סיפורים קצרים

הסוכן

אם לסכם, ניתן בהחלט לומר שהוא היה מרוצה מעבודתו. כאשר היה נשאל אם אינו רוצה להחליף יום אחד את עבודתו, להתקדם, כלשון השואלים, היה נעלב באמת ובתמים. לא היה זה עלבונם של אלו אשר אינם מוצאים גאווה גדולה במשלח ידם, אך דואגים עם זאת להפטיר איזה "כל עבודה מכבדת את בעליה" רפה לשון כאשר היו נאלצים לתאר את עיסוקם החד-גוני עד אימה. היה זה עלבונו של איש מקצוע שהאמין כי גריעתו ממצבת העובדים האנושית, ניתוקו מאותה רקמה פרולטרית חיה, לא רק שתפגע בו אישית ותגדע את מטה לחמו, אלא גם תהפוך את העולם למקום שפחות נעים לשהות בו.

השנים הראשונות לא היו קלות אומנם, כאשר נאלץ לעבור מדלת אל דלת ולהציע את מרכולתו, רק כדי לעמוד מול בריחים מוגפים, בעוד שבפנים הבית נשמעו בבירור קולות של בני אנוש הממשיכים באין מפריע את שגרת חייהם. אך אט אט הוא החל לפתח טכניקות מכירה ייחודיות, שאף זכו מאוחר יותר להיקרא על שמו, בעזרתן שכנע עוד ועוד אנשים פרטיים – בין אם עובדים קשי יום שצירפו פרוטה לפרוטה בעמל רב או נובורישיות משועממות שניסו למלא את הריק התהומי שבתוכן באמצעות בולמוסי קניות בלתי נשלטים – לרכוש מסנני אוויר אקסלוסיביים של חברת "מנטה" (כאן המקום לציין כי הוא שנא את הכינוי "מאווררים לשירותים" ואת הדגרגציה בכבודו ובכבוד מסנני האוויר המתקדמים, ולכן לא היסס לתקן כל בן שיח כאשר זה האחרון סינן לעברו בבוז לא מוסתר: "זה עוד פעם אתה עם המאווררים לשירותים?").

ברכה בעמלו הסיזיפי ראה כאשר קודם לתפקיד איש מכירות למגזר העסקי, אותה חטיבת סוכנים מובחרת שכל סוכן במגזר הפרטי לטש אליה עיניים מלאות הערצה, שדוק של קנאה מכסה עליה. הוא זכר בבירור כיצד זומן לשיחה עם מנהל האזור, שטפח בסחבקיות על כתפו והודיע לו שמכירה לבתים פרטיים "קטנה עליך. אתה קילר – קילר של ריחות", וכל גופו של המנהל הזדעזע מצחוק, בעוד הסוכן ניסה לשמור על ארשת פנים שלווה, כאילו לא ציפה לרגע מכונן זה במשך שנים ארוכות; כאילו כל טריקת דלת בפניו לא נשפה על אש התמיד שבערה בתוכו, מלבה אותה; כאילו לא הרגיש שזהו ייעודו בחיים – להפוך את מקומות העבודה למקומות שנעים לשהות בהם, גם אם במקרה שלו עסקינן בתאי השירותים, ולא בחדרי הישיבות המהודרים. אדרבא, היה אומר לעצמו ולבני שיחו, דווקא בשירותים העובד רוצה להעביר את זמנו בנעימים, בדיוק באותם הרגעים בהם הוא מתנתק למשך דקות ספורות משגרת העבודה ומטרדות העסק, ועובר לעסוק קצת בעצמו ובפנימיותו המתמצקת.

****

על אף שהיה בשנות ה-30 המאוחרות לחייו, הוא נותר רווק החי בגפו; תמיד טען כי הקריירה היא בראש מעייניו, וכי הוא מעדיף לעשות לעצמו שם בתחום התובעני כל כך של מסנני אוויר מתקדמים, בטרם יוכל להרשות לעצמו את הפניות הרגשית הנדרשת למציאת בת זוג ולהקמת משפחה. גם את הזמן הפנוי שהיה ברשותו הקדיש באופן בלעדי להתמקצעות ועשיית שם: מדי ערב ביקר באתר הבינלאומי של החברה האם, בודק האם פותחו דגמים חדשים ומתקדמים שאפילו מנהליו עוד לא שמעו עליהם; הוא ניהל פורום בשם "מסנני אוויר ומטהרי ריחות דיגיטליים", שם ענה באריכות ובידענות בלתי ניתנת לערעור על כל שאלה מקצועית שהתעוררה, גם אם הייתה זו עקרת בית משועממת שביקשה לברר האם יש פתרון טבעוני לצחנת המוות והריקבון שהיה מותיר בנה המתבגר בבית הכיסא; אפילו את הבקרים של ימי שבת, כשבאוזניו מדנדנים צחקוקי ילדים שיצאו לרכוב על אופניהם, היה מקדיש לניקוי יסודי של להבי המאווררים – סליחה, מסננים – עובר בקפידה על כל להב עם מטלית ספוגה בחומר ניקוי מיוחד שאינו מותיר סימנים או ריחות לוואי. לאחר שסיים מלאכה זו, שארכה כשלוש שעות בממוצע, היה מתפנה לנקות ולסדר את מזוודת הג'יימס בונד שלו: מלבד מירוק חלקה החיצוני עם חומר ניקוי ייעודי לעור, היה מוודא כי בקבוקוני השמנים האתריים בהם השתמש, ואשר היוו מרכיב מרכזי ורב חשיבות בטכניקת המכירה הייחודית שלו, היו מלאים עד תום, מוכנים ליום המחר מלא ההזדמנויות.

****

שמעה של הטכניקה שפיתח יצא למרחוק, וכאמור נקראה לאחר מכן על שמו. אפילו במשרדיה של החברה האם, שמושבה בעיר מנומנמת בארצות הברית, אימצו לחיקם את השיטה וכינו אותה בתכתובת הפנים-משרדית "התרגיל של הישראלי".

כאן המקום לספר כי השיטה, אותה פיתח במרוצת השנים ושכלל עד כדי שלמות מדעית, הייתה בנויה משני שלבים: ראשית, היה מבקש ממנהל התפעול בכל מקום עבודה אליו הגיע כי יישמר לו תא שירותים אחד בשירותי הגברים – תמיד שירותי הגברים – אותו המנקה לא תפקוד במשך 24 שעות. הוא, מבין גדול בנפשו התאגידית של האדם, ידע כי גברים מרשים לגופם לפרוק מתוכו דברים שהם מתביישים לפרוק בביתם, שם האישה מוכיחה אותם על כל נפיחה שלא במקומה.

כאשר היה נכנס עם מנהלי התפעול אל אותו תא שירותים עזוב, הייתה נגלית לעיניהם תופת של ניירות טואלט מרובבים המתגוללים על הרצפה, שלוליות מעלות אד ומוספי ספורט הדחוקים בפינה כילדים נזופים. הוא תמיד חיכה מספר שניות, מעניק לאחראי התפעול שהות לספוג לתוכו את הזוועה, ואז שלף את מסנן האוויר שהביא עמו, שאת להביו משח מבעוד מועד בתערובת של שמנים אתריים מיוחדים. לאחר שהיה מחבר את המסנן לחשמל ומפעילו, היה מבקש מהלקוח הפוטנציאלי לשאוף מלוא ריאותיו. הוא ידע שהם יחששו – לא היה אף אחד שהרהיב עוז לשאוף מיד כשנתבקש – ולכן הוא עצמו היה צועד צעד פנימה, לעתים אף מבוסס בשלוליות הלא מזוהות שעל הרצפה, ושואף שאיפה עמוקה וקולנית המלווה באנחות עונג. או אז היו מהינים הלקוחות לעשות כמוהו, והניחוח העדין שהיה עולה באפם היה מחזיר אותם באחת אל זיכרונות ילדותם, זיכרונות של משחקים בשדות השלף ושל תמימות שאינה עוד, ובתמורה לאותה חוויה רוחנית שעברו באמצעו של יום עבודה מפרך, היו מזמינים ממנו את מסנן האוויר הטוב ביותר שיכול היה להציע, ואף היו מוכנים להוציא בנקל את כספי החברה על אחריות מורחבת לשלוש שנים.

****

הוא ידע שאנשי המכירות האחרים בחטיבה העסקית לועגים לו, מכנים אותו מאחורי גבו בשמות כמו "ד"ר נוד" ו"ג'יימס פלוץ", על שום ידענותו הרבה בכל הקשור להתאמת מסנן האוויר המתאים לכל ריח שהגוף האנושי מסוגל להפיק, וכן משום שנשא עמו לכל מקום את מזדוותו המבהיקה, שעליה יצאה גאוותו. לשמחתו, הוא נאלץ לראות את פרצופיהם הזחוחים רק בימי ראשון בבוקר, אז התכנסו כל סוכני החטיבה לישיבת המכירות השבועית, וכל סוכן קיבל את סידור העבודה שלו לאותו השבוע. באותם רגעים בודדים בהם הוכרח להיות במשרד הרגיש מחנק נורא וקוצר נשימה, כאילו משקולת כבדה מנשוא מונחת על חזהו. אך ברגע שהסתיימה הישיבה ויצא אל מחוץ למשרד, אל אוויר העולם מלא ההזדמנויות העסקיות לממכר מסנני אוויר איכותיים – חש כיצד ריאותיו נפתחות שוב לקבל בסימפונות רחבות את פרודות החמצן המחיות.

****

ואז הגיע המשבר הכלכלי הגדול. ישנן תעשיות שהצליחו לצלוח, גם אם בשן ועין, את הטלטלה הגדולה שפקדה את העולם כולו, וישנן כאלו שספגו מהלומת מוות. כזו הייתה גם המכה שניחתה על תעשיית מסנני האוויר, שכן אמצעי אלגנטי זה לסילוק ריחות נתפס – אם בצדק, אם לאו – כמותרות שיש להשליך מהסיפון במקרה של שקיעת הספינה. וכך, כמעט ביום בהיר אחד, הפסיקו להגיע ההזמנות. בתחילה הוא עוד ניסה לשכנע את מנהלי התפעול כי מדובר בכל דבר מלבד מותרות, שהרי הוכח מדעית שעובדים שמקום עבודתם נקי ואינו מעלה ריחות צחנה, הם עובדים מרוצים שתפוקתם גבוה ב-200 אחוזים ויותר מעובדים שנאלצים לכסות את פיהם ואפם עם קצה חולצתם בכל פעם שהם באים אל בית השימוש.

הסבריו והפצרותיו נפלו על אוזניים ערלות. לא זו אף זו, אלא שמנהלי התפעול, בייאושם כי רב, אף הפסיקו לשלם את דמי התחזוקה הקבועים שנהגו לשלם עבור שמירת המסננים תקינים, כך שתוך מספר חודשים בודדים שבקו אלה חיים, לא לפני שטרטרו וקרקשו, מנסים בכוחות אחרונים לעשות עבודתם נאמנה ולנקז החוצה ריחות באשה של קציצות לא מעוכלות היטב ותבשיל אורז ובשר שהקדיח.

שוב ושוב הושבו פניו של הסוכן ריקם. מנהלו, זה שטפח בחוזקה על כתפו כאשר שבר את שיאי המכירות, הפך חמוץ ונרגן, שופך עליו את מררתו בכל שיחת טלפון, שהלכו ותכפו ככל שהנתונים המספריים הצבועים אדום איימו להכריע את טבלאות האקסל. "לא מעניין אותי מאיפה תשיג מכירות," היה צועק המנהל בקול ניחר דרך הרמקול של הדיבורית, עד כי היושבים במכוניות סביבו היו מפנים כלפיו את מבטם תאב השמחה לאיד, "מצידי תמכור את המאווררים האלה לקשישים תתרנים שמחרבנים בחיתול!".

בפעמים הראשונות הוא עוד ניסה לתקן את הבוס, להסביר לו שישנו הבדל תהומי בין מאוורר פשוט, כזה שניתן לקנות בכל חנות אלקטרוניקה שכונתית, ובין מטהרי האוויר, פאר הטכנולוגיה העכשווית, אותם הוא משווק ברוב גאווה. אך כשהבין כי דבר זה רק מרתיח את המנהל עוד יותר, ביכר לשתוק במשך כל שיחת הנזיפה, ולפטור את הבוס עם הבטחה שעד ישיבת הצוות הוא לא רק יגיע ליעד הבלתי ריאלי שהוצב לו, אלא אף יתעלה עליו.

****

כשהגיע אל ישיבת המכירות באותו השבוע, שררה במקום אווירת נכאים כה כבדה, עד כי לרגע חשב שמישהו מאנשי המשרד הוציא את נשמתו באמצע היום העבודה. הפקידות חיבקו אחת את השנייה ומיררו בבכי, בעוד עמיתיו לחטיבה העסקית, שעד המשבר היו מנצלים את רגעי הכינוס האלה כדי להסתודד ולהתבדח על חשבונו, מלמלו דברים לא ברורים כאחוזי דיבוק. עד מהרה הוא הבין: מאכלת הפיטורים מונפת על צוואר כולם, ללא יוצא מן הכלל. בזה אחר זה נכנסו העובדים אל משרדו של המנהל, רק כדי לצאת משם כעבור דקות בודדות כשפניהם לבנים ולחלוחית בעיניהם. לא חלפו מספר רגעים, וגם הוא מצא עצמו ישוב אל מול המנהל, מאפרתו גדושה בדלים עד להתפקע. הוא אינו זוכר את המילים המדויקות שנאמרו לו, משהו על החלטה של החברה בארה"ב לסגור משרדים לא רווחיים, ובכללם המשרד בישראל, בשל מכירות נמוכות של מאווררים. כשיצא החוצה חלף על פניו עמיתיו לעבודה לשעבר, אשר בפעם הראשונה מאז החל לעבוד שם לא לעגו לו, אלא לחצו את ידו בלחיצה חמה של שותפות גורל.

