סיפורים קצרים

עטלפים

 

אף אחד לא זוכר מתי בדיוק העטלפים הגיעו אלינו. כלומר, אנחנו כן זוכרים במפורש את הלילה שבו העטלף הראשון התעופף דרך החלון ונתלה על מעקה הווילון בסלון, אבל אנחנו לא יכולים למקם את האירוע על ציר זמן קונקרטי. לפעמים נדמה כאילו הם היו שם מאז ומתמיד.

הייתי אז בן שמונה או תשע, אך היום ההוא לא היה מיוחד משום בחינה. סתם יום שבו נכנס אלינו הביתה עטלף. זו הייתה שעת ערב מאוחרת, ואני התחבאתי מאחורי הגב של אבא שלי, שניסה להעיף את העטלף בעזרת איזו חולצה או סמרטוט. היצור המכונף לא התרגש מהניסיונות לסלקו, אלא עף במעגלים ולבסוף קבע את מקומו על המעקה. הוא התנדנד באין מפריע כמה שניות עד שהתייצב והביט עלינו במבט שבאותו הזמן נראה לי כמלגלג. חלפו מספר שנים עד שהבנתי שלא לגלוג היה שם, אלא משהו אחר. שותפות גורל אולי. פחד.

כשקמנו בבוקר מצאנו אותו באותו המקום, כנפיו סוגרות על גופו וראשו. הוא נראה כמו ילד שמתחפר בתוך השמיכה ולא רוצה לקום לבית הספר. ירון אמר, בוקר טוב, עטלף, אבל משראה שלא קורה כלום התחיל לצעוק, בוקר טוב, עטלף! בוקר טוב, עטלף! אמא אמרה לו שיפסיק כי איתמר לא ישן כל הלילה וכואב לה הראש, וירון אמר לה שהם למדו בבית הספר שלעטלפים יש שמיעה מעולה ואולי זה שהגיע אליהם חירש ובגלל זה הוא לא מוצא את מקומו עם שאר בני מינו.

כשחזרנו מבית הספר מצאנו כבר שני עטלפים תלויים על המעקה. ירון ואני התלהבנו כי עכשיו לעטלף שלנו יש חבר לשחק איתו, אבל אמא חשבה אחרת. היא התקשרה לעירייה ושם אמרו לה שמה שקורה בתוך הבית הוא באחריותנו. אם אנחנו רוצים להיפטר מהעטלפים, הם אמרו, אנחנו יכולים להזמין איש מקצוע. אמא ניתקה וקיללה ברומנית, כי לא היה לנו כסף בשביל איש מקצוע וקללות זה בחינם. כשאיתמר זחל לתוך החדר העטלפים ניתקו לפתע מן המעקה והחלו לחוג באוויר כאחוזי טירוף תוך שהם פולטים צווחות מחרישות אוזניים. אמא אספה את איתמר בידיים ונמלטנו אל המטבח. ירון ואני התקרבנו לדלת כדי להציץ לסלון אבל אמא צעקה עלינו שנחזור לעמוד לידה. הדבר היחיד שהספקנו לקלוט הוא את הצללים המרפרפים בקדחתנות על הרצפה. זה לקח כמה דקות, אבל לאט לאט טפיחות הכנפיים החלו להירגע עד שנדמו כליל. בדיוק באותו הרגע הדלת נפתחה ואבא נכנס הביתה. הוא חלף על פני המטבח מבלי להבחין בנו ונכנס לסלון. אני לא חושב שהוא בכלל הבחין שיש עכשיו שני עטלפים במקום אחד.

