך שנים של חטיבת המחקר הקולינרי-קומבינטורי (מק"ק), הממוקמת במרתפים טחובים בבא"פ לכיש – לייצר ביצה קשה מיוחדת במינה, שהקליפה והחלק האכיל בה חד הם. למי שלא חזה בפלא הקולינרי הזה, אספר כי מדובר בביצה קשה בה הקליפה דבוקה כל כך חזק לחלבון, עד כי עומדות בפניך שתי אפשרויות: להתחיל לקלף את הביצה במאמץ סיזיפי ומורט עצבים, שבסופו מתגבה על השולחן הר לבנבן שקליפה וחלבון משמשים בו בערבוביה, ורק חלמון קטן ועצוב נותר בידך; האפשרות השנייה היא לאכול את הביצה בשלמותה, כולל חלקים נרחבים מהקליפה, המתפצחת לה בהנאה בין שיניך.

החלק העצוב בכל הסיפור הוא שאתה יודע שבכל אחת מארוחות הבוקר והערב הבאות תקבל שוב ביצה קשה, ובכל פעם מחדש זו תהיה משימה בלתי אפשרית לקלף אותה כך שתאכל גם חלבון וגם חלמון. הפתרון שאימצתי לאחר שנים של מאבק מפרך: בבוקר, כשהקיבה עדיין רעננה ומוכנה לתלאות היום, יש לאכול את הביצה בשלמותה. בערב, כשהמעי הגס כבר מבקש הפוגה ממעשה ידיו של הטבח הדילטנט, יש להילחם בחירוף נפש ולקלף את הביצה כמיטב היכולת. כמו שאומרים בקורס טבחים בסיסי בבה"ד 000: "מוטב חלמון אחד ביד משברים של קליפה ברקטום" (המיתוס מספר כי זהו משפטו האחרון של רס"ל שוקרון, רגע לפני שנפח את נשמתו בקרב בחווה הסינית [לא, הוא לא מת מוות הירואי בעודו קופץ על רימון ומציל את חבריו. הוא נפטר מחסימת מעיים שגרמו ביצים קשות שבלתי אפשרי לקלף]).

הביצים המקולפות הן להמחשה בלבד. במילואים אפשר לשכוח מזה
ארוחת בוקר (וערב. ושוב בוקר) של מילואימניקים