הוא צעד שני צעדים מחוץ לבניין, נעמד, הביט לשמיים ושאף שאיפה עמוקה. האוויר היה נטול ריח, כאילו מישהו באבחה אחת רוקן אותו מהזדמנויות.

****

כשניגשו השוטרים אל שברי מכוניתו בתחתית המצוק, נישא מעליה אד ריח מתקתק עד כדי בחילה, תוצאה של שמנים אתרים מעורבבים שחום גבוה האיץ את תהליך התבוללותם באוויר. מעוצמת ההתרסקות, גופתו נזרקה כמה מטרים הצידה. כשהפכו אותו השוטרים על גבו, ראו כי על פניו נסוכה שלווה סטואית. זו הייתה הפעם הראשונה מזה עשור שהמזוודה לא הייתה צמודה אליו, כאילו הרשה לעצמו סוף כל סוף להינתק ממחויבויותיו כלפי מקום העבודה שלו וכלפיו חייו בכללותם – מחויבויות שהוא, ורק הוא, התנה לעצמו.

בתוך שלד המכונית המרוסקת מצאו השוטרים מסנן אוויר שפעל את פעולתו מבלי להיות מחובר כלל למקור חשמל ומבלי שתנשב ולו רוח קלה שבקלות. אחד השוטרים הוציא את המסנן, בחן אותו לרגע משני צידיו, ואז השליך אותו לשיחים כלאחר יד.

סיפורים קצרים

עטלפים

 

אף אחד לא זוכר מתי בדיוק העטלפים הגיעו אלינו. כלומר, אנחנו כן זוכרים במפורש את הלילה שבו העטלף הראשון התעופף דרך החלון ונתלה על מעקה הווילון בסלון, אבל אנחנו לא יכולים למקם את האירוע על ציר זמן קונקרטי. לפעמים נדמה כאילו הם היו שם מאז ומתמיד.

הייתי אז בן שמונה או תשע, אך היום ההוא לא היה מיוחד משום בחינה. סתם יום שבו נכנס אלינו הביתה עטלף. זו הייתה שעת ערב מאוחרת, ואני התחבאתי מאחורי הגב של אבא שלי, שניסה להעיף את העטלף בעזרת איזו חולצה או סמרטוט. היצור המכונף לא התרגש מהניסיונות לסלקו, אלא עף במעגלים ולבסוף קבע את מקומו על המעקה. הוא התנדנד באין מפריע כמה שניות עד שהתייצב והביט עלינו במבט שבאותו הזמן נראה לי כמלגלג. חלפו מספר שנים עד שהבנתי שלא לגלוג היה שם, אלא משהו אחר. שותפות גורל אולי. פחד.

כשקמנו בבוקר מצאנו אותו באותו המקום, כנפיו סוגרות על גופו וראשו. הוא נראה כמו ילד שמתחפר בתוך השמיכה ולא רוצה לקום לבית הספר. ירון אמר, בוקר טוב, עטלף, אבל משראה שלא קורה כלום התחיל לצעוק, בוקר טוב, עטלף! בוקר טוב, עטלף! אמא אמרה לו שיפסיק כי איתמר לא ישן כל הלילה וכואב לה הראש, וירון אמר לה שהם למדו בבית הספר שלעטלפים יש שמיעה מעולה ואולי זה שהגיע אליהם חירש ובגלל זה הוא לא מוצא את מקומו עם שאר בני מינו.

כשחזרנו מבית הספר מצאנו כבר שני עטלפים תלויים על המעקה. ירון ואני התלהבנו כי עכשיו לעטלף שלנו יש חבר לשחק איתו, אבל אמא חשבה אחרת. היא התקשרה לעירייה ושם אמרו לה שמה שקורה בתוך הבית הוא באחריותנו. אם אנחנו רוצים להיפטר מהעטלפים, הם אמרו, אנחנו יכולים להזמין איש מקצוע. אמא ניתקה וקיללה ברומנית, כי לא היה לנו כסף בשביל איש מקצוע וקללות זה בחינם. כשאיתמר זחל לתוך החדר העטלפים ניתקו לפתע מן המעקה והחלו לחוג באוויר כאחוזי טירוף תוך שהם פולטים צווחות מחרישות אוזניים. אמא אספה את איתמר בידיים ונמלטנו אל המטבח. ירון ואני התקרבנו לדלת כדי להציץ לסלון אבל אמא צעקה עלינו שנחזור לעמוד לידה. הדבר היחיד שהספקנו לקלוט הוא את הצללים המרפרפים בקדחתנות על הרצפה. זה לקח כמה דקות, אבל לאט לאט טפיחות הכנפיים החלו להירגע עד שנדמו כליל. בדיוק באותו הרגע הדלת נפתחה ואבא נכנס הביתה. הוא חלף על פני המטבח מבלי להבחין בנו ונכנס לסלון. אני לא חושב שהוא בכלל הבחין שיש עכשיו שני עטלפים במקום אחד.

מספרים על דוד ארתור שהצליח לגבור על זאב בידיים חשופות, ולכן הוא הוזעק לטפל במטרד שחדר לביתנו. הוא הגיע מבאר שבע הרחוקה בשלושה אוטובוסים, כשבמשך כל הנסיעה הושיב לידו שני מקלות שונים של מטאטא. כשנכנס אלינו הביתה שלף מתיקו מסקינגטייפ וחיבר בין המקלות. כשפרץ לסלון יחד עם הרומח המאולתר, כמו קופץ במוט אולימפי, היינו בטוחים שהגיעה שעתם של העטלפים להעתיק את מקום מגוריהם לביתה של משפחה אחרת. כלפי חוץ שמחנו לראות את הדוד המוזר, אותו אביר שתקן שהסיפורים על אודותיו מופרכים באותה המידה שהם מופלאים, אבל בלב התפללתי שהוא ייכשל במשימתו. זה התחיל בהטחות חוזרות ונשנות של מקל המטאטא במעקה הווילון, ממש ליד העטלפים, כנראה מתוך מחשבה שהרעשים יטרידו את מנוחתם, אבל הם לא הראו כל סימן שזה בכלל נוגע להם. משראה זאת הדוד החל להכות בעטלפים עצמם, תחילה בעדינות אך תוך זמן קצר באגרסיביות ותוך התזת רוק וקללות מפיו. התחלתי לבכות ולצעוק שיעזוב אותם בשקט, ובשנייה שבה לקח הדוד תנופה והתכוון להטיח את מקלו המתנדנד בראשו של אחד העטלפים, הם פרשו את כנפיהם ותקפו אותו תוך שהם פולטים את אותן צווחות אימה. הדוד ניסה להתגונן אבל קדחת הנפות המקל גרמה לכך שהוא יתפרק לשני חלקיו, כשאחד מהם שובר לרסיסים את האגרטל בעל העיטורים הסיניים שאמא כל כך אהבה. זה היה האות מבחינתה לשים סוף לפיאסקו, והדוד ארתור הובל אחר כבוד אל הדלת ואל באר שבע הרחוקה.

מכיוון שלא ראינו אף פעם את העטלפים אוכלים, תהינו כיצד הם מצליחים לשרוד. בספריית בית הספר שלפתי את כרך האנציקלופדיה שהאותיות ע'-פ' מוטבעות בצדו ולפי התמונה זיהיתי שהאורחים שלנו הם עטלפי פירות. מזונם העיקרי, נכתב שם, הוא פירות בדרגת בשלות מושלמת. כשחזרנו הביתה הוצאנו מהמקרר תפוח והנחנו אותו על השולחן בסלון. העטלפים לא זזו. חשבנו שאולי הם חוששים מאיתנו, ולכן התחבאנו מאחורי הספה. מדי פעם שרבבנו את ראשנו כדי לראות אם משהו השתנה. כלום. חזרנו על הפעולה עם תפוז, אך גם הפעם דבר לא קרה. תהינו אם זה קשור לדרגת הבשלות של הפירות, אולי הם חשים במשהו שאנחנו, בחושינו הלא עטלפיים, לא מסוגלים לתפוש. בדיוק אז שמענו את קרקוש המפתחות בדלת, אבל לא הספקנו להחזיר את הפירות למקרר לפני שאמא נכנסה נושאת את איתמר על ידיה. היא נזפה בנו שהיא לא עובדת כמו חמור כדי לממן אוכל לעטלפים, וכעונש אולצנו לאכול את התפוח והתפוז. איתמר זחל לעברנו, חטף את אחד מפלחי התפוח הלא מקולף וקירב אותו אל פיו. בן רגע התעוררו שני העטלפים ועטו אחינו הקטן. אחד מהם הפיל את פלח התפוח מידו והשני אסף אותו, ושניהם התעופפו אל מחוץ לחלון. הבטנו במחזה נדהמים ואז איתמר פרץ בבכי מר שנקטע בפתאומיות כשאל הסלון חזרו ארבעה עטלפים במקום שניים. כל העניין ארך כנראה מספר שניות בלבד, כי כשאמא נכנסה לחדר עם המבט הרושף שלה, ארבעת המכונפים כבר התנדנדו להם באין מפריע על המעקה, כאילו דבר בעצם לא קרה. היא תפסה את ראשה בידיה ואז הרימה את איתמר ויצאה.

וכך חיינו עם ארבעה עטלפים בסלון, עד שהתחילה המלחמה. ההורים לא רצו שנשמע חדשות ולכן שלחו אותנו לחדר בשעה שמונה, אבל אי אפשר היה שלא לשמוע את הקריין מרעים בקולו: ירי בצפון, התושבים מתבקשים להישאר במרחבים המוגנים, ראש הממשלה כינס את הקבינט, צה"ל ערוך למהלומה, גיוס מילואים נרחב. למחרת כבר דפקו בדלת – אבא צריך ללכת. הוא ארז בשתיקה תיק גדול מלא בתחתונים, גופיות וגרביים, חיבק חזק כל אחד מאיתנו ויצא. בלילה שמענו את אמא בוכה בחדר, וכשהתעוררנו בבוקר שמענו קולות לא ברורים מכיוון הסלון. רצנו לשם בהתרגשות כי חשבנו שאולי אבא חזר, אבל לתדהמתנו גילינו שלא ארבעה עטלפים גרים אצלנו, אלא עשרים. הם היו תלויים בצפיפות על המעקה, גוף דחוק אל גוף, והמחזה היה בהחלט מבהיל. רצנו לקרוא לאמא והיא הגיעה עם עיניים טרוטות והביטה בעדת העטלפים כלא מאמינה. מבלי לומר מילה היא חזרה לחדר השינה וטרקה אחריה את הדלת.

בינתיים הלכה המלחמה והשתוללה, והדי הפיצוצים נשמעו יותר ויותר קרובים. בפעם הראשונה שהושמעה האזעקה היינו באמצע משחק כדורגל בסלון. אני עמדתי בשער וירון בעט לעברי את הכדור המאולתר מזוג גרביים מגולגלים, ובדיוק כשהוא הבקיע ניקבו קולות הצופרים את האוויר. כל העטלפים זקפו את ראשם למשמע האזעקה ואז פרשו את כנפיהם וחגו במעגל מושלם, ראש רודף זנב, במחזה מרהיב שעד היום, כשאני משווה אותו לנגד עיניי, מעלה בעורי סמרמורת. ירון ואני הבטנו במחזה נדהמים כשקול הפיצוץ הראשון הרעיד את קירות הבית. התעשתנו במהירות ורצנו למקלט. כשהודיעו ברדיו שניתן לחזור לבתים, מצאנו את העטלפים במקומם, כאילו מעולם לא זזו משם.

החברה הראשונה של ירון לא האמינה לו שאנחנו כבר שנים גרים עם עטלפים בבית. מה אתה, באטמן, הייתה מקניטה אותו, והוא בתגובה היה צובט לה בישבן ואומר, תיזהרי שאני לא אדרוס אותך עם הבאטמוביל שלי. כשהוא הביא אותה לבסוף הביתה היא נכנסה בצעד מלא חשש כשעיניה תרות את התקרה. היא צחקקה במבוכה כשעשתה את הדרך הקצרה מהמבואה ועד הסלון, וכשחצתה את מפתן החדר ניטעה במקומה ונאלמה דום. החיוך נזל משפתיה כמו חלמון של ביצה. מגניב, אה, אמר ירון כבדרך אגב, כאילו הציג בפניה את אוסף המדליות שלו או משחק מחשב חדש, והוביל את הבחורה הנדהמת אל חדרו. הם הסתגרו שם כשעה, ובמשך כל הזמן הזה העטלפים זעו באי נחת. כשהם יצאו מהחדר אחד העטלפים טס לעברה כחץ שלוח ונחבט במצחה. הבחורה צווחה, הוא תקף אותי, הוא תקף אותי, כאחוזת דיבוק, וכשירון אמר לה שזו הפעם הראשונה שדבר כזה קורה, היא אמרה, אתם משפחה של משוגעים, זה מה שאתם, מי חי ככה עם עטלפים, ויצאה. זו הייתה הפעם האחרונה שראינו אותה.