מספרים על דוד ארתור שהצליח לגבור על זאב בידיים חשופות, ולכן הוא הוזעק לטפל במטרד שחדר לביתנו. הוא הגיע מבאר שבע הרחוקה בשלושה אוטובוסים, כשבמשך כל הנסיעה הושיב לידו שני מקלות שונים של מטאטא. כשנכנס אלינו הביתה שלף מתיקו מסקינגטייפ וחיבר בין המקלות. כשפרץ לסלון יחד עם הרומח המאולתר, כמו קופץ במוט אולימפי, היינו בטוחים שהגיעה שעתם של העטלפים להעתיק את מקום מגוריהם לביתה של משפחה אחרת. כלפי חוץ שמחנו לראות את הדוד המוזר, אותו אביר שתקן שהסיפורים על אודותיו מופרכים באותה המידה שהם מופלאים, אבל בלב התפללתי שהוא ייכשל במשימתו. זה התחיל בהטחות חוזרות ונשנות של מקל המטאטא במעקה הווילון, ממש ליד העטלפים, כנראה מתוך מחשבה שהרעשים יטרידו את מנוחתם, אבל הם לא הראו כל סימן שזה בכלל נוגע להם. משראה זאת הדוד החל להכות בעטלפים עצמם, תחילה בעדינות אך תוך זמן קצר באגרסיביות ותוך התזת רוק וקללות מפיו. התחלתי לבכות ולצעוק שיעזוב אותם בשקט, ובשנייה שבה לקח הדוד תנופה והתכוון להטיח את מקלו המתנדנד בראשו של אחד העטלפים, הם פרשו את כנפיהם ותקפו אותו תוך שהם פולטים את אותן צווחות אימה. הדוד ניסה להתגונן אבל קדחת הנפות המקל גרמה לכך שהוא יתפרק לשני חלקיו, כשאחד מהם שובר לרסיסים את האגרטל בעל העיטורים הסיניים שאמא כל כך אהבה. זה היה האות מבחינתה לשים סוף לפיאסקו, והדוד ארתור הובל אחר כבוד אל הדלת ואל באר שבע הרחוקה.

מכיוון שלא ראינו אף פעם את העטלפים אוכלים, תהינו כיצד הם מצליחים לשרוד. בספריית בית הספר שלפתי את כרך האנציקלופדיה שהאותיות ע'-פ' מוטבעות בצדו ולפי התמונה זיהיתי שהאורחים שלנו הם עטלפי פירות. מזונם העיקרי, נכתב שם, הוא פירות בדרגת בשלות מושלמת. כשחזרנו הביתה הוצאנו מהמקרר תפוח והנחנו אותו על השולחן בסלון. העטלפים לא זזו. חשבנו שאולי הם חוששים מאיתנו, ולכן התחבאנו מאחורי הספה. מדי פעם שרבבנו את ראשנו כדי לראות אם משהו השתנה. כלום. חזרנו על הפעולה עם תפוז, אך גם הפעם דבר לא קרה. תהינו אם זה קשור לדרגת הבשלות של הפירות, אולי הם חשים במשהו שאנחנו, בחושינו הלא עטלפיים, לא מסוגלים לתפוש. בדיוק אז שמענו את קרקוש המפתחות בדלת, אבל לא הספקנו להחזיר את הפירות למקרר לפני שאמא נכנסה נושאת את איתמר על ידיה. היא נזפה בנו שהיא לא עובדת כמו חמור כדי לממן אוכל לעטלפים, וכעונש אולצנו לאכול את התפוח והתפוז. איתמר זחל לעברנו, חטף את אחד מפלחי התפוח הלא מקולף וקירב אותו אל פיו. בן רגע התעוררו שני העטלפים ועטו אחינו הקטן. אחד מהם הפיל את פלח התפוח מידו והשני אסף אותו, ושניהם התעופפו אל מחוץ לחלון. הבטנו במחזה נדהמים ואז איתמר פרץ בבכי מר שנקטע בפתאומיות כשאל הסלון חזרו ארבעה עטלפים במקום שניים. כל העניין ארך כנראה מספר שניות בלבד, כי כשאמא נכנסה לחדר עם המבט הרושף שלה, ארבעת המכונפים כבר התנדנדו להם באין מפריע על המעקה, כאילו דבר בעצם לא קרה. היא תפסה את ראשה בידיה ואז הרימה את איתמר ויצאה.