המלחמה נמשכה והדי הפיצוצים והאזעקות הפכו לרעש הרקע של חיינו. אבא היה מגיע מדי פעם לחופשות כשפניו עטורי זקן ועיניו ריקות. הוא היה מנשק אותנו והריח של האבק והזיעה היה נדבק גם בנו. ניסינו לדלות ממנו פרטים על המלחמה, האם הוא הרג מישהו, האם מישהו מחבריו נהרג, אבל הוא רק היה נכנס למקלחת לשעה ארוכה ואז מתיישב מול הטלוויזיה. הוא לא היה מוכן לשמוע חדשות ולפעמים היינו מוצאים אותו בוהה בסרטים מצוירים. פעם אחת הוא שב לחופשה ומיד הבנו שמשהו אינו כשורה. על ידו הייתה תחבושת מוכתמת בדם יבש וכשהוא פרק את התיק מכתפו הגיע אחד העטלפים והתיישב על הכתף של היד הפצועה. אבא התייחס לזה בשוויון נפש וחרג ממנהגו כשהתיישב מול המסך מבלי להתקלח. איתמר, ירון ואני התיישבנו למרגלותיו וראינו ביחד כיצד זאב הערבות מנסה לשווא לתפוס את הרוד ראנר. למרות שכבר היינו נערים עדיין צחקנו כשנפל על הזאב סלע ענק שהוא תכנן לגלגל על הקוקייה. רק אבא שתק והביט במסך כאילו הוא רואה סרט אמנותי באורך שלוש שעות. העטלף על כתפו צייץ מדי פעם וחשבתי שזה נשמע קצת כמו המיפ מיפ שהרואד ראנר היה משמיע ברוב תמימותו רגע לפני שרגליו נושאות אותו משם.

כשירון קיבל צו גיוס אמא בכתה במשך עשרים וארבע שעות רצופות. היא צעקה שהיינו צריכים להישאר ברומניה כי שם אולי החיים מחורבנים אבל זה תמיד עדיף על פני המוות, וירון אמר לה שאין לו שום כוונה לסכן את עצמו. לא מספיק בעל אני שולחת לשם, עכשיו גם את הבנים אני צריך לתת לגנרלים הדגנרטים האלה, היא סיננה בזעם. את אבא שחררו למחרת ליממה כדי שיוכל ללוות את בנו ללשכת הגיוס, ואת הנסיעה לשם עשינו בשתיקה מוחלטת. אבא חיבק חזק את ירון ולחש לו משהו באוזן, ועד היום אני מצטער שלא שאלתי אותו מה אמר לו רגע לפני הפרידה.

בחופשה הראשונה שלו בבית ירון נראה אחרת – שזוף יותר, חסון יותר, גא יותר. הוא חלק חוויות מהטירונות וסיפר שרכש חברים חדשים שמוכנים למות למענו. איתמר שתה את הסיפורים בצמא ולא הפסיק לשאול שאלות, ואני אמרתי לו שלא יתלהב כל כך כי במלחמה יש רק מפסידים. שניהם צחקו עליי ואמרו שאני נאיבי, ואז אחד העטלפים צייץ. לא ידעתי אם הוא מצטרף ללגלוג או שהוא מסכים איתי. כשקמנו בבוקר נדהמנו לגלות שהעטלפים נעלמו, כאילו לא גרו איתנו בעשור האחרון. הבטנו מחוץ לחלון, אולי הם תלויים על ענפי אחד העצים, אבל הם לא נראו בשום מקום. צפירת מכונית שהגיעה מלמטה החזירה אותנו למציאות. זה היה אחד מחבריו לפלוגה של ירון שהגיע לאסוף אותו לבסיס. נפרדנו ממנו במהירות וצפינו בו כשהוא שועט במורד המדרגות, מחליק כיף עם חברו, זורק את התרמיל הענק במושב האחורי ונכנס לאוטו.

הם הגיעו בזריחה. דפקו בדלת והודיעו שהם מצטערים אבל. לא שמעתי מילה ממה שנאמר אחר כך כי הצרחות של אמא בלעו כל צליל אחר במרחב. כשנושאי הבשורה עזבו העטלפים חזרו, למעט אחד. היינו שרויים בהלם כל כך גדול שלא התייחסנו בכלל לנושא. העטלפים יצאו ואז חזרו, וזה הכל. אין לדברים משמעות ואין לחיים משמעות ואין ואין ואין כי ירון איננו.

אחרי ההלוויה איתמר נעלם לשלושה ימים. ביום הרביעי לשבעה, כשהבית היה מלא במנחמים, הוא נכנס פתאום בדלת. עיניו היו דלוקות, שיערו סתור, וזיפים שחורים הנצו על פניו. הוא לבש עדיין את החולצה מהלוויה, זאת שהרב גזר בצווארון. ביד הייתה לו אבן גדולה, ומיד כשנכנס לסלון הוא זרק אותה לעבר העטלפים והתחיל לצעוק שזה הכל בגללם ושיעופו משם. העטלפים נבהלו והתעופפו בחלל הסלון תוך שהם גורמים לבהלה גדולה בקרב האורחים. זה נראה כאילו ענן שחור וסוער התאבך מתחת לתקרה. האבן גם פגעה ביד של שכנה מבוגרת, אבל אף אחד לא שם לב אליה כי כולם היו עסוקים בהתכופפות ובריחה. כשכל האורחים נמלטו נשארנו רק אנחנו בסלון, נושאים מעלה עיניים מלאות התפעמות וזעם.

בסוף המלחמה נגמרה אבל החיים לא שבו לקדמותם. את הדי הפיצוצים החליפו הצעקות של אבא ואמא. ליתר דיוק, זו הייתה בעיקר אמא שצעקה ואבא ששתק, עד שנמאס לו והוא עזב את הבית. בתוך זמן קצר הם כבר הצטיידו בעורכי דין וחילקו ביניהם את הרכוש. אף אחד מהם לא רצה את הדירה, שאכלסה מלבד אותנו ואת העטלפים גם זכרונות קשים מנשוא, ולכן הוחלט למכור אותה ולחלק את שוויה חצי בחצי. הרוכשים הפוטנציאליים הגיעו בזה אחר זה, אך תגובת כולם הייתה זהה, או שאתם מעיפים מפה את העטלפים, או שאין עסקה. לבסוף הגיע גבר כרסתן ונוטף ביטחון עצמי שטען שהוא בעל מספר דירות באזור והיה מוכן לשלם את הסכום המופרז שהוריי נקטו בו. הוא גם ציין שיש לו קשרים בעירייה ולכן אין לו בעיה עם העטלפים. ביקשתי ממנו שיבטיח לנו שהוא רק מעביר אותם למקום אחר ושלא יפגע בהם, והוא אמר, בטח, בטח, עליי. לא סמכתי עליו, אבל אמא אמרה שמצידה היא תמכור את הדירה להיטלר יימח שמו בכבודו ובעצמו, העיקר לא לגור שם יותר.

תוך שבועיים הבית כולו כבר היה ארוז וכל אחד מההורים שכר דירה בשני קצוות שונים של העיר. בלילה האחרון בבית התעקשתי לישון בסלון ואמרתי לעטלפים שלא ידאגו כי ימצאו להם בית טוב יותר, אחד שלא מלא רק בצעקות ובשתיקות.

חזרתי כעבור חודש לבניין. הייתה לי הרגשה לא טובה לגבי העטלפים, וחשבתי שאולי הדיירים החדשים יוכלו לספר לי איפה הם. את הדלת פתחה אישה מבוגרת שלא הבינה מילה ממה שאמרתי. עטלפים, את יודעת אולי איפה הם, אמרתי והחוויתי בידיי תנועת כנפיים. היא הנידה בראשה לשלילה ואמרה משהו ברוסית. הוצאתי את הטלפון מהכיס והראיתי לה תמונה של עטלפים. עיניה נאורו באחת. דה, דה, אמרה, והחוותה תנועת שיסוף בגרונה. עיניי נמלאו דמעות. שעטתי במורד המדרגות ורצתי מבלי לדעת לאן מועדות פניי. כעבור זמן שנדמה כנצח עצרתי באמצע שדה שומם והקאתי את נשמתי. אחרי שהסדרתי את נשימתי נשאתי את עיניי מעלה. באופק היה ענן שחור. ואולי היו אלה עטלפים.

סיפורים קצרים

הוספיס

הדרך לשם הייתה סתמית. רוב הזמן שתקנו והבטנו באדוות השוקטות שהמעבורת הותירה אחריה. זמזומו החד-גוני של המנוע נסך בנו שלווה שלא טעמנו זמן רב. היה בלתי אפשרי להבדיל בין הזוגות שהפליגו אותנו. כולם שתקו באותו האופן והביטו אל הים באותו האופן וקיוו שזה לא הסוף באותו האופן. במערכת הכריזה נשמע קול סמכותי שהודיע על ארוחת הערב שמוגשת במזנון שבחלקה האחורי של המעבורת. לא הייתי רעב, אבל היא התחילה לצעוד בכיוון אז הלכתי בעקבותיה.

האוכל שהוגש על עגלות מנירוסטה היה תכליתי: ביצים קשות עם קליפות סדוקות, כאילו ילד עבר וסדק כל אחת מהן בכוונה, פשטידות חיוורות וקרות וכמה עגבניות חתוכות שעסיס חייהן אבד מזמן. לקחתי לי רק כוס תה והתיישבתי מולה. כשהנמכתי את  ראשי אל הספל האדים טשטשו את דמותה, ששיחקה עם המזלג באוכל. לרגע התחשק לי לומר לה שתפסיק עם זה, אבל שתקתי. הזוג שישב לידנו העמיס על הצלחות הררים של אוכל, כאילו זו הארוחה האחרונה שלהם. הגבר שתה את התה שלו בקולניות מרגיזה, אבל האישה שישבה מולו לא העירה לו. למעשה, זה לא נראה כאילו היא בכלל שמה לב לכך. חשבתי על העניין הזה של מות האהבה – האם אפשר לזהות סימנים מקדימים, כמו הרגע הזה שבו דבר בבן הזוג כבר לא מציק לנו.

כשהגענו לאי הורדתי את המזוודות של שנינו. צעדנו על רציף עץ ארוך כשמעלינו חגים שחפים. הבטתי אחורה אל עבר המעבורת וראיתי שני עובדי מטבח נשענים על המעקה, מעשנים סיגריה ומסתכלים לעברנו.

בכניסה לאולם עמדה דיילת רזה מדי ובירכה אותנו לשלום. היא נתנה לכל זוג מפה של המתחם ולוח זמנים מפורט. צוינו שם שלוש ארוחות עיקריות ושלוש ארוחות ביניים, פעילות גופנית לפי בחירה והרצאת חובה שמתקיימת כל יום אחרי ארוחת הערב. חיכינו בתור לדלפק הקבלה יחד עם כל שאר הזוגות, אבל לאחר כמה דקות אמרתי לה שהיא יכולה לשבת בצד עם המזוודות עד שאארגן לנו מפתח לחדר. כשהגעתי לבסוף אל פקיד הקבלה ציינתי את שמנו והבטתי בו שעה שחיפש את השם במחשב. הוא היה צעיר – משום מה חשבתי שבמקום כזה יעבדו רק אנשים מבוגרים שעברו דבר או שניים בחיים – ומשהו בפעולות שלו, החל מהדרך שבה חייך ועד האופן שבו נגע במסך המגע, חשף עצבנות וחוסר שביעות רצון. הוא לא מצא את השם במחשב וביקש לוודא עם אחראי המשמרת שלא חלה טעות. הבטחתי לו שאנחנו אמורים להיות שם, אבל הוא נעלם ללא אומר לתוך משרד באחורי הקבלה וחזר כעבור שתי דקות עם המפתח בידו.

קיבלנו חדר עם נוף לים, וכלום לא נראה באופק למעט המעבורת שכבר הספיקה להגיע אל נקודת המגוז. היא נכנסה להתקלח ואני התיישבתי על המיטה הזוגית וקראתי באחד העלונים שהיו מונחים על השידה לצידה. היו שם תמונות של זוגות חבוקים שסיפרו כיצד השהות באי הצילה את חייהם. כשהיא יצאה מהמקלחת הבטתי בה מנגבת את השיער מול המראה ורציתי להוריד ממנה את המגבת אבל ידעתי שהיא תירתע מהמגע שלי. באופן משונה לא הייתה בי שום שמחה על זה שאני עדיין נמשך אליה. שאלתי אותה אם היא רוצה לרדת לאכול ארוחת צהריים, אבל היא הביטה בי דרך המראה ומהמבט שלה הבנתי שלא. שכבנו לנוח וכשהתעוררנו היה כבר חשוך בחוץ ועל הים הייתה פרושה שמיכה שחורה. התארגנו בזריזות וירדנו אל הלובי, שהיה עמוס בזוגות שחיכו בכניסה לאולם ההרצאות. חלק מהם החזיקו צלחות עם פרוסת עוגה עליה, שילוב מעורר בחילה של קציפת חלבונים וסוכר.

נכנסנו לאולם והתיישבנו באחת השורות האחוריות. על הבמה עלה מרצה עם קוקו שהתחיל להסביר לנו מדוע הזוגיות היא הכרח אבולוציוני שקידם את האנושות למקום שבו היא נמצאת היום. הוא הביא טיעונים מתחומי הפסיכולוגיה, הפילוסופיה והספרות. כל האנשים סביבנו הנהנו לאות הסכמה בכל פעם שניפק עוד טיעון או דוגמה, אבל אנחנו הבטנו קדימה באדישות. היא הסתכלה מדי פעם בשעון ואני הבטתי לעבר היציאה וראיתי את הבחור הצעיר מהקבלה עומד ליד הדלת כשעל פניו מבט חמור סבר. כשהמרצה סיים את דבריו האנשים מחאו כפיים בקול רם והצעיר פתח את הדלת. נשטפנו החוצה בזרם האנשים אבל במקום להישאר לקוקטייל החגיגי יצאנו החוצה. הרוח שהגיעה מהים הייתה קרירה והיא כרכה את ידיה סביב גופה. צעדנו לאורך החוף כשהירח המלא מאיר לנו את דרכנו. לפתע היא נעצרה ואמרה שהיא לא רוצה להמשיך יותר. אמרתי לה שאפשר לחזור, אבל היא אמרה שלא לזה היא התכוונה. שאלתי אותה אם היא מבינה את ההשלכות של ההחלטה שלה, אבל שנייה אחר כך התחרטתי על השאלה כי ידעתי שהיא תיעלב. היא אמרה שהייתי עסוק בלשכנע את עצמי ואת הסביבה שיכול להיות לזה סוף אחר, אבל אם הייתי טורח להקשיב לה באמת לכל אורך הדרך הייתי מבין שזו ההחלטה הראשונה בחיים שלה שהיא שלמה איתה לחלוטין. כשעשינו את דרכנו חזרה התקרבתי אליה ופרשתי את ידי לכיוונה. היא התמהמהה מספר שניות, אבל אז החליקה את ידה לתוך כף ידי. כשראינו את אורות המבנה ניתקנו זה מזו.

בבוקר ניגשתי אל דלפק הקבלה והודעתי שאני עוזב. הפקיד, הפעם גבר מבוגר יותר עם שפם עבה, ביקש שאחתום על מסמך ויתור. הוא הודיע לי שהמעבורת יוצאת בשעה אחת עשרה בדיוק, וכי כדאי שאנצל את הזמן שנותר על מנת להיפרד מבת הזוג. עליתי לחדר ומצאתי אותה שוכבת במיטה. היא כבר הייתה מחוברת למכשירים וצינורית הייתה תקועה לה בתוך הווריד. לצד המיטה עמדו אחות במדים לבנים מהוהים ורופא מקריח. רכנתי לעברה ולחשתי לה שאני מצטער שזה נגמר כך. היא הנהנה וחייכה.

על המעבורת חזרה עלו רק גברים בודדים. במשך מרבית הנסיעה עמדתי ליד המעקה והבטתי במים. ניסיתי להתרכז בקול המנוע, אבל לא הצלחתי לקלוט את הזמזום החד-גוני שזכרתי מהנסיעה הלוך. ניתקתי מהמעקה ונכנסתי למזנון. לקחתי ביצה קשה שבנס לא נסדקה ושתי פרוסות לחם והתיישבתי מול גבר ששתה רק תה. הוא הביט בי מבעד לאדים שעלו מהספל ושתק.

סיפורים קצרים

ספינת המדבר

 

הוא חלם שהוא בבית וששבה אליו היכולת בה ניחן כשהיה ילד, לטפס באמצעות ידיו ורגליו על משקופי הדלתות עד שראשו נגע בקורת המשקוף. משם, כשעיני הנוכחים בחדר נעוצות בו בפליאה, הוא קפץ אל האוויר והחל לעוף מעל הראשים הסבים. בכל פעם שהחל לאבד גובה והיה חשש כי יתרסק על אחת הדודות, הוא בטש ברגליו כפי שהיה עושה במשך שנים באימוני השחייה, והנה הוא שוב דואה מעלה, עד שהתקרה עוצרת בעדו. תחושת החופש, ההתרה מהכבלים, הייתה משכרת.

בדיוק כשהיה שוב בדרכו מעלה משהו בתודעתו נזעק. הבל הפה על פניו היה חם. ריחות של חול מדברי ורקבובית נמסכו בו. הוא פקח את עיניו וראה מולו זוג שפתיים גדולות ומחורצות. הן היו כה קרובות לפניו וליחוכן כה מוחשי, עד כי עד כי יכול היה לחוש את דגדוג שיערות שפמו של הגמל שעמד מולו. הוא לא זינק ממקומו, אלא המשיך לשכב ולהביט בזוג השפתיים המלחכות. תנועת הגישוש שלחה בהן אדוות זעירות, משיטות על פניהן זבוב עקשן. לשון בשרנית נשלחה ממצולות הלוע לתור אחר הזבוב, וזה חמק ממנה ונחת על פרצופו. הוא רצה לשלוח את ידו כדי לסלק את החרק הטורדני, אבל ידע כי הפעולה עלולה להבהיל את בעל החיים המדברי. הזבוב נעמד על זיפי פניו הדוקרניים, רגליו יציבות על החול והלכלוך הקשויים. פיו של הגמל התקרב עד מטחווי יריקה והבריח את האורח המכונף. הוא המשיך לשכב ללא ניע, פרצופו הלאה משתקף בעיניים השחורות שמולו. מכשיר הקשר שבטנק קרע את דומיית הנצח. "תחנות אשכול כאן קודקוד. מגע!". הקריאה הנרגשת לוותה בהדי תותחים עמומים. הגמל הרים ראשו, הביט אל האופק והחל לשרך את דרכו בגמלוניות לעבר קול הנפץ המרוחק, כאילו הפקודה נועדו עבורו ולא עבור פלוגת טנקים ששה אלי מטרות מחוררות. כאשר נשמע שוב קול הרעם הוא הגביר את קצב צעדיו והחל לרהוט. תחושת שליחות, או שמא פחד קמאי, פיעמה בו.

השמש עמדה ברום הרקיע. הוא התיישב ונזכר שנרדם על תובת הטנק. לא היה לו מושג כמה זמן שכב כך. לפי תחושת היובש בפיו, תיאר לעצמו שחלף זמן רב. הוא שלח יד לעבר המימייה החמה שהייתה זרוקה לצידו. טעם המים היה תערובת של חול וזיכרון של עשרות אלפי חיילים צרובי שמש מדברית. החול החורך את הוושט העביר בו צמרמורת, אך הוא גמע את כל המים. על הצריח ראה שתי גופות מוטלות פרקדן, סרבליהן מופשלים עד למותניהן. הזבוב ריחף מעל כאחוז אמוק, ואז נחת על הפנים של אחת מהן. יד נשלחה מוכנית להעיפו, והזבוב שב לתזזיתו. "תחנות אשכול, נוע אל המטרות. סוף!", הבקיע שוב הקול דרך הרמקול, רק כדי להפוך שוב לרעש סטטי מחרחר קלושות.

הגמל הוסיף להתרחק. דבשתו דמתה לגל העולה ויורד בקצב מדוד, פרפטום מובילה שלא מאבדת מכוחה. הוא ירד כדי לרוקן את השלפוחית. השתן היה צהוב ובעל ריח חריף, מתווה יבשות כהות על פני הגלובוס החולי. הוא התלבט לרגע האם לקחת עמו את הרובה, שהיה זרוק על קדמת הטנק, אך לבסוף החליט להשאירו מאחור, והחל לצעוד אל עבר האופק. "תחנות אשכול, מי ירה עליי עכשיו? תחנות אשכול, תענו לי, מי ירה עליי עכשיו?!", היה המשפט האחרון שהספיק לשמוע לפני שהתרחק. זעקותיו של מפקד הפלוגה נמוגו אל האינסוף המקרקש.

ים החול היה פרוש לפניו, אך דבר לא נראה באופק, לא משנה עד כמה אימץ את עיניו. בין הד פיצוץ אחד למשנהו שרר שקט עמוק, קדמוני. פחד עמום הזדחל בתוכו, וכדי להתמודד עמו הוא החל לפזם לעצמו את השיר הראשון באלבום של ה-Counting Crows שהוא אהב להאזין לו במהלך השמירות הליליות. Step out the front door like a ghost into the fog where no one notices the contrast of white on white, הוא שמע את עצמו שר את המילים, אך ההדהוד אל תוך הריק המדברי רק העצים את תחושות הבדידות והפחד. הוא השתתק.

הקרקור בבטנו הזכיר לו שדבר לא בא אל פיו מאז ירדו לשטח. מיד כשהגיעו לנקודת העצירה אנשי הצוות עטו על הטונה שבמנת הקרב כמוצאי שלל רב, בעוד שהוא ישב בצד וצפה כיצד חתיכות הטונה נגרסות תחת שיניהם וכיצד השמן נוזל על הזיפים, מרבב את הסרבל, מתערבב עם כתמי השמן שצפו כעליה של שושנת מים. לפתע נתקף אימה שמא יאזלו כוחותיו בטרם יגיע למחוז חפצו. הוא לעלע את הרוק שבפיו, בלע אותו ודימה שבזאת הוא הרווה את צמאונו והשביע את רעבונו.

הוא ניסה לדמיין מה אבא ואמא שלו עושים עכשיו. אביו בטח צועק על איזה פועל בעבודה ואמו רק מסתכלת בשעון, מחשבת עוד כמה זמן נשאר עד שהסיוט ייגמר. הוא ידע שהיא סובלת שם כי היה שומע אותה בכל בוקר מקיאה בשירותים. הוא היה מצטנף תחת השמיכות, מייחל שייפסקו קולות ההקאה. כשהיה שומע את דלת הבית נסגרת היה קם מהמיטה ונכנס לשירותים, שריח מיצי הקיבה עדיין עמד בהם. הוא שנא את הריח הזה, שעלה באפו גם כעת, באמצע המדבר, מכווץ את קיבתו עוד יותר.

רגליו החלו לכאוב. במסעות הטירונות תמיד היה נשרך אחרי כולם. הוא היה צועק שאינו יכול עוד, שישאירו אותו שם, אבל הם לא שעו לתחינותיו. אם רק היו משאירים אותו שם הכל היה מסתדר. אבל הם דחפו אותו בכוח, בניגוד לרצונו, ועכשיו לא הייתה לו ברירה אלא להמשיך לצעוד תחת השמש הלוהבת.

טרטור עמום החל לזמזם ברקע. הוא אימץ את עיניו וראה טרקטורון שועט על פני החולות. זה בוודאי אחד הבדואים, שודד מתכות, הוא חשב לעצמו. הוא הצטער שלא לקח עמו את הנשק, כך היה יכול לירות באוויר אם היה חש בסכנת חיים. דמותו של נהג הטרקטורון החלה להתעצב לנגד עיניו: הוא היה נער, בוודאי צעיר ממנו בארבע או חמש שנים, לבוש במכנסי ב' צה"ליים וחולצה שחורה, קצרת שרוולים. נהג הטרקטורון עצר את כלי הרכב. השניים הביטו זה בזה ממרחק, כמו שני אקדוחנים במערבון אמריקני ישן. הוא תיאר לעצמו שהבדואי מנסה להבין מה הוא עושה שם לבד, באמצע שום מקום, ללא נשק. פחד החל להזדחל במורד גבו. הוא תהה האם עשה את הדבר הנכון כשהחל לשוטט כך, לבדו, במדבר הגדול.

ואולי הגאולה תבוא דווקא ממנו. שניהם ידהרו יחד על הטרקטורון והרוח תלטף את פניהם והם יצחקו יחד, ואמו של הנער תגיש לו פיתה עם לבנה ותה מתוק, כמו אז בטיול השנתי שהוא כל כך שנא כי נאלץ לישון באותו החדר עם כמה בנים מהשכבה שהוא לא אוהב, ומשפחתו תאמץ אותו אל חיקה והוא יוכל כל היום לשמוע מוזיקה ולהסתובב חופשי ולא להיות בצבא ולא להרגיש לא שייך ולא לחשוב מחשבות אפלות על מוות ולא להתבייש לדבר עם בנות ולא לרצות לברוח לברוח לברוח. הוא הרים את ידו ונופף לשלום.

****

רק כשאני במדבר אני חופשי באמת. רק כשאני דוהר במרחבים הבלתי נגמרים שלו, אופק החול משתרע עד אינסוף, אני העצמי שנועדתי להיות. הטרקטורון, בן הלוויה הנאמן, הוא אמצעי המפלט, החבר, המאהבת שמעולם לא הייתה לי. כשאני נאלץ לחזור לפחון שלי בסוף היום ולשכב בין שאר הילדים המתכנים אחיי ואחיותיי, אני מרגיש את לבי יוצא החוצה מבין לווחי הפח הדקים, הודף את סילוני הרוח השורקנית שמכניסה פנימה קילוח תמידי של חול, עולה על הטרקטורון ודוהר ודוהר ודוהר, כאילו אין סכנה שייגמר הדיזל או שירדוף אחרינו חייל חמום מוח שיורה באוויר או לכיוון הגלגלים או למרכז הגוף.