וכך חיינו עם ארבעה עטלפים בסלון, עד שהתחילה המלחמה. ההורים לא רצו שנשמע חדשות ולכן שלחו אותנו לחדר בשעה שמונה, אבל אי אפשר היה שלא לשמוע את הקריין מרעים בקולו: ירי בצפון, התושבים מתבקשים להישאר במרחבים המוגנים, ראש הממשלה כינס את הקבינט, צה"ל ערוך למהלומה, גיוס מילואים נרחב. למחרת כבר דפקו בדלת – אבא צריך ללכת. הוא ארז בשתיקה תיק גדול מלא בתחתונים, גופיות וגרביים, חיבק חזק כל אחד מאיתנו ויצא. בלילה שמענו את אמא בוכה בחדר, וכשהתעוררנו בבוקר שמענו קולות לא ברורים מכיוון הסלון. רצנו לשם בהתרגשות כי חשבנו שאולי אבא חזר, אבל לתדהמתנו גילינו שלא ארבעה עטלפים גרים אצלנו, אלא עשרים. הם היו תלויים בצפיפות על המעקה, גוף דחוק אל גוף, והמחזה היה בהחלט מבהיל. רצנו לקרוא לאמא והיא הגיעה עם עיניים טרוטות והביטה בעדת העטלפים כלא מאמינה. מבלי לומר מילה היא חזרה לחדר השינה וטרקה אחריה את הדלת.

בינתיים הלכה המלחמה והשתוללה, והדי הפיצוצים נשמעו יותר ויותר קרובים. בפעם הראשונה שהושמעה האזעקה היינו באמצע משחק כדורגל בסלון. אני עמדתי בשער וירון בעט לעברי את הכדור המאולתר מזוג גרביים מגולגלים, ובדיוק כשהוא הבקיע ניקבו קולות הצופרים את האוויר. כל העטלפים זקפו את ראשם למשמע האזעקה ואז פרשו את כנפיהם וחגו במעגל מושלם, ראש רודף זנב, במחזה מרהיב שעד היום, כשאני משווה אותו לנגד עיניי, מעלה בעורי סמרמורת. ירון ואני הבטנו במחזה נדהמים כשקול הפיצוץ הראשון הרעיד את קירות הבית. התעשתנו במהירות ורצנו למקלט. כשהודיעו ברדיו שניתן לחזור לבתים, מצאנו את העטלפים במקומם, כאילו מעולם לא זזו משם.

החברה הראשונה של ירון לא האמינה לו שאנחנו כבר שנים גרים עם עטלפים בבית. מה אתה, באטמן, הייתה מקניטה אותו, והוא בתגובה היה צובט לה בישבן ואומר, תיזהרי שאני לא אדרוס אותך עם הבאטמוביל שלי. כשהוא הביא אותה לבסוף הביתה היא נכנסה בצעד מלא חשש כשעיניה תרות את התקרה. היא צחקקה במבוכה כשעשתה את הדרך הקצרה מהמבואה ועד הסלון, וכשחצתה את מפתן החדר ניטעה במקומה ונאלמה דום. החיוך נזל משפתיה כמו חלמון של ביצה. מגניב, אה, אמר ירון כבדרך אגב, כאילו הציג בפניה את אוסף המדליות שלו או משחק מחשב חדש, והוביל את הבחורה הנדהמת אל חדרו. הם הסתגרו שם כשעה, ובמשך כל הזמן הזה העטלפים זעו באי נחת. כשהם יצאו מהחדר אחד העטלפים טס לעברה כחץ שלוח ונחבט במצחה. הבחורה צווחה, הוא תקף אותי, הוא תקף אותי, כאחוזת דיבוק, וכשירון אמר לה שזו הפעם הראשונה שדבר כזה קורה, היא אמרה, אתם משפחה של משוגעים, זה מה שאתם, מי חי ככה עם עטלפים, ויצאה. זו הייתה הפעם האחרונה שראינו אותה.