הקולות של הפיצוצים רק מדרבנים אותי. אני אוהב לחשוב על עצמי כעל קאובוי שדוהר בין החיצים של האינדיאנים, משחרר את הבחורה שנלקחה בשבי וזוכה באהבתה. פעם סיפרתי את זה לאחי הגדול, כי חשבתי שאני יכול לספר לו הכל. מאז הם כולם צוחקים עליי שאני לוקח את המתכות כדי לזיין אותן, ושהחורים במטרות הישנות משמשים אותי כבובת מין. מאז אני לא מספר לו כלום. הלוואי שיום אחד הם יעלו על מוקש או שאיזה טנק ירה בהם פגז והם יתפזרו לאלפי חתיכות. נראה מי יצחק אז.

אתמול אמא כעסה עליי כי הגעתי מאוחר הביתה. היא מפחדת עליי יותר ממה שהיא מפחדת על שאר הילדים שלה. פעם שמעתי אותה אומרת לאבא שלי שאני הילד היחיד שלה שהיא לא מרגישה אותו בבטן כשהוא לא לידה. אבא שלי אמר לה שאין לה מה לדאוג, כי גם הוא כילד היה כזה מעופף ולפעמים לא היה חוזר הביתה במשך שעות כי הוא אהב להסתובב בחוץ ולחלום, ושאמא שלו, כלומר סבתא שלי, הייתה כל הזמן דואגת לו ומפחדת שיום אחד הוא יצא החוצה ולא יחזור יותר לעולם. הוא סיפר לה שהיא אפילו ביקשה מאחד האחים שלו להתגנב מאחוריו ולהגיד לה לאן הוא נעלם כל הזמן, אבל אחרי כמה שעות האח נהיה רעב ועייף והוא פשוט הפסיק לעקוב אחריו וחזר הביתה. הוא חטף עונש גדול ואני אפילו לא ידעתי על מה, כי השביעו אותו לא לספר לי כלום, אבא שלי אמר.

היום הזה דווקא התחיל טוב. נסעתי בלי לדעת לאן, כמו שאני עושה תמיד, אבל אז נתקלתי בשלד ישן של טנק שאיכשהו כל האחרים פספסו. הוא פשוט עמד שם כמו ספינת פירטים ישנה ששוכבת מאות שנים על קרקעית הים. דמיינתי איך אני נכנס פנימה ומוצא שלד של שודד ים, עם בנדנה על הראש ושן זהב ויהלום מקולל שייתן לי כוחות על כי הוא היה שייך פעם למלך שלהם, שירד מגדולתו. ירדתי מהטרקטורון וטיפסתי על הטנק. קצת פחדתי להציץ פנימה, כי אולי באמת יש שם גופה של מישהו שמת במלחמה והרוח שלו מבקשת לנקום במי שהרג אותו, אבל בסוף אזרתי אומץ והכנסתי את ראשי לתוך הצריח. לא הייתה שם גופה. רק פחית טונה ישנה וחלודה וכמה עיתונים צהובים. נכנסתי פנימה עם כל גופי והבטתי על המכשירים הישנים והכבלים הקרועים. מעניין מה קרה לאנשים שהשתמשו בטנק הזה. אם הוא שימש להם בית נע במדבר, אם הם סמכו עליו שיספק להם הגנה בשעה שמסביב מתחוללת מלחמה ועפים טילים ואנשים מתים, אם הם הבטיחו לאלוהים שרק יוציא אותם בשלום מהתופת והם יעשו כל מה שהוא יבקש מהם, אפילו שהם לא באמת האמינו בו.

רעם נשמע מבחוץ, מלווה בקול של חבטה עמומה. משהו בתוכי לא בישר טובות. הוצאתי את ראשי מחוץ לצריח והבטתי אל עבר האופק, מאמץ את עיניי לזהות את מקור הסכנה. על אחת הגבעות במרחק זיהיתי אותו – טנק גדול, לא מצומק וכמוש כמו זה שאני נמצא בו עכשיו, מכוון לעברי את קנה התותח שלו, ואז מבזיק לעברי פגז. שוב החבטה העמומה הזאת ומשב רוח דק ותוקפני שסוטר על פניי. קפצתי מהצריח אל החול והרגשתי את המכה עוברת מהרגליים דרך עמוד השדרה עד לגולגולת. לא היה לי זמן להתייחס לכאב, פשוט עליתי על הטרקטורון, התנעתי אותו וברחתי משם כל עוד רוחי בי. כשהפגז פגע במטרה הרגשתי את ההדף מלחך את גבי.

הדהרתי את הטרקטורון הרחק משם. לבי הלם בפראות, למרות שהפיצוצים נשמעו כבר כהדים רפים, כאילו מישהו הקיף את המדבר בצמר גפן וכל הקולות כולם נבלעו בתוכו וכבר אינם יכולים לאיים על איש. נסעתי ונסעתי ונסעתי, ונדמה היה לי כי גם אם אמשיך לנסוע כך לנצח המדבר לא ייגמר והחול הדק ימשיך להיטחן תחת גלגלי הטרקטורון. נזכרתי איך פעם, כשהייתי ילד, חשבתי שהעולם כולו הוא מדבר אחד ענק ושאם מגיעים לקצה שלו נופלים מכדור הארץ. תהיתי אם זה מה שיקרה לי עכשיו אם אמשיך לדהור ככה בקו ישר, האם אפול לתוך חלל שחור שבו אף אחד לא ישמע את הצעקה שלי, ואז אמוג אל האינסוף.

בשלב מסוים עצרתי את כלי הרכב והסדרתי את נשימתי. הלב שלי המשיך להלום בקצב של מכונת ירייה, טם טם טם טם טם, אבל השקט שסביב הבהיר לי שיצאתי מכלל סכנה. חבל שאני לא יכול לחזור הביתה ולספר לאחים שלי על מה שקרה. הם בטח לא יאמינו לי ויגידו שאני סתם ממציא סיפורים כתירוץ לזה שלא הבאתי הביתה שום דבר. קול חרחור של גמל הפר לפתע את הדממה. הסתכלתי סביב עד שאיתרתי אותו, חוצה באיטיות את קו האופק. ניסיתי לאתר גמלים נוספים באזור, כי הם תמיד מסתובבים בחבורות, אבל לא ראיתי דבר. מעניין אם גמלים יכולים לאבד את הדרך, או שטבועה בהם תכונה מולדת שגורמת להם תמיד לחזור הביתה, לא משנה עד כמה הם התרחקו מהעדר.

ואז ראיתי אותו. דמות כנועה, כפופה, משרכת את דרכה. המרחק היה גדול מדי מכדי שאזהה מי זה. מצד אחד הסקרנות כססה בי, כי לא בכל יום אתה נתקל בבן אדם שהולך ככה במדבר. מצד שני, קצת שבעתי מהרפתקאות ומסכנת מוות ביום אחד. אבל מה אם זה מישהו משלנו שצריך עזרה? ואולי זו מלכודת שנועדה למשוך אותי כדי שהם יוכלו לירות בי בקלות? הרי שמעתי כבר סיפורים על חיילים משועממים שניסו לירות בנו מרחוק, ורק בנס אף אחד לא נפגע. אבל הסיכוי שיש עוד מישהו באזור כל כך קטן, שזה שווה את הסיכון. אני אהיה מוכן עם היד על הגז, ובמקרה הכי גרוע אברח משם בטיל. אני הרי מומחה בבריחות.

ככל שהתקרבתי כך נדרכתי יותר. זה חייל. ברור שזה חייל. הוא לבד. ברור שהוא לבד. אבל איפה הנשק שלו? ומה לעזאזל הוא עושה פה? זה חלק מהתרגיל שלו? הוא ברח? איבד את הדרך? בשלב מסוים הוא נעמד והביט לכיווני. עצרתי גם אני את הטרקטורון, דרוך. מי יודע אם הוא לא מסתיר איה אקדח מאחורי הגב. צעד אחד מוזר מכיוונו ואני עף מפה. המשכנו להביט זה לעבר זה. לפתע הוא הרים את ידו לשלום. רעד עבר בכל גופי, כי הייתי בטוח שהוא מכוון לעברי נשק. כשהבין שאני לא מתכוון להשיב לו על ברכתו, הוא הוריד את ידו והמשיך להביט בי. לחצתי על ידית הגז ודהרתי לכיוונו.

ראיתי פעם ילדים רודפים אחרי עכבר מבוהל, מקיפים אותו מכל עבר. הם לכדו אותו בפינה והוא פשט קפא במקום. הוא יכול היה לנסות לברוח להם בין הידיים ומתחת לרגליים, אבל במקום זה הוא הפך עצמו לפסל. אולי הוא העמיד פני מת וקיווה שהטריק הזה יעבוד על הילדים, אבל הם לא היו תמימים. מישהו הביא מוט ברזל חלוד ובמכה אחת פשוט ריסק לעכבר הזה את הגב. העכבר לא התנגד. עוד מכה ירדה עליו. ועוד אחת. הדם נספג בחול. המוט עבר מיד ליד, מילד לילד, והם התחרו ביניהם מי יעיף את האיברים הפנימיים למרחק הכי גדול. עצמתי חזק את העיניים ורציתי שהכל ייגמר.

****

הוא עף מעל המדבר. רוח קרירה נשבה על פניו וליטפה את כל גופו. הוא התערסל בתוך ההוויה וחשב לעצמו שזו התחושה הטובה ביותר שחש מעודו. אם היה יכול היה נשאר כך לנצח, נידף בעיניים עצומות מעל האדמה. הוא הרגיש בחוש שמשהו השתנה. הוא פקח את עיניו וגילה שהמדבר כבר לא מצוי למרגלותיו, אלא שכונת ילדותו. הוא ראה ממעל ילדים משחקים כדורגל על הדשא המצהיב, וידע שזו שעת אחר הצהריים של יום שישי. היה זה משהו בתחושת הלאות העצלה המהולה בקורטוב של קדושה, אמיתית או מדומיינת, שגרם לו לתחושת הרווחה קרירה שפשטה בנשמתו.

הוא הביט לעבר החלון של חדר ילדותו וראה את עצמו מסתכל מטה אל עבר הילדים המשחקים. תחושת הקרירות התחלפה בגל חום שמוקדו ברגליו. אחד הילדים התעצבן ממשהו ובעט את הכדור אל מעבר לגדר השיחים. ילד אחר רץ אליו, אחוז זעם, ושלח לעברו אגרוף. השניים החלו להתקוטט בעוד שאר הילדים מקיפים אותם וצועקים. הוא החל לאבד גובה וצנח לעבר ההתקהלות. אחורי ברכיו כבר בערו מחוסר אונים. רגע לפני שהתרסק אל הקרקע הוא הביט שוב מעלה לעבר החלון. לא היה שם אף אחד.

סיפורים קצרים

לויקה

הקיץ האוסטרי הוא קיץ מתעתע. בעוד הימים חמים עד כדי מחנק, מאלצים את הגברות לנופף על עצמן עם מניפותיהן נפנף וחזור, הרי שבשעות בין הערביים מתגנבת לה בריזה קרירה בין המשבים המלהיטים, כמו נוסע סמוי שעולה על החשמלית מבלי שהכרטיסן יבחין בו. תוך דקות ספורות, כבמטה קסם, נמלטים להם אדי החום ומפנים מקומם לאוויר קריר ומשובב נפש.

שעת דמדומים נעימה שכזו הייתה בדיוק השעה שבה לאופולד לויקה סיים את יום עבודתו הארוך ושירך את דרכו אל ביתו. אך בעוד שעל פני הבריות שחלפו על פניו הייתה שפוכה נהרה, אות תודה על כך שעוד יום עבודה זעיר-בורגני הגיע אל קיצו, פניו של לויקה אמרו אסון וחורבן. זה לא שהצטער על כך שעבודתו הסתיימה, שהרי עובדת היותו נהגו האישי של הרוזן פרנץ, אותו נצר נפוח מחשיבות עצמית למשפחת האראך, לא מילאה אותו בתחושת שליחות או העניקה טעם מיוחד לחייו, אלא שבביתו המתינו לו רעיה חמורת סבר, חמישה ילדים שלוחי רסן וחמות אחת שמחמרת בו ללא רחם.

עוד בטרם הספיק לתלות את כובעו על הקולב, וכבר נשמעה קריאה צורמנית מכיוון המטבח, כמו היה זה קולו של האדס הבוקע מן השאול.

"לאופולד, האם זה אתה?" שאלה חמותו אלזה.

"לא, זה הקיסר פרנץ יוזף." סינן מבעד לשיניו.

"לאופולד, מדוע אתה לא עונה? האם זה אתה?"

"כן, אלזה, זה אני ולא אחר", השיב ונאנח.

"לאופולד, אתה יודע שהאנס שוב הרטיב במכנסיו היום, ושמיכאלה לא הכינה את שיעורי הבית בסריגה? אמרתי להם שאבא יטפל בהם כשיחזור."

לויקה לא השיב. הוא לקח את עיתון הערב ששכב לו מגולגל בחוסר מעש על השידה והתיישב על הכורסה הנוקשה עליה נהנה להתפרקד בסופו של יום העבודה המתיש. לא פעם היה נדמה לו כי הספה הזו, אותה קנה עוד כשהיה הרווק ההולל ביותר במורביה, היא חברתו היחידה בעולם מלא המכאובים שבו הוא נדון לחיות ולהתייסר. גבו דאב מיום ארוך של נהיגה בין מאהבותיו של הבוס, בתי מרזח ומסיבות סלון מפוארות (הוא כמובן לא הורשה להיכנס, אלא נותר לחכות בחוץ, בקור, בעודו מחליט מה פחות גרוע: לקפוא מקור בחוץ, או להימצא בבית הצפוף עד מחנק ולשמוע טרוניות בלתי פוסקות מבני משפחתו). ברקע השתוללו ילדיו, מבלי שיפגינו ולו התחשבות זעירה במפרנס היחיד בבית. ואם כל זה לא מספיק, אשתו מריה התעקשה שאמם תתגורר אצלם ותעזור לטפל בתינוק שזה לא מכבר נולד. במטרה לשכוח את צרותיו, לויקה ניסה לשקוע בתוך ה"נויה פרייה פרסה", העיתון שמיצב עצמו כפונה גם לקיסר וגם לנהג של הקיסר. אך בדיוק בשנייה שבה החל לקרוא את מאמר המערכת על סכנת הלאומנות הסרבית ועל היד הקשה שיש לנקוט כלפי המתנגדים לשלטון הדוכס, הגיחה חמותו מן המטבח.

"לאופולד, מדוע אינך עונה? קראנו לך מספר פעמים. הילדים שלך הם חבורה של פראים."
" די, אלזה, הניחי לי.", השיב בלאות.
החמות בלעה את העלבון בשתיקה, והלכה למטבח לדבר עם בתה. לא היה לו ספק כי השתיים דיברו בקול רם בכוונת מכוון, כך שתוכן הדברים יגיע לאוזניו.
"איזה מן אבא זה? מזל שאותך לא גידלנו כך."
"הוא ככה מאז שתיאודור נולד. הוא פשוט לא מדבר ולא יוצר קשר עין."
"נו, יופי. אז את פשוט מוותרת לפלגמט הזה?"
"אמא, תעזבי אותו. הרוזן מעביד אותו קשה. לאופולד מרגיש שמשהו קורה. האדמה רועדת מתחת לרגליים."
"האדמה רועדת בגלל שאלוהים מעניש אותו על זה שהוא לא גבר מספיק. לפחות במיטה הוא ממלא את החובה שלו, או שגם שם הוא עייף?"
מריה צחקקה. "חשבתי שבמיטה אמורים רק לישון, לא? לפעמים אני חושבת שתיאודור הוא הבן של רוח הקודש."

האם והבת צחקו יחד במופע מתוזמר של מפוחים שרקניים. חמתו של לויקה בערה בו להשחית. הוא שקל לרגע להטריח עצמו מן הספה ולהוכיח את שתי המטרוניתות הלא כבודות על כפיות הטובה שלהן. הוא התאווה להטיח באשתו כי גזרתה כה התעגלה מאז הלידה האחרונה, עד כי הוא מתאפק לא לזרוק לפח את כל עוגות הקרם שניט שהיא כה אוהבת לזלול בשעות הלילה. מה היא חושבת, שהוא לא שומע אותה קמה מהמיטה, רק כדי לחזור אליה רבע שעה ו-1800 קלוריות מאוחר יותר? עם זאת, על אף רצונו העז לתקוע טריז באותה משובת נשים נואלת, הוא העדיף את המשך הרביצה על הספה.

"לאופולד, אני יודעת שאתה עייף אחרי יום עבודה, אבל אתה יודע שאמא שלי פה בשביל לעזור לי עם תיאודור והילדים, נכון? היא עושה את זה בשבילם." אמרה אשתו בעודה נכנסת עם מגש ועל ספל תה ורקיקים.

"תודה באמת", הטיח בה לויקה. "אני יכול להסתדר מצוין גם בלי פרצוף המלפפון החמוץ שלה."
אשתו האדימה באחת. "אתה לא מתבייש?! אישה בת 55 עם דלקת פרקים קמה במקומך בלילה להרגיע את התינוק, ואתה עוד מתלונן?!"
"סליחה באמת שאני לא קם בלילה אחרי יום עבודה שמשגעים אותי עם 'לאופולד, בוא ניסע למרתה. הבנתי שהיא לבד בבית ולובשת רק את מדי השרד של בעלה', 'לאופולד, פולין זה רחוק מפה? שמעתי שהאוכל שלהם טעים', 'לאופולד, אכפת לך לחכות בחוץ בקור ובגשם בזמן שאני שוכב פה עם נשים עשירות ומפונקות שבחיים שלהן לא היו צריכות לחלוב את הפרה כדי שיהיה להן ממה להכין משקה קקאו חם'. סליחה באמת!"

החמות, שעד לאותו מונולוג נסער של לאופולד עוד ניסתה להצטנף בפינת האוכל – עד כמה שניתן להצטנף בפינה כשאת שוקלת 110 קילו ולבושך הוא שמלה עתירת שכבות קציפתיות – הצטרפה למערכה במלוא חרונה.

"כל הזמן 'הניחו לי! הניחו לי! אני עובד קשה כל היום'," היא תקפה מהפינה כחייל בתול ושטוף הורמונים בצבא האימפריה שהמתין כל חייו לפקודת ההסתערות. "אתה רוצה שהילדים שלך יגדלו להיות פועלים לא מחונכים?!"
"למה את לא אומרת את מה שאת חושבת? פשוט תשאלי: אתה רוצה שהילדים שלך יגדלו להיות כמוך?! את יודעת טוב מאוד שבזכות העבודה הקשה שלי יש פה ממרח ליפטאואר על השולחן!"
"אתה בדיוק כמו בעלי, עליו השלום. ישב כל היום בעבודה, וכשהגיע הביתה חשב שמגיע לו להמשיך לשבת על הישבן הנפוח שלו. כל הזמן 'אלזה, איפה השניצל הווינאי שלי?' ו'אלזה, הפראק שלי כבר מגוהץ?', למרות שהפעם האחרונה שהוא יצא לרקוד ואלס הייתה בחתונה שלנו, וגם אז הפראק כבר בקושי עלה עליו."
"תקשיבו שתיכן! היה לי יום נוראי בעבודה, התייחסו אליי כמו לאיזה יהודי מושתן, והגב הורג אותי בגלל הדוושות המזופתות האלה באוטו. אתן בכלל יודעות מה זה להסיע מכונית עם 20 כוח סוס? אה?! זה מאמץ בל יתואר! ועכשיו תתנו לי לקרוא בשקט את העיתון שלי. יש דברים יותר חשובים בעולם הזה מהשטויות שלכן!"

השתיים חזרו להסתודד במטבח. לויקה פרש את העיתון מול עיניו ונאנח. אין סיכוי שהן יבינו מה זה להיות בורג קטן וחסר חשיבות, חשב לעצמו. הן לא מספיקות חכמות בשביל זה.

למחרת בבוקר, כפי שנקבע, שימש לויקה כנהגו האישי של פרנץ פרדיננד. הבוס שלו, הרוזן פרנץ, ביקש מלויקה בתחילת היום לשמור היטב על פרדיננד ואשתו, אחרת הוא יסדר לו עבודה כמנקה מחראות בקסרקטין שכוח אל ברומניה. לויקה חייך אל הבוס שלו, ואז העביר את מבטו על הארכי-דוכס בעל שפם האדירים ועל אשתו, כולה מפודרת ובעלת שיער נוקשה המתנוסס אל על כזנבו של טווס. "הם כל כך מלאים בעצמם," אמר לויקה בלבו, "בא לי לפלוט עליהם את כל הזאכרטורטה שאכלתי הבוקר".

המשימה שהונחה לפתחו הייתה לנסוע בראש השיירה של הארכי-דוכס בעת ביקורו בסראייבו, בירת בוסניה. לא משימה סבוכה מדי עבור נהג מקצועי שכמותו. לויקה נסע ברחוב המרכזי בעיר, בעוד פרדיננד ואשתו ישבו מאחור ונופפו לאזרחים. כמה סבתות הריעו להם, אך הרוב המוחלט של הבוסנים נחלק לשניים: אלו שנותרו באדישותם, ואלו שהביטו בשיירה ובנוסעיה במבט מלא משטמה.

אבל כל המראות הללו חלפו על יד לויקה, שלא הצליח לסלק ממחשבותיו את מאורעות הערב הקודם – הוא ראה לנגד עיניו את חמותו ואשתו גוערות בו, בעוד ילדיו המופרעים זורעים הרס בכל הבית ולא נותנים לו מנוח. זעם גאה בו, ופרקי אצבעותיו הלבינו מהאחיזה ההדוקה בהגה. הנהיגה הפכה בשלב הזה כה מוכנית, עד כי לויקה לא הבחין בבחור צעיר שנעמד במפגיע מול השיירה כשבידו חפץ לא מזוהה.

"רימון!" נשמעה צעקה, ולויקה התנער משרעפיו. הוא זיהה את החפץ העגלגל מתעופף באוויר לכיוון כלי הרכב והפנה את ההגה בחדות לכיוון השני. בזכות תגובתו המהירה, הרימון חלף על ידם והתפוצץ בסמוך לכלי רכב מאחוריהם, שנשא חיילים מעוטרים בצבא האוסטרו-הונגרי. לויקה וידא שהסכנה חלפה, עצר את המכונית בצד ונפנה אל יושבי המושב האחורי.

"אתם בסדר פה? ניצלנו ממש בנס."
אשתו של פרנץ פרדיננד הייתה צפודה במושבה. היא לא רצתה מלכתחילה לצאת למסע הזה. הארכי-דוכס, שיודע אילו צרות ימתינו לו בבית, פרק את תסכולו על הנהג.
"סע לבית המושל מיד! נו, למה אתה מחכה?!"
"צדקתי", חשב לויקה, "הצלתי אותם הרגע ממוות בטוח, אבל הם מוציאים את העצבים עליי. בפעם הבאה הם יכולים רק לחלום שאציל אותם."

הנסיעה עד לבית המושל לוותה בשתיקה כבדה. באופן אבסורדי, לויקה העדיף להיות כבר בביתו. "מוטב השטן שאתה מכיר מכל נבלה חדשה, גם אם השטן הזה הוא פרה שמנה עם נטייה לצדקנות", הוא הרהר. את האווירה המתוחה הם נשאו עמם פנימה, אל בית המידות של המושל. ממקומו בקיטון הצר של הטבחים, שמע לויקה את פרנץ פרדיננד שופך את חמתו על המושל.
"ככה אתם מקבלים פה אורחים, עם רימונים?!", הטיח הארכידוכס במושל.

למרות הנסיבות המחמירות של מוות כמעט ודאי, ללויקה לא היה ספק שפרדיננד עצבני רק בשל סיבה אחת: שאף שיערה משיער ראשה של אשתו לא נפגע. הוא כנראה לא היה מזיל דמעות רבות אם מוחה החלול היה סופג איזה רסיס קטלני. כעבור מספר דקות, בהן הספיק לויקה לנגוס כמה נגיסות הגונות בקותל חזיר, נשמע קולו הרועם של הארכי-דוכס.

"נהג, איפה אתה?! נהג!!"
לויקה מיהר למחות את פיו ולצאת החוצה.
"בוא, אנחנו נוסעים לבקר את הפצועים."
פרדיננד נפנה לאחור, לעבר אשתו, ואמר לה: "סופי, אני לא מתכוון ללכת לשם לבד. מה שחסר לי עכשיו שבעיתונים ידווחו שאני לא מצליח לשלוט אפילו באשתי."

השלושה יצאו אל כלי הרכב כשהם עטופים באותה שתיקה כבדה עמה נכנסו לבית. השיירה החלה לעשות את דרכה לכיוון בית החולים. רוחו של לויקה הייתה שפופה אף יותר מקודם. נדמה היה לו כי בכל מקום אליו ילך, יתייחסו אליו בזלזול משווע. בעיני רוחו הוא ראה את כולם: פרנץ פרדיננד ואשתו הנרגנת, אשתו הנרגנת של לויקה עצמו, ולבסוף – חמותו. כולם התנשאו מעליו וגערו בו, כש"למה" היא מילת המפתח בכל גערה.
"למה אתה לא מחליף לו את הבגדים המלוכלכים?", "למה אתה לא מסתכל עליי כשאני מדברת?", "למה לא נתת לרימון להרוג את הכסילה הזו?".
דוק של זעם כיסה את עיניו של לויקה, וכתוצאה מכך הוא לא הבחין שהמסלול בו הוא נסע אינו המסלול הנכון לבית החולים. פרנץ פרדיננד ואשתו ישבו מאחור זעופי פנים בעודם מביטים החוצה, לא מודעים כלל לכך שהשיירה אינה נוסעת במסלול שיועד לה.