המלחמה נמשכה והדי הפיצוצים והאזעקות הפכו לרעש הרקע של חיינו. אבא היה מגיע מדי פעם לחופשות כשפניו עטורי זקן ועיניו ריקות. הוא היה מנשק אותנו והריח של האבק והזיעה היה נדבק גם בנו. ניסינו לדלות ממנו פרטים על המלחמה, האם הוא הרג מישהו, האם מישהו מחבריו נהרג, אבל הוא רק היה נכנס למקלחת לשעה ארוכה ואז מתיישב מול הטלוויזיה. הוא לא היה מוכן לשמוע חדשות ולפעמים היינו מוצאים אותו בוהה בסרטים מצוירים. פעם אחת הוא שב לחופשה ומיד הבנו שמשהו אינו כשורה. על ידו הייתה תחבושת מוכתמת בדם יבש וכשהוא פרק את התיק מכתפו הגיע אחד העטלפים והתיישב על הכתף של היד הפצועה. אבא התייחס לזה בשוויון נפש וחרג ממנהגו כשהתיישב מול המסך מבלי להתקלח. איתמר, ירון ואני התיישבנו למרגלותיו וראינו ביחד כיצד זאב הערבות מנסה לשווא לתפוס את הרוד ראנר. למרות שכבר היינו נערים עדיין צחקנו כשנפל על הזאב סלע ענק שהוא תכנן לגלגל על הקוקייה. רק אבא שתק והביט במסך כאילו הוא רואה סרט אמנותי באורך שלוש שעות. העטלף על כתפו צייץ מדי פעם וחשבתי שזה נשמע קצת כמו המיפ מיפ שהרואד ראנר היה משמיע ברוב תמימותו רגע לפני שרגליו נושאות אותו משם.

כשירון קיבל צו גיוס אמא בכתה במשך עשרים וארבע שעות רצופות. היא צעקה שהיינו צריכים להישאר ברומניה כי שם אולי החיים מחורבנים אבל זה תמיד עדיף על פני המוות, וירון אמר לה שאין לו שום כוונה לסכן את עצמו. לא מספיק בעל אני שולחת לשם, עכשיו גם את הבנים אני צריך לתת לגנרלים הדגנרטים האלה, היא סיננה בזעם. את אבא שחררו למחרת ליממה כדי שיוכל ללוות את בנו ללשכת הגיוס, ואת הנסיעה לשם עשינו בשתיקה מוחלטת. אבא חיבק חזק את ירון ולחש לו משהו באוזן, ועד היום אני מצטער שלא שאלתי אותו מה אמר לו רגע לפני הפרידה.

בחופשה הראשונה שלו בבית ירון נראה אחרת – שזוף יותר, חסון יותר, גא יותר. הוא חלק חוויות מהטירונות וסיפר שרכש חברים חדשים שמוכנים למות למענו. איתמר שתה את הסיפורים בצמא ולא הפסיק לשאול שאלות, ואני אמרתי לו שלא יתלהב כל כך כי במלחמה יש רק מפסידים. שניהם צחקו עליי ואמרו שאני נאיבי, ואז אחד העטלפים צייץ. לא ידעתי אם הוא מצטרף ללגלוג או שהוא מסכים איתי. כשקמנו בבוקר נדהמנו לגלות שהעטלפים נעלמו, כאילו לא גרו איתנו בעשור האחרון. הבטנו מחוץ לחלון, אולי הם תלויים על ענפי אחד העצים, אבל הם לא נראו בשום מקום. צפירת מכונית שהגיעה מלמטה החזירה אותנו למציאות. זה היה אחד מחבריו לפלוגה של ירון שהגיע לאסוף אותו לבסיס. נפרדנו ממנו במהירות וצפינו בו כשהוא שועט במורד המדרגות, מחליק כיף עם חברו, זורק את התרמיל הענק במושב האחורי ונכנס לאוטו.

הם הגיעו בזריחה. דפקו בדלת והודיעו שהם מצטערים אבל. לא שמעתי מילה ממה שנאמר אחר כך כי הצרחות של אמא בלעו כל צליל אחר במרחב. כשנושאי הבשורה עזבו העטלפים חזרו, למעט אחד. היינו שרויים בהלם כל כך גדול שלא התייחסנו בכלל לנושא. העטלפים יצאו ואז חזרו, וזה הכל. אין לדברים משמעות ואין לחיים משמעות ואין ואין ואין כי ירון איננו.