לפתע, כאילו משום מקום, הופיע מולם קיר. לויקה, כל גופו רועד מהמחשבה על חדלי האישים שהוא נאלץ לסבול לא רק בימים האחרונים, אלא כל חייו – אחיו הלא יוצלחים, שהפליאו בו את מכותיהם; התלמידים בבית הספר שהקניטו אותו על שיניו העקומות; אביו ואמו שרק חיכו שיתחיל להביא פרנסה הביתה – רטן לאחר שהבין כי הוליך אותם בטעות אל דרך ללא מוצא. הוא הבטיח לעצמו כי ברגע שיחזור הביתה יעניק לחמותו כזו שטיפה, שהיא תארוז עוד באותו הערב את מטלטליה ותחזור אל מאורת הצפעונים שממנה באה.

לויקה עצר את כלי הרכב וסימן לנהג שמאחוריו שעליהם להסתובב, והחל לבצע את התמרון הקשה ברווח הצר שבין המכונית לקירות הבתים והחנויות שמסביב. הוא ידע שאם ישפשף אפילו במעט את המכונית, בבת עינו של הרוזן פרנץ, יקלוט הבוס את השריטה בעיני הנץ שלו, ויעניש את הנהג בכך שיטיל עליו את מלאכת ניקיון האורווה הממלכתית.

אוי, כמה שהוא שונא את כל הפרנצים הנפוחים האלה! חשב לויקה והתרתח, בפעם המי יודע כמה באותו היום, שעה שגברילו פרינציפ, שישב בבית קפה לצד הדרך, שלף את אקדחו מהחגורה ועשה את דרכו לכיוון המכונית המתמרנת בכבדות. "זהו, מחר אני מתפטר ועוזב הכל", נשבע לויקה בינו לבינו, שניות ספורות לפני ששתי יריות הדהדו בין קירות הבתים והחרידו את היונים משלוותן.

סיפורים קצרים

פוסטיג וששת

"יאללה, קום"

אתם פוקחים את העיניים. הלומי שינה, אינכם מבינים היכן אתם נמצאים. טרטור עמום נשמע ברקע, טרטור שהמונוטוניות שלו הבקיעה את דרכה גם לחלומכם, שם הוא לבש צורה של ביט רפטטיבי במכונית שחלונותיה סגורים. לוקח לכם כמה שניות למחות את זכר החלום ולהחליף אותו בזיכרון אחר: אתם במילואים, בתעסוקה מבצעית בדרום הר חברון. הטרטור ברקע אינו מוזיקה מהממת חושים, אלא צלילו של גנרטור מטמטם חושים. בהתחלה חשבתם שאין סיכוי שתצליחו להירדם כשהוא נוהם ברקע, מה גם שפעפע בכם כעס על כך שיש לכם רק שלוש שעות לישון. אבל נכנסתם בכל זאת לשק השינה, וגלשתם קצת בטלפון החכם כדי להתעדכן בקורות העולם החיצוני, ובלי לשים לב שקעתם בשינה טרופה, שרק הפכה אתכם לעייפים יותר בקומכם. לאט לאט, התודעה שלכם מצליחה להבקיע מבעד לאדי הסולר וקיהיון החושים.

"אני ער, אני ער"

אתם פותחים את שק השינה, לא לפני שאתם נאבקים ברוכסן עקום השיניים. אור הפנס שבחוץ חודר מבעד לגזירי העיתונים המודבקים על שמשת הפלסטיק, נאנקים תחת העול למנוע את פלישת החיים המאובקים שמחוץ לקרוואן. האור נופל על פניו של חברכם, שחיוך דבילי נסוך עליהם. אתם נזכרים שהוא ישן כבר עשר שעות ברציפות, ומקללים אותו בלב על כך שגם הפעם הצליח איכשהו לארגן לעצמו את המשימות הקלות ביותר. עם כאלה חברים, אתם חושבים לעצמכם, עדיף כבר לשרת עם פלסטיני מלא תאוות נקם על כך שגרשו את כל משפחתו בנכבה.

כשאתם מניחים את הרגליים על הרצפה הקרירה, אתם נוכחים לדעת שישנתם במדים. בפיכם טעם לוואי מבחיל, מעין עירוב של המבורגר צה"לי וקולה, אשר מזכיר לכם שלא טרחתם גם לצחצח שיניים לפני שנכנסתם למיטה קעורת הקפיצים. את התיעוב העצמי אתם מעדיפים להפנות כלפי חוץ, ומסננים בשקט מבעד לשפתיים חשוקות: 

"ססאאמק עם המילואים האלה"

אתם מנסים לשווא לאתר בחושך את האפוד והנשק שלכם, הטובעים בערבוביית הציוד שבאמצע הקרוואן. אתם מדליקים את האור.

"נו, תכבה את זה, רק עכשיו ירדתי משמירה"

אתם מסתכלים על חברכם, שמעלה רקב מרוב שינה, ולא מאמינים למשמע אוזניכם. אתם שוקלים להשאיר את האור דלוק ולהשיב לו כגמולו, אבל בוחרים לרחם על שאר החברים, שבאמת ישנו מעט רק משום שנאלצו לשמור על חבורה של מתנחלים מטורללים המחפשים את גאולת הקרקע תוך רדיפה גועלית של פלסטינים. אתם מכבים את האור ומחפשים את הציוד שלכם לאורו של הטלפון הנייד. אתם מאתרים את האפוד והנשק בקרקעית ערימת הציוד כשהם מאובקים לגמרי. אתם תולים אותם על הכתף ויוצאים מהקרוואן כשמדיכם מקומטים ושרוכי נעליכם פרומים. 

האור העקר של פנס התאורה מכה בפניכם ומכאיב לא רק לעיניכם, אלא לכל ישותכם. כשעיניכם מתרגלות לתאורה החלמונית, אתם רואים שבחוץ מחכים לכם "שלושת המוסקטרים הציוניים": מושט, סגן מפקד הפלוגה, שנדמה כי הוא לובש את האפוד המדוגם שלו גם בבית, בזמן שהוא מתנה אהבים מבחילים עם אשתו; וכן החיילים פוסטיג וששת – הראשון הוא חובש כיפה עגלגל שעל פרצופו נמצאת דרך קבע הבעה נכלולית, ואילו השני הוא מתנדב עב בשר כבן 50 שדעותיו הפוליטיות נעות על הספקטרום שבין כ"ך למפלגה הניאו-פאשיסטית בבולגריה. אתם מבינים ששום דבר טוב לא ייצא מהמילואים האלה בכלל, ומהסיור הזה בפרט. אתם יוצאים לדרך.

Israel Defense Forces / Foter.com / CC BY-NC

***

"קבלי יציאה שלי מהמכלאות"

זריחה מעל הכפר. אתם נוסעים בכבישי העפר, כשמדי פעם עוברת מולכם טרנזיט נהוגה בידי פלסטיני משופם, צרוב שמש וסחוף רוחות, המחווה כלפיכם בידו המחזיקה תדיר סיגריה. הנהג שלכם, חייל בשירות סדיר ממוצא אתיופי שאינו מוציא מילה מפיו, מהבהב לו בתגובה עם האורות הגבוהים.

אתם מסתכלים בשעון ורואים שיש לכם עוד שבע וחצי שעות להעביר עם חבורת הבוקים הזו. המחשבה על ניהול שיחה איתם מעלה בכם קבס, משום שבפעם האחרונה זה הסתיים בוויכוח פוליטי מר ובהגעה למסקנה שהפסיכים האלה ימיטו עלינו שואה נוספת, לא לפני שהם יבצעו אקציה אכזרית בכל השמאלנים. 

השילוב של הצורך להרוג זמן והטלטולים במושב האחורי, הנובעים מתשתית כבישים המזכירה עולם חמישי, גורם לכם להבין שישנו רק פתרון אחד למצב. אתם עוצמים עיניים ושוקעים בנים-לא-נים מטושטש.

***

"זעם, זעם, האם שומע?"

אתם מתעוררים בבהלה בגלל דיבורים עזים במכשיר הקשר. מתברר שהתצפית זיהתה התגודדות של צעירים ליד הכביש בו נוסעים גם מתנחלים. אתם מביטים סביבכם, ורואים שמושט, פוסטיג וששת יצאו מהג'יפ, ככל הנראה בחיפוש אחר כמה פלסטינים תמימים להתעמר בהם. אתם מביטים בנהג האתיופי, אשר מביט בכם בחזרה ומושך בכתפיו. אתם מניחים שמושט לא קיבל את הקריאה במכשיר הקשר האישי שלו, וכעת גורלה של הגזרה מונח על כתפיכם.

אתם מתלבטים קשות: מצד אחד, מרבית הסיכויים שמדובר בבני טובים משועממים שרק מחפשים קצת פורקן, ולא בארכי-מחבלים רעולי פנים. הם אולי יצעקו קצת, יקללו ויירקו, אבל לאף אחד לא יבולע והמשמרת תעבור בשלום. לעזאזל, גם בני נוער יהודים צועקים, מקללים ויורקים, ואף אחד לא חושב לרדוף אחריהם. מנגד, אתם מודעים לעובדה שהפורקן הזה עלול להסתיים בטרנזיט מתנחלים מנופצת שמשות ובתמונה של תינוק מדמם הנישא בזרועות מתנדב מד"א שומרון, מה שיוביל בהכרח לאינתיפאדה חדשה. אתם בדילמה.

"חוזרת שנית: התקהלות חשודה ליד נ.צ 645"

לפתע ראשו של מושט מופיע מולכם, כאילו משום מקום. הוא שואל אתכם מה הדיווח, ואתם מגמגמים רפות על כך שהתצפית זיהתה כמה ילדים בני 4 שמשחקים בחפץ הנראה בבירור כמו כדור כדורגל. הוא קורא לפוסטיג וששת לעלות לג'יפ במהירות. אתם מנסים לצנן את ההתלהבות שלהם, ואומרים להם שבסך הכל מדובר בילדים, אבל כאשר ששת שומע אתכם, הוא אומר שמדובר באויבים שצריך לחסל לפני שהם גדלים, וזה לא משנה אם הם בני 4, 14 או 124. כדי להוכיח את רצינות כוונותיו הוא דורך את הנשק ויורה כדור באוויר. פוסטיג מתכופף בבהלה והחיוך הנכלולי שלו נמחק לרגע, רק כדי לחזור לפניו ביתר שאת. אחרי שהוא מתרומם מהרצפה ומנער את החול מהדובון אותו הוא לובש למרות שמדובר בחודש אוגוסט, הוא דורך את הנשק גם כן ומפציר במושט לנסוע לנקודה מבלי לחכות לגיבוי. מושט מחליט לבדוק קודם כל מה מיקומו של קוט, מפקד הפלוגה. בירור בקשר מעלה שקוט נמצא בצד השני של הגזרה, מדליק מדורות ומעמיד לידן דחלילים עשויים קרטון, מתוך מחשבה נואלת שיש עוד איזשהו פלסטיני שלא הבין כבר ב-67' את הפטנט הצה"לי המטופש הזה. 

מושט מחליט לצאת לדרך מבלי לחכות לתגבורת. אתם מגלגלים עיניכם לשמיים ונאנחים.

The Advocacy Project / Foter.com / CC BY-NC-SA

***

"אני בדרכי לנקודה, עבור"

כולם יושבים בשקט, ורק מושט מדבר בקשר באקסטזה ותוך התנשפויות כבדות, משל היה מדובר במפקד מעוז שנכבש על ידי המצרים במלחמת יום כיפור. ששת מוריד את משקפיו הענקיים ומנקה אותם בחולצתו המיוזעת. אתם מסתכלים על עיני החולד שלו ועל פצעי החום שצמחו לו על החזה, ותוהים עד כמה אומללים חייו של האיש הזה. לרגע אפילו ניצת בכם רגש של חמלה כלפיו, אבל זה עובר ברגע בו הוא מרכיב שוב את משקפיו ומתפנה לפוצץ את אחד מאותם פצעי חום מוגלתיים. אתם מעבירים את המבט אל פוסטיג, הצפוד במושבו, קורא באיזה ספר קטן. אתם מרימים את הצוואר, ורואים שזהו "תורת המלך" הידוע לשמצה. אם חשבתם עד לאותו הרגע שאתם לא אוהבים את פוסטיג, הרי שעכשיו הרגש מתחדד: אתם שונאים אותו. מתעבים אפילו. 

אתם מגיעים לנקודה עליה דיווחה התצפית. מושט מפקד עליכם לפרוק מהג'יפ, אבל אתם מהססים, שהרי המקום נשלט לחלוטין מהבתים הפלסטיניים שמסביב. אתם מנסים להסביר לו שתעמדו שם כמו ברווזים במטווח, ושהכתבות שיעסקו בתקרית הטבח במילואימניקים ישאלו את השאלה הבלתי נמנעת: למה הם היו מטומטמים? בתגובה, מושט משים עצמו כלא שומע אתכם. כולם פורקים מהג'יפ, אבל אתם מתמהמהים עוד מספר שניות, חושבים בינכם לבין עצמכם שאולי הייתם צריכים לסרב לשרת בשטחים. אחרי שאתם רואים את ששת מכוון את נשקו לכל עבר, אתם מגיעים למסקנה שטוב שמאלני אחד מעבר לקו הירוק משניים בתל אביב. אתם יוצאים מהגי'פ. 

***

"קבלי פריקה שלי"

הרחוב שקט, אבל האווירה מתוחה. למרות שאתם אומרים לעצמכם שהתושבים המקומיים הם אנשים ברי לבב ונקיי כפיים, אינכם יכולים להשתחרר מהתחושה שבכל מרפסת מעליכם אורב לו זוג עיניים של מחבל, שרק מחכה לצאת החוצה עם מקלע ולקטול את כולכם. אפילו הזקנות שתולות כביסה על החבל נראות לכם כחורשות רעה, ואתם מלקים את עצמכם על כך שהפחד הפך אתכם לדמויי-פוסטיג. לאחר שחולפות להן מספר דקות שקטות, בהן הנשימה המקוטעת שלכם חוזרת אט אט לסדרה, אתם מאשררים לעצמכם שיש סיבה לכך שהצבעתם מרצ, ושהערבים האלה באמת בסדר.

לפתע מגיח מעבר לפינה צעיר מזוקן שלובש מעיל עור. הוא חולף לידכם ומישיר אליכם מבט חצוף, ואתם מרגישים את הזיעה הקרה זולגת במורד הגב ואת המחשבה הסטריאוטיפית חוזרת ביתר שאת: "כוס אמא של הערבים. אי אפשר לסמוך עליהם בכלל. מי הוא בכלל שהוא מסתכל לכיוון שלי?!"

הצעיר ממשיך להתקדם מספר צעדים, ואז מוציא את הטלפון הנייד ומדבר עם מישהו. אתם חושדים שהוא מדווח לחברים שלו על הטרף שנקלע אליהם לכפר, אבל שוב נזכרים בכך שאתם שמאלנים – מאלה שקוראים את כל הבלוגים הנכונים ושוקלים להצביע חד"ש בפעם הבאה – ולכן אסור לכם לחשוב כך.

מושט, שסבל ככל הנראה מילדות חשוכת חברים, מתאכזב לגלות שאין שום התקהלות חשודה, כזו שאפשר לפזר באמצעות רימוני גז ואש חיה לפיקות הברכיים. באכזבתו כי רבה, הוא עולה בקשר מול התצפיתניות ושואל היכן כל אותם מחבלים בפוטנציה שהן דיווחו עליהם. אחת התצפיתניות, פוסטמה בעלת קול מאנפף ומעצבן, עונה לו שמדובר בטעות ושבסופו של דבר זו קבוצה של חזירי בר, המשמיעים אותו קול כמו הערבים. היא מתפוצצת מצחוק בסוף המשפט, וששת גועה גם הוא בצחוק. מתחשק לכם באותו הרגע לתקוע לו כדור בבטן רק כדי לבחון האם הוא מסוגל לחדור 90 ס"מ של שומן טהור .

מושט עדיין חושד שמדובר במארב מתוכנן היטב. הוא עולה בקשר מול קוט, שמורה לסגנו לפתוח מחסום ארעי ולעצור כלי רכב לבידוק. אתם מנסים להסביר למושט שהצבת מחסום בנקודה נשלטת, כשאתם מוקפים במקומיים עוינים, כמוה כהצבת דוגמנית על עירומה בבית הכלא שאטה. או במילים אחרות: הולכים לזיין אתכם ממש חזק. מושט ממשיך להתייחס אליכם כאל אוויר, ומורה לפתוח את ערכת המחסום, זו שבדוקרנים שלה חסרים 15 מתוך 16 השיניים, ושהנצנצים שלה נדלקים בקצב אפילפטי.

אתם מתחילים לעצור כלי רכב לבדיקה. מושט מנסה להסתחבק עם הפלסטינים, ובכל פעם זורק להם את אותן שתיים ורבע מילים שלמד בתיכון. אתם משתדלים להיות כמה שיותר אדיבים כלפי הפלסטינים, מבטיחים להם שמדובר בבידוק שגרתי זריז ותו לא. מושט מהסה אתכם – הוא חושש שהעברית שלכם תהרוס את היחסים הטובים שהוא רוקם עם המקומיים באמצעות ה"כיף חאלק?" שלו. ששת כבר פתח נצרה, והוא מכוון את הרובה אל עבר אחד הזקנים שירד מהמכונית. פוסטיג עומד בצד עם הדובון, מפוחד. על פניו אותו חיוך נכלולי. 

Michael.Loadenthal / Foter.com / CC BY-NC-SA

לפתע אתם רואים שאחד מהנוסעים שהורדו לבידוק הוא צעירה פלסטינית. השמש שנוטה לערוב נמצאת בדיוק מאחוריה, והמחזה המפעים הזה מעלה בכם רגשות ומחשבות פיוטיים. אתם מוציאים את הטלפון מהכיס ומצלמים את הצעירה. אתם חושבים לעצמכם שהתמונה הזו, לאחר שתעניקו לה לוק מיושן באינסטגרם, תקבל הרבה לייקים בפייסבוק, במיוחד אם תכתבו משהו בסגנון "צעירה פלסטינית, 1948-2012", ובתגובה הראשונה תתפייטו: "זה ממחיש את הימשכות הנכבה של הפלסטינים – ממלחמת השחרור ועד ימינו אנו". בזמן שאתם מדושני עונג מהפסאודו-שנינות שלכם, אתם לא שמים לב לכך שכל האחים שלה – 17 במספר – מתגודדים סביבכם זעומי פנים, צועקים משהו בערבית. 

הסיטואציה המלחיצה הזו מזכירה לששת תקרית שאירעה לו באזרחות מספר ימים קודם לכן: הוא ביקר אצל אחת הזונות הקבועות שלו, ברחוב החלוץ בחיפה, ושוב סירב לשלם בסוף האקט המיני, בתואנה שהפרוצה היא זו שצריכה לשלם לו על שחדר אליה עם איברו המדולדל. כשהזונות החלו להתאסף סביבו ולצעוק ברוסית, הוא הרגיש שהוא בסכנת חיים, שלף את האקדח שברשותו והחל לירות לכל עבר. זה נגמר בארבע הרוגות – כולן אוקראיניות מוברחות שלא מופיעות ברישומי משרד הפנים, ולכן הסרסורים יכלו בקלות להעלים את הגופות ולדרוש מששת לשלם עבור הברחת בחורות חדשות. 

כשששת רואה אתכם מוקפים, הוא צועק: "שנית הזונה לא תיפול!", ומתחיל לירות בצרורות. מכיוון שזגוגיות המשקפיים שלו מאולתרות מפנסים שבורים של משאית זבל, הוא לא מצליח להבחין מי חייל ומי פלסטיני. כתוצאה מכך הנהג האתיופי, שרק הוציא את ראשו החוצה, סופג פגיעה קטלנית ומת במקום. הצעירים הפלסטינים נסוגים לאחור, רק כדי להתארגן מחדש ולצרף אליהם כוחות נוספים. אתם בצרות גדולות.

***

"יש לנו הרדוף!"

האבן הראשונה לא מאחרת להגיע. ואחריה עוד אחת. ועוד אחת. הטפטוף הופך למבול. מושט צועק: "תתחבאו מאחורי הדלתות של הסופה", אבל כשאתם מגיעים לשם אתם רואים שאין לכם מקום: מושט תופס את כל הרוחב של דלת אחת, ששת את האחרת, ופוסטיג חוסם בגופו את הדלת האחורית. "פוסטיג, תן לי להיכנס כבר!", אתם צועקים, אבל פוסטיג בתגובה נוטע את שתי רגליו במקום בחוזקה ומטיח בכם: "בוא נראה אותך אוהב את הערבים עכשיו, יא סמולני!". 

לפתע פוגעת לכם אבן באפוד. אתם מביטים אל מקום הפגיעה, ורואים שהתחבושת האישית – זו שכל כך עתיקה ומיובשת עד שהיא חזקה יותר מיהלום – מנעה מכה כואבת, אבל אין לדעת מה יקרה כשהאבן הבאה תפגע. אתם מבינים שהעמידה במקום מסכנת אתכם, ומתחילים לרוץ לעבר בטונדה קרובה. חולפות מספר שניות, ואתם שומעים את הג'יפ של קוט מגיע. לראשונה בחייכם אתם שמחים לראות את הדובון הצה"לי הזה.

Rusty Stewart / Foter.com / CC BY-NC-ND

אתם מבצעים דילוג נוסף אל עבר הג'יפ, אבל נחרדים לגלות שכל הדלתות נעולות. כשאתם מציצים פנימה, אתם רואים שקוט לא יוצא עד שהוא לא מסיים את החמין שיש לו בחמגשית. אתם צועקים לו שיפתח לכם את הדלת, אבל הוא בדיוק עסוק בניגוב השמן הצהוב הזרחני עם פרוסה עבה של לחם לבן ממאפיית אנג'ל. אתם דופקים נואשות על דלתו ומבטיחים שיותר לא תאמרו מאחורי גבו שהוא אידיוט חסר תקנה שיש להגלות לצפון סודאן. רגע אחרי שאתם תוהים איך הוא בכלל השיג חמין ביום רביעי, נוחת סלע על השמשה הקדמית של הג'יפ, ומרוב בהלה נתקעת לקוט חתיכת לחם בגרון. החובש נזעק מהמושב האחורי כדי לנסות לחלץ את החתיכה התקועה, ופותח לו פתח לנשימה. דא עקא, חתיכת הלחם הייתה גדולה מדי, והחובש נאלץ להכריז על מותו של המ"פ. כשהנהג שלו רואה שמי שנשאר לפקד בשטח הוא מושט, הוא עושה את הדבר החכם ביותר שעשה ועוד יעשה בימי חייו – דורך בכל הכוח על דוושת הגז ובורח משם. 

אתם מבינים שאין לכם על מי לסמוך, אלא על הסמארטפון שבכיס. אתם שולפים אותו ומתחילים לצלם את חבריכם בעודם יורים אש חיה לעבר המפגינים. אתם צועקים לעבר הפלסטינים שאתם עובדים ב"יש גבול", "גוש שלום" ו"נשות ווטש", וכי תדאגו לכך שהסרטונים ישודרו בכל העולם. למרבה הצער, המפגינים לא מתרשמים, ועוברים ליידות בקבוקי תבערה. 

לפתע אתם מרגישים שמישהו תופס בזרועכם בחוזקה ומנסה למשוך אתכם הצידה. אתם מנסים להתנגד, אבל בחור נוסף מצמיד לפניכם מטפחת ספוגה בריח מוזר – מעין שילוב של צואת חתולים וממרח צמחי שיש במנות קרב, אבל עשוי בעצם מסחוס של נהגי משאיות. אתם מתחילים להרגיש איך כוח הרצון ניטל מכם. אתם שוקעים לתוך תהום שחורה.

***

"חניבעל! חוזר שנית: חניבעל!"

אתם פוקחים את העיניים. הדבר הראשון שאתם תופשים בחושיכם הוא ריח מרוכז מאוד של תבלינים – מעין עירוב בין כמון וכורכום. כשהראייה שלכם מתמקדת, אתם קולטים שעומדים מעליכם שני גברים רעולי פנים. אתם מנסים להבין מה הם אומרים, זוקפים אוזניכם לקלוט האם המילה "איטבח" נאמרת, אבל ניסיונות הפענוח שלכם מעלים חרס בידיכם. אתם מתחילים להריץ את חייכם לנגד עיניכם, ומייחלים לדבר אחד בלבד: שזה ייגמר מהר.

לפתע נשמע רעש עז ומאיים. שני רעולי הפנים מתחילים לצעוק ולירות בצרורות לעבר הפתחים. ניכר שהם מבוהלים. הרעש הופך למחריש אוזניים, והחוטפים שלכם כבר מבוהלים כהוגן. הם זורקים את נשקם על הרצפה, מצטנפים בפינה ומתחילים למרר בבכי. לא חולפות מספר שניות, והדלת נפרצת פנימה. שתי דמויות רחבות עומדות בפתח, ובשל בוהק השמש לא ניתן לזהותן. הן מתחילות להתקדם, ואז אתן רואים שאחת מהן לובשת דובון. אלה פוסטיג וששת, הצועדים פנימה מלאי קוממיות. כשהם נמצאים לידכם, אתם שומעים שוב את אותו רעש מחריש אוזניים, ומבינים שאלה מיצי הקיבה התוססים שלהם. מסתבר שריח התבלינים החריף הוא שהוביל אותם למקום המסתור, מתוך תקווה ששם ימצאו חומוס אסלי חם ומהביל. ששת ניגש לאחד הפלסטינים המפוחדים ופוקד עליו: "חומוס! עכשיו!".

***

הארבעה יושבים ומנגבים חומוס המתובל בשמן זית אמיתי, מצרך נדיר באזור שבו מועלים באש עשרות עצי זית מדי יום. אתם קמים, מסרבים בנימוס להשתתף בזלילה ופוסעים החוצה בזהירות, מקווים שהם לא יכריחו אתכם להישאר. כשאתם יוצאים לאוויר הפתוח, אתם רואים את מושט מתבדח עם אחד המקומיים. אתם לא מאמינים למראה עיניכם, ומרימים את המבט אל עבר השמיים התכולים. לפתע השמש נעה במהירות לרוחב השמיים ומתייצבת מול פניכם, מסנוורת אתכם כהוגן. קול נרגן מכה באוזניכם:

"יאללה, קום".