אחרי ההלוויה איתמר נעלם לשלושה ימים. ביום הרביעי לשבעה, כשהבית היה מלא במנחמים, הוא נכנס פתאום בדלת. עיניו היו דלוקות, שיערו סתור, וזיפים שחורים הנצו על פניו. הוא לבש עדיין את החולצה מהלוויה, זאת שהרב גזר בצווארון. ביד הייתה לו אבן גדולה, ומיד כשנכנס לסלון הוא זרק אותה לעבר העטלפים והתחיל לצעוק שזה הכל בגללם ושיעופו משם. העטלפים נבהלו והתעופפו בחלל הסלון תוך שהם גורמים לבהלה גדולה בקרב האורחים. זה נראה כאילו ענן שחור וסוער התאבך מתחת לתקרה. האבן גם פגעה ביד של שכנה מבוגרת, אבל אף אחד לא שם לב אליה כי כולם היו עסוקים בהתכופפות ובריחה. כשכל האורחים נמלטו נשארנו רק אנחנו בסלון, נושאים מעלה עיניים מלאות התפעמות וזעם.

בסוף המלחמה נגמרה אבל החיים לא שבו לקדמותם. את הדי הפיצוצים החליפו הצעקות של אבא ואמא. ליתר דיוק, זו הייתה בעיקר אמא שצעקה ואבא ששתק, עד שנמאס לו והוא עזב את הבית. בתוך זמן קצר הם כבר הצטיידו בעורכי דין וחילקו ביניהם את הרכוש. אף אחד מהם לא רצה את הדירה, שאכלסה מלבד אותנו ואת העטלפים גם זכרונות קשים מנשוא, ולכן הוחלט למכור אותה ולחלק את שוויה חצי בחצי. הרוכשים הפוטנציאליים הגיעו בזה אחר זה, אך תגובת כולם הייתה זהה, או שאתם מעיפים מפה את העטלפים, או שאין עסקה. לבסוף הגיע גבר כרסתן ונוטף ביטחון עצמי שטען שהוא בעל מספר דירות באזור והיה מוכן לשלם את הסכום המופרז שהוריי נקטו בו. הוא גם ציין שיש לו קשרים בעירייה ולכן אין לו בעיה עם העטלפים. ביקשתי ממנו שיבטיח לנו שהוא רק מעביר אותם למקום אחר ושלא יפגע בהם, והוא אמר, בטח, בטח, עליי. לא סמכתי עליו, אבל אמא אמרה שמצידה היא תמכור את הדירה להיטלר יימח שמו בכבודו ובעצמו, העיקר לא לגור שם יותר.

תוך שבועיים הבית כולו כבר היה ארוז וכל אחד מההורים שכר דירה בשני קצוות שונים של העיר. בלילה האחרון בבית התעקשתי לישון בסלון ואמרתי לעטלפים שלא ידאגו כי ימצאו להם בית טוב יותר, אחד שלא מלא רק בצעקות ובשתיקות.

חזרתי כעבור חודש לבניין. הייתה לי הרגשה לא טובה לגבי העטלפים, וחשבתי שאולי הדיירים החדשים יוכלו לספר לי איפה הם. את הדלת פתחה אישה מבוגרת שלא הבינה מילה ממה שאמרתי. עטלפים, את יודעת אולי איפה הם, אמרתי והחוויתי בידיי תנועת כנפיים. היא הנידה בראשה לשלילה ואמרה משהו ברוסית. הוצאתי את הטלפון מהכיס והראיתי לה תמונה של עטלפים. עיניה נאורו באחת. דה, דה, אמרה, והחוותה תנועת שיסוף בגרונה. עיניי נמלאו דמעות. שעטתי במורד המדרגות ורצתי מבלי לדעת לאן מועדות פניי. כעבור זמן שנדמה כנצח עצרתי באמצע שדה שומם והקאתי את נשמתי. אחרי שהסדרתי את נשימתי נשאתי את עיניי מעלה. באופק היה ענן שחור. ואולי היו אלה עטלפים.